יוסף הצדיק הוא היהודי הראשון שמסופר עליו שאירס אשה לפני הנישואין. במה זכה יוסף מה שלא זכו האבות?

במדרשים ממשילים את הקשר שבין עם ישראל להקב"ה לקשר שבין בעל לאשה: כשם שבין הבעל והאשה יש אחדות אמיתית – "ודבק באשתו והיו לבשר אחד". כך גם בין עם ישראל להקב"ה יש דביקות אמיתית מושלמת.

חתונה בין איש לאשה, נבנית בשני שלבים, בשלב הראשון ״אירוסין״ מלשון ״איסור״, שאז האשה נעשית אשת איש לבעלה, ונאסרת להינשא על כל העולם.

הברכה הראשונה משבע ברכות – "יוצר האדם", מדברת על יצירת אדם הראשון, והברכה השניה – "והתקין לו ממנו בנין עדי עד", מדברת על יצירת חוה. הקשר של הברכה השניה לתתונה ברור, אולם מהו הקשר של הברכה הראשונה, המדברת על יצירת האדם, לחתונה?

בברכת "אשר ברא" יש עשר לשונות שמחה – שלימות השמחה – אשר ברא ששון ושמחה, חתן וכלה, גילה רינה דיצה וחדוה, אהבה ואחוה שלום ורעות.

מדוע בחתונה מברכים ״שהכל ברא לכבודו", מהו הקשר המיוחד של ״כבוד״ הקב״ה לחתונה, כלומר: מדוע בכל שאר המאורעות בחיי האדם אין מזכירים שהם ״לכבודו״ של הקב״ה, ורק בחתונה מזכירים ״שהכל ברא לכבודו״?

ברכת "שוש תשיש" הינה אודות הגאולה האמיתית והשלמה, בביאת משיח צדקנו, שאז ירושלים תשיש ״בקיבוץ בניה לתוכה״ – קיבוץ גלויות, של כל בני ישראל, לירושלים עיר הקודש.

השמחה היא יסוד מרכזי בנישואין, ומצווה חשובה וגדולה היא להרבות בשמחה בנישואין, כי שמחה שבאה מעצם הנפש פורצת את כל הגדרים.

בימינו "אירוסין" ו"נישואין" מתבצעים יחד ובזה אחר זה בחתונה, שלא כבדורות הקדומים בהם האירוסין היו נעשים מספר חדשים, ולעיתים אף שנה שלימה לפני הנישואין.

עת החופה היא עת סגולה לחתן ולכלה, ולכן עליהם ליחד את מחשבתם בזמן זה למחשבות של קדושה וטהרה ביראת שמים.

החופה צריכה להתקיים, לפחות, בפני מנין – עשרה אנשים – כמו כל דבר שבקדושה הנעשה בפני עשרה יהודים – צבור, שהם נקראים – ׳׳עדה קדושה".

יש הנוהגים שתחת החופה, לפני הקידושין, הכלה והשושבינין, סובבים ומקיפים את החתן שבע פעמים. מהי משמעות הדבר על פי תורת הקבלה והחסידות?

הרמ״א כותב שיש להעמיד את החופה מחוץ לבית, תחת כיפת השמים. טעם הדבר – לסימן לשפע ברכה והצלחה: תחת הכוכבים – ״שיהא זרעם ככוכבי השמים״, ותחת השמים – שהם מקור לברכה ולהצלחה.

בחתונה מתחייב הבעל לתת לאשתו שלושה דברים: "שארה, כסותה ועונתה", מזון, בגדים וחיי אישות.

מצווה גדולה לרקד לפני החתן והכלה ולשמחם , כדברי המשנה : "מרקדין לפני הכלה כו'" "אמרו עליו על רבי יהודה בר' אילעאי שהיה מרקד לפני הכלה".

איש ואשה למרות שהם בעלי תכונות נפש שונות ואולי אף הפוכות ומנוגדות. בכל זאת הם מצווים לבנות בית אחד, וליצור ביניהם "אהבה ואחווה, שלום ורעות", כמובא ומבואר לעיל בארוכה.

זמן החופה הוא שעת רצון וזמן סגולה למעלה, לכן גם לצורת החופה יש משמעות מיוחדת שהיא המשכת המקיפים העליונים שעל ידם מתחברים החתן והכלה.

מנהג ישראל לתת דורונות מתנות לחתן ולכלה כדי לשמחם. בחסידות מבואר שיש לנתינת מתנות תוכן ומשמעות עמוקה ביותר.

המנהג לקדש ב״טבעת״, הינו מנהג עתיק יומין, והרמ״א כותב על כך בשולחן ערוך: ״נוהגין לקדש בטבעת, ויש להם טעם בתיקוני הזהר״. מה הטעם?

המשנה בתחילת מסכת קידושין אומרת: ״בשלושה דרכים האשה נקנית בכסף בשטר ובביאה״. מהי המשמעות הרוחנית והפנימית של הלכה זו?

חז"ל תיקנו שבחופה (וב"שבעת ימי המשתה") יברכו את החתן והכלה ב"ברכת חתנים", אלה הם "שבע הברכות" שבהם מברכים את בני הזוג שיבנו את חייהם במנוחה ובשמחה, בשלום ובשלוה, ושה"אחוה" שביניהם תהיה מושלמת בכל הרבדים: הן הגשמי והן הרוחני.

בכמה קהילות קדושות בישראל נוהגים, שהחתן והכלה אינם הולכים לבדם לחופה, אלא שני אנשים, אחד מימין החתן ואחד משמאלו, ושתי נשותיהן, אחת מימין הכלה ואחת משמאלה, מכניסים את החתן והכלה לחופה, והם הנקראים: שושבינים. מה הרעיון המסתתר מאחורי זה?

גדול הוא ערכו של השלום, עד שהוא הבסיס לכל הברכות שבעולם' ולא מצא הקב"ה כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום. שנאמר; "ה' עוז לעמו יתן ה' יברך את עמו בשלום".

בעת נתינת הטבעת אומר הבעל לאשה: ״הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת משה וישראל״. ואילו האשה שותקת ואינה עונה מאומה לדברי בעלה. הדברים מעוררים תמיהה – מדוע שהאשה לא תענה ותאמר בפירוש אני מקבלת את הקידושין ואני מסכימה להתחתן?

״עדי קיום״ הם חלק מהמעשה, הם מקיימים את הדבר, בלעדיהם אין שום תוקף למעשה. גם כאשר אין מחלוקת בין הצדדים, וכולם מודים בסיפור המעשה, ואנו בטוחים באמיתות הדבר, אין למעשה שום תוקף הלכתי אם הוא נעשה שלא בפני עדים, כי העדים הם הנותנים תוקף וקיום לדבר.