קונטרס העבודה פרק שני

מהוד כ"ק אדמו"ר הרש"ב נ"ע

"וכל מי שחש לנפשו שלא להביאה לידי טומאה רחמנא ליצלן, יגדיר את עצמו בחוש הראי'ה, ואם הדבר קשה לו יתגבר על עצמו בכל תוקף ועוז וידע אשר ממש בנפשו הוא. ואם לא יגדיר את עצמו בזה, כל עבודתו כאין וכאפס נחשב ולא יפעול דבר ביגיעתו ועבודתו, ואדרבא ירד רחמנא ליצלן מטה מטה, ועל כן יתגבר כארי להגדיר את עצמו בכל תוקף ועוז.

וכן בחוש השמיעה אוטם אזנו משמוע דבורים האסורים, כמו דברי הוללות וליצנות וכל דבר שאינו הגון וכמו שאמרו רז"ל בכתובות דף ה' סוף עמוד א', ע"פ ויתד תהי' לך על אזנך, וכן גם דברים בטלים שגם המה פועלים פעולה רעה בנפש ובמו שאמרו רז"ל שם אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחלה לאברים, הרי שגם המה כויה לנפש כו'.

וכן ההגדרה בדבור שלא ידבר דבורים האסורים, כמו דבורים הנ"ל ולשון הרע ורכילות וכהאי גוונא ולא דברים בטלים ולא ירחיב פיו ולשונו בשום דבר.

וכמו ההגדרה בחושים הנ"ל, כן הוא ההגדרה בחוש המחשבה שלא לחשוב מחשבות זרות ולא יביא את עצמו לידי הרהור מפני פחד אלקים כו'.

והנה זאת ודאי אשר צריך להיות גם יראה, ואדרבה היראה היא מוכרחת להיות בכאחד ואחד ממש, שאי אפשר להיות בלעדה והיא גם התחלת העבודה ויסודה. אמנם, לא זו היא העבודה והיגיעה דתפלה. דהנה היראה המוכרחת להיות בכאחד ואחד הוא עניין יראת חטא, והוא שירא לעשות כל דבר שהוא נגד הוי' ורצונו ית'. ולאו דוקא בדבר חטא ועון בפועל ממש, כי אם ההגדרה בהחושים שלו – להיות עוצם עיניו מלראות ברע, ואוטם אזנו משמוע דבר רע.

והיינו שחוש הראי' שלו, אינו פתוח לראות כל מה שלפניו. וכל שכן בראי'ה והסתכלות האסורה, אשר באמת הראי'ה וכל שכן ההסתכלות היא הסבה הגורמת לכל דבר רע, והיא המביאה לרע גמור רחמנא ליצלן, וכמאמר עינא ולבא תרין סרסורין דעבירה – העין רואה והלב חומד וכל המסתכל כו' סוף בא לידי עבירה. וכנודע דעיקר התענוג הוא בחוש הראי' והסומא אין לו תענוג בשום דבר, וכמ"ש במ"א בענין שמחנו כימות עניתנו.

ועל כן הראי' מעורר התענוג שבנפש, ולכן אנו רואים שנם בעובדי ה' הרחוקים לגמרי מכל דבר רע, הנה ע"י הראי' מתעוררים ומתפעלים קצת, לבד באותן שהעבודה פועל בהם שלפי שעה על-כל-פנים המה מופשטים מן הגשם, שבעת ההיא אינם מתפעלים משום דבר, רק להיותם עובדי ה' אין זה עושה בהם איזה חקיקה ח"ו, כי אם הוא בהעברה בעלמא, ומיד יקשר את עצמו אל מה שהוא מקושר, ונשכח הדבר מלבו. אבל אותם שאינם עובדי ה' כדבעי, הרי הם נלכדים בפח הזה והיא המביאם לכל דבר רע רחמנא ליצלן, ומוריד אותם לשאול תחתית – ה' ישמרנו ויצילנו.

וכל מי שחש לנפשו שלא להביאה לידי טומאה רחמנא ליצלן, יגדיר את עצמו בחוש הראי'ה, ואם הדבר קשה לו יתגבר על עצמו בכל תוקף ועוז וידע אשר ממש בנפשו הוא. ואם לא יגדיר את עצמו בזה, כל עבודתו כאין וכאפס נחשב ולא יפעול דבר ביגיעתו ועבודתו, ואדרבא ירד רחמנא ליצלן מטה מטה, ועל כן יתגבר כארי להגדיר את עצמו בכל תוקף ועוז.

וגם אם יהי' ניכר, אל יחוש לשיחות בני אדם. והלא בדבר הנוגע לחיי הנפש בגשמיות, אינם מביטים על שום דבר, וכל שכן בהנוגע לחיי הנפש הרוחני. והכבדות בזה היא רק בעת הראשונה, שצריך להכביד על עצמו ולהתגבר על טבעו ורצונו, ובמשך הזמן יתרגל כך. ובהגדרה זאת, ימצא מנוח לנפשו מכמה רעות ובלבולים ואז יוכל לעבוד עבודתו, וביגיעתו יפעול ישועות בנפשו בעזרתו ית'.

והנה ישנם בני אדם אשר רחוקים המה מאיזה דבר רע בפועל ח"ו, אבל לבם מושך אותם לראות ולהביט. וההבטה היא כמו בקר רוח, ואינו מרגיש בעצמו בעת מעשה איזה התפעלות. ובאמת סיבת המשיכה הוא, מפני שתענוג נפשו בעצם הוא מקושר בזה (ועל דרך המבואר בעניין איני יודע באיזה דרך בו', שיכול להיות דבכחות הגלוים הוא בעסק התורה ועבודה, ועצם נפשו היא בתוך הקליפה והסט"א כו'. כן הוא בדבר הזה, שגם שהוא רחוק מרע בפו"מ ואדרבא הוא עושה טוב בכחותיו הגלוים, מכל מקום עצם תענוג נפשו, הוא משוקע ומקושר בענין רע רחמנא ליצלן, וזאת היא סיבת המשיכה אל ההבטה וההסתכלות).

וההבטה, עם היותה בקר רוח לכאורה, הנה היא עושה רושם וחקיקה גדולה בנפש ולא תעבור בלי התעוררות רע בהתגלות רחמנא ליצלן (וענין הקרירות בזה, באמת הוא מחמת עוצם טרדתו בההבטה, והוא כח התענוג הנעלם שבנפשו שבא בהראיה וההבטה והיא כמו נקודה ומקור הרע רחמנא ליצלן, וכנודע שבנקודה המקוריית אין בזה התפעלות בהתגלות), והיא מתגשמת ומוציאה להתגלות עומק הרע רחמנא ליצלן, והשי"ת ישמרינו מכל רע.

ורז"ל אמרו מראות עיניהם של הצדיקים מעלים אותם לגדולה והוא ענין לאסתכלא ביקרא דמלכא בבחינת דביקות נפשו בעצם התענוג שבו, בבחינת עצמות אור א"ס ב"ה, וההיפך הוא בלעומת זה כו'. והחובה היא על כל אדם להתגבר על עצמו ולהגדיר את עצמו בחוש הראי' ובזה יציל את נפשו מן הרע, ואז תהיי עבודתו רצויה ויפעול ישועות בנפשו ויעלה מעלה כו'.

וכן בחוש השמיעה אוטם אזנו משמוע דבורים האסורים, כמו דברי הוללות וליצנות וכל דבר שאינו הגון וכמו שאמרו רז"ל בכתובות דף ה' סוף עמוד א', ע"פ ויתד תהי' לך על אזנך, וכן גם דברים בטלים שגם המה פועלים פעולה רעה בנפש וכמו שאמרו רז"ל שם אל ישמיע אדם לאזניו דברים בטלים מפני שהן נכוות תחלה לאברים, הרי שגם המה כוי' לנפש כו'.

וכן ההגדרה בדבור שלא ידבר דבורים האסורים, כמו דבורים הנ"ל ולשון הרע ורכילות ובהאי גוונא ולא דברים בטלים ולא ירחיב פיו ולשונו בשום דבר. ובדרך כלל הוא מוגדר בכל החושים והכתות שלו מפני פחד אלקים שעליו. והוא ענין קבלת עול מלכות שמים, כי ההיפוך מזה הוא פריקת עול והוא ההולך בשרירות לבו למלאות תאותו לכל אשר יראה.

ולאו דוקא בדבר תאוה בפועל כי אם גם הפתיחה בחושים שלו לדבר כל מה שעולה על רוחו גם דבור האסור וכן לשמוע ולראות הכל שהן השערים והמקורים המביאים לידי תאוה ולידי רע גמור רחמנא ליצלן כנ"ל וסבת הפתיחה הזאת הוא מפני פריקת עול מלכות שמים שהוא כמו חפשי לעצמו (בל"א זייער פריי ביי זיך, ער פילס קיין עול אויף זיך) ומשום זה יעשה מה שלבו חפץ.

וכמו בטבע בני אדם, הרי אינו דומה האדם כמו שהוא בביתו בפני עצמו וכמו שיושב עם אחרים וכל שכן עם גדולים וטוכים ממנו שמעציר את עצמו בכל הכוחות שלו, ועל כולם בחשבון יבוא איך לעמוד ולישב ואיך לדבר. אבל בביתו כשהוא לעצמו, לא יתחשב כלל ויטה על צדו או ישכב יידבר ככל העולה על רוחו.

וכן הוא ברוחניות הפתיחה בהחושים שאין מעצור לרוחו לראות ולהביט וכו' הוא מפני שאין עליו עול מלכות שמים כלל שאינו נרגש בו כלל (גם לא בהעלם), עול האדון אדון כל הארץ ב"ה אשר מייחד מלכותו יתברך עלינו בפרט, לכן יעשה כל מה שיחפוץ. ומשום זה לא ישים פחד אלקים נגד עיניו כלל וכלל והיינו שלא יפול לבו ולא יחוש כלל על שזהו נגד רצון ה' ואשר פוגם בנשמתו לשחתה לגמרי רחמנא ליצלן.

אבל כשיש עליו עול מלכות שמים, הרי הוא מוגדר ומכווץ בכל החושים שלו וכמו העבד שהוא מכווץ תמיד מפני עול האדון שעליו ואין לו שום חפשית ופתיחה בעצמו (ער איז ניט פריי און ניט אפען ביי זיך נאר שטענדיג פארקוועטשט און ווי פארצאמט) מפני שנרגש בו תמיד עול האדון, וגם כשהוא מרוחק מן האדון אינו יוצא מן העול הזה הנרגש בו תמיד והוא מורגל בעול הזה שאינו כבד עליו כלל ואינו יודע אחרת כלל וכמ"ש במ"א.

וכמו כן הוא בעול מלכות שמים שנרגש בו תמיד שיש לו אדון עליו, והרגש זה אינו בהתגלות בהכחות כי אם הרגש נעלם שיש עליו עול המכווץ אותו ומגדיר אותו בהחושים שלו לבלי להתפשט בהם נגד רצון ה' ח"ו, וכמו כן יהיה פחד אלקים תמיד לנגד עיניו שירא למרוד במלך מלכי המלכים הקב"ה כו'.

(דעול מלכות שמים ויראת חטא ויראת אלקים הכל אחד, רק דעול מלכות שמים הוא בהעלם ויראת חטא ויראת אלקים הוא בהתגלות דהיינו התעוררות נגלה בהכחות, ולכן עול מלכות שמים הוא מה שפועל בדרך ממילא היינו שהוא מוגדר ממילא בהכחות והחושים כמו שאינו רואה ואינו שומע וכו' וכמו כן אינו מתאווה או אינו כועס מפני עול מלכות שמים שעליו והיראה היא במקום שצריך התגברות לגדור את עצמו. והיינו שמגדיר את עצמו מפני היראה ופחד אלקים שנגד עיניו, ויראת אלקים היא בהתגלות יותר מיראת חטא והיינו שיש בזה יותר הרגש אלקי הבא ע"י איזה התבוננות באלקות וכמשי"ת בענין יראו מה' כל הארץ כו').

וכמו ההגדרה בחושים הנ"ל, כן הוא ההגדרה בחוש המחשבה שלא לחשוב מחשבות זרות ולא יביא את עצמו לידי הרהור מפני פחד אלקים כו'. והנה לכאורה סיבת המחשבות זרות והרהורים רעים הוא מחומריות המדות טבעיים דמפני שמתאווה בלבו דבר תאוה וחמדה הרי זה עולה מן הלב אל המוח לחשוב ולהרהר בזה וכאשר פועל זיכוך המדות הטבעיים שלו שאינו מתאווה דברים חומרים ממילא אינם נופלים לו מחשבות והרהורים כו'.

וכמו שאנו רואין בחוש דכאשר פועלים בעבודה הכנעת המדות טבעים יעבור משך זמן שלא יפלו לו מחשבות זרות כלל, וכאשר מתרפים בעבודה ומתגברים המדות בחומריות באים המחשבות המבלבלים כו'.

(והנה בחומריות המדות ותאוותם יש כמה פרטים, וכל אחד ואחד יודע בנפשו איזה ענין פרטי מגיע לחלקו לברר ולזכך, אך בדרך כלל הכל תלוי בתאות אכילה וכמאמר אין ארי נוהם מתוך קופה של תבן אלא מתוך קופה של בשר, וכמאמר מלי' כריסי' זינא בישא, וכמו שכתוב וישמן ישורון כו', והיא הסיבה הגורמת לכל המדות רעות וכמו שכתוב ויאכל וישת ויקם וילך שיצא מעולמו כו'; וכמו בן סורר ומורה שנידון על שם סופו כו' (ולאו דוקא בלסטיות אלא בכל המדות רעות). וזיכוך המדה הרעה הזאת הוא המסייע והמקיל זיכוך כל המדות כי בחלישות המדה הזאת היינו שאינו למלאות תאוות נפשו נחלשים כל המדות).

אך הענין הוא, דמחשבות אלו הן הבאים ממילא מן הלב אל המוח להרהר שהן התפשטות המדות ועל ידי העבודה והיגיעה שמזכך את המדות ממילא אינם נופלים המחשבות כו' כנ"ל. ולהיות שהבינוני הוא שאינו מהפך מהות הכחות דנפש הבהמית רק ההתפשטות שלו ובשעת התפלה הרי הנפש הבהמית הוא כישן שהוא כפוף ובטל ואינו מתאוה תאוה כו', וכאשר העבודה היא כדבעי הרי זה נמשך זמן רב גם אחר התפלה שהנפש הבהמית נכנע ובטל כו' ובפרט בשקידת התפלה יום יום ידרשון כו', אבל להיות שלא נהפך לגמרי הרי הוא חוזר וניעור ונופלים לו מחשבות זרות והרהורים כו', רק שאינו מקבל את ההרהור הרע ברצון חס ושלום ודוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מיד שנזכר שהוא הרהור רע כו', וכמ"ש בסש"ב פי"ב ופכ"ז וכ"ח.

אבל כשמהרהר ברצון דהיינו גם כשנזכר שהוא הרהור רע הרי הוא מהרהר בו ברצון, שזהו מפני שאין יראת אלקים בלבו. וכן כאשר ממשיך עליו הרהורים רעים מצד הפריקת עול בהתפשטות החושים בשמיעת דברי הוללות וליצנות וכל שכן בראיה והבטה ומחשב ומהרהר בזה ומטמא את נפשו רחמנא ליצלן בהרהורים רעים בשאט נפש (וממילא בא לידי טומאה בפועל רחמנא ליצלן) אין זה מצד חומריות המדות לבד, כי אם מצד פריקת עול והעדר יראת אלקים. ובזה עוד גורם רע לנפשו שנופלים לו אחר כך מחשבות והרהורים רעים גם כשאינו חפץ בהם והרבה יותר מכפי המדה עד שתגעל נפשו בהם ואינו יכול להסירם בשום אופן, הוא ענין ממשלת זדים דחייבא מבלבלים לו ומטמאים אותו רחמנא ליצלן וכמו שנתבאר באריכות בדרך חיים בענין גם מזדים חשוך עבדך כו'.

ובזה היא ההגדרה במחשבה מצד קבלת עול מלכות שמים שנזהר מאד לנפשו מכל דבר המביא לידי הרהור רע ואינו חפץ מאד בהרהורים רעים, וגם כשנופל לו איזה הרהור הנה מיד שנזכר שזה הרהור רע דוחהו בשתי ידים ומסיח דעתו מזה לגמרי מצד יראת אלקים שבלבו. ועל ידי הקבלת עול מלכות שמים הוא ניצול מהרהורים רעים שאינם נופלים לו כלל, וכמו שנתבאר בדרך חיים שם פרק ז' שמפני הארת מלכות שמים האלקית בורחים הקליפות וכמ"ש כהמס דונג כו' יאבדו רשעים מפני האלקים.

ועל כן יראה זו דבכללה הוא ענין קבלת עול מלכות שמים היא מוכרחת להיות בכל אחד ואחד ואי אפשר בלעדה כלל כי בהעדר זה הרי הוא פורק עול והרי הוא עלול לכל מיני רע רחמנא ליצלן כנ"ל.

ולזאת ענין קבלת עול מלכות שמים ויראת אלקים הרי זה מוכרח להיות בכל אחד ואחד ממש ועל ידי זה הוא סר מרע, ונכלל בזה גם כן ענין ועשה טוב, היינו לעשות כל מה שנצטווה וז"ש סוף דבר כו' את האלקים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם, שהעיקר הוא בחי' היראה שעל ידי זה דוקא הוא סור מרע ועשה טוב בפועל ממש כו'.

(דאהבה הוא בעובדי ה', וגם אם אינו עובד ה' אין זה שייך מכל מקום לקיום המצות לסור מרע ועשה טוב בפועל רק שאין לו קירוב ודביקות באלקות (והיינו שלא קיים מצות ואהבת), וממילא מתגבר בו החומריות וגסות הנפש הבהמית ועם היותו מקיים תורה ומצות הרי הוא חומרי וגס ונתעב בדברים מתועבים בתאוות היתר כו', וכמו כן אין לו שום חיות אלקי בעסק התורה וקיום המצות (ויש לומר דזהו מ"ש בסש"ב ח"א פ"ד ובלעדה אין להן קיום אמיתי כי המקיימן באמת כו', היינו שאין להם חיות והרי הוא כגוף בלא נשמה, ודקדוקי מצות הן ודאי על ידי העבודה דוקא וכמשית"ל פ"ז, וכן הידור מצוה הוא ע"י החיות שבהמצוה והיוקר שבה) אבל מ"מ אינו ברע גמור ח"ו ולא יעבור ח"ו על שום דבר, אבל בהעדר היראה הנ"ל הרי נפשו ברע הוא רחמנא ליצלן וכנ"ל, ועל כן היראה היא מוכרחת ואי אפשר להיות בלעדה וזהו הנקרא יראת שמים שהוא ענין קבלת עול מלכות שמים ויראת אלקים).

והיא התחלת העבודה ויסודה וכנודע דקבלת עול מלכות שמים קודמת לכל המצות וכמאמר קבלו מלכותי ואח"כ קבלו גזרותי, ובפרט בעבודה הרי קודם כל דבר צריך להיות שכחי עמך ובית אביך שהיא היציאה מעניניו שהוא מורגל בהם, דהנה עיר פרא אדם יולד בכחותיו וחושיו הטבעים שמהנה"ב דאקדמי' טעניתא המושך אותו לכל ענינים הגופנים והוא מתרגל בענינים אלו ונשרש בהם. והיינו שהטבעית עוד מתגברת במשך הזמן, וכל זה מעלים ומסתיר על הכחות דנה"א שהוא ענין חלישות הנה"א וכמ"ש כשל בעוני כחי.

וידוע דעון אין פירושו חטא ועון בפועל ממש כי אם לשון עיוות ועיקום והיינו שמעקם דרכו והולך בדרך עקלתון שהוא דרכו של הנה"ב על ידי זה נכשל ונחלש כחו [כח נפשו] האלקית, וכמ"ש עקב הלב מכל ואנוש הוא פירוש חלש הוא כו', והחלישות הוא בכמה אופנים אם שלא יש התגלות הכחות דנה"א כלל.

(ובזה גופא יש חילוקים אם שהוא בהיסח הדעת לגמרי מאיזה ענין והרגש אלקי בנפשו, והיינו שכל כך נתעלמו כחותיו האלקיות עד שאינו יודע דבר אחד בעולמו כי אם העולם הזה ומלואו. או שמרגיש שאין זה כל האדם לחיות בעניני העוה"ז כסוס וכפרד כו', רק תכליתו הוא איזה ענין נעלה, אבל התגברות הטבעית אינו מניח אותו לעזוב עניניו הטבעים ולהתקרב אל הענין הנעלה, ויש שמקרב את עצמו לאיזה ענין אלקי ומייגע את עצמו בזה אבל לא יוכל לקבל היינו להשיג ולהרגיש הענין מפני התעלמות כחותיו שאינו מאיר בהם האור.

דהנפש האלוקית הוא כדבר מלוטש המקבל בתוכו אור ומתנוצץ עי"ז, וע"כ כל ענין אלקי הוא מתקבל בהנה"א והנפש מאירה ע"י, אבל כאשר יש מכסה עב המכסה ומעלים על הנה"א אינו מתקבל בתוכו האור האלקי, וז"ש כי אם עוונותיכם כו' ביניכם ובין אלקיכם כו', דהעיוות שמהנה"ב מעלים ומסתיר על הנה"א ומפסיק בין הנשמה והאלקות שאינו מאיר בה אור אלקי כו' וכמ"ש במ"א).

או שגם בהתגלות קצת דהכחות דנה"א אין ביכלתו להתגבר על הנה"ב וחומריותו.

ועל כן החפץ בחיי נפשו להאיר נפשו האלקית באור חיי החיים בעבודה שבלב ולהתגבר על כחותיו הסבעים לבררם ולזככם, אי אפשר לו להתחיל בעבודה שעל פי טעם ודעת, היינו בהשגות אלקות ובהתעוררות בלב כו' מאחר שאינו כלי לזה מפני התעלמות הכחות דנה"א והתגברות הכחות דנה"ב כנ"ל.

ועל כן ראשית כל דבר הוא לקבל עליו עול מלכות שמים לעזוב עניניו שמורגל בהם מצד הטבעית וליתן את עצמו לאלקות לעבוד אותו ית' בכל מיני עבודת עבד (ולכאורה הרי העזיבה יכולה להיות על ידי התגברות על עצמו גם בלי קבלת עול. אך באמת צריך להיות העזיבה מצד שזה נגד רצון ה', ותתקיים ביותר כאשר היא מצד הרגש איזה אור בנפשו, וכאשר כבר סיפרתי מאחד מהחסידים הגדולים אשר בהכניסה הראשונה לכ"ק אדמו"ר זצוקללה"ה נ"ע זי"ע פעל בעצמו שכל מה שרוצה מצד הטבעי לא יעשה (אז וואס ער וויל זאל ער ניט טאן). ולכל הפחות יהיה זה מההרגש הנעלם דקבלת עול מלכות שמים).

ובעזיבה זו ניטל החומריות דנה"ב שאינו מעלים ומסתיר כל כך על הנה"א, והנתינה שנותן עצמו לאלקות היא המכשירתו אל העבודה שבלב בהשגה והתבוננות שישיג ענין אלקי ויתקבל בנפשו היטיב שיאיר אור נפשו האלקית ותתגבר על החומריות כו' וכמ"ש במ"א ונזכר גם כן לעיל דהודאה הראשונה באמרו מודה אני לפניך כו' היא יסוד העבודה דכל היום. כן ויותר מכן הוא בקבלת עול מלכות שמים שזהו יסוד כל העבודה, כי הביטול וההנחה הזאת מכשירתו להיות מוכשר ומסוגל לכל עבודה היינו להעבודה במוח ולב וגם זה יסוד מוסד להעבודה במדריגות היותר נעלות כו'. וז"ש זה השער לה' דקבלת עול מלכות שמים והוא ענין היראה היא השער והפתח לעלות אל ה' כו' וכמ"ש בזאת יבוא אהרן אל הקדש בזאת דוקא בחינת יראה תתאה דא תרעא לעלאה לבוא אל הקדש פנימה בעילוי אחר עילוי כו':

קיצור. זאת ודאי שצריך להיות גם יראה ואדרבא היא מוכרחת ואי אפשר להיות בלעדה והיינו בחינת יראה תתאה וקבלת עול מלכות שמים להגדיר עצמו בכל החושים שלו מצד קבלת עול מלכות שמים ויראת אלקים שבו, והיינו בהחושים דראיה ושמיעה ודיבור (ונתבאר איך שההגדרה בראיה נוגע מאד וכל אחד ואחד מחויב בזה) וכן ההגדרה במחשבות שלא יהרהר הרהור רע ברצון ושאט נפש מצד יראת אלקים שבו (ועל ידי זה ממילא לא יפלו לו הרהורים רעים) ויראה זו היא התחלת העבודה ויסודה (וכמ"ש בסש"ב פמ"א שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושרשה) והוא לעזוב ההרגילות שלו וליתן עצמו לאלקות כו':