פרק כז בליקוטי אמרים – גם “אתכפיא” נחת רוח לבורא

יום רביעי כ״ד אב ה׳תשע״א
יש מעלה נפלאה בעבודת האתכפיא של הבינוני – הכופה את יצרו ומתבטל לרצון ה’ – שהיא נעלית אפילו מעבודת האתהפכא של הצדיק – ההופך את הרע לטוב. אמנם הצדיק נעלה מן הבינוני, והבינוני צריך להשתדל להגיע למדרגת צדיק, לקיים את השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק (נדה סוף פרק ג). אך אם עדיין לא הגיע למעלת צדיק בכל פעם שכופה את היצר ודוחהו, נכפית הסטרא אחרא גם בשרשה למעלה; ונמשך לעולם אור נעלה מכל אור אחר הנמשך לעולם מעבודה אחרת.
חיות דגים

עצבות ממילי דשמיא היצר הרע אינו מרוצה כאשר אדם שמח, והוא משתדל להפיל אותו לעצבות. ובאצטלא של יראת שמים הוא נותן לו הוראה להתעצב על עוונותיו, כמו שלמדנו. ואם אין אדם עצוב בגלל עוונותיו הוא מנסה להפיל אותו בעצבות מזה שנופלים במחשבתו הרהורים רעים של כפירה וניאוף ותאוות רעות, עד שלבו יכול לחמוד גם לדברים אסורים. ונדמה לאדם שיגע לריק בעבודת ה', כי לא הכריע את היצר הרע לגמרי. פעמים נופלים לאדם הרהורים אלה שלא בשעת עבודת ה' – לא בשעת לימוד תורה ולא בשעת תפילה – אלא בזמן שהוא עוסק בענייניו הגשמיים, ענייני פרנסתו: עסקים ודרך ארץ, מסחר, משא ומתן וכיו"ב או ענייני ביתו וכד'. על כך, אומר אדמו"ר הזקן, לא רק שאין הוא צריך להיות עצוב, אלא הוא צריך לשמוח בחלקו. מדוע? – כי בכך הוא זוכה לקיים את מצוות: ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם אשר אתם זונים אחריהם (במדבר טו לט) – ש"לבבכם" הם התאוות הרעות ו"עיניכם" הם ההרהורים הרעים. וברור שאין מדובר כאן בצדיקים, שאין להם יצר הרע, לכנותם זונים, שהולכים בהרהורם אחרי הרע ח"ו; אלא על בינונים, שיצר הרע שלהם בתוקפו כתולדתו, כי הבינוני לא הפך את לבו מרע לטוב, וגם לא גירש את יצר הרע מחלל השמאלי שבלבו. לבינוני יש תאוות רעות בגלל היצר הרע הפעיל שבלבו, אבל הוא עובד אלקים הנלחם כל הזמן עם הרע ומנצחו. וכאשר הבינוני מתגבר על הרהוריו ותאוותיו הרעים בהיתר או באיסור, ומסיח דעתו מהם, הוא מקיים את הלאו של לא תתורו. ואמרו רז"ל: ישב ולא עבר עבירה, נותנים לו שכר כאילו עשה מצוה (קידושין לט ב) – שבאה עבירה לידו וכפה את יצרו וניצל ממנה, ואין מצוה יתירה מזו (רש"י שם). על כן, הוא צריך לשמוח שקיים מצות לא תעשה, כמו ששמח בקיום מצות עשה. העצבות היא מגסות הרוח, שמחשיב את עצמו לצדיק, ואינו מכיר את מקומו, שאילו היה מכיר את מקומו – מהותו, כשרונותיו ומצבו – היה יודע שהוא רחוק ממדרגת צדיק, שלצדיקים בודאי לא נופלים הרהורי שטות כאלו. ומחמת שאינו מכיר את מקומו, רע לו והוא עצוב על שאינו צדיק. ועל כן, יהודי צריך להשתדל בכל כחו להיות בינוני, שאינו חוטא לא במחשבה, לא בדבור ולא במעשה, אף שיש לו יצר הרע, שזוהי מדתו של כל אדם, ואחריה כל אדם ימשוך (פי"ד). אמנם אדם גם צריך להשתדל להיות צדיק, שהרי משביעין אותו תהי צדיק (נדה סוף פרק ג), ואולי יזכה לכך ואולי לא. [אם כי הרבי אומר שבימינו, לאחר כל מה שעברנו, כל אחד יכול להגיע לדרגת צדיק גמור (דבר מלכות, פרשת אמור, התנש"א)]. בכל אופן, מזה שלא הגיע לדרגת צדיק, בודאי שאינו צריך להיות עצוב כל כך, כי אין זה באשמתו. לכן אומרים לו גם: היה בעיניך כרשע (נדה סוף פרק ג) – שעליו להשתדל להיות בינוני, לבל יכשל בשום עבירה כל ימי חייו, שלא יחטא בפועל במחשבה, דבור ומעשה לעולם. ולא יהיה רשע אפילו שעה אחת. והרי זאת מדת הבינונים, שנופלים להם הרהורים רעים ותאוות רעות והם דוחים אותם בשתי ידים, ומסיחים דעתם מהם, כדי שלא יבואו לידי מעשה, ח"ו. עבודת האתכפיא היא עבודה נעלית המלחמה של הבינונים עם היצר יכולה להיות מלחמה תמידית. והבינוני יכול לחשוב שהוא יגע לריק. אך אין הדבר כן, מכיון שיש מעלה נפלאה בעבודת האתכפיא של הבינוני – הכופה את יצרו, משנה את רגילותו ומתבטל לרצון ה' – שהיא מעלה יתירה ונעלית אפילו מעבודת האתהפכא של הצדיק – ההופך את הרע לטוב. אמנם הצדיק נעלה מן הבינוני, והבינוני מבחינתו צריך להשתדל לעשות כל שביכולתו כדי להגיע למדרגת צדיק, לקיים את השבועה שמשביעין אותו, תהי צדיק (נדה סוף פרק ג). אף על פי כן, אם לא הגיע למעלת צדיק ונשאר "בינוני", הרי בכל פעם שדוחה במחשבתו בשתי ידים הרהור רע שעולה מלבו למוחו, בכל פעם שכופה את היצר ודוחהו, הוא פועל את האתכפיא בסטרא אחרא דלתתא וגם בסטרא אחרא דלעילא. כי בהתעוררות שלמטה נפעלת ההתעוררות מלמעלה, ונכפית הסטרא אחרא גם בשרשה למעלה; ונמשך לעולם אור נעלה מכל אור אחר הנמשך לעולם מעבודה אחרת; בגלל הנחת רוח שיש לקב"ה מעבודת האתכפיא, וכמו שכתוב בזוהר: כד אתכפיא סטרא אחרא לתתא אסתלק יקרא דקוב"ה לעילא על כולא יתיר משבחא אחרא ואסתלקותא דא יתיר מכולא (פרשת תרומה ק', כח'). הפירוש הפשוט הוא: אסתלק = התעלה, כאשר כופים את הסטרא אחרא למטה מתעלה כבוד ה' למעלה על הכל, יותר משבח אחר – התעלות שהיא למעלה מכל ההתעלויות האחרות. אבל אין הכוונה שהוא התעלה והסתלק לגמרי, אלא אדרבה, הפירוש הוא: אסתלק = המשיך. היינו, כאשר יהודי כופה את הסטרא אחרא למטה, מתגלה ונמשכת לעולם בחינת קדושה עליונה ביותר שבבחינת רוממות ו"הסתלקות". מאחר שבעבודת האתכפיא יש חידוש; וכמו שמשעשעים מלך על ידי "צפור מדברת", ולא על ידי אדם שמדבר, שזה חידוש הגורם תענוג למלך; כך על ידי החידוש שבאתכפיא, שכופה את הסטרא אחרא, אף שהיא בתוקפה וגבורתה נגרם נחת רוח להקב"ה יותר מכל הדברים האחרים. ובזה מעלת האתכפיא של הבינוני גדולה יותר ממעלת האתהפכא של הצדיק. שהצדיק, אף שהוא קדוש, אינו בביטול מוחלט לה'. הוא "יש מי שאוהב". ואילו הבינוני בעבודת האתכפיא באותה נקודה קטנה, שבה יש בו ביטול, הרי הוא מניח את עצמו הצידה לגמרי, מבטל את ה"אני" שלו ומוסר את כולו לה' (ראה "פניני התניא" להרב חיים לוי יצחק שי' גינזבורג ח"ד, עמ' 88). וכדי להבין את עניין ה"אתכפיא" יש להקדים ולבאר את עניין מקור ההשפעה מלמעלה: כל אדם יכול לקבל חיותו, ואף צרכיו הגשמיים על פי בחירתו החופשית או מהיכלות הקדושה, שמשם נשפעים כל מחשבה, דבור ומעשה של תורה ומצוות, או מהיכלות הטומאה שמהם נשפעים כל הדברים הרעים. אם הוא עוסק בענייני העולם הזה לשם שמים, הוא מקבל מהיכלות הקדושה, ואם עוסק בהם מתוך תאוה – שאז לתאוה יבקש נפרד (משלי יח א), שנפרד מאלוקות בגלל תאוותיו – הוא מקבל את השפע מהיכלות הטומאה. כי הקליפות, שיש בהן גסות הרוח, מגבירות עצמן ויכולות לקבל חיותן גם מאור "המקיף העליון" הנקרא אריך אנפין – שזוהי הדרגה של נתינה בלי גבול, גם למי שלא מגיע. שם מעשי האדם אינם מעלים ואינם מורידים, ולכן שם אין הבדל בין קדושה לקליפה. שהכל "כלא חשיב" לגבי הקב"ה, ואין שום דבר תופס אצלו מקום. וכמו שכתוב: שממית בידים תתפס והיא בהיכלי מלך (משלי ל כח), ששממית (= סוג של עכביש) המטפסת בהיכלו של מלך אינה מפריעה למלך. הקליפה, שאין לה ביטול לה', מגביהה עצמה כנשר ורוצה להשפיע שלא באמצעות הקדושה. וכשאדם עושה אתכפיא ודוחה מחשבותיו שאינם לשם שמים, נעשית אתכפיא גם לסטרא אחרא עצמה, הן היכלות הטומאה, שהן מקור וחיות למחשבותיו אלו, ונעלמת הקליפה שמסתירה על אור הקדושה. שהרי האדם שהוא "עולם קטן" כלול מן העליונים ומן התחתונים, וכששובר ומכניע את הקליפה שבתחתונים, נשברת הקליפה בעליונים. משם ה' מורידה, שלא תקבל תוספת יניקה מהקדושה העליונה אלא תתבטל לקדושה. כמו שכתוב: אם תגביה כנשר… משם אורידך נאום ה' (עובדיה א ד). לכן אסור לבינוני להתעצב ולהתמרמר יותר מדי, גם אם עומד על המשמר ללא הפסק ודוחה כל הזמן הרהורים רעים שעולים במוחו, ואפילו שזוהי מלחמה תמידית שלו. שאולי זהו תפקידו ושליחותו בעולם ולכך נברא – לכפות את הסטרא אחרא תמיד פעם אחר פעם, שהרי בכל פעם שמתגבר על יצרו, הסטרא אחרא נכפית ונכנעת. וזו היתה כוונת איוב בטענתו לפני הקב"ה: רבונו של עולם, בראת צדיקים בראת רשעים (בבא בתרא טז א) – אין מדובר כאן בצדיקים ורשעים על פי התנהגותם, אלא שבשלשת הסוגים: צדיקים, בינונים ורשעים, יש שני סוגי נשמות: נשמות צדיקים – שעבודתם עבודת האתהפכא, ונשמות רשעים – שיש להם יצר הרע, ועבודתם עבודת האתכפיא, והם יכולים להיות רשעים בפועל ולבחור ברע, או להיות במדרגת בינונים, שדוחים את הרע ואינם חוטאים אף פעם בפועל. ומכיון שלעולם לא יוכלו לנצח את היצר הרע ולדחותו כליל, הם רשעים בכח (אך לא בפועל). שרק נופלים להם מחשבות והרהורים רעים בדומה לרשעים, ומלחמתם בסטרא אחרא תמידית, ואינם יכולים לבטלה מכל וכל, אך תמיד מנצחים אותה. אם כן, כל סוג נשמה והתפקיד שלה. וכאמור, עבודת האתכפיא של הבינונים במובן מסוים נעלית אפילו יותר מעבודת האתהפכא של הצדיקים. שני סוגים של נחת רוח להקב"ה הקב"ה לא ברא שום דבר לחינם, שהרי הכל ברא לכבודו; כך שיש לו נחת רוח גם מעבודות הצדיקים וגם מעבודות הבינונים. א. מעבודותיהם של הצדיקים – נחת רוח מביטול הסטרא אחרא, והפיכתה ממר למתוק ומחשך לאור. שהופכים את הכח המתאוה שבנפש הבהמית לתאוות העולם הזה החשוך, לכח המתאוה ומשתוקק לאור ה', אור הקדושה – על ידי שהופכים גם את המדות וגם את המוחין לקדושה. וכשם שהופכים את החשך הפרטי לקדושה, כך גם הופכים את חשך העולם לקדושה. ב. מעבודותיהם של הבינונים – שכל פעם שמכניעים את הסטרא אחרא נפעל נחת רוח נפלא למעלה, כי אף שהסטרא אחרא בטבעה היא בתוקפה מאז שנולדה, ועוד שהיצר הרע מתגבר בה במשך הזמן על ידי השימוש הרב בו, באכילה ושתיה ושאר תענוגי העולם הזה, עד שאדם נעשה בעל תאוה ו"ישות" בתוקף עז; בכל זאת, הבינוני נלחם ביצר הרע, מכניעו ומנצחו. דבר זה מעורר את האור הנעלה ביותר שמבחינת ה"סובב כל עלמין" ונמשך התענוג העליון שהוא פנימיות הכתר. וזהו שאמר יצחק לעשו בנו: ועשה לי מטעמים כאשר אהבתי (בראשית כז ד) – שעל פי תיקוני הזוהר, זהו מאמר השכינה לבניה, דבר ה' לעמו. השכינה – היא ספירת המלכות, שהיא כללות ישראל, מקור כל נשמות ישראל – פונה לנשמות ישראל שיש בהם שני סוגים: צדיקים ובינונים, ומבקשת מאלו ומאלו: ועשה לי מטעמים (בראשית כז ד) – לשון רבים. רמז לשני מיני נחת רוח שיש לפניו ית'; כי עבודת ה' משולה למזון ה', כמו שכתוב בתורה: את קרבני לחמי לאשי (במדבר כח ב), וכמו שכתוב בזהר: ישראל מפרנסין לאביהן שבשמים (זהר ויקרא ז ב): א. מאכלים ערבים ומתוקים – היא עבודת הצדיקים, שאין בה שום התעסקות עם הרע. עבודה שכולה טובה ומתוקה. ב. מעדנים חריפים וחמוצים – היא עבודת הבינונים, שמתקנים את המאכלים עד שיהיו מתובלים ומתוקנים היטב וראויים לאכילה. דהיינו, שהופכים את הרע שהוא מר, חריף וחמוץ, למעדן משיב נפש. כידוע שכשאדם בעלפון, אין מועילים לו ריחות ערבים ומתוקים, אלא דוקא ריחות חריפים וחמוצים. כך שהמאכלים המתוקים מועילים לנשמה המלובשת בגוף, ואילו המאכלים החריפים מעוררים את המדרגה הגבוהה שבנשמה שאינה מלובשת בגוף. כמו כן, עבודת האתהפכא מגיעה עד אור הממלא כל עלמין השיך לעולמות, ואילו עבודת האתכפיא מגיעה עד אור הסובב כל עלמין שלמעלה משיכות לעולמות. וזהו שכתוב: כל פעל ה' למענהו וגם רשע ליום רעה (משלי טז ד) – שמשמעו, כל פעל ה' למענהו – ה' ברא הכל למענו ולכבודו, כדי שישבחו ויקלסו אותו. וגם רשע ליום רעה – ואפילו מי שנברא להיות תמיד רשע בכח, ומגיע אליו במחשבתו כמעשה הרשעים, כי יש בו יצר הרע כמו לרשע – נברא למענו. כי כשהבינוני מתגבר על יצרו ובפועל הוא שב מרשעו, הוא הופך את הרע לאור, את הרע ליום – ליום רעה. כלומר, בזכות הצלחתו להתגבר על הרע ולכפות אותו, נעשה למעלה אור ויום, וכבוד ה' נמשך ומתגלה. קדש עצמך במותר לך מעלת האתכפיא אינה רק הימנעות מדברים האסורים; גם הדברים המותרים והכשרים, כשהם מיותרים, הם מזיקים לנפש. לכן אדמו"ר הזקן מוסיף ומדגיש, שאף בדברים המותרים לגמרי וההכרחיים, האדם צריך לעשות אתכפיא לסטרא אחרא, על ידי שדוחה אותם בזמן. על ידי כך הוא זובח את יצרו, מאחר שמפריד בין הצורך בדבר המותר, לבין התאוה שבו – על ידי שדוחה את השגתו, הוא שובר את תאותו, ובכך זובח את יצרו. וכמו בזביחה ממש, שבזביחה היא השחיטה, מפרידים בין דמו ונפשו הרותח של החי, שיכול להזיק לאדם, לבין בשר החי הכשר לאכילה ויש בו תועלת. כך באכילה, שהיא דבר חיוני, יש גם תאוה; ומי שרוצה לאכול, ודוחה את זמן האכילה אפילו לשעה קלה, ועוסק בתורה באותה שעה, על ידי כך הוא זובח את יצרו, היא תאותו. ואכן, כך היו נוהגים תלמידי חכמים כדי לכפות את הסטרא אחרא שבחלל השמאלי שבלב. וכדברי הגמרא: שעה ראשונה מהבוקר, מאכל לודים – רש"י: אוכלי אדם רעבתנים. שעה שניה, מאכל ליסטים. שעה שלישית, מאכל יורשים – רש"י: יורשי הון רב שלא טרחו בו ואינם עסוקים ודואגים לשוט אחר מזונותם ולעסוק במלאכה. שעה רביעית, מאכל כל אדם. שעה חמישית, מאכל פועלים. שעה ששית, מאכל תלמידי חכמים, שהיו דוחים את זמן אכילתם עד המקסימום שאפשר לדחות. מכאן ואילך כזורק אבן לחמת, וקשה לגוף או שאין בו תועלת כלל (מסכת שבת י א, עיין גם רש"י ומהרש"א שם). כלומר, הגמרא מספרת על מנהגים שונים של זמני אכילת ארוחת בוקר, על פי סוגים שונים של בני אדם; וקובעת שזמן אכילת רוב בני אדם בשעה רביעית מתחילת היום, בסביבות תשע בבוקר, וזמן אכילת ארוחת בוקר של תלמידי חכמים היא בשעה ששית, בסביבות השעה אחת עשרה בבוקר; שהיו מרעיבים את עצמם כשעתיים בכוונה, לזבוח את יצרם, להכניע את היצר; ולא שרצו להרויח זמן ללמוד, שהרי המשיכו ללמוד גם אחרי זה. אמנם אין כל זה אמור לגבי דורנו, שהוא דור חלש. אם זה יכול לפגוע בבריאות גופנו, יש להיזהר ולהימנע מכך. ואדרבה, ככל שמתקרבים לימות המשיח, יש לעבוד עם הגשמיות עצמה. אולם איננו יכולים להימנע מהוראת הרבי מה"מ שיל"ו – שאם יש שני דברים שמועילים לבריאות הגוף, ובאחד חושקים ובשני לא, יש לבחור בשני, אף שאינו טעים ואין חושקים בו. שזוהי אתכפיא המתאימה לדורנו. וכשם שעושים אתכפיא באכילה, כן צריך לעשות אתכפיא בדבור. אדם צריך לבלום את פיו מלדבר דברים שמתאוה לאמרם, בענייני העולם; אף שהם דבורים מותרים, שאין הם לשון הרע, רכילות וכד'; מכיון שבדבורים אלה משתתפת נפשו הבהמית, יצר הרע שבחלל השמאלי; וראיה לכך היא, שיש בהם תאוה. וכשדוחה את דבוריו, אפילו לזמן קצר, כופה את הקליפה. כמו כן, אם יש במחשבתו עניין של תאוה וחמדת הלב לדבר מותר, צריך להכניעה. על ידי שדוחים המחשבה לזמן מה, ואפילו מעט מאד, מעט מזעיר. ואז מתעלה כבוד ה' וקדושתו למעלה הרבה יותר מאתכפיא לדברים אסורים. ומקדושה זו נמשכת קדושה עליונה על האדם למטה שמסייעת לו סיוע רב בעבודת ה' יתברך. וכמו שהגמרא אומרת על הפסוק: והתקדשתם והייתם קדושים (ויקרא יא מד, כ ז) – אדם מקדש עצמו מעט, מקדשין אותו הרבה. מלמטה מקדשין אותו מלמעלה. בעולם הזה מקדשין אותו לעולם הבא (יומא לט, א). מתקדש, משמעו, שפורש מן המותרות והתאוות, שלא להיות נבל ברשות התורה (פירוש הרמב"ן לויקרא יט ב) אפילו בדקות; ועל ידי זה מקיים מצות עשה של תורה, השיכת גם לבינונים, וממשיך אור פנימי לעולמות. כי אפילו שאדם מקדש עצמו מעט מלמטה, נפעלת למעלה קדושה עליונה וגדולה ביותר, ומקדשים אותו בקדושה זו וממשיכים לו אותה למטה. כך שלבינוני יש מעלת ולא תתורו (במדבר טו לט) – במצוות לא תעשה, ומעלת והתקדשתם (ויקרא יא מד, כ ז) – במצוות עשה; שעל ידי שכופה את יצרו ואינו עושה מה שלבו חפץ אף בדברים המותרים, מקיים מצות עשה של התורה לקדש עצמו במותר לו, היינו, שמקדש את עצמו יותר ממה שהתורה מחייבת. כך שבמצוה זו נמשך לו אור פנימי כמו בכל מצוות עשה, אור שהוא לפי ערך עבודתו, ונוסף על כך נמשך לו אור מקיף גדול שהרבה למעלה מערך עבודתו. זהו עניין והתקדשתם – שתעשו עצמכם קדושים. בינוני, שאינו קדוש ומובדל מסטרא אחרא, מאחר שיצרו בתוקפו ובגבורתו כתולדתו בחלל השמאלי שבלב, צריך לכבוש את יצרו בדברים אסורים ולקדש עצמו בדברים מותרים. ועל פי המשך הפסוק: והייתם קדושים, מסביר אדמו"ר הזקן, הובטחנו, סופכם הבינונים להיות קדושים באמת ומובדלים מהסטרא אחרא בעולם הזה, (זה חידוש נוסף על מה שמפרש רש"י, שה' יקדשם למעלה ובעולם הבא). שמקדשים אותו הרבה מלמעלה, ועוזרים לו בעבודתו לגרש את היצר הרע מלבו בהדרגה, מעט מעט, עד שיגיע לדרגה גבוהה יותר ולעבודה קלה יותר ולנסיונות קלים יותר. ולבסוף יהא קדוש ומובדל, ואולי לא לגמרי ולא בכל העניינים; אם כי יש מפרשים, שיכול להגיע אף למדרגת צדיק גמור. והרבי המלך המשיח שלי"טא אומר, שבדורנו זה כבר אפשרי בהחלט (על פי דבר מלכות סוף פרשת אמור). ועוד שכבר במתן תורה עם ישראל קיבל את התואר ממלכת כהנים, וזה יתגלה לעתיד לבוא. כי כל יהודי כפי שהוא נשמה בגוף שייך לקדושה של קדש הקדשים, כפסק דין הרמב"ם הידוע בסוף הלכות שמיטה ויובל. ואכן מקומו האמיתי של כל יהודי הוא בקדש הקדשים שבבית המקדש. וזהו תוכן הציווי, הכולל בתוכו גם נתינת כח: קדושים תהיו כי קדוש אני – שיהודי נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי יכול להגיע למצב הכי נעלה של קדושה, עד לקדושתו של הקב"ה, וכמו שכתוב: יכול כמוני – בניחותא! (על פי דבר מלכות פ' אחרי- קדושים).

פרסום תגובה חדשה

test email