א. בהערות אאמו״ר על הזהר של פרשתנו,

הוא מתעכב[1] על המובא בזהר[2] בנוגע לפסוק³[3]״והי׳ באחרית הימים נכון יהי׳ הר בית ה׳ בראש ההרים״, ומפרש על כך הזהר: ״מאן ראש ההרים דא אברהם כו׳ ובגין דאיהו ראש כוס דברכה יהי׳ נכון בראש ההרים כו׳״.

ממשיך הזהר אח״כ: ״ונהרו אליו כל הגויים (המשך הכתוב "והי׳ באחרית הימים גו״׳) מאי הוא"? ועונה: הכוונה בזה ש״אפילו נשים וקטנים, ושמש דפלח על פתורא אע״ג דאיהו לא אכל אצטריך למשמע ולמימר אמן כו׳. ד״א ונהרו אליו כל הגויים, אע״ג דנשים וקטנים פטורין מן המצות בכוס דברכה הכל חייבין כו'״.

ב.   על דברי הזהר ש״אע׳׳ג דנשים (וקטנים) פטורין מן המצות בכוס דברכה הכל חייבין״, מתעוררת השאלה הידועה: הרי נשים מחוייבות בריבוי מצוות וכיצד אפשר לומר שנשים ״פטורין מן המצות״?!

ואי-אפשר לומר שכוונת הזהר באומרו "פטורין מן המצות״ היא רק על ״קטנים״ שמזכיר אבל לא על נשים, כי אז לא הי׳ לו להזכיר בכלל נשים בדיוק כמו שלא מזכיר אנשים – משום שבהם אין שום חידוש בכך שמחוייבים בכוס של ברכה.

והמענה על כך: בזהר נוגע לא מצות בתור מצות, אלא בשייכות לברכת המזון, שעלי׳ יש ב׳ דעות בגמרא[4] האם נשים מחוייבות בברכת המזון מן התורה או רק מדרבנן.

וזוהי כוונת הזהר באמת ״אע״ג דנשים כו׳ פטורין מן המצוות" – שאע״פ שנשים אינן מחוייבות בברכת המזון מן התורה

– ויש-לומר בזה ב׳ אופנים: א) הזהר סובר להלכה כדעה שנשים אינן חייבות מן התורה בברכת המזון, ב) דעת הזהר היא שנשים מחוייבות בברכת המזון גם מן התורה, רק הוא אומר שגם לפי הדעה הב׳ שהן לא מחוייבות בברכת המזון מן התורה –

אף עלפיכן, ״בכוס דברכה הכל חייבין" – בדיוק כמו אלו שמחוייבים בברכת המזון מן התורה, כלומר, שכוס של ברכה ישנו אצל כל בני ישראל, אנשים נשים וטף.

וצריכים להבין: מדוע אכן זה כך, שאע״פ שנשים וקטנים פטורין מן המצות, בכוס של ברכה הם חייבים כמו אנשים?

גם צריכים להבין: מהי ההוראה וה״בכן״ בעבודה מענין זה ש״בכוס דברכה הכל חייבין"?

ג. ויובן בהקדים הביאור בענין כוס של ברכה, שיש בזה כמה וכמה דרגות:

כשם שבכוס בפשטות יש כמה וכמה דרגות: כוס קטן, כוס בינוני, כוס גדול, עד לכוס הכי גדול – ״כוסי רויה״[5] (של מלכא משיחא) שמחזיק רכ״א לוגין (ד״רוי״ בגימטריא רכ״א[6]),

על דרך זה הוא גם בנוגע לכוס של ברכה, שיש כמה וכמה דרגות בזה, עד לדרגא הכי גבוהה – הכוס של ברכה שתהי׳ לעתיד לבוא[7] אשר תהי׳ גם הכוסי רויה של רכ״א לוגין, בגימטריא ״ארך״ – בחי׳ אריך אנפין[8] שלמעלה מכל הענינים אפילו משכל[9],

[ועל דרך הענין של ״כוסי רויה" בפשטות – למעלה מכוס של ברכה סתם לאחרי סעודה סתם במדידה והגבלה לפי השיעור ד״ואכלת ושבעת״ (על דרך מאמר חכמינו זכרונם לברכה⁴ דכשהם ״מדקדקים על עצמם – שלא כהמדידה – ישא ה׳ פניו״)],

ומבחי׳ זו נמשכת הגאולה העתידה.

וכיון שהזהר בפרשתנו מדבר על המעמד ומצב שיהיה ״באחרית הימים״, בגאולה העתידה – מסתבר לומר שגם ענין זה דכוס של ברכה שהזהר מדבר פה ־ כוונתו לכוס של ברכה דלעתיד לבוא.

ד. על פי זה יש לומר הטעם על מה שהזהר אומר, שאע׳׳פ שקטנים אינם מחוייבים במצוות הם מחוייבים בכוס של ברכה:

מכיון שקטנים ממהרים את ביאת המשיח[10] – כמו שכתוב בזהר[11] "הנצנים נראו גו׳ קול התור (הגאולה) נשמע״[12], ש״נצנים נראו בארץ״ אלו ילדי ישראל – לכן הם גם מחוייבים (יש להם חלק) בכוס של ברכה דלעתיד לבוא (שעליו מדובר פה בזהר).

ה. אלא שלכאורה זה לא מובן:

ידוע הכלל[13] שכל הגילויים דלעתיד־לבוא תלויים במעשינו ועבודתנו בזמן הזה – אם-כן, מכיון ש״נשים וקטנים פטורין מן המצוות״, פירושו של דבר, שאין אצלם ״מעשינו ועבודתנו״

– אמנם עוסקים הם בכל המבצעים (ו(גם) נשים משתתפות במבצע תפילין, להשפיע על אנשים שיניחו תפילין), ועל ידי מעשינו – ובפרט הכלליים כהמבצעים – מביאים את משיח צדקנו, אך כל זה הוא רק מה שפועלים עם הזולת, אבל אצלם גופא זה לא קיים –

אם כן, איך אפשר לומר שיש להם חלק שווה ב(גילויים ו)כוס של ברכה דלעתיד?

ו. בנוגע לנשים אפשר להסביר על פי מה שנתבאר בכתבי האריז״ל[14] שהטעם לזה שנשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא, כיון שבעליהן מוציאים אותן על ידי קיום המצוות שלהם – שהרי אשה היא בחינת מלכות ובעליה הוא בחינת זעיר אנפין, ועל ידי שישנו קיום המצוות בזעיר אנפין זה נפעל בדרך ממילא במלכות (ואדרבה, אזי זה נעשה באופן נעלה יותר – על ידי זעיר אנפין שלמעלה ממלכות).

אך עדיין נותר קושי בנוגע לקטנים, שהם פטורים מן המצוות – מדוע שיהיו אצלם הגילויים דלעתיד?

וגם בנוגע לנשים:

מזה גופא שהזהר מדגיש בענין זה, שנשים (וקטנים) פטורין מן המצות, מובן, שמה שהם מחוייבים בכוס של ברכה זה לא מצד שיש בהם את ענין המצוות (על ידי בעליהן), כי אם, שזה שהן פטורות מן המצוות אינו מפריע (״רירט ניט אן״) לענין זה.

ז. והביאור בזה:

הענין (של כוס של ברכה) דלעתיד הוא גילוי העצמות (כמובא בכמה מקומות מפרי עץ חיים[15] שדוקא לעתיד לבוא יתגלה פנימיות עתיקא קדישא) שקשור עם העצם של יהודי שלמעלה מתורה ומצוות. כי ההתקשרות וההתאחדות של יהודי עם עצמות ומהות היא למעלה מגילויים – אי אפשר לתפוס זאת עם חב״ד, מדות או ג׳ הלבושים של מחשבה דיבור ומעשה, אלא זהו ענין של התקשרות והתאחדות עצם בעצם. יהודים הם ״חלק אלקה ממעל ממש׳׳[16] ו״העצם כשאתה תופס במקצתו אתה תופס בכולו״[17], ובמילא, כשתופסים יהודי פה למטה, תופסים כביכול עצמות ומהות!

ולכן הגילוי של התקשרות זו – שזהו הענין של כוס של ברכה דלעתיד, הוא אצל כל היהודים בשוה, גם בנשים וקטנים – הפטורים מן המצות, מכיון שזהו ענין שלמעלה מתורה ומצוות,

ע״ד המדובר לעיל בהמאמר[18] בענין החן [שהמאמר מיוסד על ד״ה ועתה אם נא מצאתי חן בעיניך גו׳ תרע״ח[19], וגם על המאמר של הצ״צ עה״פ[20] שמדבר על ענינים אלו (וישנם עוד דרושים הקשורים לזה)], שהוא נעלה יותר מאתעדל״ת (ועבודה בתומ״צ), ולכן ישנו ענין החן גם אצל עוללים ויונקים,

ואדרבה, כיון שבקטנים (ונשים) אין את ענין ה״מצות״, נמצא אצלם יותר בגילוי ענין החן שמצד העצם.

ההוראה מזהר הנ״ל בעבודת האדם:

בנוגע להשתדלות שצריכה להיות עם ילדים, יכולים לחשוב – דמכיון שהגאולה העתידה תלוי׳ במעשינו ועבודתינו בזמן הזה, וילדים הרי פטורים מן המצוות – מהי התועלת לעסוק עם ילדים?

ועד״ז בנוגע לנשים: אומרים שע״י ״מבצע תפילין״ יביאו את הגאולה – והרי אשה אינה שייכת לתפילין, וא״כ איזו שייכות יש לה עם הגאולה?

ע"כ ישנה ההוראה מהזהר שאומר – שאע״פ שקטנים ונשים פטורים מן המצוות – בכוס של ברכה (דלעתיד) "הכל חייבין", מכיון שלענינים דלעתיד-לבוא יש לכל היהודים שייכות בשוה, כי מצד העצם שלמעלה מתורה ומצוות כל היהודים הם בשוה.

ויתירה מזו, בנוגע לילדים, כיון שהם ממהרים ביותר את הגאולה, מובנת ההשתדלות שצריכה להיות כבר עכשיו עם הקטנים (ונשים).

ועד״ז ההוראה בנוגע למבוגרים:

כאשר ניגשים ליהודי ואומרים לו שינגן שרוצים "משיח נאו" ועל ידי זה ימהר את הגאולה[21] – טוען הוא, שקודם עליו לעשות תשובה בבוקר, ואח״כ צריך לקבץ תומ״צ כדי להיות מוכן ללכת לקבל פני משיח צדקנו…

יש לומר לו: משיח הוא למעלה מכל הענין של תורה ומצוות, וכאשר משיח יבוא לא תהי׳ שום נפקא-מינה אם הניח תפילין בערב שבת, אם עשה קידוש היום (בשבת) ואם ישב והתאמץ שלש שעות בהתוועדות כדי לא להרדם. מה שרק עשה, אפי׳ אם ישן בעת ההתוועדות, יהי׳ לו חלק מהכוס של ברכה, ומאיזו כוס של ברכה – מה״כוסי רוי״׳!

[וע״ד מ״ש הרמב״ם בסוף הלכות מלכים ומלחמותיהן, שלעתיד לבוא יהיו ה״מעדנים מצויין כעפר״, במילא יהי׳ לכל אחד חלק בכוס של ברכה דלעתיד].

ח.      וכאן נוסף עוד ענין בהוראה הנלמדת מזהר הנ״ל:

לפני שהזהר אומר את המאמר ״אע׳׳ג דנשים וקטנים פטורין מן המצוות בכוס דברכה הכל חייבין״, ישנו בזהר מאמר אחר: "אפילו.. שמש דפלח על פתורה אע״ג דאיהו לא אכל אצטריך למשמע ולמימר אמן כו״׳.

ובעניננו: לכל יהודי יש שייכות לכוס של ברכה דלעתיד, עד גם אדם המשמש לסעודה (מלצר), והטעם לזה הוא כנ״ל – מכיון שגם לו (המשמש לסעודה) יש את העצם (שבכל יהודי).

ומכך נלמדת ההוראה בפשטות:

אפילו אם יש מי שתפקידו להיות רק משמש לסעודה – הוא אינו עובד כלל, הוא רק מתעסק ומתרוצץ כדי להעמיד לאחרים את מזונם, שהם "יאכלו״ תורה ומצוות וכו׳, ובאופן שרש״י אומר[22] ״כשולחן הערוך ומוכן לאכול לפני האדם״ – גם לאחד כזה יש שייכות לכוס של ברכה דלעתיד.

דלכאורה הרי הוא לא פעל מאומה על עצמו, הוא לא עשה תשובה, לא קיים תומ״צ, וחסר אצלו לכאורה הענין דמעשינו ועבודתינו בזמן הזה? אלא שכאן רואים איך שהגילוי דלעתיד יהי׳ למעלה מכל הענין דתומ״צ, ואז יתגלה העצם של היהודי הקשור לעצמות ומהות ושהוא למעלה מכל התומ׳׳צ – ולכן גם לו תהי׳ שייכות לזה.

(מתוך שיחת הרבי ש"פ תשא ה'תשמ"א, תרגום חפחשי ללשון הקודש בעריכת "יחי המלך")

הערות

*) סעיפים א־ו (כולל ההערות) הוגהו ע״י כ״ק אדמו״ר מה״מ שליט״א (באידיש) ונדפסו בשיחות קודש תשמ״א ח״ב ס״ע 515 ואילך, וכאן בא תרגום השיחה. סעיף ז׳ הוא תרגום מההנחה בלתי מוגה שבאה בשיחות קודש בהמשך לזה.

[1] לקוטי לוי״צ לזח״ב ע׳ קלו ואילך.