"פדה בשלום נפשי מקרב לי, כי ברבים היו עמדי". ודרשו רבותינו זכרונם לברכה בגמרא (ברכות דף ח׳) על הפסוק הזה. אמר הקב׳׳ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור מעלה אני עליו, כאלו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם. וכמאמר רבותינו זכרונם לברכה: על שלשה דברים העולם עומד, על תורה ועל עבודה ועל גמילות חסדים, שלשת הדברים הללו הם עמודי העולם, שעליהם ועל ידם העולם מושתת, ולשם כך ירדה הנשמה בגוף, כדי שתתעסק בהם, ועל ידי זה יתקיים העולם. דהנה באמת הרי ירידת הנשמה, היא ירידה גדולה ועצומה מאד. ממש מאיגרא רמה לבירא עמיקתא; הנשמה טרם ירידתה והתלבשותה בגוף האדם היתה בתכלית הדביקות וההתבטלות באהבה ויראה לה׳, והתענגה בעונג אלקי, שכל תענוגי עולם הזה הם כאין וכאפס לגבי תענוג עליון זה. כמאמר אליהו הנביא חי ה׳ אלקי ישראל אשר עמדתי לפניו, דעמידה מראה על ביטול ורתיעה. כמו״כ הוא בכל נשמה ונשמה, בהיותה למעלה היא עומדת תמיד באהבה ויראה בתכלית הדביקות והביטול וכמאמר הזהר הקדוש: כל נשמתה ונשמתה הוה קיימא בדיוקנא קמיה מלכה קדישא. וההתקשרות של הנשמה במקור מחצבתה מגיע לדרגה גבוהה כל כך עד שהנשמות נקראות בשם "נוני ימא", דגי הים, כשם שדגים שבים, וכן ברואי הים בכלל מסוגלים לחיות ולהתקיים דווקא כשהם מובלעים במקורם שזהו הים. והמים מכסים עליהם, וכשפורשים מהמים מיד מתים, לפי שכל חיותם מהמים, ואופן היותם ומציאותם, כאשר הם מאוחדים עם מקורם.

כמו כן הנשמות, טרם ירידתן מאוחדות עם מקור מחצבתן, ואינן מרגישות את עצמן לדבר נפרד חלילה, והדביקות וההתבטלות הזאת היא מקור החיים שלהן, ועליהן נאמר חייהם אינם חיים כלומר, אי הרגשת מציאות עצמן ודביקותן במקורן אלו הן החיים שלהם, וממדרגה גבוהה כל כך ירדה הנשמה והתלבשה בגוף ונפש טבעית בעולם הזה. שזוהי ירידה גדולה וכפולה מפני

א) עצם עולם התחתון במדרגה וכפי דברי אדמו״ר הזקן בעל התניא, תחתון במדרגה שאין תחתון למטה ממנו, לבד זאת שמכסה על האמת, עוד זאת, שהשקר אומר על עצמו שהוא האמת.

ב) הנפש הטבעית המושכת את האדם להבלי עולם הזה, ולענינים בהמיים וחומריים, ועל כן קוראים את הנפש הזאת, גם נפש בהמית, כשמה כן היא בהמית, כמו בהמה הנמשכת אחרי צרכי גופה, ומעניני הנפש לא יודעת כלל. כך גם האדם הנמשך אחרי פיתויי יצרו הרע, המראה לו את הטוב טעם של הדברים החומריים והבהמיים, ומסית אותו להשתדל משך כל חייו להשיג אותם, ובהשיגן ישמח לבבו, ומצטער בהעדרן. המשיכה הזאת מביאה את האדם למצב של אבוד שכלו האנושי, וכמו שרואים במוחש בני אדם המתנהגים והולכים בשרירות לבם, מסכנים לפעמים גם את חייהם בגניבה ובגזילה בכדי לבצע מזימותיהם הרעות, ולמלאות את תאוות נפשם. ובתוך נפש בהמית כזאת, ולעולם תחתון ושפל זה ירדה הגשמה. נשאלת השאלה מאליו וממילא: מפני מה ירדה הנשמה לגוף, ובפרט שכל הדרכים בחזקת סכנה.

אמנם כוונת ה׳ בהורדת הנשמה היא צורך עליתה. על ידי הירידה גופא, הנשמה מתעלית ביתר שאת ויתר עז, יותר ממה שהיתה לפני ירידתה: ונבאר את הענין, על ידי הבנת הפסוק: "לרוקע הארץ על המים כי לעולם חסדו", כי הרי העולם והנבראים הנמצאים בו, מורכבים מארבע יסודות עקריים, והם: אש, רוח, מים, עפר. יסוד האש הוא היסוד הדק והקל ביותר, על כן האש עולה למעלה, הרוח יותר כבדה, מהאש, ועל כן הרוח מתפשטת לצדדין, המים זורמים מלמעלה למטה, והעפר שהוא היסוד הכבד מכל היסודות נמשך למטה. והנה העולם שנברא לפי חוקי הטבע כמו שכתוב: "בראשית ברא אלקים" ("אלקים" בגימטרי׳ "הטבע"), על כן בתחלת הבריאה היתה הארץ מובלעת בתוך המים, והמים למעלה מהם והקיפו את הארץ כי המים יותר קלים מהעפר, ואת המים הקיפה הרוח הקלה יותר מהמים, כמו שכתוב: "ורוח אלקים מרחפת על פני המים", כפי סדרי הטבע מלמטה למעלה – עפר, מים, רוח. אך כונת הבורא בבריאה, שבהטבע גופא, יכירו את הלמעלה מהטבע, על כן גזר אומר ביזם ג׳ למעשה בראשית, "יקוו המים אל מקום אחד ותראה היבשה" – המים ירדו למטה והארץ תתגלה מעל פני המים בניגוד ממש לחוקי הטבע וזהו פירושו של הפסוק ״לרוקע הארץ על המים״ – ה׳ מרקיע את הארץ על המים, להראות לעולם את חסדו, את התגלותו. אם מתבוננים ומתעמקים בפלאי הטבע, רואים בו את האלקים.

והנה המעינות המתגלים ממעמקי הארץ, שרשם ומקורם ממימי התהום שהם המים הסובבים את כדור הארץ כחגורה. מי תהום אלה, בוקעים את עפר הארץ, חודרים לתוך גידי האדמה, ומתגלים על פני הארץ בצורת מעינות. ואף שמי המעין והנהר, מקורם מן התהום, בכל זאת אנו רואים, שנשתנו בעצם מהותם על ידי בקיעתם דרך עפר הארץ, שהרי מי הים מלוחים, ואינם ראויים לשתי׳ וזריעה, ומי המעינות המתגלים על פני האדמה נקראים מים חיים, שהם באמת השתנו להיות מים חיים ומתוקים הראויים לשתיה ולהשקאה, ודוקא עפר הארץ, שהוא היסוד הנמוך ביותר מהארבע יסודות כמשנ״ל השפיע על המים לשנות אותם, ממים מלוחים, למים צלולים ומתוקים.

והנמשל מובן מאליו, הנשמה במקור מחצבתה, היתה בטילה ומאוחדת עם אין סוף ברוך הוא, ועל ידי ירידתה בגוף ונפש הטבעית, שזהו כדמיון זרימת מי הים, דרך גידי האדמה, המשפיע על מי הים להשתנות למים חיים וערבים, כן הדבר גם בנשמה היורדת למטה, ומתלבשת בגוף האדם, כל כח באבר המתאים לו, כח השכל במוח, כח הראיה בעין, כח השמיעה באזן, שהוא כדוגמת הילוך מי הים בגידי האדמה. על ידי זה מגיעה הנשמה לדרגא גבוהה כל כך באהבת ה׳ שלא היה לה, לולי התלבשותה בגוף החומרי. דוקא מתוך מיצר של כבלי הגוף החומרי, על כל תאוותיו, באה הכמיהה הנפלאה של הנשמה למקור מחצבתה, בצעקה מעומק הלב. ואין ענינה צעקת הקול, אלא צעקת הלב צעקה. היא מלשון אסיפה וקבוץ כמו ״ויצעק איש אפרים, צעק לבם׳׳ זו היא אסיפת כל חלקי הלב למקום אחד והמשל הוא, בחולה אנוש, המתפתל ר״ל ביסורים, החולה כל רצונו וישותו רק להתרפא מחליו, כל מאוויי נפשו התאספו לרצון מרכזי זה, כך הנשמה, על ידי שהבלי עולם הזה מסתירים ומעלימים על קדושת הנשמה, ובמיוחד הנסיונות שאדם מישראל, מתנסה בהם, נסיונות פרטיים כמו בריאות הגוף, פרנסה וכו', כלליים כמו "דרך רשעים צלחה", "צדיק ורע לו", ובפרט בזמן הגלות, הנמשלת לשינה, ככתוב: ״היינו כחולמים״ כאדם הישן שזה ניכר בחוש הראיה כאשר עיניו עצומות. כמו כן הגלות המעלימה ומסתירה ״אותותינו לא ראינו״. החושך יכסה ארץ, והרשעים גוברים בו. דוקא על ידי זה מתעוררת התשוקה והאהבה הבלתי מוגבלת לה׳.

שהרי כל אחד ואחד מישראל לאמיתו של דבר, חפץ בפנימיות נפשו, בקיום התורה ומצוות, אבל הגלות של הגוף, נוסף על נסיונות וצרות, מסתירים על האמת, ומונעים ממנו להתקרב אל ה', אבל דווקא על ידי החושך המסתיר, מתגלית האהבה המוסתרת והיא הנקודה העצמית והפנימית שבכל אחד ואחת מישראל שבהתגלותה מוכן כל אחד מישראל למסור נפשו ורצונו על קיום התורה וכמשל, הזדככות מי התהום, על ידי שעוברים דרך גידי הארץ, הופכים את מי התהום ממים מלוחים למים צלולים וזכים, כך הנשמה על ידי ירידתה לעולם חומרי זה ולגוף בהמי זה, שלא רק מסתיר על אור קדושתה, אלא מושך את האדם בחבלי שוא, אחר רצונות ותאוות זרות, שעצם ההתעסקות בהם, מרחיקה אותו מאהבת ה׳ ומלהתקשר קשר אמיתי בה׳ אחד.

לכן דוקא מתוך מיצר הגוף, נוצרת הכמיהה הנפלאה לה׳ ויצעק לבו מאד, ויתמלא תשוקה, למסור נפשו באחד, והנפש מגיעה לאהוב את ה׳ בכל מאודה, בלי הגבלה ואין לה שום פניה עצמית, רק לעשות את רצון אביה שבשמים על ידי התעסקות בשלשה עמודי עולם: תורה, עבודה וגמילות חסדים. וזה הוא כל העוסק בתורה, דוקא התעסקות בתורה, כי לכאורה מדוע בלימוד התורה נאמר לשון עוסק, ולא לשון לומד או שונה, הלא התורה היא חכמה ושכל, ובשכל קיימים שלשה אופני הבנה: והם, חכמה בינה ודעת, החכמה הוא כח הממציא שכל חדש בנקודה בלי אורך ורוחב רק עצם ההמצאה מרוכזת בנקודה אחת, לעומת זאת, כח הבינה הוא להביא את הנקודה ברבוי פרטים באורך וברוחב, בקיצור: התגשמות המושג לפי ערך המקבל, והדעת הוא כח ההעמקה הבא על ידי ההתקשרות בנושא, והצטיירותו בנפש האדם, עד שהענין נעשה לא רק מובן אלא מורגש, ומאחר, ששלשת סוגי הבנה אלו מצויים בתורה, מדוע חז״ל משתמשים בלשון עוסק ולא בלשון שונה או לומד, אך הענין הוא כי התורה נקראת בשם תורה אור דשם תורה היא, הוראת דרך, כי ההולך בחושך נכשל גם באבן קטנה, ועלול להינזק בגופו או באיבריו ולעתים גם באיבריו הפנימיים.

אבל ההולך במקום מואר, אפילו אם מצויים בדרכו מכשולים הרבה, לא יאונה לו כל רע, והדוגמא מזה גם ברוחניות: כי הלומד את התורה, אפילו אם למודו קשור בחידושים שהוא מחדש בה, אבל אינו מאיר את דרכו בחיים, ואינו מעורר אותו לקיום מצות בדביקות ובחום, הריהו דומה למהלך באפילה, וצפוי לו הכשלון, והסיבה לזאת היא לפי שאינו לומד מן התורה, התורה לא מלמדת אותו, הלימוד האמיתי הוא כאשר הלומד מסיק מלימודו את המסקנה בהנוגע לתקון מדותיו, מעשיו או דבוריו. וזהו "פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי", כלומר, הפדיה השלימה והגמורה היא רק על ידי שלושת הדברים: תורה, עבודה וגמילות חסדים: וההתחלה היא מלימוד התורה לשמה, המביאה את האדם לעבודה בבירור וזיכוך מידותיו הטבעיות ולהרגשת הזולת, וכתוצאה מזה לגמילות חסדים.