פרק מח בליקוטי אמרים – הסובב כל עלמין

יום שישי י״ט אב ה׳תשע״א
הקב”ה הסובב כל עלמין הוא גדול כל כך, ורק על ידי צמצומים עצומים ורבים נבראו העולמות והנבראים. וממילא זה מבטא עד היכן מגיעה אהבת ה’ אלינו, אהבה גדולה ביותר לאין קץ. דבר המעורר בנו אהבה גדולה מאד כמים הפנים לפנים…
את הבניין

 

התבוננות באור האין סוף

בפרקים האחרונים למדנו מה רבה אהבת ה’ לעמו ישראל. ה’ ירד למצרים ערות הארץ להוציאנו משם, ונתן לנו את התורה והמצוות, שבהם ועל ידם נתקשר אליו ונתאחד אתו וכו’. וכהמשך להסבר אהבת ה’ אלינו, מסביר הפרק את עניין גדולת אין סוף ב”ה. מדובר בגדולת ה’ הסובב כל עלמין, שהוא גדול כל כך, ורק על ידי צמצומים עצומים ורבים נבראו העולמות והנבראים. וממילא זה מבטא אהבה גדולה ביותר ומעורר בנו אהבה גדולה מאד כמים הפנים לפנים… (משלי כז יט) כמו שכתוב בפרק מט. (גם עניין הצמצומים מבואר בעיקר בפרק מט).

 

[ההתבוננות בגדולת ה’ היא על מנת לדעת את ה’ עד כמה שאפשר גם בשכל ובמוח הגשמי, כל אחד לפי רמתו. כי המטרה היא, שלא רק בעלי נשמה גבוהה, וגם לאו דוקא מי שזיכך את עצמו יבין ענייני אלוקות, אלא שכולם ידעו את ה’. ואף על פי שעניינים אלוקיים עומדים ברומו של עולם ואינם ניתנים להשגתנו, יש להוריד עניינים אלוקיים להבנה והשגה שכליים, לקיים את המצוה: דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם (דברי הימים א כח ט) – עניין המודגש בשיטת חב”ד. אמנם יש בזה ירידה למטה, אך דוקא על ידי הירידה למטה מתגלה העצם, וכך נשלמת הכוונה העליונה; מה שאדם הראשון היה צריך להשלים בעבודתו, ולא אסתיע מלתא. אמנם עניין גילוי העצם נפעל במתן תורה, אלא שבמתן תורה היה זה בנוגע ל”עצם” דנגלה דתורה, ועל ידי תורת חב”ד נעשה הדבר ב”עצם” דפנימיות התורה (התוועדויות ה’תשי”ב, שיחת י”ט כסלו, סוף פרק יח)].

 

אדמו”ר הזקן מעורר אותנו להתבוננות עמוקה בגדולת הבורא – התבוננות של משכיל הנובעת מלימוד פנימיות התורה, התבוננות באין סוף ב”ה. הכוונה היא לאור האין סוף, שהוא שמו של הקב”ה, וכשמו כן הוא – “אין סוף ואין קץ ותכלית”. היינו, שאין הכוונה לעצמות ומהות ה’ ית’, היות שעצמותו ומהותו ית’ אינו בגדר השפעה כלל. הכוונה לאור וחיות המתפשט ממנו, שהוא מיוחד במהותו ועצמותו ית’ בתכלית היחוד; בדומה לזיו השמש המיוחד וכלול בגוף השמש עצמו. כי אור אין סוף הוא כמו כל אור (אפילו אור מחוץ למאור, וכל שכן אור שבתוך המאור) אינו מציאות עצמית הקיימת באופן עצמאי, אלא מגלה את מציאות המאור.

 

האור והחיות מתפשט ממנו ית’ ברצונו הפשוט שבמהותו ועצמותו, רצון שלמעלה באין ערוך מהרצון של עולם האצילות. שרצון זה אינו גדר של רצון אלא קיימת בו רק המעלה והשלימות שברצון, שאין הוא מוגבל ושאינו כורח המציאות, שאם לא רצה בזה, לא היה מוכרח להיות, ואם יעלה ברצונו ית’ לבטלו הוא יתבטל. בניגוד להתפשטות הארה משמש, שהיא דבר המוכרח באופן טבעי הבא ממילא, ואין לשמש אפשרות למנוע את הארתה.

 

התפשטות וגילוי אור האין סוף היה עוד קודם הצמצום, כשהאור היה כלול בעצמותו ית’. אם כי לאחר הצמצום ועל ידיו נתחדש עניין הגילוי, שנדמה כאילו הוא מחוץ לעצמותו ית’. וכמו שאומר הרבי מה”מ שליט”א: בכללות האור שלפני הצמצום יש בו ג’ מדרגות, עצם האור והתפשטות האור, ובהתפשטות האור ב’ מדרגות גילוי האור כמו שהוא לעצמו, שזהו מקור אור הסובב, וגילוי האור לעצמו השייך להעולמות שזהו מקור אור הממלא, וגילוי האור הזה נקרא שכינה (באתי לגני ח”א עמ’ כט).

 

אם כן, האור שלפני הצמצום, אף שהיה בגילוי ובהתפשטות, היה כלול בעצמותו, שהכל מיניה וביה; אך לאחר הצמצום אור האין סוף כאילו רק דבוק במאור ולא כלול בו. כשאור האין סוף כלול בעצמותו הריהו בבחינת אין, ואחר כך נמשך להיות בבחינת זיו. ומכיון שיש לאור גילוי כאילו מחוץ לעצם, הוא גם “נמשך” ממקום למקום, דבר שלא היה קודם הצמצום.

 

אור אין סוף הוא כעין המאור, שאינו שונה מהעצם, גם לאחר שיצא מחוץ לעצם. כל מה שיש בעצם יש בו, שאינו משתנה ממה שהיה בהיותו כלול בעצם, והוא מאיר בכל מקום בשוה. אור אין סוף מגלה את עצמותו ממש, ואין עצמותו נתפס בו – איהו תפיס בכולא ולית מאן דתפיס ביה (רעיא מהימנא, במדבר רכה א). התגלות אור האין סוף מעצמותו, אף שהיא באה בדרך ממילא היא התגלות רצונית, כאמור. ומכיון שהמאור הוא מציאות בעצם, שמציאותו מעצמותו, שאין שום עילה שקדמה לו ח”ו, לכן הוא יכול לברוא יש מאין ולהעניק הרגשת מציאות לנברא זולתו, כך גם אור אין סוף המתפשט ממנו יכול לברוא יש מאין, כי יש בו את כח העצם.

 

אמנם אור האין סוף הוא הארה בלבד, ובאין ערוך לעצמותו ומהותו ית’, אך מכיון שגם לאחר שכאילו התפשט מחוץ לעצם, הוא דבוק במאור והוא כעין המאור, לכן גם הוא אין סוף. זוהי מעלתו אבל גם חסרונו, כי אף שהוא אין סוף יש לו התחלה, כי ההתחלה שלו היא המאור. אור האין סוף סובב ומקיף את השתלשלות העולמות, הגם שהוא למעלה מהם באין ערוך. וכדלקמן ש”סובב” פירושו, שנמצא בתוך העולמות ממש ובכל פרטי פרטיהם. מהעובדה שהוא מקיף אותם למדים, שהוא שייך אליהם. והוא בבחינת הרצון להתהוות כל ההשתלשלות. ואף שרצון ה’ להיות לו ית’ דירה בתחתונים מושרש בעצמותו ית’, מכל מקום בהיות הרצון כלול בעצמותו בתכלית היחוד אינו בגדר רצון כלל (על “סדר ההשתלשלות” ראה פרק מט).

 

מטרת הצמצומים לברוא נבראים “יש” מ”אין”

מדוע בחר הקב”ה לברוא את העולם, שהוא בבחינת גבול ותכלית, בדרך של צמצום?

אילו היתה השתלשלות העולמות מאור האין סוף בלי צמצומים, רק כסדר המדרגות ממדרגה למדרגה בדרך “עילה” ו”עלול”, כשכל “עלול” כלול בדקות ובהעלם ב”עילתו”, בדרך של “יש” מ”יש”, היו נבראים עולמות עד אין קץ ואין תכלית, כשבין “עילה” ל”עלול” יש יחס ושייכות (דוגמת דבור ומחשבה – אמנם מחשבה נעלית מדבור, אך היא שייכת לדבור, שהרי היא מורכבת מאותיות כמו הדבור, והיא העילה של הדבור); אך לא היו יכולים להיבראות עולמות ונבראים מוגבלים משום שהוא אין סוף. לשם התהוות עולמות ונבראים מוגבלים במציאות “יש”, היה צורך בדילוג וצמצום. (לכן גם הבריאה לא פעלה שום שינוי בבורא, מכיון שהכל באין ערוך אליו כלל). 

 

עניין הצמצומים מבואר בחסידות על דרך משל מרב שרוצה להסביר לתלמידו, שאינו בערך אליו כלל, דבר שכלי עמוק ומופשט במשל וחידה בדרך של המחשה. אמנם חכמת הרב מלובשת בהסברים אלה, אך ההסבר נראה עניין חדש. עד שאין ערך ויחס בין שכל הרב להסבר, אף שזהו אותו עניין.

 

מכאן שהקב”ה ברא את עולמו בשילוב של שתי דרכים:

א. בדרך של השתלשלות עילה ועלול – יש מיש. סדר ההשתלשלות מתחיל מחכמה עילאה שבאצילות. ועניין השתלשלות העולמות הוא כשלשלת העשויה מהרבה טבעות, עד שנעשית ארוכה. שהעולמות נבראו בדרך שלשלת, וכל עולם נוצר מהעולם שלמעלה ממנו. כשהעולם העליון משתלשל ויורד ונעשה עולם נמוך יותר, וממנו נמשך עולם נמוך יותר וכן הלאה, עד העולם הזה שהוא העולם התחתון ביותר. כך שמהדרגה התחתונה שב”עילה” מתהוה הדרגה העליונה שב”עלול” – שהעלול כלול בהעלם בעילתו, וכשהוא מתגלה הוא נעשה מהות עצמאית. כך שכל עולם הוא הארה מהעולם הגבוה ממנו. זוהי בריאה של יש מיש. כך הספירות משתלשלות זו מזו, (ולהעיר, שיש גם השתלשלות הכתרים זה מזה).

ב. בדרך צמצומים – יש מאין – מהאין סוף חייב להיות צמצום ודילוג באין ערוך. כך השפע מהמאציל לנאצלים נמשך על ידי צמצום בדרך של דילוג, בחינת יש מאין. אף חכמה עילאה עצמה נוצרה בדרך של צמצום ודילוג יש מאין. ככתוב: והחכמה מאין תמצא (איוב כח יב). כך שכל העולמות הנבראים אף העליונים הם בבחינת גבול ותכלית.

 

אם כי בעולם האצילות יש רק “יש המוגדר” שבעצם אינו ישות. ואילו בעולם הבריאה מתחיל ה”יש המורגש” ממש. ואם עולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה נקראים עולמות מוגבלים, הרי שהעולמות: בריאה, יצירה ועשיה נקראים עולמות נפרדים. שמשמעות הפועל: ברא, הוא יצירת “יש” מ”אין”.

 

ואילו היתה השתלשלות העולמות מאור אין סוף ב”ה בלי צמצומים ורק בסדר המדרגות ממדרגה למדרגה בדרך של עילה ועלול לא היה נברא העולם הזה כמו שהוא עתה – ואין הכוונה דוקא לעולם הזה החומרי שלנו, אלא גם לעולמות רוחניים יותר, שגם הם בגדר העולם הזה – כי העולם הזה הוא בבחינת גבול ותכלית. שהרי מהארץ לרקיע מהלך ת”ק שנה וכן בין כל רקיע לרקיע, וכן עובי כל רקיע ורקיע (חגיגה יג א).

 

מהלך הזמן ת”ק שנה אינו זמן גשמי, (שת”ק מרמז לעניין המדות, שהעולם נברא על ידי המדות (ל”ש ט 70 ועוד, וראה “משכיל לאיתן” להרב י. גרין עמ’ 247-248)), אלא ללמדנו, שאף העולמות הנעלים והרוחניים יכלו להיבראות מוגבלים רק על ידי צמצומים. ואפילו העולם הבא וגן עדן העליון – מדור נשמות הצדיקים הגדולים – הם עולמות מוגבלים. וגם הנשמות ועל אחת כמה וכמה המלאכים מוגבלים (שלמלאכים יש גוף שלא כנשמות). והראיה, שיש גבול להשגתן באור אין סוף ב”ה. כי אור אין סוף המאיר עליהם הוא מוגבל, מאחר שבא קודם בהתלבשות חכמה, בינה ודעת, ולא כפי שהוא בעצמותו. לכן גם ההנאה שיש בהשגה זו היא מוגבלת, שאין הם יכולים לקבל הנאה ותענוג בבחינת אין סוף ממש, שלא יתבטלו ממציאותם ויחזרו למקורם.

 

אם כן, העולם נברא בדרך של צמצום, לכן נבראו עולמות מוגבלים. ואף שהעולם נברא ממחשבתו ית’, הוא נברא בדרך של דילוג וצמצום ולא על ידי עילה ועלול. זוהי גדולתו של הקב”ה, שבמקום שאתה מוצא גדולתו, שם אתה מוצא ענוותנותו (מגילה לא א) – שענוותנותו היא גדולתו. ה’ רצה שייבראו נבראים בעלי גבול ותכלית המרגישים עצמם ל”יש”. לשם כך צמצם את אורו. לולא ה”צמצום” היו הנבראים בטלים בתכלית, ולא היו בבחינת “יש” ו”מציאות” כלל. ועוד, שרק על ידי הצמצום נבראים יכולים לקלוט לא רק את האור המצומצם, אלא גם את האור הגדול שלפני הצמצום. זוהי גדולת ה’, שיכול לרדת למטה ולהאיר לנבראים קטנים. דוגמת חכם עצום שיכול ללמד עניינים גדולים גם לקטנים ולפשוטים ולא רק לבעלי שכל.

 

עניין הצמצומים (כדי לברוא עולמות מוגבלים) מוזכר בפרקנו, כדי להראות את אהבת ה’ אלינו על ידי שצמצם את אורו הגדול כדי לברוא אותנו, ולעורר בנו את אהבת ה’ “כמים הפנים לפנים”. העולמות הם בבחינת “מצרים”, וירידת ה’ על ידי הצמצומים להיות בבחינת “סובב” ובבחינת “ממלא”, דומה לירידת ה’ למצרים, כדי להתגלות אלינו. דבר זה מעורר את אהבתנו אליו (כדלקמן פמ”ט).

 

הצמצום הוא, כאמור, רק באור האין סוף ולא בעצמותו, ח”ו. וגם זה לא כפשוטו. כי מה שנראה לנו שה’ “צמצם” את אורו, הוא בעצם רק שהעלים והסתיר את אורו.

 

[כל פרטי הצמצומים, איך ומה, אינם מובאים בפרקנו. (וגם לא בפרק מט, אף שמדבר עליהם שם במפורש), כי הספר הזה מיועד לעניינים בעבודת ה’, וכפי שהם מתאימים לכל אחד ואחת].

 

השפעת ה”סובב” וה”ממלא”

לאחר הצמצום הראשון היו צמצומים נוספים בסדר ההשתלשלות בדרך של מיעוט (ולא בדרך של “סילוק”), כשהאור העליון מתעלם ובמקומו מתגלה הארה מועטת בלבד. ואחרי ההסתר וההעלם נמשכו לעולם שני סוגי אורות, שאין שום ערך ביניהם:

א. אור הסובב כל עלמין, הוא עצמות האור הבלתי גבולי שאינו מצומצם כל כך, וכמו שכתוב: את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיה כג כד) – אור זה אינו מתלבש בעולמות, שהשפעתו לעולמות אינה גלויה. אך ממנו באה חיות העולמות והתהוותם מ”אין” ל”יש”.

ב. אור הממלא כל עלמין, הוא אור הגבול, וכמו שכתוב: מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו ג) – הוא הארה מצומצמת ביותר מעט מזעיר, המתלבש בעולמות ומשפיע בהם חיות באופן גלוי. ומחמת ההארה המועטת הזו ועל ידה נעשים הנבראים בעלי גבול.

 

על פי הזהר, שני אורות אלה הם שתי בחינות של חסד: אור הממלאחסד עולם שמחיה את העולמות, ואור הסובבורב חסד, חסד עילאה, שמאיר ומתפשט בלי גבול.

 

שני אורות אלה הם רוחניים ומופשטים, שאינם מוגבלים במקום, ולכן נמצאים במקום אחד ואינם רחוקים זה מזה. כמו שבמוח האדם נמצאים: חכמתו, רצונו ומחשבתו. רק שה”סובב” הוא בהעלם, וה”ממלא”, הנמשך ממנו ומתלבש בעולמות כולם, הוא בגילוי ומאיר ופועל בארץ הגשמית, שבה אנו חיים ואותה אנו מכירים. בעולמות התחתונים מורגשת רק החיות שבאור, ובעולמות העליונים מורגש שחיות זו היא אלוקות. ואמנם אין שום ערך בין ה”ממלא” שהוא גבולי ורב כח, לבין ה”סובב” שהוא בלי גבול ולתבונתו אין מספר. כמו שאין ערך בין מספר אפילו גדול ביותר לאין סוף. בניגוד למספר קטן, שיש לו ערך אפילו למספר הגדול ביותר; כי המרחק בין המספר הגדול לבין האין סוף, אינו שונה מהמרחק בין מספר קטן לאין סוף. מספר גדול ככל שיהיה, לעולם לא יתקרב אל הבלי גבול. אלא שגם אור ה”סובב”, אף שהוא האור הגנוז והנעלם מהנבראים והוא בלי גבול, הוא רק הארה. עבודתנו היא לגלות אור נעלם זה, שהרי בשבילי נברא העולם. בשבילי נברא ה”העלם” לגלותו.

 

ולתוספת ביאור – סובב כל עלמין אינו בבחינת מקום, (שאינו במקום גבוה יותר ומקיף את מה שלמטה ממנו) ח”ו. אין מקום ברוחניות; ואי אפשר לומר, שהבורא ית’ שמו נמצא למעלה ולא למטה, ח”ו, או שאינו נמצא בחלל העולמות, ח”ו. אור ה”סובב” נמצא בכל מקום – בכל מקום רוחני (בכל פרטי הדרגות כלן), ואף בעולם הגשמי, שהוא עיקר חיותו!… אלא שהוא בהעלם. אור ה”סובב” נמצא, אך אינו בדרך של “הלבשה”, בבחינת גילוי ובפנימיות לפי ערך הנבראים, כי אין הנבראים קולטים אותו. הוא כמלך שמתנהג בבחינת רוממות, התנשאות וריחוק, ולא בהשפעת קירוב ודאגה פרטית. וכהבדל בין הרצון לבין שאר כחות הנפש, שהרצון אינו מלובש באף אבר, ומגיע לכל האברים בשוה. היינו, הרצון נמצא בכל אברי הגוף, לא בדרך של “הלבשה”, אלא בדרך של “השראה”, בניגוד לשאר כחות הנפש, שכל כח “מתלבש” באבר המתאים לקליטתו. האבר הוא כמו כלי לקליטת האור: כח השכל במוח, כח הראיה בעין, כח השמיעה באוזן וכו’ וכו’; העין, למשל, מרגישה את כח הראיה המלובשת בה בפנימיות – אור פנימי, אך אינה מרגישה את הרצון שמתפשט בה בהעלם – אור מקיף. כך האור הממלא הפנימי מתלבש בכל עולם ונברא לפי ערכו בגלוי ובפנימיות והעולמות משיגים אותו. דהיינו, הם מקבלים ומרגישים את השפעתו. ואילו האור הסובב המקיף נמצא ומאיר לכל העולמות בהשוואה אחת, והעולמות אינם מרגישים אותו ואינם מקבלים אותו. כדוגמת רב המשפיע עניין שכלי לתלמידיו, שרוצה שהתלמידים יקלטו אותו, לעומת בעל רצון הרוצה שיקיימו רצונו, ואין זה מעלה ומוריד עבורו, אם רצונו התקבל בהבנה והסכמה, העיקר שיעשו את רצונו.

הלכך, מאחר שהעולמות הם בחינת גבול ותכלית, אין השפעת אור אין סוף, אור הבלי גבול, מתלבש ומתגלה בהם בגילוי, שבלי גבול אינו יכול להתלבש בגבול, כמו שפיל אינו יכול להיכנס בקוף של מחט, וכמו ששכל גדול לא יכול להתלבש במוח של תינוק וכיו”ב, והרבה הרבה למעלה מזה באין ערוך. רק מעט מזעיר הארה מצומצמת מאד מאד מתלבשת בהם רק להחיותם בגבול באופן תמידי. אך עיקר האור, הנקרא מקיף וסובב, אין השפעתו מתגלית בתוכם. אף שאור הסובב, שאין בו צמצום כל כך, הוא עיקר האור ועיקר חיות העולם. ומאור הסובב משתלשל אור הממלא, הנותן חיות בכל נברא לפי ערכו. וכמו בכחות הנפש – שלכל אבר יש כח החיות שלו, אם כי עיקר חיות הגוף הוא מעצם הנפש.

 

על קיום אור הסובב אפשר ללמוד מהסיפור על דניאל וחבריו. הגמרא (מגילה ג א) דנה בדברי דניאל שאמר: וראיתי אני דניאל לבדי את המראה, והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה, אבל חרדה גדולה נפלה עליהם (דניאל י ז). על כך שואלת הגמרא: הרי הם לא ראו את המראה, אז ממה היתה להם חרדה? ומתרצת: אף על פי שלא ראו, מזליהו חזיה – שרש נשמתם ראה. ומכאן למדים שלשרש הנשמה יש איזה שהוא קשר והשפעה על הנשמה שבגוף, בבחינת מקיף בלבד, ולא באופן פנימי. ואף על פי שהוא מקיף וסובב איננו מנותק מהמוקף והמסובב, להיפך הוא נמצא בתוכו ממש, אם כי באופן בלתי מורגש. שכל השפעה נעלית נקראת מקיף מלמעלה והוא “עלמא דאתכסיא”, שבו אור נעלה וגבוה ביותר, שאינו ניתן לקליטת והשגת האדם, כי הוא חזק מדי, לכן הוא בהעלם. “עלמא דאתכסיא” הוא עולם מכוסה ונעלם מהנבראים המקבלים, והוא בגדר של חשך. ולמטה ממנו “עלמא דאתגליא” – העולם שבו האור הגלוי, והוא בגדר אור.

 

למשל הארץ הלזו

אור הסובב ואור הממלא משפיעים בכל העולמות. ומהעולם הזה הגשמי אפשר ללמוד על כל העולמות, שהעולם שלנו הוא משל להם. העולם התחתון הוא כעין העולם העליון, כמו שכתוב בזהר, שהקב”ה עביד עלמא תתאה כגונא דעלמא עילאה (זהר חלק א לח א). שבעולם הזה מתלבש רק אור מזערי בגילוי, על פי דרגת החיות שבארבע המדרגות שבו: דומם, צומח, חי ומדבר. אמנם בארץ עצמה יש רק שתי מדרגות: דומם וכח הצומח שבה, וגם הם מקבלים מאותה בחינת אור מזערי. בכל זאת, גם בארץ נמשך אור הסובב הבלי גבול, והוא נמצא בתוכה ממש ופועל בה בהעלם; כמו בכל ארבעת העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה הרוחני, שיש בהן ארבע דרגות חיות זו למטה מזו, שכולם מקבלים מהאור המצומצם שנמשך לעולם הגבולי, וגם אור הסובב הבלי גבול נמצא בהם, רק שפועל בהם בהעלם.

[השתלשלות העולמות זה מזה היא כעניין השתלשלות המשלים זה מזה. שלמה המלך אומר על כל דבר תורה שלשת אלפים משל, כשכל משל מסביר את הנמשל שמעליו. ואף שאין המשל דומה לנמשל, בכל משל יש משהו בדוגמת הנמשל. כלומר, שלמה המלך הסביר ענייני אלוקות במשל, וכשזה לא הובן הסביר את המשל במשל אחר וכן הלאה עד שלשת אלפים משל, עד ספר משלי הידוע לנו. וכמו שכל משל מסביר את הנמשל שמעליו, כך כל עולם תחתון הוא כמשל לעולם שלמעלה ממנו (על פי אור התורה פ’ וארא קצז). כך הארץ הזאת הגשמית מהוה משל או דוגמה לעולמות העליונים, שהשתלשלה מהם. ולדוגמה, אור וחשך בעולם הזה הם כחסד וגבורה שלמעלה].

 

ואכן הארץ הזאת – העולם הזה – היא דוגמה המלמדת על העולמות העליונים. וכמו שבעולם הזה מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו ג), אור אין סוף ב”ה ממלא את העולם, כך הוא ממלא גם את העולמות העליונים. כאן משמעות כבודו היא עצמותו ומהותו, כפירוש הפסוק: את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיהו כג כד) – שאין מקום פנוי ממנו. היינו, בחינת אור הסובב, שהוא עיקר האור, והוא אין סוף ממש, מקיף מלמעלה על כולם בשוה, שמשוה קטן וגדול, שמים וארץ בהשוואה אחת. אמנם אור הסובב הוא למעלה מהשגת כל העולמות, שאפילו חכמה עילאה אינה יכולה לתפוס את מהות האין סוף ממש, אולם אור הסובב משפיע חיות בכל העולמות גם בשמים ובארץ הגשמיים, ומהוה אותם כל רגע ממש, לכן נאמר: אני מלא.

 

אף על פי כן, אור הסובב, כאמור, הוא בהעלם והסתר ולא בגילוי לנבראים, אף שאור זה בתוך הארץ ממש. רק הארה מועטת מאד, חיות מזערית, היא בחינת אור הממלא משפיע ומתלבש בנבראים בגילוי. אור הממלא הוא מה שנמשך ב”עשרה מאמרות” ממדת המלכות. היינו, שהאותיות משיגות ותופסות את החיות המתלבשת בהן בכל רגע, והוא כח הפועל בנפעל – כח הפועל בכל נברא לפי ערכו, ויש בזה חילוקי מדרגות לאין ספור. נפש האדם בגופו, נפש החי בבהמה וחיה, ונפש הצומח בצומח וכו’ וכו’… בארץ עצמה החיות מזערית ביותר רק בחינת דומם וצומח.

   

[כאמור, הפסוק: מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו ג) מתפרש כאן במשמעותו הכללית, דוגמת הפסוק את השמים ואת הארץ אני מלא (ירמיהו כג כד), כשהכוונה ” ל”אור הסובב” המאיר בכל העולמות בהשואה אחת, (כבודו=עצמותו ומהותו ית’). אולם בדרך כלל בחסידות מפרשים את הפסוק: מלא כל הארץ כבודו (ישעיהו ו ג), שהכוונה היא ל”אור הממלא” היינו, גילוי רק “זיו יקריה”, שמאיר לכל נברא לפי מדרגתו, (כבודו=הארה ממנו ית’), לכן יש הבדל בין שמים (שאינם נזכרים בפסוק) לארץ].

 

וכאמור, השפעת אור ה”סובב” בבחינת הסתר, שההשפעה האלוקית אינה ניכרת ואינה מושגת למקבל ההשפעה, נקראת מקיף מלמעלה. ומדובר על “עלמא דאתכסיא” (=העולם המכוסה), שנעלה באין ערוך מאור ה”ממלא” – “עלמא דאתגליא” (=העולם המגולה). זוהי משמעות: “מקיף מלמעלה”, שאינו בבחינת מקום, ח”ו (וראה “אורה לתורה” בשלח ב’ תרס”ז, ו”משכיל לאיתן” להרב י’ שי’ גרין פמ”ח עמ’ 274).  

 

[בנפש המחיה את הגוף יש שתי בחינות המשכות חיות, דוגמת אור ה”סובב” ואור ה”ממלא”:

א. יש בחינה בנפש שאינה מתלבשת בכל אבר, אלא נמצאת בכל האברים בשוה, היא בחינת הרצון והמחשבה. אמנם מחשבה מתגלה במוח דוקא, בכל זאת, המחשבה בבחינת העלם נמצאת בכל האברים. כי מיד כשעולה במחשבתו של אדם להניע אחד מאבריו, כמו יד או רגל, הם מתנועעים בלי שהיית זמן, מתוך התבטלות מוחלטת. ואם לא היתה מחשבה באברים, היתה שהיית זמן בין המחשבה לתנועה. אם כי האברים אינם משיגים את עניין המחשבה ומהותה כלל. זה דוגמת אור ה”סובב”.

ב. המשכה והארה מחיות הנפש המאירה ומתלבשת בכל אבר לפי מזגו ותכונתו. בעין – כח הראיה, באוזן – כח השמיעה וכו’ וכו’. דוגמת אור ה”ממלא”].

 

ידיעת ה’ את העולם מהוה אותו, מחיה אותו ומשגיחה עליו

כדי להבין את עניין הסובב שממנו נמשכת חיות לעולם, שיהיה מובן בשכל האדם, הוא בדרך משל מדעתו ומחשבתו של האדם. אולם קודם לכן נתבונן בעניין בריאת העולם, שזה חלק חשוב ועיקרי בהתבוננות בגדולת ה’. העולם נברא בדבר ה’: בעשרה מאמרות נברא העולם (אבות ה א), ועוד קודם לכן, במחשבת ה’. בשעה שעלה במחשבה לפני הקב”ה לברוא עולמו, כל העולמות עלו במחשבה אחת, ובמחשבה זו נבראו כולם (זהר ח”א כ א). מחשבת ה’ ודבור ה’ – אלה שני שלבים בבריאת העולם. וכפי שאומר אדמו”ר הזקן בסידורו, שבתחילת ששת ימי בראשית, כשעלה ברצונו לברוא את העולם, במחשבה אחת נבראו כל העולמות בדרך כלל, ואחר כך נפרטו בתשעת המאמרות בששת הימים (דבור המתחיל “הקול קול יעקב” יח ד; וכמובא בספר הליקוטים ע-רס). וזהו, שהאור ה”סובב” – עלמא דאתכסיא, הוא כעניין הנאמר, שבמחשבה אחת נבראו כל העולמות. ואילו האור ה”ממלא” – עלמא דאתגליא, הוא כעניין הנאמר שהעולם נברא בדבור – בעשרה מאמרות (ספר הליקוטים “עלמא דאתגליא” עמ’ רס-רסב).

 

וכמו אדם שמציר בדעתו, במחשבתו, בדמיונו וברצונו מה שרואה בבת אחת, לא רק בכללו אלא גם בפרטיו ובפרטי פרטיו החיצוניים והפנימיים: גבו, תוכו ותוך תוכו, הכל בהשוואה אחת. וכך דעתו מקפת את הדבר כולו, וגם הדבר מוקף בדעתו בדמיון מחשבת האדם. אף שלא נוצר מזה כלום בפועל, אבל הרוחניות של הדבר נמצא בשכלו. כך כשהקב”ה חשב לברוא את העולמות, הוא הקיף את כל העולמות במחשבתו, אלא שעל ידי מחשבתו ית’ נתהוו העולמות בפועל ממש. וכשברא עולם וגם לאחר שבראו – מחשבתו, שיודע את הנבראים, מקיפה כל נברא מראשו ועד תחתיתו ותוך תוכו בהשוואה אחת בפועל ממש, כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נה ח).

 

וכמו שאומר המדרש: בנוהג שבעולם, מלך בשר ודם בונה פלטין, אינו בונה אותה מדעת עצמו, אלא דיפתראות ופנקסאות יש לו, לדעת היאך הוא עושה חדרים והיאך הוא עושה פשפשים. כך הקב”ה מביט בתורה ובורא את העולם (מדרש רבה תחילת בראשית). וכמו שאומר הזהר: אסתכל באוריתא וברא עלמא (זהר, שמות קסא א). אלא שבניגוד לאומן שמסתכל בתוכניותיו, ואז רק מתחיל בעבודתו בפועל, אם בכלל; הרי שהקב”ה עם מחשבתו נתהוו כל העולמות. אף דבור האדם אינו כדבור ה’, אף על פי כן, יש יותר דמיון בדבור מבמחשבה. שאם מלך בשר ודם מצוה דבר, הרי דבר מלך שלטון (קהלת ח ד), מיד עושים את דבריו. וכמו שהגמרא אומרת: אמר מלכא עקר טורא (בבא בתרא ג ב), שהמלך אינו חוזר בו, וכשאומר: אעקור את ההר, ההר נעקר.

                                      

כך, למשל, ידיעת ה’ מקיפה את כל כדור הארץ ותכולתו, כל עובי כדור הארץ וכל אשר בתוכו ותוך תוכו עד תחתיתו. וידיעתו ית’ היא המהוה אותו מאין ליש והיא המחיה אותו. אלא שההתהוות על ידי המחשבה היא התהוות רוחנית ללא גילוי בפועל. ורק על ידי צמצומים רבים ועצומים, שהם בחינת האור הממלא כל עלמין – עלמא דאתגליא – הם העשרה מאמרות, נברא העולם. דהיינו, שעל ידי התפשטות הבל פי ה’ ית’ שבעשרה מאמרות, קיבלה הבריאה חוזק גשמי – נתהוותה מציאות גשמית ממש. מה”כלל” נפרטו פרטים רבים מאד, ונהיה העולם בעל גבול ותכלית בעל חיות מועטת, רק כדי להחיות את הדומם והצומח שבו.

 

כלומר, ידיעת ה’ מחיה את כדור הארץ ומהוה אותו מ”אין” ל”יש”, לא רק כשנברא, אלא היא ממשיכה באופן תמידי להוות אותו. היינו, צורת כדור הארץ הגשמי התקבלה כמות שהיא, על ידי צמצומים רבים, וידיעת ה’ המיוחדת במהותו ועצמותו ית’, שהיא מבחינת אור ה”סובב”, לא מפסיקה מלהוות את “כדור הארץ” מ”אין ליש” כל הזמן. עם זאת, אור ה”ממלא” המצומצם מחיה תמיד את כדור הארץ שיהיה גבולי. הידיעה שפועלת את התהוות כדור הארץ מ”אין ליש” שונה במהותה מהחיות המצומצמת המהוה אותו לבעל גבול. כי הידיעה המהוה “מאין ליש” היא “דעת עליון” שבאצילות המיוחדת במהותו ועצמותו. בניגוד ל”דעת תחתון” כפי שמתלבשת בעולמות: בריאה, יצירה, עשיה, המהוה אותו לבעל גבול. אך העולם זקוק תמיד לשני סוגי חיות, לא רק לחיות ה”סובב” להוותו “מאין ליש”, אלא גם לחיות ה”ממלא” להוותו לבעל גבול. ואמנם גם מבחינת ה”סובב” ישנם כל פרטי הפרטים ממש, אלא שאין ה”סובב” יורד אליהם, ואין לו שייכות אליהם מצד עניינם הפרטי, רק מכיון שהוא בלי גבול הוא בורא את כל הפרטים כל הזמן. 

 

חיות הנברא היא השגחת ה’ עליו. וכמו שיש שתי בחינות בידיעת ה’ את הנבראים בבחינת “סובב” ובבחינת “ממלא”, כך יש שני סוגי השגחות. מבחינת הסובב, דעת עליון – השגחה כללית על הנבראים בשוה בסקירה אחת ועד סוף כל הדורות. ובבחינת ממלא, דעת תחתון: בה הידיעה מתלבשת בכל פרט ופרט לפי דרגתו והיא היא השגחתו עליו.

 

הקב”ה הוא המדע והוא היודע והוא הידוע. בניגוד לאדם, שבו נפשו היודעת, ו”שכלו” – שהוא המדע (על ידו הנפש מבינה), והידוע – שהוא הדבר שיודעים, הם שלשה דברים נפרדים. שידיעת האדם היא דבר שחוץ ממנו, והיא דבר המשתנה, הנובע מלימוד או מנסיון. ואילו הקב”ה, שכל הנבראים נמצאים מאמיתת הימצאו, בידיעת עצמו יודע את כל הנבראים. דבר זה קשה לאדם להבין באמת, כי אדם מבין רק דברים שיש דוגמתם בו.

 

וכדי לחזק את דבריו מציין אדמו”ר הזקן בהגהה, שדבריו אלו נלקחו מדברי הרמב”ם, כפי שמסביר בהלכות יסודי התורה, שכל הנבראים נבראו מאמיתת הימצאו של הקב”ה, שהוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה (הלכות יסודי התורה ב ט-י). ולפי שהקב”ה מכיר את עצמו, אין דבר נעלם ממנו. ומוסיף אדמו”ר הזקן, שגם חכמי הקבלה הסכימו עם הרמב”ם, כמובא בספר הפרדס לרבי משה קורדובירו. וגם האר”י ז”ל, אף שהפליג במעלת אור האין סוף שלמעלה מעלה מבחינת הספירות, עד שהספירות נחשבות לפניו כמו עשיה גשמית, ואם כן איך שיך לומר, שהוא המדע כו’. ובכל זאת גם לפי האריז”ל אפשר ללמוד כהרמב”ם, שה’ הוא המדע והוא היודע וכו’, אלא שזהו אך ורק כאשר האורות של הספירות מתלבשים בכלים של הספירות. זהו סוד הצמצום – שאחרי הצמצום הראשון והצמצומים שאחריו וכשנתהוו הכלים, אחר כך התלבש בהם אור אין סוף, עד שנהיה הוא המדע כו’. כמו שמבואר בהגהה לפרק ב’, שיש להבחין בין אור אין סוף שהצטמצם והתלבש בכלים דחב”ד דאצילות, שעל זה נאמר, הוא המדע והוא היודע וכו’, כדעת הרמב”ם, לבין אור האין סוף בעצמו שלמעלה מאצילות, שעל זה לא שיך לומר שהוא המדע או שהוא חכם וכו’. ולכך התכוון המהר”ל מפרג באומרו, שאין לכנות את ה’ “מדע”, כמו שאין לכנותו “החכם ב”ה”, אלא “הקדוש ב”ה”, שהוא רם ונישא ונבדל.

                                                                                

אם כן, מהות ידיעת ה’ המיוחדת במהותו ועצמותו ית’ היא בלתי גבולית, ולכן אינה מתלבשת ונתפסת בתוך כדור הארץ הגבולי, אלא היא מקפת וסובבת אותו כל כולו בפועל ממש, כדי להוות ולהחיות אותו. וזוהי גם השגחת ה’ על הנבראים, שהשגחת ה’ היא חיות הנברא. שהקב”ה סוקר בידיעתו את כל הנבראים בסקירה אחת עד סוף כל הדורות, ואין ידיעה זו פועלת בו שום שינוי ח”ו. בניגוד לאדם, שהמושכלות שבו פועלים בו שינוי והתפעלות, וידיעתו את הדבר היא בגדר דמיון בלבד. היינו, מדובר בידיעה הסובבת ומקפת את הנברא, שמקורה ב”אור הסובב”, ולא בהארה שבאה למטה אחרי הצמצום, שמקורה ב”אור הממלא”, וממנה באה רק חיות הנברא בלבד.

 

התורה שהיא התרשים של העולם, ועל פיה ברא ה’ את העולם, כוללת את כל העולמות ואת כל הנבראים. צדיקים גדולים יודעים פרטים מדויקים על העולם מתוך למוד תורה. כך כשאדמו”ר הזקן היה בפטרבורג, והשרים הגדולים והחכמים בחנו אותו, שאלוהו אם הוא בקי בחכמת ציור כדור הארץ וענה בחיוב. ואז הראו לו מפה חדשה של ציור הארץ החדשה אמריקה, ואדמו”ר הזקן הצביע על טעות מסוימת בציור. בעקבות זה התקיים ויכוח גדול על כך בין החכמים עד שראו שצדק. שאלו אותו, כיצד ידע, שהרי מפה זו היא הראשונה שהגיעה לרוסיה. ענה להם, שבאות ב’ של ספר בראשית מצוייר כל העולם, ומשם הוא רוכש את ידיעותיו.

 

מכל זה רואים שבאור הסובב ישנם כל פרטי הפרטים של כל הנבראים, אלא שהוא מקיף עליהם, כי הוא אין סוף ובלי גבול ואין לו שיכות פרטית לאף אחד מהם. ולכן כדי לברוא מזה עולמות מוגבלים ממש צריך צמצומים עצומים כדלקמן. 

פרסום תגובה חדשה

test email