פרשת וישלח – ויאבק איש עמו

הקראת כתבה
יום חמישי י״ב כסלו ה׳תשע״ד
מאבק עתיק יומין זה שהחל בין יעקב לעשיו נמשך עד עצם היום הזה ללא הכרעה. מאז חורבן בית המקדש סבל ישראל צרות רבות קשות ורעות. וברגעים האחרונים של הגלות זמן עקבתא דמשיחא, כשנותרו רק פכים קטנים להכניס לארץ ישראל, הצרות התעצמו. החושך מכסה ארץ וערפל לאומים והנסיונות רבים. ועדיין כוחות הרשע מנסים לפגוע בנו ולמנוע את הגאולה בכל דרך אפשרית… אולם יש לנו עידוד ונחמה שנצחוננו מובטח ובקרוב ממש נגיע לגאולה האמיתית והשלימה.
מאת שולמית שמידע
האיש, ידיים, הרים

ושבתי אל בית אבי

 

אחרי שנות עבודה בבית לבן, ולאחר הקמת בית נאמן בישראל,
יעקב שמח לשוב אל בית אביו, לארץ ישראל,
אלא שחששו גדול מפגישה עם עשיו אחיו,
שמא עדיין עשיו נוטר לו שנאה על שלקח ממנו את הברכות.
והוא מתכונן לפגישה עם עשיו בשלוש דרכים:
במתן דורון, בתפילה לקב”ה ובלית ברירה למלחמה…

 

עבודת הבירורים אינה פוסחת על פכים קטנים

 

יעקב לוקח את כל בני משפחתו ואת כל רכושו ומעבירם במעבר יבוק,
ומאחר שהשאיר אחריו “פכים (כלים) קטנים” – פריטי רכושו האחרונים –
הוא שב על עקבותיו כדי להחזירם.

 

רכושם של צדיקים חשוב להם יותר מגופם, לפי שאין פושטים ידיהם בגזל,
אולם מאחורי פעולה זו של יעקב מסתתר רעיון עמוק יותר –
בכל חפץ בעולם יש ניצוץ אלוקי המצפה שנגאל אותו ונעלהו חזרה לשורשו.
יעקב עשה עבודת בירורים גדולה בבית לבן בקיימו שם תרי”ג מצוות,
(“עם לבן גרתי ותרי”ג מצוות שמרתי”),
נשארו לו פכים קטנים – חפצים פעוטים ביותר וגם על בירורם אין הוא מוותר,
והוא מסכן את חייו וחוזר שוב לחוץ לארץ לבדו כדי לגאול אותם.
[וראיה לחשיבות הדבר היא שפכים אלו הכילו שמן,
אותו ייחד יעקב ליציקה על המצבה בבית אל שהקים בדרכו לחרן;
ואיך יוותר יעקב אבינו על דבר קדוש זה?
ועל כך, קיבל שכרו והקב”ה אמר לו, אתה מסרת נפשך על פך קטן בשבילי,
גם אני בעצמי אשלם לבניך, לבני חשמונאי, שנעשה להם נס על ידי פך קטן].

 

מאבק המלאך ביעקב

 

לפתע באמצע הלילה במקום בו נשארו הפכים הקטנים,
מגיע מלאכו של עשיו הרשע להיאבק אתו ולמנוע ממנו לחצות את הנחל ולהתקדם.
“ויעבור את מעבר יבוק… ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עמו עד עלות השחר”.
לכל אומה ואומה יש מלאך משלה, הנקרא “שר”,
והוא מייצג את האינטרסים של האומה שלו לפני בורא עולם.
שרו של עשיו בא עתה להיאבק ביעקב כדי למנוע ממנו להשלים את משימתו.

 

מלחמה זו בין בשר ודם למלאך רוחני אינה קלה ויש בה עליות וירידות
והיא נמשכת כל הלילה.
אמנם יעקב הפיל את המלאך כמה פעמים,
אולם המלאך קם כל פעם מחדש והמשיך מלחמתו ביעקב.
במאבק הנמשך שעות רבות הם נאבקים במאבק בלתי מוכרע,
וכשהמלאך מבין שלא יוכל לנצח את יעקב, הוא פוגע בגיד הנשה שבירך שלו.
[לכן נצטווינו שלא לאכול את גיד הנשה של בהמות וחיות].

 

הניצחון עם עלות השחר

 

לקראת סוף המאבק, השחר עולה – יום חדש!… אור חדש!…
מידי בוקר כל מלאכי מעלה אומרים שירה לפני הקב”ה בורא העולם,
ואז מלאכו של עשו מנסה להשתחרר מיעקב הלופת אותו אך ללא הצלחה.
הוא מתחנן ליעקב: “שלחני, כי עלה השחר”;
יעקב מסכים בתנאי אחד: “לא אשלחך, כי אם ברכתני”.
המלאך ניאות ומברך את יעקב ואף מעניק לו שם חדש,
באומרו לו: “לא יעקב ייאמר עוד שמך כי אם ישראל;
כי שרית עם אלוקים ועם אנשים ותוכל”.
בזה המלאך מודה שהברכות שבירך יצחק את יעקב, אכן שייכות לו,
ורומז שהברכות הגיעו אליו בדרך של “שררה”, ולא ברמייה.

 

כשמתבוננים לעומק במאבק זה שבין יעקב לעשיו,
מבינים יותר מהי מהותו של מאבק זה ומהי תכליתו.
יעקב ועשיו נאבקים בדרך של “חיבוק” כדרך הנאבקים.
הם “חובקים” זה את זה בזרועותיהם כאבוקה הקלועה מכמה נרות –
כשיעקב מחבק את עשיו בשתי זרועותיו המסמלות חסד וגבורה,
יד ימינו – חסד, ויד שמאלו – גבורה, וביחד הם חסד וגבורה דקדושה,
והמלאך (שרו של עשיו, הס”מ) מלבישו בשתי זרועותיו –
חסד וגבורה של ה”לעומת זה”, על מנת להפילו.
וברוך ה’, יעקב גבר על שרו של עשיו ועשה בו בירור מושלם,
עד שאפילו בחינת האבק של שרו של עשיו נתכלל למעלה (על ידי הבירור של יעקב).
ועל כך אמרו רז”ל: “העלו אבק (“ויאבק” מלשון “אבק”) עד כסא הכבוד”…
עד בחינת המקום (“כסא הכבוד”), ששם עניינים של “לעומת זה” אינם נוגעים כלל.
לכן נאמר “העלו” בלשון רבים, שלא רק יעקב אלא גם ה”לעומת זה” נתכלל למעלה,
ללמדנו, מעלת התשובה (“בירור” משמע, “תשובה”) שעל ידה “זדונות נעשו לו כזכיות”.

 

מעשה אבות סימן לבנים

 

יעקב התמודד מול מלאך בעל עוצמה אדירה,
ולמרות שהמלאך הצליח לפגוע בירך שלו והפכו לצולע,
לא נכנע יעקב והמשיך במאבק כל הלילה;
ובסופו של דבר, עם עלות השחר ניצח והכניע את המלאך והפכו לטוב,
עד שהמלאך בעצמו בירך את יעקב.

 

כך עם ישראל בניו של יעקב אף שעברו צרות רבות בגלות…
לא אבדו, וזרעם לעולם יעמוד.
וכמו שהניצחון וההכנעה הסופית של יעקב הגיע עם “עלות השחר”,
כך יזכה יעקב לנצחונו המושלם,
כשיתקיימו דברי הנביא: “אז יבקע כשחר אורך גו'” (ישעיה נח ח)
בגאולה האמיתית והשלימה.

 

המלחמה בכוחות הרשע בזמן הגלות

 

המלחמה בין יעקב לעשיו מסמלת את המלחמה של הטוב ברע והאמת בשקר.
כשנפגשים עם שקר העולם המתכסה באצטלת משפט וצדק,
כעשיו היודע לצוד ולרמות את אביו בפיו,
ושואלו: “אבא, היאך מעשרין את המלח ואת התבן” (רש”י כה כח);
עלינו לאזור כוחות ואומץ ולהילחם ברע ולבטל את השקר.

 

ואכן, מאבק עתיק יומין זה שהחל בין יעקב לעשיו נמשך עד עצם היום הזה ללא הכרעה.
מאז חורבן בית המקדש סבל ישראל צרות רבות קשות ורעות.
וברגעים האחרונים של הגלות זמן עקבתא דמשיחא,
כשנותרו רק פכים קטנים להכניס לארץ ישראל, הצרות התעצמו.
החושך מכסה ארץ וערפל לאומים והנסיונות רבים.
ועדיין כוחות הרשע מנסים לפגוע בנו ולמנוע את הגאולה בכל דרך אפשרית.

 

אז מה שנותר לנו הוא להמשיך את העבודה של זמן הגלות ביתר שאת,
עד עליית השחר של הגאולה הקרובה.
בינתיים סדר העבודה הוא באופן של “ויאבק איש עמו”.
העבודה צריכה להיות באופן ש”העלו אבק עד כסא הכבוד”,
“העלו” לשון רבים, היינו, יש להעלות גם את ה”לעומת זה”.

 

וכתורת הבעל שם טוב: “כי תראה חמור שונאך… עזב תעזוב עמו”,
כשתתבונן בחומר הגוף, ותראה שהוא “שונאך”,
ולוחם בעקשנות בנפש האלקית, ובכל דבר טוב ורוחני,
העצה היעוצה היא לא לשבור אותו בסיגופים ותעניות, אלא “עזב תעזב עמו” –
יש לבררו ולזככו, ולקיים יחד אתו את מצוות ה’.
שגם הגוף וכל ענייניו יתעלו עד כסא הכבוד, מקום שם נוצרו הנשמות,
(ה”חצובות מתחת כסא הכבוד”).

 

ועוד עצה טובה וחשובה!

 

אמנם יש שתי דרכים בעבודת ה’:
דרך של פרישות, להיות מובדל לעצמו, בלי להתעסק עם כל העניינים שמסביבו,
דרך המתאימה ליחידי סגולה בלבד;
אולם יש דרך שעניינה לדרוש טוב לכל אחד מישראל! והיא שייכת לרוב עם ישראל,
וקשורה במצוות “ואהבת לרעך כמוך” השייכת לכלל ישראל!
לכן יש להתבונן ולראות מה נעשה עם הזולת, ולא במבט שטחי, אלא מצד פנימיות הנפש,
כפי ש”פנימיות” מסתכלת על “פנימיות”!
יש לעסוק בהפצת מעיינות החסידות באופן של “ויאבק איש עמו”.

 

ו”לא בשמים היא… ולא מעבר לים היא”…
אמנם גם אם בשמים היא, צריך לעלות אחריה, ואם מעבר לים היא צריך לעבור אחריה,
אלא שהקב”ה נתן לנו עבודה לפי כוחותינו, ללא מאמץ מיותר…
ובפרט בדורותינו אלו, שרואים במוחש, שאם רק מתעסקים ורוצים לפעול,
אזי מצליחים, וההצלחה היא יותר מכפי שמשערים מלכתחילה.

 

הניצחון הסופי מובטח לנו

 

מלחמת הגויים עמנו היא רק בזמן חשכת הגלות,
אולם כשנלך לבטח דרכנו, בדרך המלך, מלכו של עולם,
ונאיר את עצמנו באור התורה הקדושה,
ובמיוחד במאור שבתורה, תורת החסידות ובמיוחד בענייני גאולה ומשיח,
נוכל לפעול את “עלות השחר” של הגאולה,
כדברי הבעש”ט באגרתו הידועה,
“לכשיפוצו מעינותיך חוצה”, אזי “קא אתי מר, דא מלכא משיחא”.
כי כאשר ממשיכים סתים דאורייתא, סתים דישראל וסתים דקוב”ה,
בכל הדרגות של גליא שבהם,
אז פנימיות הנשמה הכללית של כנסת ישראל, שהיא נשמתו של משיח,
נמשכת באופן גלוי למטה מעשרה טפחים, והוא גואל אותנו מיד ממש,
עד שייבקע בשחר אורנו בגאולה האמיתית והשלימה.

פרסום תגובה חדשה

test email