פרשת שמות – “בני בכורי ישראל” או “ילד שעשועים”?

הקראת כתבה
יום רביעי י״ז טבת ה׳תשע״ה
בפרשת שמות מכנה הקב”ה את עמו “בני בכורי ישראל”. לכאורה, יכולנו לחשוב אם המטרה היא הקטנה עצמית – “בן קטן”, “ילד שעשועים”, אז ממילא היינו תינוקות בעלי קבלת עול טבעית, והקשר בינינו לבין הקב”ה היה קשר עצמי; אז למה עלינו לגדול ולהגיע לדרגת “בני בכורי ישראל” ואחר כך להקטין את עצמנו?…
מאת שולמית שמידע
מתחת למים

בני בכורי ישראל

עם ישראל בנים למקום ובכורים דוקא – בני בכורי ישראל (בכור לשון גדולה).
אולם פעמים מודגשת הקטנות שבעם ישראל דוקא, “אתם המעט” שממעטים עצמכם,
“כי נער ישראל ואוהבהו”, “הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים”,
ואמרו חז”ל, שהקב”ה נמשל למלך שהיו לו בנים הרבה והיה אוהב את הקטן מכולם!

 

למה אב אוהב את הבן הקטן מכולם – בן הזקונים?

בן גדול שהתפתח בשכלו ומידותיו ומתנהג כראוי יש סיבה והיגיון לאהוב אותו,
אולם אהבה לבן קטן שאינו מושלם בשכל ומידות היא אהבה עצמותית ללא טעם.
אף הילד הקטן מציית לאביו ומכבדו לא בגלל מעלתו,
אלא שחלק ממהות הבן הוא שחש שזהו אביו!
לכן גם אהבת האב לבנו אינה נובעת ממעלת בנו, אלא פשוט, כי הוא בנו.
ואכן האב והבן הם עצם אחד, והאהבה ביניהם היא אהבה עצמותית.

 

אמנם גם בן גדול הוא עצם אחד עם אביו,
אלא שבמשך הזמן נוספת אהבה הגיונית לאהבה הטבעית,
והיא מכסה ומעלימה את האהבה העצמית הקיימת בין האב לבן.
מה שאין כן, אצל בן קטן – מכיון שאין אהבה הגיונית בין האב לבנו,
הרי שהאהבה העצמותית היא גלויה.

 

אהבת ה’ לישראל כוללת שני סוגי אהבות

הקב”ה – “אבינו שבשמים” אוהב את עמו ישראל – “בנים למקום” כאב האוהב את בנו.
יתירה מזו, האהבה העצמית של הורים לילדיהם נובעת מהאהבה העצמית של ה’ לישראל.
אמנם כשישראל עובדים את ה’ כראוי, הרי שיש לה’ סיבה וטעם לאהוב אותם.
במצב זה הם “בני בכורי ישראל” – שבכרו מעשים טובים לפני ה’ בהר סיני.
שם התגלתה מעלתם – מעלת “בני בכורי” – בגלוי.
אולם בלי קשר לזה ה’ אוהב את עמו ישראל – אהבה עצמית! ללא כל סיבה וטעם.
שבהיותם חלק אלוקה ממעל ממש!… חלק מן העצם!…
הם בדוגמת אב האוהב את בנו הקטן אהבה עצמית, אהבה שאינה תלויה בדבר.
וכנאמר במדרש, כשם שבנו של אדם כשהוא תינוק קטן אם יחטא,
(אין) אביו מסלק עליו מפני שהוא קטן…
כך בני ישראל (אפילו) חוטאין בשגגה מעלה עליהם שהן כתינוק קטן.

 

אהבת “בני בכורי”

כשיהודי חש בעל מעלה בהבנה באלוקות ויש לו אהבת ה’ ויראת ה’ בגילוי,
הרי שה’ מוצא סיבה לאהוב אותו ומשיב לו אהבה תחת אהבה.
אלא שאז אהבת ה’ הנובעת מטעם וסיבה מסתירה את האהבה העצמית;
לכן העצה היעוצה היא שיהודי יחוש קטן בעיני עצמו,
שירגיש עצמו כתינוק שאין בו מעלות גלויות…
אז ממילא יעשה עבודתו מתוך קבלת עול ללא שיקולים של טעם ודעת,
כקטן המציית להוריו אף שאין הוא מבין העניין בשכלו,
שהרי ילד הוא בעל קבלת עול בטבעו.
ובדרך זו יעורר ויגלה בעצמו את האהבה העצמית.

 

לכאורה, יכולנו לחשוב אם המטרה היא הקטנה עצמית,
אז הרי ממילא היינו תינוקות בעלי קבלת עול טבעית,
והקשר בינינו לבין הקב”ה היה קשר עצמי;
אז למה עלינו לגדול ולהגיע לדרגת בכור ואחר כך להקטין את עצמנו?…
אלא שמעלת הבכור המקטין את עצמו היא מעלה כפולה ומכופלת;
ובאמת עבודת היהודי בשכל ומידות אינה היפך קבלת עול והתבטלות כלפי מעלה.
להיפך, עבודת ה’ על פי טעם היא תוצאה ישירה והמשך לעבודה בקבלת עול.
כשיהודי עמל בשכלו כדי להבין את התורה,
והוא עובד את ה’ באהבה וביראה בחיות רבה,
כי יודע שהתורה היא חכמתו של הקב”ה והמצוות הן הרצון העליון,
ואפילו את המצוות השכליות (“עדות” ו”משפטים” שההיגיון מחייבם),
הוא מקיים לא מפני הטעם אלא מתוך קבלת עול, רק כי ה’ גזר!
הוא דומה לילד קטן!!! ומתבטל לרצון ה’ בכל ענייניו!…

 

אם כן, המעלות הרוחניות של היהודי בשכלו ובמידותיו,
אינן בהכרח מעלימות או מחלישות את קבלת העול שלו מתוך קטנות והתבטלות.
אדרבה, כאשר יהודי משתמש גם בשכלו ובמידותיו מפני ציווי ה’,
הרי שקבלת העול שלו לא רק שאינה קטנה אלא גדלה.
היא נעשית חלק מהתבטלותו וחודרת לתוך כל כוחותיו – לכולו ממש!
כך שמעלותיו לא רק שאינן מעלימות את האהבה העצמית אלא מגדילות אותה.

 

תלמידי חכמים אין להם מנוחה – ילכו מחיל אל חיל!

הגמרא פותחת את המסכת הראשונה שלה (מסכת ברכות) בעניין יראת ה’,
שהיא ראשית העבודה ועיקרה ושורשה – “ראשית חכמה יראת ה'”.
היא פותחת ב”קריאת שמע”, שעניינה, יחוד ה’ וקבלת עול מלכות שמים ועול תורה.
ומסכת ראשונה זו בגמרא מסיימת (“הכל הולך אחר החיתום!”) ואומרת,
שמעלת צדיקים היא ש”אין להם מנוחה – ילכו מחיל אל חיל”.
(לכאורה, ההליכה מחיל אל חיל היא היפך קבלת עול שבה אין שינויים).
ללמדנו שהסיום והתכלית של קבלת העול הוא דוקא כשחודרת לשכל האדם,
ואף לשכל כפי שהוא בשלימותו – הבנת התורה!!!
כאשר כל ענייניו כתלמיד חכם הם חלק מ”מסכת ברכות ה'” כביטוי לקבלת עול,
שמצטרף להליכה מחיל אל חיל של תלמידי חכמים המרבים שלום בעולם.

 

וכל בניך לימודי ה’

סיום המסכת “וכל בניך לימודי ה'” מלמדנו שבניך משמעו כפשוטו,
דוגמת ילד קטן האוהב ללמוד ותמיד הוא חוקר ושואל “למה ומדוע”.
אולם בניך משמעו גם בוניך – “אל תקרי בניך אלא בוניך”.
וגם זה דוגמת ילד שאם אינו מקבל תשובה ממשיך לחקור והוא תמיד בתנועה של חיפוש.
ואכן, רק כאשר תלמידי חכמים לומדים באופן של בן (“בניך”),
ודוקא כבן קטן הלומד מתוך קטנות והתבטלות;
הרי שהם זוכים להיות חכמים הבונים את העולם ומרבים שלום בעולם.
כי לכאורה לימוד הוא היפך ההתבטלות, אלא כמו שאומר הכתוב: “וכל בניך לימודי ה'”.
היינו, מכיון שיהודים הם בניו של הקב”ה וכל ענייניהם מאוחדים עם אלוקות,
הן השכל בלימוד התורה והן המידות באהבת ה’ ויראת ה’,
ממילא עצם היותם בניך מביאה אותם לידי לימודי ה’.
לכן כשעוסקים בלימוד תורה אז בגלוי הם לא רק בניך אלא בוניך.

 

סיכום

אב ובן הם משל לקב”ה ועם ישראל.
ה’ אוהב את עמו אהבה עצמית כאב אוהב את בנו אהבה עצמית.
ובעצם האהבה העצמית של אב לבנו נובעת מהאהבה עצמית של הקב”ה לישראל.
עם ישראל הוא כבן קטן של הקב”ה שזוהי מעלתו העצמית, ולכן ה’ אוהבו אהבה עצמית,
וגם כבן גדול (“בני בכורי”) שמעלותיו גלויות שאז מתחזקת אהבת ה’ העצמית אליו.
וכששניהם ה”בן” וה”לומד” משתלבים זה בזה – “וכל בניך לימודי ה'”.
הרי שמעלת ישראל כבנים חדורה בכל מציאותם בכל הפרטים.

 

יהי רצון שנזכה להיות “בניך” – ונלמד תורה מתוך התבטלות,
ומתוך קבלת עול תתגלה מעלתנו העצמית – “בנים למקום”.
ועם המעלות של לימוד תורה בשכל ומידות יתגלו בנו גם המעלות הגלויות של הלימוד,
וההתחברות שלנו לקב”ה תהיה חדורה בכל נימי נפשנו.

(על פי הרבי, ליקוטי שיחות מעובד פרשת שמות עמ’ 23-29)

פרסום תגובה חדשה

test email