מהי משמעות שם הפרשה "וארא"?

שם הפרשה והמילה הפותחת את הפרשה היא "וארא".

"וארא" לשון ראיה, ובראיה הכוונה לראות דבר באופן גלוי.

ומכיון שבכל מילה בתורה יש הוראה בעבודת ה',

הרי שמילת "וארא" מלמדת שכללות העבודה צריכה להיות באופן של ראיה.

יש לעבוד את ה' באופן של ראיית אלוקות בגלוי.

קשה לעבוד את ה' כדבעי כשיש הסתר פנים

הבעיה שלנו היא שהגוף מחשיך ומסתיר מראות אלוקיים.

גוף עניינו חושך בניגוד לנשמה שעניינה אור – "נר ה' נשמת אדם",

והגוף שעניינו חושך מסתיר את אור הנשמה.

כדי להתגבר על בעיית הגוף המחשיך את אור הנשמה,

נתן לנו הקב"ה ברוב חסדיו תורה ומצוות,

כדי שעל ידיהם תוכל הנשמה להחיות ולהאיר את חשכת הגוף.

אולם בכך לא נפתרה כל הבעיה כי מלבד חשכת הגוף יש גם חושך הגלות,

ובפרט החושך הכפול והמכופל של עקבתא דמשיחא,

ובמיוחד כשנמצאים בחוץ לארץ מקום הגלות…

אם כי גם בארץ ישראל כל זמן שאין בית מקדש עדיין זו גלות,

שהרי גם בארץ ישראל ואפילו בירושלים אנו אומרים: "ומפני חטאינו גלינו מארצנו".

כל זה מבלי לגרוע כלל מקדושת ארץ ישראל,

"אשר… תמיד עיני ה' אלקיך בה מרשית השנה ועד אחרית שנה".

שקדושת המקדש וירושלים הוא מפני השכינה שאינה בטלה לעולם,

והרי התורה היא נצחית;

אלא שאין להשוות בין הקדושה בזמן הבית לזמן הגלות,

כמו שאין להשוות בין קדושה לקדושה בארץ ישראל,

ואפילו בין קודש לקודש (הקודשים) במקדש.

אם כן, מאחר שאנו עדיין בחושך הגלות הבלתי נסבלת,

יש מקום ל"חכמה דקדושה" לזעוק כמו משה (בסוף פרשת שמות):

"למה הרעות לעם הזה"?…

אמנם ברור לנו שהירידה לגלות היא ירידה צורך עליה,

וכמאמר ה' ליעקב: "אל תירא מרדה מצרימה…

אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך גם עלה".

בכל זאת "חכמה דקדושה" אינה מרפה וזועקת: "למה הרעות לעם הזה?" –

עד מתי נמשיך בסבל הנורא של הגלות? אי אפשר עוד! כשל כח סבל!

ואכן, מצד חשכת הגלות יש הפרעה לעבוד את ה' כדבעי.

יש לעבוד את ה' באופן של ראייה

על כך בא הקב"ה בתחילת פרשת "וארא" ועונה לשאלת משה ולכולנו,

נכון שהגלות היא איומה ונוראה, נכון שיש הסתר פנים,

אולם עבודת יהודי צריכה להיות באופן של "וארא", באופן של ראיית אלוקות דוקא.

לא רק להבין בשכל שה' לא עזב אותנו והוא אתנו בכל צעד בחיינו,

אלא צריך שהדבר יתאמת בשכלנו בתכלית ההתאמתות כבראייה ממש.

עלינו לשאת עינינו סביבנו ולראות את כל הבריאה הנפלאה.

להתבונן בעולמות שהם הלבושים של הקב"ה מאחוריהם הוא מסתתר.

"מה רבו מעשיך"… "מה גדלו מעשיך"…

להתבונן בעליית העולמות בשבת ואיך זה פועל עלינו,

עד שאפילו עם הארץ מבחין בכך ואינו יכול לשקר בשבת.

(ולכן סומכים עליו בענייני תרומות ומעשרות).

ובעיקר לראות את ההשגחה הפרטית של הקב"ה עלינו בכל עת ובכל שעה.

מעלת ראיה לגבי שמיעה

כאשר אדם רואה דבר במו עיניו אז הדבר מתאמת אצלו בתכלית ההתאמתות,

כי הוא בעצמו ראה במו עיניו ולא ששמע את הדבר מפי מישהו אחר.

הוא יכול להבין בשכלו מה ששמע ממישהו אחר, אך אין זה חזק כמו ראיה;

לכן יתכן שיקשה קושיות על כך.

יש הוכחה נפלאה למעלת הראיה בהלכה הקובעת ש"אין עד נעשה דיין".

כי הרי תפקיד הדיין הוא להציל את הנידון ("והצילו העדה"),

ואפילו אם שמע מפי "מאה עדים" (שיש להם נאמנות על פי תורה),

הוא יכול להפך בזכותו של נידון ולהצילו.

אולם ברגע שהדיין עצמו ראה את המקרה במו עיניו,

שוב אינו יכול למצוא דברים לזכות את הנידון לכן אינו יכול להיות דיין.

מעלת עבודת ה' באופן של ראייה

מעלה גדולה היא לעבוד את ה' באופן של ראיה,

שאז העבודה נעשית בשעתא חדא וברגעא חדא,

כמעלת הראיה על השמיעה שלוקחים דבר על כל פרטיו בבת אחת בשלימות,

שלא כבשמיעה בלבד שצריך סדר והדרגה של פרט אחר פרט דוקא,

שהרי אי אפשר לשמוע שני פרטים בבת אחת כי "תרי קלא לא משתמעי".

וכשיהודי עושה עבודתו באופן של "וארא" – ראיית אלוקות,

שום דבר לא יוכל לגרום חלישות בעבודתו, חס ושלום,

וגם בהיותו בחושך כפול ומכופל של זמן הגלות ישמש את קונו כראוי.

אין להשלים עם הגלות

אף על פי כן, אין להשלים עם מצב הגלות ולחשוב שאפשר להמשיך כך.

אם משה רבינו בכבודו ובעצמו זועק: "למה הרעות לעם הזה?"

לא יתכן שמישהו יחשוב שטוב לו בגלות.

עלינו לזעוק: "למה הרעות לעם הזה"? ולתבוע את הגאולה.

הרי אנחנו כבנים שגלו מעל שולחן אביהם, מצב בלתי רצוי לחלוטין,

וצריכים לידע שחיי הגלות אינם חיים הראויים לשמם.

ומי שחושב שאפשר להמשיך בגלות וללמוד תורה,

הרי אמרו חז"ל שמיום שחרב בית המקדש וגלינו מארצנו,

ניטלה ממנו עצה, ואין אנו יודעים לדון!

ואכן, הגלות מבלבלת את לימוד התורה,

ואין לימוד התורה בזמן הגלות כפי שהיה בזמן בית המקדש.

לצערנו היצר הרע "מלך זקן וכסיל" ערמומי ביותר,

בהיותו אומן במלאכתו ובאופן "והנחש היה ערום",

בערמומיותו מסוגל להטות את שכל האדם

בפיתויים והסתות של שטות וסכלות שטוב בגלות.

לכן הוא נקרא "כסיל" (אף שאינו כסיל),

כי עבודתו היא לעשות את האדם השומע בקולו לכסיל.

הנהגת משה רבינו מופת לרבים

את המאיסה בגלות לומדים מהנהגת משה רבינו.

משה בן עמרם שגדל בבית עמרם גדול הדור,

בכבודו ובעצמו זועק: "למה הרעות לעם הזה?"

ובודאי לא באדישות וקרירות אלא באופן של צעקה (שטורעם),

אף שידע אודות הנהגת האבות שלא הרהרו אחר מידותיו של הקב"ה.

טענתו של משה רבינו ("חכמה דקדושה") לא גרעה מאומה מאמונתו בה',

ועניין זה נכתב בתורה כדי לתת הוראה לכל יהודי מצד שכלו ("שכל דקדושה"),

שעליו לצעוק: "למה הרעות לעם הזה?"

ואכן לצד קבלת דברי ה': "חבל על דאבדין ולא משתכחין –

יש להתאונן על מיתת האבות שלא הרהרו אחר מידותי".

דברי ה': "ואתה אמרת: למה הרעות לעם הזה?" שרירים וקיימים ומחייבים אותנו.

גם בדברי משה יש הוראה נצחית לכל יהודי למרות תגובת ה' על כך.

ה' רוצה שיגידו את האמת מצד השכל דקדושה, שאין זה בסתירה לענין האמונה.

לכן נמשיך לזעוק: "למה הרעות לעם הזה?" ולדרוש את ביטול הגלות,

ומתוך אמונה, שאין להתפעל מחשכת הגלות, נעבוד את ה' באופן של "וארא".

השאלה היא מאין נשאב כח לעבודה באופן של ראית אלוקות בחשכת הגלות?

הקב"ה רצה בחשכת הגלות והוא הוא שהגלה אותנו מארצנו!… לא נבוכדנצר!

לגוי אין שליטה על יהודי, שהרי כל מציאות הגוי היא כגרזן ביד החוצב.

ובחשכת הגלות אנו במצב ומעמד ש"אותותינו לא ראינו",

אז מנין נשאב כח לעבוד את ה' באופן של ראיה?…

התשובה היא – "וארא אל האבות".

מכיון שאצל האבות היה ענין של ראית אלוקות,

"וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב" ועבודתם היתה באופן של ראיה,

הרי שזה נמשך לכל אחד מישראל באופן של ירושה.

כל יהודי ללא שום שייכות למעמדו ומצבו (אפילו תינוק שנולד זה עתה) יורש הכל.

שהיורש הוא במקום המוריש והוא כמו "עצם" המוריש ("תחת אבותיך יהיו בניך").

לכן לכל יהודי יש הכח והיכולת לעבוד את ה' באופן של ראיה.

עניין זה מודגש בשם הפרשה: "וארא".

"וארא אל אברהם"(תחילת הפרשה), "וארא אל האבות" (רש"י)

קשור עם מעלתו המיוחדת של אברהם, מעלתם של האבות,

אולם "וארא" סתם שייך לכל יהודי.

לקראת י' שבט

שבת זו מכינה אותנו לי' שבט, יום ההילולא של הרבי הריי"צ,

ויום קבלת הנשיאות של הרבי מלך המשיח.

לכן צריך לקבל החלטות טובות בהפצת היהדות והפצת המעיינות חוצה,

ולא להסתפק במחשבה טובה אלא לעבור למעשה להשפיע על הזולת,

שגם הוא יעשה את העבודה באופן של ראיה.

וכשישפיע על הזולת יהיה עילוי גם בעבודתו הוא,

שהרי הזולת ממריץ אותו לעשות את העבודה במשנה מרץ,

וכששנים נושאים משא הם יכולים לשאת משא כבד יותר מאשר כל אחד בפני עצמו.

ואין לחשוש שיחשבו שהוא עושה מעשה יוהרא כשמתגבר בעבודתו,

כי מכיון שאנו בסמיכות ממש לביאת המשיח,

לכן כל אחד מאתנו צריך להתחזק ולהזדרז בעבודתו ולמלא את שליחותו

ולעשות כל התלוי בו בהבאת הגאולה.

אמנם הוא יכול לחשוב "הנה הנה משיח בא",

ואפשר להשאיר לו את סיום עבודת הבירורים,

שיעשה זאת באופן נעלה יותר ובתכלית השלימות.

והוא במקום זה יכול לשבת במנוחה וללמוד תורה,

על זה אומרים לו, שיש מעלה מיוחדת בעבודה בזמן הגלות.

שאז ישנו העילוי של יתרון האור מהחושך.

לכן צריכים לחטוף כל מה שאפשר להספיק בזמן הגלות.

על ידי כללות העבודה באופן של ראיה,

ובפרט עבודת התשובה בשעתא חדא וברגעא חדא,

[שבהרהור תשובה של רגע אפשר להשלים ולתקן הכל ולהיות צדיק גמור]

נזכה לקיום היעוד: "ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו",

גילוי אלוקות באופן של ראיה בתכלית השלימות.

יהי רצון שנזכה לחזות בשוב ה' לציון ברחמים

בגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו.

(על פי תורת מנחם ש"פ וארא תשמ"ג)