ראש חודש ניסן זכה, שהיום השמיני למילואים חל בו,

וידוע מעלת השמיני שהוא שומר את ההיקף.

אך גם למעלה מזה, "אותו יום נטל עשר עטרות" השנויות בסדר עולם,

(ראשון למעשה בראשית… ראשון לחדשים כו'),

ובחינת "עלי עשור" היא למעלה מבחינת "על השמינית".

ואכן, בראש חודש ניסן נמשכה מלמעלה הארה נעלה שלמעלה מן הצמצום.

עד שיש בו חיבור "יום" (זמן) דבר הנמוך ביותר עם "עטרה" ההתגלות הנעלה ביותר.

ובמה זכה ראש חודש ניסן ליחודו הנעלה?

כי בראש חודש ניסן נאמרה פרשת החודש,

(דיני קרבן הפסח וכו' הקשורים ביציאת מצרים),

ובו הוקם המשכן, שהוא תכלית הבריאה –

"ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם" – דירה לה' ית' בתחתונים.

השראת השכינה, שבמתן תורה היתה חד פעמית,

זכתה לקביעות בפועל בעשיית המשכן.

מקדש הוא בית לה' להקריב בו את הקרבנות,

לכן מיד לאחר סיפור הקמת המשכן (פרשת פקודי)

מתחילה פרשת הקרבנות (פרשת ויקרא).

ואדרבה, על ידי הקרבת הקרבנות שהיא עבודת האדם (התעוררות מלמטה)

מגיעים למקום נעלה ביותר שלמעלה אפילו מעניין המשכן בעצמו.

כשבניית המשכן מגיעה לסיומה ולתכליתה – כבוד ה' ממלא את המשכן!

"ויכס הענן את אוהל מועד וכבוד ה' מלא את המשכן" –

"כבוד ה'" הוא אור אין סוף ממקום עליון ונורא מאד,

בחינת אור אין סוף הסובב כל עלמין  שנמשך ושורה במשכן.

זוהי בחינה שאין לבני אדם בה שום השגה ושום תפיסא,

("לית מחשבה תפיסא ביה כלל"),

עבור בני אדם זהו בחינת "חושך" – "ישת חושך סתרו".

"אנת חכים ולא בחכמה ידיעא", כי "הוא המדע והוא היודע".

וכשם שאין תפיסא בה' ית', כך אין תפיסא בחכמתו.

אפילו משה רבינו רבן של נביאים, הנבחר מכל האדם –

לא יכול להיכנס אל אהל מועד כי שכן עליו הענן –

"ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד, כי שכן עליו הענן וכבוד ה' מלא את המשכן".

ואכן הקב"ה קדוש ונבדל מהעולמות והנבראים –

"אתה קדוש ושמך קדוש".

אף שהקב"ה בכבודו ובעצמו למעלה מעלה מבחינת "שמו",

ששמו הוא רק הארה ממנו, גם בחינת שמו "נשגב לבדו",

ואין שום ערך ויחס בין העולמות לשמו ית'.

שהעולמות אינם יכולים לקבל אפילו הארה ממנו ית' –

העולמות מקבלים רק הארה משמו –

רק זיו מהשכינה נמשך על ארץ ושמים.

"וכבוד ה' מלא את המשכן".

"כבוד ה'" הוא "זיו יקריה" – בחינת "ממלא כל עלמין", בחינת מדת מלכותו ית',

היא "חכמה תתאה" המקור לעולמות: בריאה, יצירה ועשיה,

ששרשה ומקורה הוא מבחינת "חכמה עילאה", הנקרא "כבוד עילאה",

ובה שורה אור אין סוף ברוך הוא ממש.

ואת זה ביקש משה רבינו לראות, כשאמר: "הראני נא את כבודך".

וה' השיבו: "כי לא יראני אדם וחי"…

ועל זה נאמר "ברוך כבוד ה' ממקומו" –

שבחינת מלכותו ית' ה"ממלא כל עלמין"

מתברך (=נמשך) מבחינת מקומו ושרשו הוא "חכמה עילאה".

"חכמה עילאה" ראש ומקור כל הברכות

נמשכת מבחינת "סובב כל עלמין" ב"ממלא כל עלמין".

"וכבוד ה' מלא" – כבוד ה' נתמלא ממקורו בחינת "כבוד עילאה".

נמשך המקיף העליון, הוא הענן ששכן על המשכן.

נמשך אור ה"סובב כל עלמין" ב"ממלא כל עלמין" בבחינת אור פנימי.

עד שהמשכן היה מלא בכבוד ה' ממש.

ולכן לא יכול משה לבוא אל המשכן.

כי לא יכול לקבל את אור המקיף מבחינת "ישת חושך סתרו"

אז "ויקרא אל משה, וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר".

קריאה קדמה לדיבור.

ומי קרא?…. הקב"ה!..

"אמר הקב"ה: אני הוא הקורא ואני הוא המדבר".

("קלא דמלכא ולא על ידי שליחא אחרא").

קריאה מאוהל מועד שבמשכן,

שההמשכה בו היתה מבחינת "אנכי" שלמעלה גם מ"קוצו של יו"ד" שבשם "הוי'" –

"אנכי מי שאנכי".

וקריאה זו נמשכת על ידי משה דוקא, שעליו נאמר "אנכי עומד בין ה' וביניכם".

שלא כמו אברהם, "ויקרא מלאך ה' אל אברהם" – המלאך קורא והדבור מדבר.

שבאברהם היתה המשכת שם הוי' על ידי שם אלוקים,

לכן היתה המשכה זו על ידי מלאך.

ואף שמלאך הוא שליח, ושלוחו של אדם העליון כמותו,

ועד שהמלאך עצמו אומר: "אני הוי'" כמדבר בעדו,

מכל מקום הרי הוא מציאות בפני עצמו.

מה שאין כן משה, שהיתה בו המשכת שם הוי' בלי ממוצעים.

"אני הוא הקורא אני הוא המדבר"

"אני" – הוא עצמותו ומהותו ית' שלמעלה משמות.

שההמשכה למשה היא לא רק משם הוי', אלא המשכת העצמות שלמעלה משמות.

והמשכה זו למטה למשה כפי שהוא בעולם הזה הגשמי,

היא המשכה באופן של קריאה, עד שקבלת ההמשכה היא בשלימות.

"ויקרא אל משה", לשון חיבה – חיבה יתירה ומיוחדת,

שהרי בלאו הכי, מובן ופשוט גודל החיבה של ה' למשה.

ורק על ידי קריאת חיבה זו נמשכת הארה והשפעה למשה,

המסייעת בעדו לעלות ולבוא אל אהל מועד.

קריאה זו דומה לקריאת המלאכים זה לזה –

"וקרא זה אל זה ואמר: קדוש קדוש קדוש"…

שעל פי תרגום יונתן: "ומקבלין דין מן דין, ואמרין קדיש"…

המלאכים מגיעים לכלות הנפש לאור אין סוף ברוך הוא,

ואז הם "יוצאים בשיר" באמירת: "קדוש קדוש קדוש"…

כלות הנפש של מיכאל הוא באהבה, וגבריאל ביראה, ורפאל ברחמים.

כל אחד מהם יכול לומר "קדוש" רק פעם אחת,

אך על ידי הקריאה זה לזה – "וקרא זה אל זה" –

כשמיכאל אומר "קדוש" הוא קורא לגבריאל, וכן גבריאל קורא למיכאל וכו' –

הם מקבלים זה מזה וממשיכים מזה לזה ומשפיעים זה על זה.

עד ששלוש המדרגות: "חסד", "גבורה" ו"תפארת" מתכללים זה בזה.

ואז כל אחד מהם יכול לומר שלוש פעמים "קדוש".

שעבודה משותפת אפילו בשנים מתוך אהבה ואחדות מכפילה את כוחה –

"טובים השנים מן האחד", ולמעלה מזה, "והחוט המשולש לא במהרה יינתק"…

וכמו כל קריאה שיש בה המשכה וברכה,

[דוגמת" ויקרא האדם שמות", וכמו "כה תברכו את בני ישראל",

"ויקרא אלוקים לאור יום", "קרא לשמש ויזרח אור"],

כך "ויקרא אל משה" – המשיך הארה אל משה, השפיע עליו ונתן לו כח להיכנס לאהל מועד.

"והחי יתן אל לבו",

אם בנוגע לדיבור ה' עם משה הנבחר מכל האדם,

שה' מדבר עמו פנים אל פנים, ושכינה מדברת מגרונו,

קדמה קריאה לדיבור…

ואם מלאכי השרת ש"כולם אהובים, כולם ברורים, כולם קדושים",

וכל חפצם וישעם לעשות רצון קונם מתוך יראת שמים אמיתית,

וכששרים ומברכים ומשבחים את ה' המלך הגדול הגבור והנורא,

הם קוראים זה לזה, ומקבלים עליהם עול מלכות שמים זה מזה,

ונותנים באהבה רשות זה לזה…

על אחת כמה וכמה בנוגע לכל אחד מישראל.

ולהעיר, ש"נשמות" הם למעלה מ"מלאכים",

ובמיוחד "נשמות בגופים", שזהו שלימות "אדם" – "אדם, מלשון אדמה לעליון".

שצריכים להקדים "קריאה" – לשון חיבה כאשר מדברים זה עם זה.

וגם כשצריכים לדבר דברים קשים לקיים את הציווי "הוכח תוכיח את עמיתיך",

יש להקדים קריאה ולשון חיבה.

ואף את דברי התוכחה צריך לומר בנחת ובלשון רכה.

כי גם כשצריך להיות עניין של דחייה, יש לעשותה ביד שמאל – יד כהה, באופן של חלישות.

"לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת", ויש להקדים את ה"ימין מקרבת".

ועוד לימוד יש משם הפרשה: "ויקרא".

שכמו שה' קורא למשה, כך הקב"ה בעצמו קורא לכל אחד ואחד מישראל בשוה,

שהרי שם שמים שגור בפי כל, ואפילו תינוקות יודעים שיש שם אלוקה מצוי.

עצמות ומהות (הקב"ה), שלא נרמז בשום אות וקוץ,

פונה אלינו בקריאה של חיבה בכל רגע ובכל מצב, ללכת מחיל אל חיל.

והקב"ה פונה אפילו לצדיק גמור עובד ה' ביראה ואהבה בתענוגים,

וקורא לו להוסיף ולהתעלות לדרגה נעלית יותר בעבודת ה',

עד לשלימות העבודה בבחינת כלות הנפש…

וביחד עם הקריאה הוא גם נותן כח לכל אחד מישראל למלא ציווי זה.

עד שאפשר לראות זאת בגלוי ולא באופן של "קול דממה דקה".

ובמיוחד שבכל אחד יש מבחינת משה,

בחינת הדעת הממשיך את בחינת יחוד אור אין סוף למטה,

עד שהוא שורה ומתגלה בנפש האדם.

כך שכל אחד הוא בחינת "אהל מועד".

"מועד" מלשון "ונועדתי" – שהנפש מתעלה ומתקשרת בה' בקשר אמיץ וחזק,

ויודעת את ה', ומבינה שהוא חיי החיים ואין עוד מלבדו.

"ויקרא אל משה" – האל"ף ב"ויקרא" זעירא.

אלף אותיות פלא, שלמעלה מההשגה,

כי הוא בכתר (=הרצון העליון), שהוא המקור לסדר ההשתלשלות, אך מובדל ומופלא ממנו.

(אף שכל סדר ההשתלשלות כלול בכתר).

וגם מלשון "אאלפך חכמה" שהוא מקור החכמה.

ואמנם ההמשכה לאהל מועד היתה המשכה נעלית ביותר,

נמשכה א' רבתי דאדם (שבדברי הימים) שלמעלה מכל מדידה והגבלה לא' הזעירא שבויקרא

נמשכה הא' מבחינת "אנכי ה' אלוקיך", "אנכי מי שאנכי",

וזהו הקשר של א' זעירא עם א' רבתי דוקא,

שבמשה למטה בבחינת זעירא נמשך בחינת א' רבתי שלמעלה מכל העניינים,

עד לעצמותו ומהותו ית'.

מכיון שההמשכה היתה רק על ידי אתערותא דלעילא (התעוררות מלמעלה) בלבד,

בלי אתערותא דלתתא (התעוררות מלמטה) – המשכתה היא באותיות זעירות.

[שלא כמו במתן תורה,

שאז היתה התעוררות מלמטה על ידי העבודה של "שבעה שבועות תספור לך"].

ואמנם ל"אלף" מאותיות רברבן, שהיא מבחינת הכתר כמו שהוא במהותו ועצמותו,

לשם משה לא יכול להגיע.

אבל לאל"ף מהאותיות הזעירות, להארה מהכתר שנמשכה למטה על ידי צמצום –

יכול משה לבוא.

לאחר קריאת ה' למשה בחיבה, נמשכה הארה והשפעה על ידי צמצום,

והיא סייעה למשה לבוא אל אהל מועד "אשר שכן עליו הענן".

לעתיד לבוא יומשך בחינת "אנכי" באותיות ובגילוי.

לכן בדברי הימים "אדם" באלף רבתי.

שאדם הראשון קודם החטא היה במדרגה גבוהה ונעלית מאד.

מדרגה זו שייכת למשיח, שבימיו יומשך בחינת "אנכי" בגילוי ובאותיות.

אדם – ראשי תיבות: אדם דוד משיח.

ג' בחינות אלו יהיו לעתיד לבוא בשלימותן ובאופן של מאד (אותיות אדם).

באופן שלמעלה ממדידה והגבלה – "יעלה הפורץ לפנינו",

יבוא המשיח שיפרוץ את כל המדידות וההגבלות.

וזהו שכתוב: "הנה ישכיל עבדי וגבה ונישא מאד".

ומכיון שהתורה היא נצחית,

כל הדברים האלה שייכים לנו גם עכשיו, הן לגבי "אתפשטותא של משה רבינו בכל דור",

והן לגבי "בחינת משה" שיש בכל אחד מישראל.

שבכל אחד מישראל יש בחינת "ויקרא", שלא נאמר מי הקורא,

כי הוא עצמותו ומהותו ית' שלמעלה משמות.

בכל אחד מישראל נמשכת עצמותו ומהותו ית'.

ומהגילוי של עצמות ומהות ה' לכל אחד מישראל,

מהגילוי ל"משה שבקרבו" שבכל אחד ניתן כח לכל אחד לעשות את עבודתו.

ובמיוחד בחודש ניסן, חודש ניסי ניסים.

ובמיוחד שבניסן היתה הגאולה ממצרים על ידי משה,

"משה הוא ניסן של ישראל, והקב"ה הוא ניסו של משה".

וניסן קשור לכל ישראל שה' בחר בהם וקבע להם חודש של גאולה,

"ובניסן נגאלו ובניסן עתידים להיגאל"…

ודוקא בניסן שנה זו!… שאין דוחים את זה לניסן אחר!…

ולא עיכבן כהרף עין,

למטה מעשרה טפחים ובשמחה ובטוב לבב

ובמיוחד שקול הפורץ כבר עולה לפנינו.

וכולנו מחכים בקוצר רוח לגאולה האמיתית והשלימה,

וכבר מוכנים – מתנינו חגורים ומקלנו בידינו…

ועומדים הכן לצאת מן הגלות לגאולה ולקבל פני משיח צדקנו,

שיתגלה מיד ממש.