פרק לב בליקוטי אמרים – אהבת ישראל

יום שני כ״ג אב ה׳תשע״א
ישראל נמשכו מאותו מקום, אך גם בהסתכלות על הנשמות המחולקות, שלכל אחת מעלה אחרת, צריך להקפיד באהבת ישראל, כי מי יודע גדולתן ומעלתן של הנפש והרוח בשרשן ומקורן.
טבע

 

מצות אהבת ישראל, כיצד?

פרק זה, העוסק באהבת ישראל, לא היה בכתבי היד של ספר התניא, (היינו, במהדורה הראשונה של ספר התניא), אלא רק במהדורה האחרונה שלו. ובמקום להוסיפו בסוף התניא, הוא הוכנס באמצעו ממש. לרמז שהוא לב הספר – לב תורת החסידות, שאהבת ישראל היא הלב של תורת החסידות. פרק זה המדבר באהבת ישראל מלמד על הספר כולו, שבכל פינה שבו רואים את גודל אהבת ישראל האלוקית של מחברו, אדמו”ר הזקן, כפי שהעיד הרבי הריי”ץ.

 

אדמו”ר הזקן בא ללמדנו מהי הדרך הישרה והקלה להגיע לאהבת ישראל אמיתית, לקיים מצות ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח). שכל יהודי מחוייב לאהוב כל יהודי ללא הבדל מעמדו ומצבו, בכל זמן ובכל מקום. שכך קובעת התורה: ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) – כמו שאתה אוהב את עצמך, כך תאהב כל נפש מישראל למגדול ועד קטן. אפשר להגיע לזה על ידי קיום הדברים שנאמרו בפרקים הקודמים. שהדרך הישרה – השוה לכל יהודי, והיא חלקה ונעדרת מכשולים, והיא גם הדרך הקלה – שאפשר לקיים מצוה זו כפשוטו ממש, כמוך – לכל נפש מישראל – היא על ידי ביטול ה”אני” של הגוף והנפש הבהמית; על ידי שמצד אחד, גופו נמאס ומתועב אצלו, ומצד שני, הוא שמח בשמחת הנפש שיוצאת מן הגלות והשביה – הוא מאסר הגוף והנפש הבהמית – על ידי תשובה ומעשים טובים. ומכיון שמגביר את הנפש על הגוף, הרי שמצד הנפש עם ישראל אחד, לכן הוא מתאחד עם חברו בגשמיות וברוחניות.

 

אהבת ישראל, שיהודי מחוייב בה, אינה אהבה התלויה בדבר, אהבה על פי שכל, אלא אהבה עצמית. שאהבה התלויה בדבר נובעת מהערכת מעלות האדם או התועלת ממנו. ואילו אהבה עצמית היא אהבה פנימית החדורה בעצם הנפש. זוהי תופעה טבעית, שאי אפשר להפסיקה על ידי שום גורם.

 

מצות אהבת ישראל, מדוע?

כל יהודי הוא חלק מכלל ישראל ומוסיף בשלימותו – זה מצד מעלת כל יהודי כפרט. ויותר מזה, שכל נשמות ישראל מתאימות – שמתחברות זו עם זו כגוף אחד; שהרי עם ישראל מצד שרש נשמותיהם הם בעצם דבר אחד, שיש בו הרבה אברים. כל נשמות ישראל הן עצם אחד, חלק אלוקה ממעל ממש; ונפשו האלוקית של כל יהודי היא מציאותו האמיתית, ובה ועל ידה אנחנו מאוחדים בעצם. וכמו שאומר האריז”ל, שכל נשמות ישראל הן כגוף אחד, קומה אחת שלימה. וכמו שמפרש תלמוד ירושלמי את הפסוק: לא תקם (קרי: לא תיקום) (ויקרא יט יח) – לא יתכן שיד אחת, שנפגעה מהיד השניה, תעניש את היד השנייה.

 

ובעצם יש שלש מדרגות בנשמות בשרשן:

במדרגת אלקים חיים – נשמות ישראל מחולקות לפרטים ולכל אחת מעלה משלה, כמו שלכל אבר תפקיד משלו, העין לראות, האוזן לשמוע וכו’. וכל אבר נזקק לאבר אחר, כמו הראש שמסתייע ברגל כדי להגיע ממקום למקום וכיו”ב. כך שלא משנה מהי מעלתו של היהודי, הרי שמצד המעלה המיוחדת שיש בו, הוא גדול ממני וראוי ליחס מיוחד בכל בחינה שהיא: אהבה, יראה, כבוד, עזרה וכיו”ב.  

 

במדרגת כולן מתאימות – אף שנשמות ישראל מחולקות, הן שוות ומתאימות, שמתחברות כגוף אחד – וכולם צריכים את כולם. דוגמת האברים הכלולים זה מזה. כל אבר תלוי באבר אחר, וכולם ביחד משלימים גוף אחד.

 

במצב אב אחד לכולנה – בשרשן מצד עצם הנשמה קודם התחלקותן הן מציאות אחת – נקודה אחת ממש, והן מושרשות בעצמותו ית’; ולכן הנוגע בהן כנוגע בבבת עינו של מלך מלכי המלכים, הקב”ה. מכאן נובעת אהבת ה’ לישראל כאב לבנו למעלה מטעם ודעת. שגם כשהם בגלות ובשפל המדרגה מבחינה רוחנית, הקב”ה אינו נוטש את עמו. וכמו שכתוב: ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלותם להפר בריתי אתם (ויקרא כו מד). נוסף כמובן על האהבה שעל פי טעם ודעת, כאשר עם ישראל עושים רצונו. ואהבת ה’ לישראל גורמת לאהבת ישראל לה’, כי כמים הפנים לפנים, כן לב האדם לאדם (משלי כז יט).

 

לכן נקראו ישראל אחים ממש, היות ואב אחד לכולם, מצד שרש נפשם בה’ אחד, שכל י יחודו של עם ישראל, עם סגולה (לשון תפארת),

שישראל משבחים ומפארים להקב”ה והוא משבח ומפאר את ישראל – “אתם עשיתוני חטיבה אחת בעולם, ואני אעשה אתכם חטיבה אחת בעולם”. ישראל נמשכו מאותו מקום. אם כי גם בהסתכלות על הנשמות המחולקות, שלכל אחת יש מעלה אחרת, צריך להקפיד באהבת ישראל, כי מי יודע גדולתן ומעלתן של הנפש והרוח – הן שתי הבחינות המתלבשות בגוף ובגילוי אצל ה”בינוני” – בשרשן ומקורן. ומכיון ששרש נפשות כל ישראל למעלה הוא אחד, זה מחייב את אהבת ישראל למטה, מאחר ששרש הנשמות מאיר בהם גם לאחר ירידתם למטה, שגם למטה הן ממשיכות להיות קשורות ביניהן כאחים ממש, וזוהי אהבה עצמית ממש.

 

אמנם מכיון שהגופים למטה מחולקים ונפרדים לגמרי זה מזה, אין הם מרגישים זה את זה; אם כי הפירוד בעם ישראל הוא רק בגופים, וכשיסירו את גורם הפירוד הוא הגוף, תתגלה האחדות שבנשמות.

 

לכן אדמו”ר הזקן נותן עצה להסיר את גורם הפירוד. העצה כוללת שלשה פרטים:

א. להיות גופו נבזה ונמאס בעיניו.

ב. ששמחתו תהיה רק שמחת הנפש לבדה.

ג. שיתבונן במצב הנשמות בשרשן שכולן חלק מהעצם.

 

היינו, עיקר העבודה כדי להגיע לאהבת אחים – אהבה עצמית שאינה תלויה בדבר – היא לעשות נפשם עיקר וגופם טפל.

 

שלוש דרגות באהבת ישראל

ידוע על פי חסידות שיש שלוש דרגות באהבת ישראל, ושלשתן מבטאות אהבה עצמית:

ר’ זושא מאניפולי היה רואה רק טוב ביהודים, על דרך אדם שרואה בעצמו רק את הטוב, ואם מישהו טוען איזו טענה כלפיו הוא מצדיק את עצמו.

ר’ לוי יצחק מבארדיטשוב היה מלמד זכות על כל יהודי, על דרך אדם שכאשר דוחקים אותו לפנה ומראים לו את טעותו, הוא מלמד זכות על עצמו.

הבעל שם טוב ואדמו”ר הזקן, שהכירו יהודים על מעלותיהם ועל מגרעותיהם, גם בלי ללמד עליהם זכות אהבו אותם ברמה של אהבה עצמית. בהיות הבעל שם טוב ואדמו”ר הזקן נשיאי דור לא יכלו שלא לראות את הרע שביהודי, שהרי תפקידם לראות את הרע שביהודי על מנת לתקנו, אבל הדבר לא פגע בכהוא זה באהבת ישראל שלהם. וכמו אדם שמכיר בחסרונותיו ובפשעיו, ובכל זאת הוא אוהב את עצמו, שעל כל פשעים תכסה אהבה (משלי י יב). (על פי “פניני התניא” לרב גינזבורג פרק לב עמ’ 46-47).

 

אהבת רבי

סמל ודוגמה לאהבת ישראל אמיתית לכל יהודי, היא אהבת הרבי, ראש בני ישראל, שהוא הנשיא, הוא ניצוץ של יעקב אבינו, שהנשיא הוא הכל (רש”י לבמדבר כא כא). אהבת הרבי עולה באין ערוך על כל אהבת יהודי אחר. רבי, לא רק שכולל באהבתו את כולם: אנשים, נשים וטף, אלא שהוא למעלה מהתחלקות לגמרי, שכולם אצלו עצם אחד, ועל כן הוא משוה קטן וגדול. וידועים ומרגשים הסיפורים על רבותינו נשיאינו, שהפליגו מאד באהבת ישראל.

 

הבעל שם טוב אמר, שאהבת ישראל היא אהבת ה’ – בנים אתם לה’ אלוקיכם (דברים יד א) – האוהב את האב אוהב את בניו (על פי “היום יום” כד מנחם אב). ובמיוחד שיהודי הוא חלק מה’, וממילא כשאוהבים את החלק, אוהבים את השלם.

 

הבעל שם טוב, שחינך אותנו לאהבת ישראל, אומר: האנחה, שיהודי נאנח על צער ח”ו של יהודי אחר, שוברת את כל מחיצות הברזל של המקטרגים; והשמחה שיהודי שמח בשמחת יהודי אחר והברכה שמברכו מקובלים אצל ה’ ית’ כתפילתו של ר’ ישמעאל כהן גדול ביום הכפורים. מאחר שכל יהודי יקר ואהוב אצל הקב”ה, כמו בן יחיד, שנולד להורים זקנים לעת זקנתם. ועוד אומר הבעל שם טוב: כשם שהכוכבים בשמים נראים לנו כנקודות קטנות ובאמת הם עולמות עצומים, כך ישנם יהודים, שמראיהם עלוב ושפל, אך בשמים הם עצומים. ואכן, את אהבת ישראל של הבעל שם טוב אין לשער. וכפי שאמר הרב המגיד: הלואי היו נושקים את הספר תורה באותה אהבה שהיה מורי מנשק את הילדים בהוליכו אותם לחדר כשהיה עוזר למלמד (על פי “היום יום” טז תמוז).      

 

אדמו”ר הזקן אמר, ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) היא כלי לאהבת ה’. יותר מזה, אהבת ישראל היא אהבת ה’ ממש. שאהבת ה’ ואהבת ישראל שתיהן כאחת חקוקות בנשמת רוחו ונפשו של כל אחד מישראל. ומקרא מלא דיבר הכתוב: אהבתי אתכם אמר ה’ (מלאכי א ב), ולכן גדלה אהבת ישראל, שאוהב מה שהאהוב אוהב. ומפתגמי אדמו”ר הזקן: אין לנו מושג כלל עד כמה יקר אצל הקב”ה גופו של יהודי (“היום יום” כט אלול).

 

ומסופר שפעם אחת התווכחו ביניהם חסידי אדמו”ר הזקן, מה נעלה יותר אהבת ה’ או אהבת ישראל? וכששאלו את רבם על כך, ענה להם: ההוכחה לאהבה אמיתית למישהו היא שאוהבים גם מה שהאהוב אוהב. הרי ה’ אוהב את עמו ישראל, שנאמר: אהבתי אתכם אמר ה’ (מלאכי א ב), וכשאוהבים יהודים, שהם אהובי ה’, זו הוכחה שאוהבים את ה’ באמת. וסיים אדמו”ר הזקן: “ואהבת לרעך כמוך”… זהו כלי ל”ואהבת את ה’ אלוקיך” (“היום יום” ו תשרי).      

 

אדמו”ר האמצעי אמר בשם רבינו הזקן: אהבת ישראל צריכה “לתפוס” עד מיצוי הנפש (“היום יום” יח מנחם אב).

 

בספר המאמרים “באתי לגני” מביא הרבי דוגמאות לאהבת ישראל של רבותינו נשיאינו:

אדמו”ר הזקן, שהפסיק מתפילתו ביום הכיפורים וקצץ עצים ובישל מרק והאכיל בעצמו יולדת.

אדמו”ר האמצעי, שנכנס אליו אחד ליחידות והתאונן על העניינים שאברכים מתאוננים עליהם, וגילה האדמו”ר האמצעי את זרועו, ואמר לו: ראה שצפד עורי על עצמי מהח”נ שלך. וזה למרות הפלאת רוממותו ומעלתו של האדמו”ר האמצעי בכלל ובפרט מאנשים השייכים לענינים אלו. ולכאורה, לא שייך שיתקשר לאנשים ברמת חטאים כאלה ובכל זאת התקשר, ועד כדי כך שזה פועל בו חולשה בבריאותו.

אדמו”ר הצמח צדק. שהלך קודם התפילה להלוות גמ”ח (=גמילות חסדים, כסף) לאיש פשוט שהיה נוגע לו בפרנסתו.

אדמו”ר המהר”ש, שידוע שהזמן היה יקר אצלו באופן מיוחד, עד שאפילו מאמרי חסידות אמר בקיצור, ובכל זאת נסע באופן מיוחד נסיעה רחוקה מקוהרארט לפריז, ושהה שם משך זמן רק כדי להיפגש עם אברך אחד כדי לומר לו, שיין נסך מטמטם את הלב. והלך האברך לביתו, ולא שקט עד שבא לאדמו”ר מהר”ש, וחזר בתשובה והקים משפחה של יראים וחרדים.       

אדמו”ר הרש”ב, שבתחילת נשיאותו גזרו גזרה חדשה, והיה צריך לנסוע למוסקבה כדי לבטל את הגזרה, ואף שאחיו הרז”א הציע את עצמו לשליחות זו, בפרט שהרז”א, שהיה מלומד בשפות, ידע את שפת המדינה היטב. בכל זאת, נסע האדמו”ר הרש”ב בעצמו והצליח.  

הרבי הריי”ץ, שמסר נפשו לעשות טובות רבות לאנשים פרטיים, שלא בערכו כלל, בגשמיות וברוחניות (על פי “באתי לגני” תשי”א ס”ו). 

 

ועוד אומר הרבי: עבור הרבי הריי”ץ כל היהודים שוים, ומספר: פעם כתב ליהודי שעדיין אינו שומר תורה ומצוות מכתב, ובראש המכתב כתב: לכבוד הותיק וחסיד, איש ירא אלוקים, וכששאלוהו: איך אתה פונה ליהודי בתארים נכבדים כאלה, כשהכל יודעים שמעשיו מנוגדים לרוח היהדות? ענה: התארים נכונים בכח, כי על פי הרמב”ם, רצונו האמיתי של כל יהודי הוא לקיים את המצוות, ואם כך אין להפלות בין יהודי ליהודי. וכשהגיע לוינה שאלוהו: איך אתה עוסק בהצלת יהודים שמעשיהם רעים, בשעה שעל פי שלחן ערוך אסור להציל יהודים כאלה? ענה להם הרבי הריי”ץ: ההלכות האלה נמצאות בסוף כרך רביעי, מדוע אתם לומדים את השלחן ערוך מן הסוף להתחלה. עליכם ללמוד שלחן ערוך מן ההתחלה, כפי שנהוג בקהילות ישראל, וכשתגיעו לסוף יש לשבת ולדון בהלכות אלה… (ל”ש ח”ב עמ’ 620).

 

ועוד מספר הרבי, שהרבי הרש”ב – שלום דובער – בהיותו ילד שיחק עם אחיו הרז”א (זלמן אהרן), שגם הוא היה עדיין ילד, ב”רבי” ו”חסיד”. ומכיון שהרז”א היה המבוגר שביניהם הוא קיבל את תפקיד ה”רבי”, והרבי הרש”ב קיבל את תפקיד ה”חסיד”. תוך כדי משחק שאל הרבי הרש”ב את הרז”א: מהו יהודי? ענה לו הרז”א: יהודי הוא אש. שאל הרבי הרש”ב בתמהון: אם כן, מדוע אינני נכוה כאשר אני נוגע בך? ענה לו הרז”א: מכיון שגם אתה אש, ואין אש נכוית מאש. לאחר מכן שוב פנה הרבי הרש”ב לאחיו הרז”א, וביקש ממנו תיקון על שפיצח אגוזים בשבת, קודם שידע שאדמו”ר הזקן אוסר לעשות זאת בשבת. אמר לו הרז”א: התיקון שלך הוא להתפלל מתוך הסידור, ולא בעל פה. אולם הרבי הרש”ב לא קיבל את התיקון שהוטל עליו. שאלה אותו אמו: למה אינך מקבל את התיקון שהטיל עליך אחיך הגדול? ענה לה הרבי הרש”ב: התיקון לא יועיל, כי אחי איננו “רבי”. “רבי” כשעונה ליהודי הוא נאנח, ורק האנחה מועילה שהעצה תפעל, ואחי לא נאנח כלל. ואכן “רבי” אינו נותן עצות בלבד, אלא משתתף רגשית בצער הזולת, על כן עצתו מועילה (“תורת מנחם” חכ”ז עמ’ 439). 

 

סיפורים אלה ועוד הרבה סיפורים סיפר הרבי מה”מ שיל”ו להדגים משהו על אהבת ישראל של רבותינו נשיאינו. ובמיוחד נפלאה אהבתו של הרבי מה”מ שיל”ו לעם ישראל במסירות נפש של ממון, גוף ונפש במעשיו הגדולים והעצומים שרבו מספר, ובהוראותיו המדויקות בהם הדריך את כולנו, ובמיוחד ההוראה לאהוב כל יהודי ולקרב אף את הפשוט שבפשוטים.

 

אהבת ישראל יסוד לכל התורה כולה

על פי הלל הזקן, מצות אהבת ישראל זוהי כל התורה כולה ואידך פירושא הוא. והיא מבטאת את כל מצוות התורה. על פי אדמו”ר הזקן, זוהי כל התורה כולה כמשמעו (מצוות בין אדם לחברו ומצוות בין אדם למקום), והוא גם נותן הסבר לכך (ולולא הפירוש של אדמו”ר הזקן, הדבר תמוה לגמרי, עד שאפשר לפרש באופן דחוק, שזה כולל רק מצוות שבין אדם לחברו). ומסביר אדמו”ר הזקן, שמחד גיסא, על ידי קיום התורה כולה מגיעים למצות אהבת ישראל, כי מצוות התורה הן פירוש, איך להגיע לאהבת ישראל; ומאידך גיסא, אהבת ישראל מביאה לקיום כל התורה כולה, כמו שאמר הלל: ואידך פירושא הוא. והיא עצמה כל התורה כולה, שעל ידה מגלה היהודי את עצם נשמתו. וזה למעלה ממה שאמר ר’ עקיבא, שרואה במצוה זו רק כלל גדול בתורה.

 

לכן צריך זהירות יתירה במצות: ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח). כי היא יסוד התורה כולה. ואף שהיא רק אחת ממצוות התורה, היא היסוד שממנו באים לתורה ולמצוותיה. שאבן הבוחן ליחס הפנימי של יהודי לתורה ומצוות, אם הן חלק ממהותו, היא אהבת ישראל. אם אהבת ישראל שלו מושלמת, סימן שנפשו עיקר, והתורה והמצוות הם חלק ממהותו. ואם לאו – סימן שגופו עיקר.

 

כי יסוד ושרש כל התורה כולה הוא, להגביה (עד ה”מלכות”) ולהעלות (עד “זעיר אנפין”) הנפש על הגוף, מעלה (עד ה”בינה”) מעלה (עד ה”חכמה”), עד עיקרא ושרשא דכל עלמין (עד שתי הבחינות שב”כתר”: “אריך אנפין” ו”עתיק יומין “). עד שנוגע לו ומאיר בו רק השרש והמקור המשותף לכל ישראל, שאב אחד לכולנה. זוהי תנועת ה”רצוא“, שגורמת לאהבת ישראל. וכהמשך ותוצאה מזה הוא ממשיך את אור האין סוף ב”ה בכנסת ישראל בתנועת ה”שוב” (כמו שיתבאר בפרק מ”א). זהו יחוד קוב”ה ושכינתיה – התעוררות מלמטה שעושה התעוררות מלמעלה. על ידי עבודתנו, הקב”ה ממשיך לכנסת ישראל, למקור נשמות ישראל, אור נעלה, אור אין סוף ב”ה, אור הבלי גבול – שלכשעצמו הוא קדוש ומובדל ומרומם ומתנשא מימות עולם – אל תוך אור הגבול המוגבל לעולמות, היא ספירת המלכות, כנסת ישראל. דבר הנפעל על ידי קיום תורה ומצוות. וכידוע, הקב”ה משרה את שכינתו באתר שלים ולא באתר פגים – דהיינו, במקום שלם שאין בו חיסרון. ה’ שהוא אחד האמת שורה במקום שיש בו אחדות. באתר שלים זוכים למהוי אחד באחד (זהר ח”ב קלה א-ב), שה’ אחד – אחדות שמאור אין סוף – מתייחד עם כנסת ישראל באחדות אחת, דוקא כשהיא אחת, היינו, כששוררת אחדות בנשמות ישראל למטה. וכאמור, עם ישראל הוא קומה אחת שלימה. לכן, כמובן, יהודי אינו רשאי לשנוא את חברו, כי כך הוא נפרד ממנו; ולא עוד, אלא גם אינו רשאי להפריד בין שלי שלי לשלך שלך, שאין זו אחדות שלימה. וכשם שאי אפשר להקריב במקדש בעל מום, כך יהודי שפוגע באחדות ובשלימות כנסת ישראל הוא כבעל מום, ואינו יכול לפעול את אחדות קוב”ה ושכינתיה, כי הפירוד למטה גורם לפירוד למעלה, ר”ל.

 

ועל כן אנו מתפללים: ברכנו אבינו כולנו כאחד באור פניך (ברכת “שים שלום”), שכך אפשר לזכות באור פני מלך חיים – שרק על ידי אחדות אנו נעשים כלי לקבל את אור האין סוף – אור פניך. וכמו באברי גוף אדם – כשאדם בריא, דמו זורם מן הלב ואל הלב בלי מניעות ועיכובים, אבל כשיש פגם באברים, הרי שהקשר ללב נפגם. כך עם ישראל, כשהם באחדות השכינה שורה בהם; וכשיש, חלילה, פגם באחדות – נפגם הלב, היא השכינה, ואינה יכולה לשרות בהם (אגרת הקדש לא). שבהיפרדם פוגע בלב (אגרת  הקדש כב). על כן, צריך להיות באחדות מצד הנשמות, ועד לאחדות מצד הגוף.      

 

האם מותר לשנוא חבר?

על פי הגמרא, יש לשנוא חבר שחטא. ויש חילוקי דעות בגמרא (פסחים קיג ב) בין רב שאומר, שהרואה דבר ערוה בחברו, שמותר לשנאתו ובין רב נחמן בר יצחק, שאומר שמצוה לשנאתו. יותר מזה, לפי רב אשי, אם התלמיד נאמן על רבו כשניים, צריך גם לומר לרבו שישנאהו. ולכאורה הדבר תמוה, לפי מה שנתבאר לעיל, שהרי כל נשמות ישראל מציאות אחת ממש? והתשובה לכך היא, שזה מדבר רק בתנאים אלו:

א. שהוא חברו בתורה ומצוות. דבר זה נלמד מן הפסוק: הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט יז), שמשמעו, עם שאתך בתורה (שבועות ל א).

ב. הוא כבר קיים בו מצות הוכח תוכיח את עמיתך (ויקרא יט יז), שהיא מצוה הקשורה עם ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח); שיש בה צד חסד: סיוע, וצד גבורה: השולל את העניינים הבלתי רצויים של חברו. ואף על פי שהוכיח את חברו, לא שב חברו מחטאו, (כמו שכתוב בספר חרדים).

ומכיון שביחס לחברו בתורה ומצוות יש חומרה יתרה, עליו לשנאתו. כי עבירה של תלמיד חכם חמורה יותר – ששגגות נעשות להם כזדונות (בבא מציעא לג ב), בניגוד לעם הארץ שזדונות נעשו לו לשגגות (בבא מציעא לג ב).

 

בכל זאת עדיין נשאלת השאלה: למה לשנוא חבר? אם זה בגלל החשש שמא ילמד ממנו, אפשר רק שיתרחק ממנו. משמע, שאין זה הטעם, אלא הטעם הוא שאכן צריך לשנאתו, כי הוא ראוי לכך; ועושים זאת משום שאוהבים אותו, שרק על ידי כך יכולים לעורר את תשומת לבו למעשיו הרעים ולהחזירו למוטב.

 

ומה שאומר הלל הזקן – נשיא הסנהדרין: הוי מתלמידיו של אהרן, אוהב שלום ורודף שלום… (אבות א יב), הוא לגבי מי שאינו חברו בתורה ומצוות, וגם אינו מקורב אליו בעניינים אחרים. שאז צריך ללכת לפנים משורת הדין, ולהיות אוהב שלום – מקרב אפילו רשעים, קל וחומר, בריות בעלמא – סתם אנשים, שאין בהם שום מעלה מלבד היותם בריות.

 

אדמו”ר הזקן מזכיר את הלל הזקן, ללמדנו שיש ללכת על פי הלל, שמצוה ללכת בדרך אהרן, אף שזוהי דרך שלפנים משורת הדין; כי הלל הוא עיני העדה ונשיא ישראל והלכה כמותו.

 

על פי הלל הזקן חייב יהודי לקרב כל אחד, ולא משנה מה תהיה התוצאה של פעולותיו; וכמו שמדגיש אדמו”ר הזקן, אף אם הם בריות בעלמא – הרחוקים מתורת ה’ ועבודתו, ואינם עוסקים בתורה ובתפילה – צריך לקרבם לעבודת ה’ ותורתו מתוך אהבה וקירוב, ולא בדברים קשים. וכשישתדל הרבה אולי יצליח לקרבם לתורה ולעבודת ה’, שעל ידי התורה מתקשר יהודי לה’, וזוהי אהבת ישראל אמיתית להתאחד עם יהודי מצד שרש נשמתו. שפעולת הקירוב לתורה ומצוות מגלה את המעלה העצמית של היהודי ושרש נשמתו, ואז אהבת ישראל היא דו צדדית, והם אחים ממש, שיש אחדות ואחוה ביניהם. בדרך קירוב הופכים את האחר לבן, כמו שדורשים את הפסוק: יוסף ה’ לי בן אחר (בראשית ל כד). וגם אם לא הצליח לקרבם, וכל חבלי עבותות אהבה לא הצליחו, לא הפסיד שכר אהבת רעים – יש לו שכר על שקיים מצות אהבת ישראל.

 

וגם את המקורבים שלא שבו לאחר שהוכיחום, עם זאת שמצוה לשנאתם, מצוה גם לאהבם. כלומר, צריך להתייחס אליהם ביחס דו ערכי של שנאה ואהבה כאחת (בניגוד לאלה שאינם מקורבים שאין לשנוא כלל). שנאה מצד הרע שבהם, ואהבה מצד בחינת הטוב הגנוז שבהם, הוא הניצוץ האלוקי שבתוכם, עצם הנשמה המחיה את כל הבחינות והדרגות שבנפשו האלוקית. ועוד שצריך גם לעורר עליהם רחמים, והרחמים יביאו את האהבה. צריך לעורר רחמים במיוחד על כל בחינות הנפש האלוקית שלהם, הנמצאת בגלות בקליפות יותר מאשר על הניצוץ האלוקי המחיה את הנפש האלוקית, שהוא רק בבחינת שינה. והרחמנות מבטלת את השנאה לכללות האדם, ומשאירה רק את השנאה לצד הרע שבו. שעל ידי מדת יעקב, היא מדת הרחמים, פודים את מדת האהבה, שממדת החסד של אברהם, כמו שכתוב: ליעקב אשר פדה את אברהם (ישעיה כט כב). לכן גם על פי ההלכה כשיש לנו ברירה לפרוק משא מאוהב או משונא, עלינו להקדים את הפריקה מן השונא, כדי שלא נרבה בשנאה למעלה מן הראוי.

 

את מי מותר לשנוא באמת?

יש אנשים שמותר לשנוא באמת, והם המינים והאפיקורסים. עניין זה מבואר בסוגריים המרובעים הבאים לבאר פרט חריג.

 

מין – מי שאינו מאמין שיש שם אלוקה, או לא מאמין שהוא אחד, או שלא מאמין שאין לו גוף, או שאינו מאמין שהוא לבדו ראשון וצור לכל, או שאינו עובד את ה’ בלבד.

 

אפיקורוס – מי שאינו מאמין בנבואה בכלל או בנבואת משה רבינו בפרט. כמו כן, אינו מאמין שה’ יודע מעשה בני אדם.

 

ר’ עקיבא אומר: ואהבת לרעך כמוך (ויקרא יט יח) – בעושה מעשה עמך (אבות דרבי נתן פט”ז ה”ה). ורק המינים והאפיקורסים נחשבים לכאלה שאינם עושים “מעשה עמך”. וכמו שאומר עליהם דוד המלך: תכלית שנאה שנאתים (תהלים קלט כב) – שנאה מוחלטת. לפי שאהבת ישראל היא אהבה עצמית, שנובעת מצד שרש נפשם בה’ אחד, שמצד זה כל ישראל אחים. אולם לאפיקורסים אין חלק באלוקי ישראל, שחלק אלוקה שלהם התעלם לגמרי.

 

אך גם בזה יש כמה הסתייגויות:

א. רק ל”משנאיך” – מותר לשנוא רק את אלה שמשניאים את המצוות בעיני הבריות בדברי רשע, ומטילים איבה בין ה’ לישראל. הם מומרים להכעיס ולא לתיאבון. רק אפיקורסים כאלה מותר לשנוא על פי הגמרא (שבת קטז א). לפי שנכרתו משרשם, ונשמתם בתכלית ההעלם. לכן אין לקרותם אחים, שכלפיהם אין מקום לאהבה זו.

ב. אדמו”ר הזקן מדגיש שרק דוד המלך שהיה שופט ודיין, אמר כך אולם אנו – אין תפקידנו להיות שופטים ודיינים כמו דוד המלך.

ג. גם עליהם עלינו להתפלל: יתמו חטאים (תהלים קד לה), ולא “יתמו חוטאים”. אלא שקירובם צריך להתבצע בדרך של תכלית שנאה שנאתים (תהלים קלט כב) – מצד מעשיהם. בימינו, בעצם אין כאלה. יש רק עמי ארצות, רשעים לתיאבון, ויש ללמד עליהם זכות ולדונם לכף זכות. על כן, עלינו לקרב יהודים ולעשות טובות ליהודים, לברכם ולשמוח בשמחתם; לאהוב אותם כמו את עצמנו ואף למעלה מזה. וכך נקיים מצות אהבת ישראל ואחדות ישראל בתכלית השלימות וה’ ישכון בתוכנו ויגאלנו. ובאהבת ישראל, לא רק שנתקן את עניין הגלות, אלא נטעם כבר את טעם הגאולה.

 

ר’ אייזיק הלוי מהאמלי סיפר: כשבאתי לליאזנא מצאתי מזקני החסידים שהיו מחסידי הרב המגיד והרה”ק מהאראדאק, והוה מרגלא בפומייהו (=והיה רגיל בפיהם): “אהוב יהודי והשי”ת יאהב אותך; עשה טובה ליהודי והשי”ת ייטיב עמך; קרב יהודי  והשי”ת יקרב אותך”. (“היום יום” כז חשון).

 

פרסום תגובה חדשה

test email