פרשת אמור – יחודו של ל”ג בעומר

הקראת כתבה
יום חמישי א׳ אייר ה׳תשע״ד
פרשת אמור קוראים סמוך לל”ג בעומר. שני דברים מיוחדים קרו בל”ג בעומר: יום הסתלקות רשב”י ויום של חיות תלמידי ר’ עקיבא. אמנם רשב”י אחד מחמשת תלמידי ר’ עקיבא האחרונים שנותרו בחיים, שהם העמידו תורה, לכן יש מקום לשמחה, אולם איך זה מתחבר לשמחה על הסתלקותו של רשב”י?…
מאת שולמית שמידע
גבר עם מקטרת

חשיבות ל”ג בעומר

שבת פרשת אמור מכינה אותנו לל”ג בעומר.

חשיבותו של ל”ג בעומר נעוצה בעובדה שבו אנו חוגגים שני אירועים חשובים:

את היום בו פסקה המגיפה של תלמידי ר’ עקיבא,

ואת יום הסתלקות רשב”י (=ר’ שמעון בר יוחאי) – יום ההילולא שלו,

ורשב”י עצמו שהיה תלמידו של ר’ עקיבא הורה לנו לשמוח ביום זה.

 

לכאורה, מה הקשר בין שני עניינים אלה שנראים דבר והיפוכו!

יום הסתלקות רשב”י, מצד אחד; ויום של חיות תלמידי ר’ עקיבא, מצד שני?

אמנם רשב”י אחד מחמשת תלמידי ר’ עקיבא האחרונים שנותרו בחיים,

עליהם מעידה הגמרא שהם העמידו תורה, אז ברור שיש מקום לשמחה,

אולם איך זה מתחבר לשמחה על הסתלקותו של רשב”י?

 

העניין הוא, שביום הסתלקותו של צדיק הוא מגיע לשלימותו,

כי אז באים לידי ביטוי כל מעשיו ותורתו ועבודתו, אשר עבד כל ימי חייו,

משמע, ביום הסתלקותו של צדיק מאירים בגילוי חייו האמיתיים!

והעובדה שדוקא רשב”י מבין חמשת תלמידיו של ר’ עקיבא הסתלק,

ביום בו “פסקו למות” תלמידי ר’ עקיבא – בל”ג בעומר!

מעידה שעניין זה ש”פסקו למות” קשור לרשב”י במיוחד

יותר מאשר לארבעת תלמידי ר’ עקיבא האחרים שנותרו בחיים.

ואכן, עבודתו של רשב”י היתה עבודת קודש מיוחדת היפך עבודת תלמידי ר’ עקיבא שמתו,

והיא שגרמה שתלמידי ר’ עקיבא פסקו למות.

 

חמישה תלמידי ר’ עקיבא (רשב”י בתוכם) היו יוצאי דופן

נשאלת השאלה: במה מיוחד רשב”י מכלל תלמידי ר’ עקיבא?…

ואיך יתכן שתלמידי ר’ עקיבא לא נהגו כבוד זה לזה?…

הרי ר’ עקיבא לימד את תלמידיו ש”ואהבת לרעך כמוך” זה כלל גדול בתורה,

ותורתנו תורת אמת מכנה אותם “תלמידי ר’ עקיבא” משמע, הלכו בדרכיו!…

אז היכן ומדוע “נפלו”?…

 

אמנם אמת הדבר שתלמידי ר’ עקיבא הלכו בדרכיו,

אלא שלכל אחד מתלמידי ר’ עקיבא היתה דרך משלו להבין תורת רבו,

כל אחד היה חדור באופן לימודו ועבודתו עמוק ביותר, ולפי זה עבד את ה’.

אחד הדגיש את אהבת ה’ בעבודתו, שני הדגיש את יראת ה’ וכד’,

עד שחשב שמי שאינו הולך בדרכו אינו מתלמידי ר’ עקיבא.

ודוקא בהיותם נלהבים בקיום “ואהבת לרעך כמוך” כפי שלימדם ר’ עקיבא,

אף אחד מהם לא הסתפק בעובדה שהוא עצמו הולך בדרך שלו לבדו,

אלא השתדל להשפיע גם על חבריו שילכו בדרך שהוא בחר לעצמו;

כי כל אחד חשב שבדרך חברו יש פגם בשלמות עבודת ה’ שלו.

ובשעה שכל אחד מהם היה בטוח שדרכו שלו היא דרך האמת,

ובמיוחד שאכן היו אנשי אמת (ולא אחד בפה ואחד בלב),

לא רק שלא יכלו לקבל דרך חבריהם, אלא שלא נהגו כבוד זה לזה.

 

אם כן, עבודת תלמידי ר’ עקיבא היתה שכל אחד חדור בדרך העבודה שלו,

ולא עלה בדעת איש מהם לקבל את האפשרות שיש דרך אחרת של עבודה בשלמות.

התנהגות זו שורשה בעבודה המיוחדת של ר’ עקיבא עצמו!

ר’ עקיבא שאף כל ימיו למסירות נפש בעבודת ה’,

וכפי שאמר לתלמידיו: כל ימי הייתי מצטער, מתי יבוא לידי ואקיימנו?…

 

אין ספק שמסירות נפש היא עבודה נעלית המקיפה וחודרת לאדם כולו.

כשאדם חדור בעבודה של מסירות נפש,

אין שום כח או פרט בנפשו שאינו חדור במסירות נפש זו.

ואמנם גם עבודתם של תלמידי ר’ עקיבא כפי שלמדו מרבם היתה באופן זה,

שכל עניין בעבודת ה’ היה חדור אצלם במסירות נפש והשפיע וחדר אל כל מציאותם,

עד כדי כך שלא נתנו מקום (באותה שעה) לשום עניין אחר.

 

ואכן מעלה גדולה בעבודה במסירות נפש,

אולם כאשר אינה נעשית בשלמות העבודה, אינה לפי הכוונה הראויה.

עבודה של מסירות נפש בלבד מביאה את האדם לידי “רצוא” בלבד,

עד שהוא רוצה לצאת מן העולם כדי להגיע אל הקב”ה בכלות הנפש.

לכאורה, זוהי עבודה נפלאה מתוך מסירות נפש! אלא שיש בה חיסרון.

“רצוא” בלי “שוב” הוא רק חצי עבודה…

הכוונה העליונה היא שאותה מסירות הנפש שהיתה באופן של “רצוא”,

תרד למטה באופן של “שוב” כדי להמשיך אלוקות כאן למטה בעולם הזה

בעבודה מסודרת על פי טעם ודעת.

 

במה החטיאו תלמידי ר’ עקיבא את המטרה ומדוע “וכולן מתו”?…

“מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם”.

עבודתם היתה באופן של מסירות נפש, באופן של “רצוא” בלבד,

לכן היה העולם למטה שמם, בבחינת מדבר של קדושה (“לא ישב אדם שם”),

שלא היתה המשכת אלוקות בקביעות כאן למטה.

 

רק חמישה תלמידים של ר’ עקיבא עשו עבודה של “שוב” והעמידו את התורה.

אמנם גם הם הלכו בעקבות רבם – ר’ עקיבא – בעבודה של מסירות נפש,

אלא שעשו עבודה בשלימות כמו ר’ עקיבא – רבם,

שעבודת ה”רצוא” שלו היתה באופן של “נכנס בשלום ויצא בשלום”.

חמשת התלמידים של ר’ עקיבא נכנסו במסירות נפש באופן של שלום ב”רצוא”,

ולכן גם יצאו בשלום ב”שוב”.

רצונם להתעלות אל הקב”ה בכלות הנפש ללא שום הגבלה הביאה תוספת חיות,

עד כדי שלמות בעבודה של המשכת אלוקות למטה.

 

ל”ג בעומר – ח”י אייר!

מכאן ברור (על דרך הרמז) למה ל”ג בעומר חל בח”י אייר.

תחולתו של ל”ג בעומר בח”י באייר מעניקה חיות לעבודת כל חודש אייר,

[כפי שח”י אלול מעניק חיות לעבודת חודש אלול על פי רבותינו נשיאינו].

שעבודת חודש אייר היא בקו הגבורה, העלאה ממטה למעלה – “רצוא”.

בהיות חודש אייר, החודש השני, כנגד מידת הגבורה,

(בעוד חודש ניסן, החודש הראשון, כנגד מידת החסד).

לכן פטירת תלמידי ר’ עקיבא היתה בימי הספירה שעיקרם בחודש אייר,

אלא של”ג בעומר מעניק חיות בעבודה זו, שה”רצוא” לא יהיה באופן של מוות – עולם שמם!

אלא אדרבה בחיות של “שוב” – נכנס בשלום ויצא בשלום.

 

עבודתו המיוחדת של רשב”י

עבודת רשב”י היתה כעבודת רבו ר’ עקיבא (יותר מכולם),

כפי שרואים בגלוי באורח חייו – נכנס בשלום ויצא בשלום.

שלוש עשרה שנים עבד רשב”י במערה כשהוא מבודד מן העולם,

עד שאפילו לא יכול לקיים מצוות מעשיות וקיימן רק במשמעותן הרוחנית – “רצוא”,

אולם זה עצמו גרם שבצאתו מן המערה לא התבודד ולא התרחק מישובו של עולם.

להיפך, כל מקום שפגע בו ר’ אלעזר ריפאו ר’ שמעון.

יתירה מזו, רשב”י חיפש מה אפשר לתקן בתוך העולם.

ואכן, הוא הביא רפואה לעולם!

וכפי שהעיד על עצמו ואמר: “מידותי תרומות מתרומות מידותיו של ר’ עקיבא”.

הרי שהלך בגלוי בדרכו של ר’ עקיבא רבו בעבודה הרוחנית בשלימות.

וכאמור, אף הוא כר’ עקיבא “נכנס בשלום ויצא בשלום”.

כניסתו למערה ושהייתו בה באופן של “רצוא” הביאוהו ל”שוב” – תיקון וישוב העולם.

דבר הניכר גם בלימוד התורה שלו,

שלפני שהותו במערה היה מקשה קושיות ור’ פינחס בן יאיר מתרץ לו,

ואילו בצאתו מן המערה היה ר’ פינחס מקשה ורשב”י מתרץ לו

בעשרים וארבעה תירוצים – כפליים לתושיה!

 

זכותו של רשב”י עומדת לעד

ואכן זכה רשב”י אחד מבני עליה מועטים, שיכול לפטור את העולם מן הדין,

וזכינו אנו שגילה לנו ביום הסתלקותו בל”ג בעומר סודות נעלים ביותר שעד אז לא גילה.

ביום הסתלקותו הגיע רשב”י למעלת “עומק רום” שאף למעלה מבחינת פנימיות התורה,

לכן הוא יכול גם לפעול במדרגת “הוד שבהוד” (תכלית הירידה “עומק תחת”),

עבודה בקבלת עול, עד שאין מתחשבים בהגבלות הזמן והמקום.

בזכות רשב”י ל”ג בעומר הוא יום המסוגל לגילוי פנימיות התורה, תורתו של משיח –

“גל (אותיות ל”ג) עיני ואביטה נפלאות מתורתך”.

 

לכן ל”ג בעומר הוא יום זכאי ומסוגל לישועות ולנפלאות ולניסי ניסים.

וכמו שהיה זה יום שמחתו של רשב”י, בו התקשר להקב”ה בהתקשרות ודביקות נצחית,

ועל ידי שגילה לנו את פנימיות התורה פתח גם לנו את הצינור לדביקות בה’;

כך יהא זה יום שמחתנו יום המסוגל לדביקות נפלאה בה’.

וכמו שהובטחנו, ש”בהאי חיבורא דילך דאיהו ספר הזוהר… יפקון ביה מן גלותא ברחמי” –

בזכות לימוד ספר הזוהר, בזכות לימוד פנימיות התורה נצא מן הגלות ברחמים.

וכדאי הוא ר’ שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק,

שילמד עלינו זכות ויפטור את כל העולם כולו מן הדין,

ונזכה כולנו לגאולה האמיתית והשלימה מיד ממש.

 

(על פי ליקוטי שיחות כב מעובד עמ’ 155-159)

 

פרסום תגובה חדשה

test email