בהמשך לחג מתן תורה, שקשור עם שלושת הרועים – משה רבינו, דוד המלך והבעל-שם-טוב – ולקראת יום מלכנו משיחנו, יום הגאולה ג' תמוז, נפתח בסיפור שהי' במסגרת שליחותנו בשנים תשל"ח-ט להקמת ישיבת תומכי תמימים במגדל העמק. מה גם שבימים אלו הנני עוסק בחלק הבא של פניני-התניא, ונביא כאן בפרסום ראשון כמה קטעים משם, בביאור כמה שורות בפרק מ"ב, אודות ה"ניצוצין מנשמת משה רבינו, שיורדים ומתלבשים בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה".

אחרי שהרבי שליט"א אמר לנו, קבוצת השלוחים, ב"יחידות" בראש חודש אייר תשל"ח, שהישיבה במגדל העמק הינה "סניף של תומכי תמימים" (כפי שסופר גם במסגרת זו בהזדמנות קודמת), נדלק המשפיע ר' מענדל פוטרפס באש קודש: אזוי, אזוי, אם זהו סניף של תומכי-תמימים, הרי שתומכי-תמימים צריכה לדאוג עבור הסניף שלה! ומאז לקח ר' מענדל את הענין כנושא אישי שהוא אחראי לו. הוא חייב להביא חסידים להצטרף לצוות הישיבה במגדל העמק. ולא רק חסידים סתם, אלא דווקא שלוחים של הרבי, כאלו שחדורים לגמרי בהתקשרות לוהטת לרבי שליט"א. ר' מענדל "התלבש" על העניין בכל כוחו ובכל מרצו. ומי שהכיר את ר' מענדל יודע, שכאשר הוא "התלבש" על איזה שהוא עניין, הרי היישום והביצוע בפועל במילואו הם רק שאלה של זמן. וכך, למרות שההנהלה בכפר חב"ד לא ששה לכך, האברכים לא רצו ללכת לשם, וגם הרב גרוסמן לא רצה כל כך. אך ר' מענדל לא הרפה. הוא לחץ על השלוחים שיסכימו לחשוב ולהתעניין בזה ולכתוב על כך לרבי. מאידך לחץ על הרב גרוסמן שיסכים לקבל שלוחים צעירים בעלי התקשרות לוהטת. בסופו של דבר התעניינו הללו בפרטי ההצעה וכתבו לרבי  גם על מגדל העמק כאחת מכמה הצעות (ולאו דווקא מהמועדפת בעיניהם) והרבי ענה כמעט לכולם "קדימה מגדל העמק". כך הגיעו לקראת שנת הלימודים תשל"ט הרבנים השלוחים הנמצאים שם היום: ראש הישיבה הרב יצחק גולדברג, המשגיח (ורב הקהילה היום) הרב יצחק הכהן הענדל, והמשפיע הרב יוסף יצחק הלוי גורביץ' (הרב יוסף יצחק הלוי סגל הגיע חודש קודם, בסוף הקיץ, בהשתדלות חותנו, הרב מרדכי (מוטל) הלוי לוין, שהי' אז מנהל בית הספר "מגדל-אור").

הגיב ר' מענדל: אם אכן הוא מקשר יהודים לרבי, יכול הוא להיות גם הוא שליח, ובתור שכזה יכול גם הוא להיות מראשי בני ישראל המקשרים את כולם אל הראש האחד, הרבי, המחבר את כולם עם הקב"ה…

ואם בהשקפה ראשונה נדמה אולי שזו רק התבטאות קיצונית של ר' מענדל. ואין זה אלא כדי להדגיש את גודל חשיבות ההתקשרות עם נשיא הדור. לדעת כי "הנשיא הוא הכל" (וכפי שרגיל הרבי שליט"א להוסיף פעמים רבות), "הכל ממש" – הרי לאחר מחשבה והתבוננות מובן שלאמיתו של דבר אין זה פשט'ל, אלא זהו ממש הפשט הפשוט, וכדלקמן.

מוכרח להיות "משה" בכל דור

באותה תקופה הי' המשפיע ר' מענדל בקשר חזק עם הגאון הרב ישראל גרוסמן ובנו יבלח"ט הרב יצחק דוד גרוסמן, מייסדי ומנהלי הישיבה. מאז ומתמיד התייחסו הרבנים גרוסמן לר' מענדל בהדרת קודש, ביודעם את מסירות הנפש הנפלאה שלו ברוסי'. הם התייחסו אליו ממש כמו לאדמו"ר, ואף ניסו למסור לו "קוויטלעך" ובקשות ברכה, אלא שר' מענדל עשה מזה כמובן חוכא ואיטלולא. באותה תקופה הזמין הרב גרוסמן את ר' מענדל לבקר בעצמו במגדל העמק ולראות את המוסדות שם. ר' מענדל הסכים, והביקור התקיים, כאשר הנהג של הרב גרוסמן מסיע אותם, והרב גרוסמן עצמו מדריך ומראה לר' מענדל את כל ממלכתו. תוך כדי סיור פונה לפתע ר' מענדל אל הרב גרוסמן ואומר: יש לי שאלה בתניא. כתוב בפרק ב' בתניא שכל בני ישראל, גם עמי הארץ ופחותי הערך, מקבלים את החיות האלוקית על ידי הקשר שלהם עם ראשי בני ישראל שבדורם, כשם שכל האברים מקבלים את חיותם מהנפש על ידי הקשר שלהם עם המוח שבראש. ואינני מבין, הטעים ר' מענדל, מדוע הלשון בתניא היא "ראשי בני ישראל" בלשון רבים, והרי יש רק ראש אחד, נשיא הדור, "דבר אחד לדור ולא שני דברים לדור"?! אמנם יש מפרשים שהכוונה היא לראש אחד שישנו בכל דור ודור, ולכן בסך הכל יש כאן "ראשים". אולם פירוש זה אינו "חלק" לגמרי. הרב גרוסמן הי' דווקא מרוצה מהשאלה, והוא ניסה מיד לומר שהנה כאן רואים כי אכן יש "ראשי" לשון רבים. יש עוד אדמו"רים. ואף נקב בשמות של אדמו"רים וצדיקים גדולים שהי' קרוב אליהם. וכמו האדמו"ר מלעלוב נ"ע, שהוא צדיק גדול. הוא עודד אותו ללכת למגדל העמק, ואף בא וערך שם את שולחנו בהשתתפותנו. ר' מענדל עשה עצמו כלא שומע, ומיד המשיך ואמר: אני חושב שה"ראשי" לשון רבים הם השלוחים, שהם מביאים את הרבי ואת הוראותיו לכל אנשי סביבתם, ומביאים גם אותם אליו, אל הנשיא והראש. כמו גידי העצבים (ה"נערווין") שמחברים ומעבירים את החיות שבמוח לכל האברים. הרב גרוסמן לא הי' מרוצה כל כך מהתשובה, והוא שב ואמר שהאדמו"ר מלעלוב הוא אדם גדול, הוא קשור בעצמו לרבי שליט"א, והוא אף מחבר יהודים נוספים עם הרבי. ולדוגמא סיפר מכ"ק האדמו"ר מלעלוב נ"ע, שהובאה לפניו הצעה של שידוך עם בחור ישיבה מבית ליטאי, והכלה רצתה לתלות בבית תמונה של הרבי שליט"א. אולם הבחור התעקש והדגיש שבביתו לא תתלה בשום אופן תמונה של הרבי מליובאוויטש. אמר האדמו"ר: אם זה התנאי שלו, סימן שאין בו יראת שמים, ולא כדאי להשתדך עמו!

בתחילת פרק מ"ב בתניא מבאר רבינו הזקן שלא די בכך שמשה רבינו עצמו הוא הרועה הנאמן, שמחדיר בישראל דעת באלקות, שהרי משה רבינו חי לפני שנים רבות. ולמרות ש"לא^[1] מת משה" ו"מה להלן עומד ומשמש, אף כאן עומד ומשמש (במרום)", ואף "יתיר^[2] מבחיוהי" – אך עדיין^[3] אין לזה שייכות מספקת לאלו הנמצאים בארץ ומלובשים בגוף.

ולכן לא די בזה, אלא "ועוד זאת יתר על כן", גם היום, ובכל דור ודור, ישנו ה"משה רבינו" שנמצא בגוף גשמי בדור זה, שמחדיר בנו דעת באלקות באופן מיוחד, בהתאם לעניינו המיוחד של דור זה.

שכן "בכל דור ודור יורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו עליו השלום".

הדיוק בזה הוא "ניצוצין", לומר^[4] שאין זה רק התפשטות מנשמת משה רבינו (כמו אור המתפשט מן האש), אלא זהו חלק ממש מנשמת משה. כמו ניצוץ מן האש, שהוא לא (כמו אור המתפשט ממנה) רק התפשטות ממנה, אלא הניצוץ הוא חלק ממש מן האש.

"ניצוצין"^[5] אלו מנשמת משה רבינו יורדים "ומתלבשין בגוף ונפש של חכמי הדור שבכל דור ודור".

שהם לא רק חכמים בתורת ה' בעצמם, אלא הם נקראים^[6] עיני העדה, העיניים של כל העדה. שכן הם מלמדים דעת את העם^[7], "כזקנים^[8] המאירים את עיני העם", ומנהיגים אותו ומורים לו את הדרך בעבודת ה' ובכל הנושאים – כמו העיניים שבהם רואה האדם את מה שלפניו.

בעצם^[9], ישנה הארה מנשמת משה בכל אחד מישראל^[10], "אלא^[11] שהיא בהעלם והסתר גדול". ובצדיק וחכם^[12] זה מאיר יותר בגילוי.

שלכן נקרא חכם בגמרא בשם "משה". כפי שאמרו^[13] "משה, שפיר קאמרת" (משה, יפה אמרת) – משום שבנשמתו של החכם והצדיק מלובשת נשמת משה רבינו (ולא רק בנשמתו, אלא גם בגופו, ואדרבה, העיקר הוא בגופו, כדלקמן).

ויותר ממה שמאיר בכל צדיק וחכם, מאיר במשה רבינו שבדור, נשיא הדור. "נשמת^[14] משה מתלבשת ב"חכמי הדור עיני העדה" שבכל דור ודור. ובמיוחד בנשיא הדור, "אין^[15] דור שאין בו כמשה" (מוכרח להיות "משה" בכל דור ודור, שבו מלובשת נשמת משה)."

וכשאומרים שיש כאן ניצוץ (ולא רק התפשטות, כנ"ל) מן העצם, אין הכוונה לומר שאין כאן את כל העצם ורק חלק ממנו. שהרי "העצם^[16], כשאתה תופס בחלקו, אתה תופס בכולו", היינו שכל חלק מן העצם יש בו את כל העצם. אלא הכוונה במה שיש כאן ניצוץ, היא בעצם לומר שישנה כאן כל נשמת משה רבינו עצמו.

אלא שקוראים לזה ניצוץ וחלק, משום שפעולתו הוא באופן מיוחד בהתאם לעניינו המיוחד של דור זה. ולכן רואים בו כאילו רק פן אחד מנשמת משה (שבה יש שייכות לכל הדורות). אבל בעצם זוהי ממש נשמתו של משה רבינו עצמו, שמתבטאת בדור זה באותה נקודה מסוימת, השייכת לעניינו של דור זה דווקא.

ובכל דור ודור ישנו, ומוכרח להיות^[17] צדיק יסוד עולם, נשמה בגוף גשמי דווקא, שנשמתו היא (לא רק התפשטות מנשמת משה רבינו, אלא חלק ממש) מנשמת משה רבינו.

וברגע שמסתלקת נשמת הצדיק מגופו, חייב להיות כבר צדיק אחר, שבגופו מלובשת נשמת משה רבינו.

כמאמר חכמינו ז"ל^[18] על הפסוק^[19] "וזרח השמש (ורק אחר כך) ובא השמש" – "עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה, זרחה שמשו של צדיק אחר".

"וטעם^[20] הדבר – כי העולם אינו יכול להיות ללא "שמש"," אפילו רגע אחד.

וכפי שנתבאר לעיל בפרק ב', שההתקשרות של עמי הארץ ופחותי הערך אל הקב"ה היא רק באמצעות ראשי בני ישראל שבדורם – כשם שכל אברי הגוף כל חיותם כל הזמן אינה אלא אך ורק על ידי ההתקשרות עם המוח והראש.

וכמו שאמרו רבותינו ז"ל^[21] על הפסוק^[22] "ולדבקה בו", שעל ידי דביקה בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה. ורבינו הזקן מוסיף את המילה "ממש" – להדגיש שזה אכן ממש כך, שהדביקות בצדיק היא ממש דביקות בה'.

ואי אפשר בשום אופן להתקשר ולקבל מהקב"ה באופן אחר (כביכול "ישירות", ללא משה רבינו. כשם שאי אפשר לאברי הגוף להתקשר ולקבל את חיותם ("ישירות") מהנפש ללא קשר עם הראש והמוח, כדלקמן).

ולכן אפילו "הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים" אינם מקבלים מהקב"ה באופן אחר (כי אין אופן אחר), אלא גם הם מקבלים "מבחינת אחוריים של נפש רוח ונשמת תלמידי חכמים".

רק, כיוון שהם "פושעים ומורדים בתלמידי חכמים", אינם מקבלים "מבחינת פנים" אלא "מבחינת אחוריים" – כשם שהקליפות מקבלות את כל חיותם ומציאותם מהקב"ה, אף שהם היפך רצונו יתברך, אלא שהן מקבלות מבחינת אחוריים. "כאדם^[23] הנותן מתנה לשונאו שלא ברצונו, שמשליכו לו כלאחר כתפו, כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו". ובכל זאת נותן לו, בשביל התכלית הטובה שתצא מנתינה זו. כך גם הקליפות מקבלים את כל מציאותם וחיותם מהקב"ה, אף שהם היפך רצונו יתברך – כדי שעל ידי זה תהי' בחירה חופשית, ואתכפיא, ואתהפכא חשוכא לנהורא וכו'.

ובאופן כזה מקבלים גם "הפושעים ומורדים בתלמידי חכמים" את ההשפעה של הקב"ה "מבחינת אחוריים" של הצדיק – כי אין דרך אחרת לקבל השפעה מהקב"ה, אלא אך ורק דרך הצדיק.

אי אפשר לחיות בלי ראש ומוח

וכמו שמבואר שם המשל מאברי הגוף, עד הרגליים והציפורניים, שהם בנמשל עמי הארץ ופחותי הערך, הקשורים עם ראשי בני ישראל שבדורם:

כדי שאברי הגוף יוכלו לחיות ולהתקיים, הם חייבים להיות קשורים כל הזמן עם המוח והראש. ורק על ידי זה הם יכולים לחיות ולהתקיים. וללא קשר זה עם המוח, לא יוכלו לחיות אפילו רגע אחד.

והסיבה לכך היא, כיוון שהם מצד עצמם (אילולא הקשר עם המוח) אין להם שום קשר עם הנפש, כי היא רוחנית והם גשמיים.

ואף ששורשם הראשון הוא במוח האב, שהוא קשור ומאוחד עם רוחניות הנפש – אך על ידי התשעה חודשים בבטן האם, נשתלשל במשך זמן זה מטיפת מוח האב גם רגליים וציפורניים. וכפי שהם עתה בגלוי בהרגשתם מצד עצמם, הם גשמיים לגמרי, ואין בהם שום מהות אדם ושום שייכות לחיות ורוחניות. ולכן מצד עצמם אינם קשורים כלל אל הנפש וממילא אינם יכולים כלל לחיות.

ההתקשרות שלהם עם הנפש והאפשרות שלהם לחיות ולהתקיים היא אך ורק על ידי שהם קשורים כל הזמן למוח הבן. שהמוח גם הוא גשמי (ולכן הוא קשור ומחובר עמם), אך יחד עם זה הוא קשור גם בגלוי עם שורשו הראשון, מוח האב. וממילא גם בגלוי הוא מהות אדם, הוא כלי לרוחניות הנפש. הוא קשור בעצמו עם הנפש וכל מהותו היא הנפש. ועל ידי הקשר עמו, מתקשרים גם כל הקשורים עמו עם שורשם הראשון, ומתגלה גם בהם שורשם הראשון, מוח האב, שהוא מהות אדם. וכך מתגלה ענין זה בכל אברי הגוף, שכולם מהות אדם וכולם קשורים עם הנפש, וממילא יכולים גם הם לחיות ולהתקיים.

וכן בדיוק בנמשל, בקשר של יהודי עם הקב"ה שהוא אך ורק דרך משה רבינו שבדור.

כי למרות שכל יהודי הוא בשורשו הראשון "חלק אלוקה ממעל ממש" – זהו בשורשו הראשון. אולם כפי שירד לעולם הזה, על ידי ריבוי השתלשלות העולמות (שזהו כמו התשעה חודשים בבטן האם במשל, שבמשך זמן זה עבר הגוף תהליכים של השתלשלות והתפתחות מטיפת מוח האב שיהיו אברים ממש, עד שנשתלשל מטיפת מוח האב גם רגליים וציפורניים), הוא נתהווה באופן שמצד עצמו הוא רחוק בתכלית מאלקות, ואין ניכר בו כלל מהותו האמיתית שהיא הקשר עם הקב"ה.

המהות האמיתית של יהודי מתגלה בו דווקא על ידי הקשר עם הרבי (הנמשל ממוח הבן).

שמצד אחד הוא אדם גשמי חי כמותנו, נשמה בגוף שאפשר לראות ולשמוע אותו^[24]. ולכן יש עמו קשר גם בגלוי, והוא מלמד אותנו דעת באלקות^[25] ומדריך אותנו בכל, שופט ויועץ ונביא^[26] וכו'. וביחד עם זאת הוא כלי בתכלית לאלקות וכל מהותו היא אלקות.

ולכן, על ידי שקשורים אליו, מתגלה בכולנו מהותנו האמיתית ואנו נעשים קשורים גם בגלוי עם הקב"ה.

וכמו במשל, ככל שקשורים יותר אל המוח כך קשורים יותר עם הנפש (ואף פעם אין חשש שמא יהיו קשורים למוח "יותר מדאי", ואולי על ידי זה ישכחו כאילו את הנפש) – כך בנמשל, ככל שהקשר עם הרבי הוא חזק יותר ועמוק יותר ופנימי יותר, כך יהי' יותר הקשר עם הקב"ה. וכמובן שאף פעם אין שום חשש שמא יהיו קשורים לרבי "יותר מדאי", ואולי על ידי זה "ישכחו" כאילו ח"ו את הקב"ה.

"ראש" יש רק אחד

וכיוון שכל ההשפעה לעולם כולו היא אך ורק דרך נשיא הדור, "הנשיא הוא הכל" – הרי לא יכול להיות "ראש" נוסף, גם אם הוא גדול וצדיק וקדוש אמיתי ומנהיג אמיתי, כי ראש יש רק אחד.

ולמרות שישנם חכמים וגאונים וצדיקים רבים, שלומדים ויודעים ומלמדים תורה ועובדים את ה' ומנהיגים ומדריכים וכו' – אך "רבי" זה משהו אחר לגמרי.

זהו משה רבינו, ש"שכינה מדברת מתוך גרונו", והוא ה"ממוצע המחבר" את כולם ואת הכל עם הקב"ה, "אנכי עומד בין ה' וביניכם להגיד לכם את דבר ה'." וכל ההשפעות האלוקיות לעולם עוברות אך ורק דרכו, כשם שכל השפעות הנפש להחיות את הגוף, עוברות אך ורק דרך המוח והראש.

וכדברי הרבי^[27] "ענין ההתקשרות אל הרבי הוא לא בגלל מעלה זו או אחרת, אלא בגלל היותו "רבי".

"פעם שאלו אצל הרשב"ץ אודות אדמו"ר (מוהרש"ב) נ"ע אם הוא בעל רוח הקודש. והשיב: מה נוגע לי רוח הקודש. אני יודע שהוא רבי. ובמילא, אם רבי זקוק לרוח הקודש, בוודאי יש לו. ובאם אינו זקוק לרוח הקודש, מה ההתפעלות מרוח הקודש?! … לנו נוגע ההתקשרות אל הרביים, ולא נוגע לנו אם ישנו מישהו ש"עקבו מכהה גלגל חמה".

"רבי" – הוא זה שמקושר עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא. ובמילא, לנו לא נוגע אלא ההתקשרות עם הרבי בלבד, ועל ידו מתקשרים אנו עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא …

"האמת היא שלא נוגע הדמיון וההשוואה של הרבי אל אדמו"ר מוהרש"ב או אל אדמו"ר מוהר"ש. כל מה שנוגע אינו אלא שהוא הרבי, שמקושר עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא, ועל ידי ההתקשרות אליו מתקשרים אנו עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא".

"פעם[28] שאלתי אצל כ"ק מו"ח אדמו"ר איך התנהג הצמח-צדק בענין מסוים בחיי אדמו"ר האמצעי (כידוע שאדמו"ר האמצעי והצמח-צדק היו להם סגנונות שונים בחסידות ודרכים שונים בעבודה). ענה לי הרבי: מה אתה מדבר ("וואס רעדסטו")?! אז הרי הי' הנשיא כ"ק אדמו"ר האמצעי, והרי נשיא הוא אחד ("א נשיא איז איינער")"!

וכפי שהיו רגילים לומר בקוצק, שם לא נבהלו מ"הנחות העולם" ודיברו בקיצור ובחריפות: כשם שישנו רק ה' אחד, כך רבי יש רק אחד!

וההשפעה של נשיא הדור לכל קצווי תבל היא בגלוי באמצעות תלמידיו ושלוחיו (נוסף למה שכולם וכל אחד קשורים עמו בעצם מציאותם, כנ"ל), המביאים אותו ואת הוראותיו בגלוי לכל אנשי סביבתם ומביאים גם אותם אליו, אל הנשיא והראש – כשם שכל ההשפעות מהמוח עוברות לכל האברים באמצעות "גידי המוח" (הנקראים "נערווין" – מערכת העצבים). ובכל אבר ישנו מרכז העצבים שבו, המביא אליו את החיות מן המוח באופן מיוחד המתאים דווקא לו.

ורק לכן ישנם "חכמי הדור עיני העדה", "ראשי אלפי ישראל" (לשון רבים) – כדי שדרכם תגיע ההשפעה ממשה רבינו שבדור בגלוי לכולם, לכל אחד לפי האופן המיוחד השייך אליו.

ואם כן לא ייתכן "ראש" נוסף, גם אם הוא באמת חכם וצדיק וקדוש ומנהיג – אלא אם הוא אכן מקשר את הקשורים אליו אל הנשיא, אשר הוא הכל.

וכידוע הסיפור^[29] אודות רבי יהושע בן לוי שהלך עם אלי-הו הנביא. ובמקום שהתנהגו כראוי, ברך אותם אלי-הו שיהי' להם ראש אחד. ואילו במקום שהתנהגו לא כראוי, ברך אותם שיהיו כולם ראשים.

לאחר מכן, כשהסביר את פשר מעשיו, אמר אלי-הו הנביא, שאם יהיו כולם ראשים, תהי' תמיד מחלוקת ביניהם. אך אם יהי' להם רק ראש אחד, ישכון השלום ביניהם, כי כולם ישמעו תמיד רק לעצה אחת ובלב שלם.

לב כל ישראל

ויותר מזה מבואר^[30], שהרבי הוא לא רק כמו מוח וראש שלמעלה מאברי הגוף, ומשפיע להם כל הזמן רק הארה בלבד ממה שיש בו, וההשפעה היא בדרך כלל באופן של ציווי ופקודה, שכל זה מדגיש שהוא למעלה מהם ונעלה מאד ורחוק מהם –

אלא הרבי הוא גם כמו לב, כדברי הרמב"ם^[31] ש"המלך, לבו הוא לב כל ישראל". שהלב הוא לא למעלה מאברי הגוף, אלא הוא עצם חיותם וקיומם כל הזמן. והוא נותן בהם את כל מה שיש בו, את "הדם^[32] הוא הנפש". ואין קירוב גדול יותר מהקירוב שבין הלב לכל האברים, שהרי כל מה שיש בלב ("הדם הוא הנפש") מחובר ונמשך והולך וחוזר כל הזמן עם האברים.

ולא עוד אלא שהלב מקבל בחזרה כל הזמן את הדם מהם, ואילולא זאת (אם ח"ו מפסיקה פעימת הלב, המזרימה את הדם לכל האברים וגם מהם בחזרה אליו) – אי אפשר לחיות ולהתקיים כלל.

וכך בנמשל, שהרבי הוא גם כמו לב, שהוא ממש עצם החיות והקיום של כל ישראל ושל כל אחד ואחת מישראל.

ובלשון החסידות, שהרבי הוא "היחידה הכללית" של כל הדור, המגלה את ה"יחידה" שבכל אנשי הדור. ויותר מזה^[33], ה"עצם" של כל ישראל, המגלה את עצם הנשמה בכל אחד ואחד.

ולא זו בלבד, אלא שהוא גם צריך כביכול לקבל מהם (כמו הלב שחייב לקבל את הדם בחזרה מאברי הגוף) – כי כל מציאותו כמלך, נעשית על ידי העם המקבל אותו עליו כמלך, כמסופר בתנ"ך שממליכים את המלך בהכרזת "יחי המלך". ומדובר גם במלכי בית דוד, שמלכותם באה מלמעלה בבחירת ה', ובכל זאת זקוקים שהעם יקבל את מלכות המלך ויכתיר אותו כמלך^[34].

וכל זה^[35] בהדגשה מיוחדת אצל המלך המשיח, שגם אחרי שהקב"ה בחר בו ומינה אותו, זקוקים לכך שהעם יקבל את מלכותו בהכרזת "יחי המלך".

[וכמובן שזה צריך להיות תוך הדגשת זהותו של המלך. שבלי זה אין שום משמעות להכתרה, שהרי זהו כל תוכן ההכתרה וקבלת המלכות, שמקבלים עלינו את פלוני המלך שיהי' מלך עלינו ואנחנו עבדיו ועמו.

ולכן ההדגשה עתה היא לא רק בהכרזת "יחי המלך" סתם. אלא דווקא באופן ש"מראה באצבעו ואומר זה", בהדגשה שמקבלים את מלכותו של הרבי מלך המשיח שליט"א, בהכרזת הקודש "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"].

הרבי חי וקיים

ומובן ופשוט שהקשר עם הרבי הוא כל הזמן, ללא הפסק אף רגע אחד – כשם שהמוח (וכן הלב) קשור ומנהיג את אברי הגוף ומקשר אותם עם הנפש במשך כל הזמן.

ולכן קשר זה חייב להיות גם בשעה או בימים או בשנים שהוא סגור בחדרו וכדומה ואין רואים ושומעים אותו בפשטות. וגם אלו הנמצאים בריחוק מקום בגשמיות, וכאילו מנותקים לגמרי בגלוי מכל מה שקורה אתו במשך שנים רבות (כמו שהי' ברוסי' בשנים שמסך הברזל הי' סגור לחלוטין) – כולם קשורים עמו כל הזמן, ורק על ידי כך הם יכולים לחיות ולהתקיים.

שכן עיקר הקשר עמו הוא לא רק בזה שהוא מלמד ומחנך ומדריך – שזה רק בזמנים מסוימים ולא כל הזמן – אלא כל הזמן ממש, גם בזמן שאין רואים ושומעים אותו בגלוי. כי הקשר הוא בעיקר בעצם היותו כאן למטה בגוף, מחובר ומאוחד עמנו ומחובר ומאוחד עם ה'.

וכשם שזה גם במוח הגשמי (ועוד יותר בלב, כמובן). שהקשר העיקרי שלו עם כל אברי הגוף הוא לא רק הקשר המודע והרצוני, שהמוח נותן פקודות ומפעיל את כל האברים – אלא הקשר הוא בעיקר בעובדת היותם קשורים עמו כל הזמן באופן בלתי מודע, ללא הפסק אף רגע אחד. ורק בזכות קשר זה מתגלה בהם מהותם ושורשם הראשון והיותם מהות אדם, שבזה הם קשורים עם הנפש וחיים ממנה כל הזמן.

וכך בדיוק בנמשל, שכל נשמות ישראל קשורים כל הזמן עם הראש והמוח שלהם, משה רבינו. ולא די במשה רבינו עצמו, כיוון שכרגע אין נשמתו  של משה נמצאת בתוך גופו של משה. אלא צריך דווקא את נשמתו של משה רבינו כפי שהיא מלובשת בגופו של משה רבינו שבאותו דור, נשיא הדור. והקשר עמו הוא כל הזמן, גם כשאין רואים ושומעים אותו בפשטות, כיוון שבכלל הוא אדם חי שנמצא כאן למטה בגוף (ואפילו הפושעים והמורדים בו, גם הם קשורים עמו, ורק על ידי זה הם חיים וקיימים. אלא שהם מקבלים מבחינת אחוריים, כנ"ל).

ולכן, גם אם עומדים בניסיון קשה ובמשך זמן רב לא רואים את הרבי שליט"א בעיני בשר – אין זה משנה ח"ו את המבואר בחסידות, ואת כל מה שהחדיר ומחדיר בנו ללא הרף הרבי שליט"א, ש"הנשיא^[36] הוא הכל", הכל ממש. ואין שום אפשרות לא לחיות ולא להתקיים אפילו רגע אחד ללא נשיא נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי, שכן זו הדרך היחידה להתקשר עם הקב"ה.

ובפרט בנוגע לדורנו זה, דורו של הרבי מלך המשיח שליט"א. שבו מדגיש הרבי^[37] כי בניגוד לדורות קודמים, לא שייך בדור זה^[38], הדור האחרון לגלות שהוא הראשון לגאולה, הסתלקות הנשמה מן הגוף. כי החידוש של משיח הוא שדווקא הנשמה כמו שהיא בגוף, ובתכלית הבריאות והשלימות, מקבלת בתוכה את כל הגילויים הנעלים ביותר.

וכפי שכותב רבינו הזקן^[39] שההכרזה והקביעה^[40] "דוד מלך ישראל חי וקיים", נאמרה בעיקר על המלך המשיח שנקרא בתנ"ך על שם דוד אביו^[41].

כפי שאמרו חז"ל^[42] "משיח נגלה, ונכסה, וישוב ויתגלה". ועל תקופה זו, בה הוא נכסה אחר שנתגלה, לפני שישוב ויתגלה, נאמר "דוד מלך ישראל חי וקיים".

וכדברי האריז"ל^[43] בקשר לביאת המשיח, שמשיח יהי' אדם צדיק, נולד מאיש ומאשה. ותגדל צדקתו, ויתקבצו אליו רבים. ובתחילה לא יכיר בעצמו שהוא הגואל, כשם שמשה רבינו לא הכיר בעצמו שהוא הגואל הראשון, שגואל את ישראל ממצרים, עד שנגלה אליו השם יתברך בסנה ושלחו.

ואחר כך יגלה אליו השם יתברך וישלחו, ויכיר בעצמו שהוא משיח, ויכירוהו מקצת בני אדם (כמשיח), ועדיין לא יכירוהו כולם (שהוא משיח).

ואחר כך, ממשיך האר"י הקדוש, כשם שמשה רבינו עלה להר סיני לקבל את התורה, ולא הייתה זו ח"ו הסתלקות הנשמה מן הגוף (למרות שלא ראו את גופו הגשמי למטה) אלא הייתה זו עליית גופו ונפשו יחדיו לקבל את התורה ולהביא אותה לישראל –

כך אצל המלך המשיח בתקופה זו, אחרי שיכירוהו מקצת בני אדם ועדיין לא יכירוהו כולם, תהי' אצלו אז עלי' והתעלות בגופו ובנפשו. ואין זו ח"ו הסתלקות הנשמה מן הגוף, אלא זו עליית גופו ונפשו יחדיו לקבל את הכוחות האלוקיים להביא את הגאולה, על דרך עליית משה רבינו בגופו ונפשו להר סיני לקבל את התורה.

שבוודאי הי' גם אז משה רבינו נשיא הדור בכל התוקף. כי גם אז (למרות שהייתה אז בגופו ובנשמתו עלי' נפלאה מעלה מעלה כדי לקבל את התורה) הי' נשמה בגוף גשמי, ובזה עצמו (ללא הקשר הגלוי, שהרי הי' אז בהר סיני ולא ראו ולא שמעו אותו כלל) הי' לו קשר תמידי עם כל אנשי הדור כל הזמן.

וכן בענייננו, שגם במצב בו הרבי שליט"א, אחרי שנגלה בתור המלך המשיח^[44], נכסה מעינינו הגשמיות, והוא נמצא^[45] בהתעלות נפלאה בגופו ובנפשו כדי להביא את הגאולה – הרי יחד עם זה הוא נמצא (גם לפני שישוב ויתגלה) דווקא נשמה בגוף גשמי, ובעולם הזה הגשמי.

והוא נמצא במיוחד במקום בו הודיע והכריז^[46] כי זהו המקום האחרון להשראת השכינה בזמן הגלות, ושם יתגלה בית המקדש השלישי ומשם ישוב לירושלים – ב"770", שהוא (בגימטרייא^[47]) "בית משיח".

ועצם האמונה בכך, והעובדה שחיים עם זה בזמן הניסיון, מביא ופועל את התגלות הדבר. ועל ידי זה נפעלת ההתגלות גם בפשטות ובגילוי לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.