פרשת חיי שרה – יחוד של גוף ונשמה

הקראת כתבה
יום שלישי ח׳ מרחשון ה׳תשע״ג
פרשת חיי שרה עוסקת בנישואי יצחק ורבקה שהם סמל ליעוד של כל הבריאה – יצחק אבינו נושא לאשה את ה”שושנה בין החוחים”, בת לבתואל ואחות ללבן הארמי כדי לעשות יחוד של גוף ונשמה (יחוד מ”ה וב”ן).
מאת שולמית שמידע
סגלגל

פרשתנו “חיי שרה” מאריכה בסיפור שרשרת אירועים,
שהביאה לנישואין (הראשונים) של זוג יהודי.
לכאורה, מה העניין להאריך בשיחת עבדי אבות בעניין פרטי,
יותר מגופי תורה שניתנו ברמיזה?…

 

האמת היא שאין זה עניין פרטי.
זהו העניין הכי כללי בתורה ובכל סדר ההשתלשלות.
אלה נישואים כלליים שהקימו “עם עולם”,
ואפשרו את קיום עם ישראל עד סוף כל הדורות.
ולמען דבר חשוב זה מוכן אברהם אבינו לתת את כל אשר לו.

 

נישואי יצחק ורבקה הם סמל ליעוד של כל הבריאה –
יצחק אבינו חי רק בארץ ישראל, (מעולם לא יצא ממנה).
נתקדש בנסיון העקידה להיות “עולה תמימה”.
נושא לאשה את ה”שושנה בין החוחים”,
בת לבתואל ואחות ללבן הארמי שגדלה בנכר.
כדי לעשות יחוד של גוף ונשמה (יחוד מ”ה וב”ן).

 

סיפור זה הוא גם סיפור על השליחות הראשונה בתורה.
אליעזר אינו שדכן, אין הוא בוחר אשה ליצחק מתוך רשימותיו.
תפקידו של אליעזר להיות “שליח” – “עבד אברהם אנוכי!…”
והעבד מתאמץ ומשתדל למצוא את השידוך.
והוא מקיים את דברי משלחו (אברהם) במדויק.
אברהם סומך עליו עד שמוסר בידו את כל רכושו למען הצלחת השידוך.

 

עבודת שליח היא עבודה של אדם עצמאי (שיש לו מציאות לעצמו),
המתבטל למשלח לחלוטין ועושה את רצונו.
(עד שאפילו “האיש מקדש בו ובשלוחו”).
עבד אברהם הוא שליח נאמן, המחבר שני קצוות: קדושה ומציאות גשמית.
מחבר רוחניות בגשמיות. מחבר נשמה בגוף.

 

זוהי תכלית הכוונה העליונה, זוהי תכלית תורה ומצוות
להשכין קדושה אלוקית בעולם הזה התחתון שאין תחתון למטה ממנו –
עולם של הסתר והעלם המלא קליפות וסטרא אחרא,
עד שיש בו אפילו מנגד לאלוקות.

עבורנו סיפור בתורה הוא הוראה בעבודת ה’.
ואכן כל עבודת האדם היא יחוד מ”ה וב”ן,
יחוד הנשמה והגוף של כל יהודי.
חיבור הקדושה האלוקית בתוך עם ישראל ובעולם כולו.
עד שלימות היחוד והנישואין בין ישראל (נשמות בגופים) עם הקב”ה.
“ישראל וקוב”ה כולא חד”.

 

עבודה זו התחילה ממתן תורה.
שאז בטלה הגזרה שהפרידה בין “עליונים” ל”תחתונים”,
בין רוחניות לגשמיות, בין מ”ה וב”ן.
מאז מתן תורה ניתן הכח לחבר “עליונים” ו”תחתונים”.
לעתיד לבוא בגאולה האמיתית והשלימה
יקבל המלך המשיח את כל הכוחות מלמעלה להתעלות יותר ממשה רבינו.
עד שישלים את היחוד של מ”ה וב”ן.
ואדרבה, “נקבה תסובב גבר”…

 

אמנם “נשמה שנתת בי טהורה היא”.
מקור חוצבה של הנשמה הוא הגבה למעלה מאוד,
וכדי להתלבש בגוף היא יורדת פלאים,
מצטמצמת ומתפשטת בכמה מיני צמצומים והתפשטות.
(ובאופן כללי – צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות כנגד ד’ אותיות הוי’).

 

אבל יש מעלה מיוחדת בגשמי ובחומרי שנוצר רק בכח עצמות ה’.
מציאות ה’ היא מעצמותו ואינו עלול מאיזה עילה שקדמה לו, ח”ו.
לכן הוא לבדו בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט,
בלי שום סיבה אחרת הקודמת ליש הזה.
לכן בחר ה’ דוקא בגופי עם ישראל,
כי בגוף עצמו נמצא כוח אור אין סוף ברוך הוא,
וההתהוות גופא היא כוח והארה מעצמות ה’.

 

וכשם שלעצמות ה’ אין עילה וסיבה,
כמו כן, היש המתהוה אינו מרגיש שום עילה שקדמה לו.
לכן עיקר הישות בעולם הזה הוא הגוף דוקא, כי בו כח העצמות,
וממילא הגוף הוא בחינת ומדרגת העצמות.
לעתיד לבוא כאשר הארץ הגשמית והגופים של כל הנבראים יזדככו,
כשאדם יחיה מ”אור הסובב כל עלמין”.
לעתיד לבוא כשיתגלה “אור הסובב” ללא הסתר פנים כלל,
(האור שכיום הוא בהעלם ובלתי מורגש),
לא יצטרך הגוף למזון גשמי ויהיה ניזון מאלוקות.

 

עכשיו הגוף מקבל חיות מן הנשמה.
אבל לעתיד לבוא הגוף הגשמי יהיה אלוקות, ובו יאיר בחינת העצמות בגילוי,
עד שהנשמה תהיה ניזונית מן הגוף, ותקבל מן הגוף את כח העצמות.
לכן לעתיד לבוא יחיו המתים,
נשמות יצטרכו להתלבש בגופים דוקא כדי לקבל את הגילוי הזה.

 

כל יהודי הוא שליח ה’ עלי אדמות.
שלוחו של אדם כמותו וידו כידו, (שיד חברו נעשית כידו ממש)
והרי זה כעושה בעצמו ממש.
וגם שלוחו של “אדם העליון” היא כמותו ממש,
משמע, שאינו מציאות לעצמו.
עד שהשליח הולך בכח המשלח.

 

מידי פעם בפעם נוספת שליחות מיוחדת,
ובדורנו השליחות היא “לקבל פני משיח צדקנו”.

 

משה רבינו רעיא מהימנא אחד משבעה רועים המפרנסים את ישראל,
בהשפיעו עליהם “מוח הדעת”.
משה רבינו המפרנס את האמונה, שבחינתו כלולה מכל שבטי ישראל.
שהוא מלך, כהן ולוי, נביא חכם וגיבור, הכולל את כל ענפי הקדושה.
היה השליח לגאול את ישראל ממצרים.
משה מתחנן “רבונו של עולם, שלח נא ביד תשלח,
שלח במקומי את המלך המשיח שעתיד להתגלות.
אני אין סופי להכניסם לארץ ולהיות גואלם” (חז”ל).

 

משה רבינו אינו מצליח להתחמק מתפקיד “גואל ראשון”,
אבל הוא עצמו (משבט לוי) אינו “גואל אחרון”,
“גואל אחרון” הוא משבט יהודה דוקא! –
“ויצא חוטר מגזע ישי”, “יעמוד מלך מבית דוד” –
בכל זאת, נוצר קשר בין גואל ראשון (משבט לוי) לגואל אחרון (משבט יהודה).
עד ש”גואל ראשון הוא גואל אחרון”, (“אז ישיר משה”…).
וכוחו של משיח לגאול את ישראל הוא על ידי התורה – תורת משה.
וכמו במשה רבינו גם במלך המשיח יש מעלת מלך (מלכות=ביטול, מעלת המקבל)
ומעלת רב (חכמה, מעלת המשפיע).
זוהי מעלתו של משיח “הוגה בתורה”,
זהו גם כוחם של עם ישראל להביא את הגאולה על ידי התורה.

 

ואנו “דור אחרון לגלות וראשון לגאולה”,
יש לנו בחירה חופשית לחיות “גלות” או לחיות “גאולה”.
שבמקום מחשבתו של אדם שם הוא נמצא.
אז בואו נחשוב גאולה ונחיה גאולה!
שהגאולה אינה רק עניין של זמן ומקום,
אלא היא מצב של מעמד ומדרגה.

 

ואכן, “כלו כל הקיצים בפשטות”, הכל מוכן לביאת המשיח…
אפילו הכפתורים כבר מצוחצחים…
ולפי הודעת “נשיא דורנו”, כבר סיימנו את כל ענייני העבודה,
והשליחות עכשיו היא “לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

 

וכמו שאברהם אבינו נתן כל אשר לו להצלחת השידוך,
גם אנו ניתן כל אשר לנו להצלחת עבודת השליחות היחידה של דורנו –
להכין את העולם לקבל פני משיח ולהביא להתגלות משיח צדקנו.
היינו, להביא לימות המשיח בפועל ממש,
ולא רק לעמוד מן הצד ולחכות לבואו.
אולי ה’ נהנה מן הגלות אבל אנחנו – לא!…
בסופו של דבר, הקב”ה יודה לנו על עבודתנו.

 

בשבת זו אנו מברכים את חודש כסלו – חודש הגאולה,
(קוראים את כל ספר תהילים),
ומתכוננים לחורף בריא וגשום,
חורף של גאולה.

פרסום תגובה חדשה

test email