טמטום הלב מפריע לעבודת התפילה אדמו"ר הזקן מעיר את תשומת לבנו לגורמים השונים המפריעים בעבודת ה' וגם נותן לנו עצות והדרכות איך להתגבר עליהם ולהיפטר מהם; כמו העצבות, שעליה דובר בפרקים הקודמים. אך גם כשאין עצבות יתכן שיהיה טמטום הלב, דבר הקשה בעומקו ובפנימיותו אף מן העצבות. מצב שבו הלב אטום וסתום עד שנעדר בו האור האלוקי. דבר זה עשוי לקרות לבינוני לא רק לעתים רחוקות אלא תכופות. לב אטום דומה לאבן, ולב אבן אינו יכול לקלוט כלום. בניגוד לכך, לב בשר יכול לקלוט, במיוחד על ידי הדעת, שהיא המפתח לשש המדות שבלב – מפתחא דכליל שית. אמנם מוחו של הבינוני, הכולל את בחינת הדעת, תמיד ברשותו, אך לבו אינו ברשותו. אפילו כשהוא מתבונן בגדולת ה', ומבין בשכלו שיש לשנות את הרגליו ותאוותיו הגשמיים לרגשי אהבת ה' ויראתו, אין זה מאיר בלבו, כי אין מוחו שליט על לבו. שרש הבעיה הוא, כי גם במוחו אין זה נתפס ונדבק כל כך, גם במוחו לא התקבלה ההתבוננות כראוי; ומכיון ששכל ומדות הם סיבה ומסובב, (עילה ועלול), ברור שאם במוחו לא נתפסו הדברים כראוי, ודאי שאינו יכול להשפיע על לבו; ועל כן אינו יכול להוליד רגשות. לא רק שאינו יכול לעורר אהבה שכלית, אלא אף את האהבה המסותרת הקיימת בלבו מאליה, את הניצוץ ממשה רבינו שקיים בכל נפש מישראל, אין הוא מצליח לעורר. מאחר שאין הוא מושל בחומריות לבו וגסות מוחו. כי הנפש הבהמית, נפש הקליפה, מגביהה עצמה בגסות הרוח של חומריותה על קדושת הנפש האלוקית, עד שמסתירה ומחשיכה את אורה. לכן לעיתים קשה לבינוני לעורר רגש וכוונה בעבודת התפילה, שעניינה חובת הלבבות; וכמו שאמרו חז"ל: עבודה שבלב – זו תפילה (ספרי, רש"י דברים יא יג) – שהיא עבודת הלב להשפיע על הלב, להימשך רק לקדושה ולא לתאוות. שרשה ועיקרה של עבודת התפילה הוא לגלות את האלוקות שבלבו, ולעורר את הלב להתפעל רק מה' ולא משום דבר זולתו, לכן היא יסוד כל המצוות; כי בה ועל ידה מבטאים את האמונה בה', את אהבת ה' ויראת ה', מתבוננים בגדולת ה' ביחודו ובאחדותו, דבקים בה' ומקיימים את המצוה: דע את אלקי אביך ועבדהו בלב שלם (דברי הימים א כח ט). לכן עיקר עניין התפילה הוא מדאורייתא, רק את המסגרת החיצונית של התפילה קבעו חכמים. ו…האומרים תפילה מדרבנן – לא ראו אורות מימיהם (אדמו"ר הזקן אג"ק שלו עמ' לג). טמטום הלב של הבינוני מפריע לו בתפילה, אך אין הוא מפריע לו בתורה ומצוות, כי אמנם תורה ומצוות קשורים עם הרגש שבלב, אך העיקר בהם הוא המעשה בפועל, בשעה שעבודת התפילה כולה בלב. כבדות הלב מפריע למעשה התולדה מטמטום הלב ואף קשה ממנו היא כבדות הלב. שהלב דומה לכבד, ואינו מקבל לתוכו חכמה. ואם טמטום הלב מפריע לענייני הלב הפנימיים, הרי שכבדות הלב מפריעה למעשה בפועל, שמחמתה אין הבינוני יכול לקדש את עצמו במותר לו, אין הוא מסוגל להילחם עם היצר הרע כשמפתהו לספק תאוותיו בדברים המותרים. על הפסוק: כי עם קדוש אתה לה' אלוקיך (דברים יד כא), אומר רש"י: קדש את עצמך במותר לך, היינו, יש להימנע מדברים מותרים, כי מה שמותר מיותר. זוהי מצות עשה, שנאמר: והתקדשתם (ויקרא יא מד, כ ז). אך בדומה למצות צדקה, אדם מקיים מצוה זו לפי ערכו, ולפי המצב שבו הוא נמצא. שתי מצוות אלה, אף אם אין מקיימים אותן בזמן מסוים, אין עוברים עבירה. כך יכול להיות שאדם רעב, ולא דחה את אכילתו, כדי לקדש עצמו במותר לו, אין בזה עבירה, כמו שמי שיש לו כסף ברגע מסויים ולא נתן ממנו צדקה לעני או לא הפקיד ממנו בקופת צדקה לא עבר עבירה. אך אם עומדת לפניו תאוה גשמית לדבר שאין בו צורך, והוא אינו עומד בפיתוי ואינו מקדש את עצמו, הרי שהוא משפיל ומגשם את עצמו, למרות שלא עבר עבירה. על מנת להאיר את אור קדושת הנפש האלוקית, אדמו"ר הזקן מציע לבטש את חומריות וגסות הנפש הבהמית, ועל ידי כך להסיר את טמטום הלב וכבדות הלב ולעורר את אהבת ה' בלבו. [בפרק הבא הוא נותן עצה נוספת להיות שפל רוח בפני כל אדם (פרק ל). והוא רומז על כך בפרקנו, באומרו: צריך לשית עצות – לשון רבים]. על פי עצת הזוהר אדמו"ר הזקן מנחה אותנו על פי עצת הזהר: אמר רב מתיבתא בגן עדן: אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה כו', גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה כו' (זוהר חלק ג קסח א) – אמר ראש הישיבה בגן עדן, בול עץ שאין האש נתפסת בו, שוברים את העץ לחתיכות קטנות, ועל ידי זה שולטת בו האש. כך אדם שהתבונן בשכלו בגדולת ה', ולא חסר לו בהתבוננות כלום, אלא שההתבוננות לא נתפסה ונדבקה במוחו כל כך; שאור הנשמה והשכל אינם משפיעים על החומריות שבלבו בגלל טמטום הלב וכבדות הלב, הנובעים גם מחומריות וגסות המוח – אין דורשים ממנו להוסיף בלימוד ובהבנה, אלא מבטשים את גופו ונפשו הבהמית, כדי להעלות בו את האור, כדי לעורר בו את אהבת ה'. כלומר, הפתרון לגסות הרוח של הקליפה, שמגביהה עצמה ומסתירה את הנפש האלוקית ומחשיכה את אורה, אינו התבוננות גדולה ועמוקה יותר בגדולת ה'; אלא שבירת חומריות הקליפה, ביטושה והכנעתה עד עפר; מאחר שכל חיותה הוא גאוותה וגסות רוחה, כל עניינה מציאות "יש" – אני ואפסי עוד (ישעיהו מז ח-י, צפניה ב טו). זהו היפך הקדושה שעניינה "ביטול", שהרי אני נבראתי לשמש את קוני (משנה קדושין ד יד, ועוד). והביטוש הוא על ידי הכאה; והכאה יכולה להיות גם דבור קשה, שדבור קשה נחשב להכאה. אמנם הזהר, במשל העץ, מתייחס לרשעים שאצלם אין ההבנה בגדולת ה' נקלטת כראוי אפילו במוחם; אולם עצת הזהר טובה גם לבינונים שאליהם מתייחס התניא, שאצלם אמנם יש הבנה בשכל שהוא הארה של הנשמה, כי מוחם ברשותם תמיד; אלא שההבנה אינה נתפסת במוחם ממש, ולכן אינה מאירה בלבם. על כן, הבינוני צריך לקבוע זמנים שבהם ימצא לנכון להשפיל ולבזות את עצמו – להיות נבזה בעיניו נמאס (תהלים טו ד). וכשהוא משפיל את עצמו לבו נשבר בקרבו, ואז נשברת רוח הנפש הבהמית שמצד הקליפה וסטרא אחרא, המחיה את הגוף – היא היא האדם עצמו בדרגת הבינוני, היא האני שלו. מיהו ה"אני"? האדם עשוי מגוף ונפש, אך האדם הוא הנפש, שבודאי הגוף עצמו אינו האדם. בבינוני, האדם הוא הנפש הבהמית – נשמת רוח חיים – הנפש המחיה את הגוף, שעיקר משכנה בלב. הבינוני מרגיש עצמו ל"יש", ואינו קולט את עצם העניין האלוקי. ובכל עבודתו אפילו הרוחנית יש חומריות, כי הרע שבו לא נתהפך לטוב. יש לו ישות שמסתירה על הקדושה, ולכן יש לו טמטום הלב, עד שמתאוה אפילו לדברים אסורים; ובמקום שמחשבתו ורצונו של אדם שם הוא נמצא. ואילו הנפש האלוקית, הנשמה הטהורה, היא דבר נוסף בו, ועל כן הוא אומר: נשמה שנתת בי… (ברכות השחר, ברכות ס ב). לעומת זאת, בצדיק הנפש האלוקית היא האדם עצמו, שחיי הצדיק אינם חיים בשריים כי אם חיים רוחניים (אגרת הקודש כז); כי כל חיותו באה מהנפש האלוקית לבד, והיא מהוה את כל מהותו, מאחר שהפך את הרע שבו לטוב, עד שנפשו הבהמית נכללת בנפש האלוקית, וגם גופו חי מהנפש האלוקית. לכן גופו נקרא בשר אדם (שמות ל לב), שהגוף טפל לאדם כמו לבוש. וכמו שאמר דוד המלך: ולבי חלל בקרבי (תהלים קט כב) – שאין לו יצר הרע. ודוגמה מפורסמת למי שגופו טפל אליו הוא הלל הזקן. כשהיה הולך לאכול, היה אומר, שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה והעניה, היא גופו, מאחר שגופו נחשב כמו דבר זר עבורו. הוא נתן אוכל לגופו כמו שנותנים אוכל לזולת, כמו שנותנים אוכל לעני מסכן. מכאן ששתי מעלות לצדיק: א. שגופו טפל לנשמה, וחייו הגופניים אינם תופסים מקום. ב. רק הנשמה מחיה את גופו ובשרו, ונפשו הבהמית נכללת בקדושת נפשו האלוקית. אמנם בפנימיות – ה"אני" של הבינוני היא נפשו האלוקית, והיא אמיתת מציאותו. והראיה, כשכופין אותו בית דין לקיים הלכה, על ידי שמתישין את כח יצרו הרע, עד שמתגלית האמת הפנימית שלו, הוא אומר: רוצה אני, שמסכים מתוך רצון אמיתי ופנימי בבחירה חופשית. כמו בהלכות גירושין, כשבית דין מחליט שאיש חייב לגרש את אשתו, והאיש מתנגד לכך, בית דין כופין אותו לתת את הגט, עד שאומר: רוצה אני. זהו התוקף והיכולת שיש רק לבית דין ולא לשום גורם כפייתי אחר, שמביאים את היהודי לגלות את רצונו האמיתי. וברור על פי תורה, שכאשר הוא אומר: רוצה אני, הוא באמת מסכים ומקבל ברצונו, ובשום אופן אינו מסכים רק בעל כרחו ומתוך אונס. וכשאומר: רוצה אני, זוהי הוכחה חותכת וניצחת שמסכים מתוך מהות נפשו האלוקית באמת, עד כדי כך שלדבר זה יש תוקף הלכתי חזק בהלכות גירושין, ועל סמך זה מתירים למי שהיתה אשת איש להיות ראויה להינשא!… (ראה הרמב"ם הלכות גירושין ספ"ב). במה יתבונן הבינוני לתקנתו? ומה יעשה הבינוני לתקנתו? ראשית, ישפיל את נפשו הבהמית על ידי התבוננות במעשיו ובמדרגתו. ובמה יתבונן? א. על ריחוקו מה'. ב. על חטאות נעוריו. ג. על כל המחשבות, הדבורים והמעשים שאינם מצד הקדושה אלא מצד הטומאה. ד. על חלומותיו. א. הבינוני רחוק מה' כל כך, בגלל תאוותיו. שהרי גם תאוות לדברים מותרים חיותם מקליפת נוגה. וכל שכן, תאוות לדברים אסורים שחיותם משלש הקליפות הטמאות. דבר זה הוא נגד רצון ה' יתברך. אמנם הבינוני אינו מתאוה לעשותם בפועל, חס ושלום, בכל זאת אין הם מאוסים אצלו באמת כמו אצל הצדיקים. וכפי שלמדנו בפרק יב, הבינוני – לאחר תפילתו, כאשר אהבת ה' אינה בהתגלות לבו – יכול להתאוות לדברים גשמיים שבעולם הזה, הן בהיתר והן באיסור. אלא שלדברים אסורים אינו מתאוה כל כך, כך שאין חשש שיממש את זה בפועל, אבל הוא נכשל בהרהורי עבירה. לכן הבינוני יכול להיות גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים. (גרוע מבעלי חיים הטמאים, משוקץ מהשקצים ומתועב מן הרמשים). ולמדים זאת מן הפסוק: ואנכי תולעת ולא איש (תהלים כב ז), כי העובדה שמשוים את החוטא לתולעת מעידה שהוא גרוע ממנה; מכיון שהתולעת – אין לה בחירה, ותאוותיה אינן חסרון, וכמו כל בעלי החיים הטמאים אינה יכולה לעבור את פי ה'. לעומת זאת, האדם הוא בעל בחירה, ואסור בתאוות. וסוף הפסוק מעיד על נחיתותו היתרה: חרפת אדם ובזוי עם (תהלים כב ז). על כן, לתולעת אין ענש על תאוותיה, אך האדם מתלכלך בחטאו ונעשה בזוי. גם כאשר מתגברת נפשו האלוקית, ומעוררת את אהבת ה' בתפילה, אין היא אמיתית לגמרי, מאחר שעוברת אחר התפילה, כמו שלמדנו בפרק יג. אלא ששם אדמו"ר הזקן מעיר, שאמנם ביחס לצדיקים אין זו אמת מוחלטת, אך לגבי דרגת הבינונים היא מוחלטת, והראיה, שתמיד היא יכולה לחזור ולהתעורר. אבל בפרקנו אין הוא עוסק במדרגת הבינוני, אלא בחשבון הנפש שעליו לעשות, כאשר הוא מחפש את החסרון שבהשגיו. ואז עליו לזכור דוקא שאחר התפילה אהבת ה' שלו חולפת ועוברת, ועל כן, בסופו של דבר, הריהו במצב שפל. וכשיזכור זאת, זה יגרום לו לבטש את עצמו על מנת להשתפר. ב. על הבינוני לזכור את חטאת הנעורים שלו, שהיא עלולה למנוע את פתיחת הלב בתפילה, כי היא מטמאת את נפשו וגם את שרש נפשו בעליונים. שהחוטא פוגם בעולמות העליונים ובכל העולמות, מאחר שאת העולם נתן ה' בלבו של כל אדם, שכל העולם נברא בשבילו, וכשאדם חוטא הוא פועל ירידה בכל העולמות ומוסיף כח בקליפות. ואמנם כבר עשה תשובה נכונה, אלא מאחר שפגם בעליונים, ושם הוא למעלה מהזמן, אז נשאר רושם מהחטא, וכאילו חטא היום. כי אמנם תשובה נכונה היא חרטה ועזיבת החטא, על מנת לשוב להידבק בה', אולם עיקר התשובה הוא תשובה שבלב, ותשובה שבלב מאהבה ומיראה היא עבודה רוחנית ופנימית שבלב, ויש בה מדרגות רבות, עומק לפנים מעומק, כמו שכתוב: ממעמקים קראתיך… (תהלים קל א). לכן עדיין לא גמר את תשובתו, שאינה דומה תשובה נכונה לתשובה שבלב. וכאשר עולה בדרגה, מה שעשה בדרגתו הקודמת אינו מספיק לדרגה הנוכחית; וכמו שבהכנה לצמיחה יש ריקבון הגרעין, כך בעליה מדרגה לדרגה צריך לשכוח את המהות הקודמת ולעלות למהות חדשה ועליונה יותר. [תשובה שבלב תלויה בכמה דברים, שנקראים – עולם (מקום) שנה (זמן) נפש: לפי מה שהוא אדם – לפי דרגתו וכחותיו הנפשיים – נפש. לפי הזמן – ימים כמו חודש אלול ועשרת ימי תשובה מסוגלים יותר מזמן אחר – שנה. לפי המקום – לפי הסביבה אם הוא בין אנשים רשעים או בין צדיקים – עולם. שלפי דרגת האדם, לפי הזמן ולפי הסביבה בה נמצא האדם, כן נדרשת ממנו רמת העבודה בתשובה]. לכן אף שהוא בעל תשובה, אור הנשמה אינו מאיר בו, מאחר שתשובתו בעבר אינה מתאימה לדרגתו היום, ועדיין עוונותיו מבדילים בינו לבין הקב"ה, עד שיעשה תשובה עליונה יותר ממקום עמוק יותר בלבו. ומשמים רוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר מעומקא דלבא. ויש לו סיוע משמים להתעלות על ידי ימין מקרבת – שנותנים לו כחות נוספים מלמעלה, כמו שנתנו לר' אלעזר בן דורדייא. או כמו כאן על ידי שמאל דוחה – שנוטלים ממנו את כל בחינות האהבה ויראה שבלבו, על ידי שגורמים לו מלמעלה טמטום הלב, כדי לעוררו להשתדל ולהתאמץ להגיע לתשובה נעלית יותר. לכן אמר דוד המלך: וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא ה). שהרי נשאלת השאלה: לאחר שאמר דוד המלך: ולבי חלל בקרבי (תהילם קט כב), כלומר, לאחר שעשה תשובה, עד שנעשה צדיק גמור וכבר אין לו יצר הרע, אז למה הוא אומר: וחטאתי נגדי תמיד (תהלים נא ה)? אלא שגם דוד המלך היה צריך לזכור את החטא תמיד, כדי להגיע לתשובה עילאה יותר. כי כאשר אדם מתעלה לדרגה עליונה יותר, נדרשת ממנו תשובה עליונה יותר על החטא, אף שבעבר היתה זו תשובה נכונה. ג. אבל גם מי שנקי מחטאות נעורים החמורים [אדמו"ר הזקן מדגיש שחטאות הנעורים חמורים מאד, במיוחד שכל אדם נכשל בהם לפחות בדקות] – צריך להיות ממארי דחושבנא – היינו, בעלי חשבון, שהם בעלי העסק עצמו, הבודקים את מאזן ההכנסות וההוצאות שלהם – כדי להגיע ללב נשבר. ומכיון שהם בעלי העסק, ולא שכירים בעסק, החשבון נוגע להם בנפשם. כך הבינוני, שהוא בינוני משנולד, החש טמטום הלב, צריך לעשות חשבון נפש על כל פעולותיו: מחשבותיו, דבוריו ומעשיו, אם היו מצד הקדושה או להיפך מצד הטומאה, היוצרת מחיצה בינו לבין הקב"ה ומונעת מלבו את רגש אהבתו לה'. ומאותיות המחשבה, דבור ומעשה שלא בקדושה נעשו לו לבושים צואים, ונעשה פגם בנפשו ובשרש נפשו למעלה. וכל פגם בעולמות העליונים הוא נצחי, וכאילו פגם היום. כלומר, הוא צריך לעשות חשבון נפש על כל המחשבות, הדבורים והמעשים שחלפו ועברו מיום היותו עד היום הזה אף אם אינן עבירות ממש, אלא אם הם היו לא לה' – דברי חולין, שלא לשם שמים. לא לרצונו – לא לשם קיום תורה ומצוות. לא לעבודתו – לא תפילה; שהם נמשכים מהיכלות הטומאה, היא הסטרא אחרא, שהיא הצד האחר, ועל ידם הוא נעשה מרכבה להיכלות הטומאה, כלומר, מסור ובטל אליהן. שהרי הבחירה ביד האדם להיות מרכבה להיכלות הקדושה, על ידי מחשבה, דבור ומעשה קדושים, או להיפך מרכבה טמאה להיכלות הטומאה, שהן מקור השפע והחיות של המחשבות, הדבורים והמעשים הרעים. [שיש שבעה היכלות דקדושה כנגד שבע המדות העליונות דקדושה ושבעה היכלות דטומאה כנגד שבע המדות דלעומת זה]. וכששובר לבו על כל מה שעשה לא לשם שמים נשברת קליפת טמטום הלב. ד. עוד יכול הבינוני להתבונן במצבו האמיתי כדי להגיע ללב נשבר, מתוך התבוננות בחלומותיו שרובם הבל ורעות רוח ומיעוטם קדושה. ואף שבשעת השינה אין אדם שליט על חלומותיו, אך החלומות משקפים את דרגתו ומצבו הפנימי של החולם. דוגמת שיכור שאינו שליט על מה שמדבר, אך דבריו משקפים את מהותו. כי בשעת השינה, אם הוא ראוי – אם הוא טהור באמת, נשמתו עולה למעלה ונמשכות אחריה אותיות המחשבה, דבור ומעשה של קדושה, שבהם עסק במשך היום; למשל, אם שקד בלימוד תורה, אז גם חלומותיו נעלים והם בענייני קדושה, כגון, שמודיעים לו בחלום חידושי תורה, והוא מקבל חיות לעבודת ה' וכיו"ב. וכמו שכתוב בספר "היום יום": החלומות הטובים בענייני תורה שמודיעים בחלום באים על פי הרוב על ידי שקידה גדולה בתורה ביום. שכאשר עוסק בתורה בשקידה גדולה, או עוסק בעבודה שבלב ביגיעה עצומה, הנה כאשר בלילה נשמתו עולה למעלה ושואבת חיים מחיי דלעילא, כמבואר בזוהר – הנה אז מודיעים לו חידושי תורה בגליא שבתורה או בפנימיות התורה, איש איש כפי שקידת עבודתו בעבודת היום ("היום יום" ד טבת). לעומת זאת, אם הוא עסק בפעולות הבאות מצד הטומאה, אין נשמתו זוכה לעלות למעלה; כחות הטומאה, שדבק בהם במשך היום, נדבקים בו ומגלים לו בחלום דברי חולין מענייני העולם. לפעמים יש בהם אמת – אך אף אם הם מתקיימים במציאות, שלא יחשוב שאלה דברי נבואה קדושים. ולפעמים אף מצערים אותו בחלומותיו, ומגלים לו כביכול עתידות והם שקר וכו'. שלא כל נשמה זוכה לעלות למעלה, וכמו שכתוב: מי יעלה בהר ה'? נקי כפים ובר לבב… (תהלים כד ג). והמטרה בכל זה היא כדי שיהרהר במצבו הרוחני ויגיע ללב נשבר, השובר את קליפת טמטום הלב, וכך ייפתח לבו לעבודת ה' באהבה גלויה. על מנת שפעולות הבינוני לתיקון מצבו יצליחו, אדמו"ר הזקן נותן לו עצה, להאריך בהתבוננותו על ריחוקו מה' הן במחשבתו והן בעיונו בספרים; עד שלבו יישבר בקרבו באמת, ויהיה נבזה בעיניו נמאס (תהלים טו ד) עד מאיסת חייו ממש; שעל ידי זה הוא מבזה ומשפיל את הסטרא אחרא ומשפילה לעפר, כך שלא תוכל עוד להגביה עצמה כנשר ולהסתיר על אור קדושת הנפש האלוקית. כי כשמתבטלת הקליפה מתבטלה גסות הרוח שנובעת ממנה. ועוד עצה נותן אדמו"ר הזקן – להיזכר בחלק הטוב שבו, הוא היצר הטוב, לעוררו ולהפעילו; ולדעת שהחלק הרע שבו, הוא היצר הרע, רק מתחזה כידיד אמת, אך באמת הוא מנסה להכשילו ולהוציאו מן העולם. ולכן עליו להרגיז את היצר הטוב על היצר הרע, להרגיז את הנפש האלוקית על הנפש הבהמית – להגביר את הנפש האלוקית ולהכניע את הבהמית – בלי להיכנס לחשבונות על מעמדו ומצבו. בכל עת שיצרו הרע מתגבר עליו ירעים עליו בגערה וצעקה במחשבתו – כי זו השפה שהוא מבין – על שמכחיש את האמת הנראית לעין ממש, שאלוקות זה הכל, וכל השאר כאין לפניו. זו הדרך לעורר את לבו, לרגוז על היצר הרע ולהכניעו, כמו שאמרו רז"ל: לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו ואל תחטאו (ברכות ה א; תהלים ד ה). וברוגזו על היצר הוא משתמש בשמות גנאי ככל השמות שקראו לו חז"ל באמת – רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'. שכל שמות הגנאי של היצר הן אמיתיות, בשעה שהיצר מתלבש ומופיע באדם. [ולא כמשל הזונה, שמתארת את הנפש הבהמית בשרשה, ששם בשרשה תכליתה היא שהאדם ינצחנה]. וכשאדם משפיל את הסטרא אחרא מלמטה, אז ה' מסלק ממנה את הרשות, הכח והיכולת להגביה עצמה על קדושת הנפש האלוקית. וכך נעלם ממנו טמטום הלב ויכול לפתוח עצמו לעבודת התפילה ולקדש עצמו במותר לו. מעלה נוספת בעבודת הביטושים יש מעלה נוספת בעבודת הביטושים, שהיא מביאה לידי ראיה חושיית באלוקות – ראיית יחוד אור אין סוף, שה' נמצא בכל מקום, כמו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי – אני הוי' לא שניתי (מלאכי ג ו). שהרי אור אין סוף ב"ה הממלא כל עלמין היה הוה ויהיה בשוה – עבור הקב"ה כל הזמנים קיימים בעת ובעונה אחת, כי הוא למעלה מהזמן; וכל הנבראים כלולים בו ביחודא עילאה. לאחר הביטוש והכתישה העצמית נחקקת ראיה חושיית זו באלוקות בפנימיות ובצורה ודאית, ולא רק בבחינת שמיעה הקשורה בהבנת השכל. כי ראיה זו נמשכת על ידי חכמה עילאה, והיא דומה לשמן (רמז לחכמה) המתגלה לאחר כתישת הזיתים; שאינה דומה שמיעה לראיה – בעוד השמיעה פועלת בנפש את האהבה והצמאון לאלוקות; הראיה, הנפעלת על ידי הביטוש העצמי, פועלת את הביטול, וזהו שרש כל העבודה. ועל כך אמר הרבי הרש"ב, שהחסידים הם פקחים, שאינם מחכים עד שיבטשו אותם מלמעלה, אלא הם מבטשים את עצמם מלמטה על ידי חשבון נפש ועל ידי שבירת המסך המבדיל ומחיצה של ברזל, המעלימים ומסתירים את אור האין סוף. הטעם לכך שהרגזת היצר וביטושו מבטלים את ההסתר וההעלם של הסטרא אחרא יותר מכל לימוד והתבוננות הוא, כי בסטרא אחרא אין שום ממשות. הסטרא אחרא דומה לחשך, שהוא רק מצב של העדר האור [אמנם למעשה יש שתי מדרגות בחשך: יש חשך שהוא העדר, ויש חשך שהוא נברא. החשך שהוא העדר שיך לעבודת הבינוני שעוסק בדחית החשך, והחשך שהוא נברא שיך לצדיק שעוסק בהפיכת החשך לאור. ומכיון שזהו ספר של בינונים מדובר כאן בדרגת החשך הראשונה]. ומכיון שהסטרא אחרא אינה מציאות, אין היא יכולה להילחם בקדושה. אמנם מן הסטרא אחרא מקבלים הרבה נבראים את חיותם: בעלי חיים הטמאים ונפשות אומות העולם וגם נפש הבהמית שבישראל, שהרי בכל דבר בעולם יש ניצוץ אלוקי; אך אין לסטרא אחרא חיות משלה, כל חיותה היא מיניקתה מהקדושה, שהקדושה היא המציאות האמיתית והנצחית, ולכן הסטרא אחרא בטלה אליה. ה' נתן רשות ויכולת לסטרא אחרא להגביה את עצמה כנגד קדושת הנפש האלוקית, רק כדי שתהיה לאדם בחירה חופשית ועבודה להתגבר עליה ולבטש אותה. וכאשר הקליפה נשברת, מתגלה הניצוץ האלוקי שבה, ויחד עם זה מתגלה הנפש האלוקית. כי כשיש התעוררות מלמטה יש התעוררות מלמעלה – ה' נוטל מהקליפה את הרשות, הכח והיכולת לשלוט על הנפש האלוקית. הסיפור שמוכיח את האמונה הטבעית הסיפור על המרגלים – שבתחילה לא רצו לעלות לארץ, כי לא האמינו כביכול ביכולת ה' להילחם ביושבי ארץ כנען, ואמרו: כי חזק הוא ממנו (במדבר יג לא) – שחזק לא רק מעם ישראל אלא מה', ח"ו, ואחר כך כששמעו דברים קשים: עד מתי לעדה הרעה הזאת?… במדבר הזה יפלו פגריכם… אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת… (במדבר יד פסוקים כז, כט, לה) נשברו ונכנעו ויתאבלו העם מאד (במדבר יד לט) עד שהאמינו ואמרו: הננו ועלינו (במדבר יד מ) – מלמדנו שני דברים עיקריים: א. שישראל עצמם הם מאמינים בני מאמינים, רק שהסטרא אחרא המגביהה עצמה כנשר מעוררת בהם מחשבות של ספקות באמונה, כי מסתירה על אור נפשם האלוקית. כך שהטוב שבעם ישראל מתגלה בהסרת הרע. ב. העובדה – שמשה רבינו לא נתן להם אותות ומופתים, אלא קצף עליהם ואמר להם דברים קשים, וזה דוקא מה שפעל עליהם, עד שנשבר לבם בקרבם – מוכיחה עד כמה חשוב להרגיז יצר טוב על יצר הרע. וכמו בסיפור על המרגלים שעל ידי ביטוש ושבירת הקליפה התבטלו ההעלמות וההסתרים והתגלתה מהותם האמיתית, כך גם אנו על ידי שנרגוז על היצר הרע שבנפש הבהמית נוכל להגיע להכרה בה' יותר מאשר בלימוד והתבוננות. ליהודי אין ספקות באמונה, כי הוא מאמין בן מאמין, וגם לסטרא אחרא אין ספקות באמונה, רק שניתנה לה רשות לבלבל את האדם כדי להרבות שכרו. ובכך היא דומה לזונה, שבמשל הידוע מהזוהר, שנתן לה המלך רשות לפתות את בן המלך, כדי שבן המלך יעמוד בפיתויים, ועל ידי כך יתן לו המלך שכר רב וחיבה יתירה. מכאן נבין עד כמה יהודי הוא בעצם מאמין, וכל מחשבות הספיקות אינן אלא דברי הסטרא אחרא, שגם היא עצמה אין לה שום ספיקות – על ידי זה נעשה ביטוש הסטרא אחרא. אולם עדיין הוא עלול לחשוב שהוא טוב מחבריו, על כן אומרים לו גם: והוי שפל רוח בפני כל האדם (אבות ד י; ראה פרק ל).