פרשת וירא – הכנסת אורחים

הקראת כתבה
יום רביעי י״ג מרחשון ה׳תשע״ד
על-ידי קיום מצוות הכנסת אורחים בטהרתה, בנתינת יחס לאורח לא רק כדי למלאות את חסרונו של רעב וצמא, אלא להענקת יחס כבוד ואהבת ישראל נזכה להכנסת אורחים של כלל ישראל בגאולה השלימה, שמשיח צדקנו יכניס אורחים את כלל ישראל לימות המשיח בקרוב ממש.
מאת הרב יוסף קרסיק
הכניסה

כבוד לאברהם

פרשתנו פותחת בסיפור התגלותו של הקב”ה לאברהם אבינו – “וירא ה’ אליו”, התורה אינה מספרת על מטרת ההתגלות, שהרי הקב”ה לא אמר לו דבר ולא ציווהו בשום ציווי, אלא רק התגלה אליו וביקר אותו.

נחלקו פרשני המקרא בסיבת ההתגלות האלוקית:

1) לשיטת רש”י היה זה לשם ‘ביקור חולים’, “לבקר את החולה ולשאול בשלומו”, שכן זה היה ביום השלישי לברית המילה שעשה אברהם, ובו ביום התגבר כאב הברית, לכן הקב”ה בא לבקרו. 2) לדעת הרמב”ם מדובר על ההתגלות של שלושת המלאכים עליהם מסופר בהמשך פסוקי הפרשה שבקרו אצל אברהם לבשרו על לידת יצחק, כי המילים “וירא אליו ה'” אינם סיפור התגלות נוספת, אלא מהם מתחיל סיפור התגלות המלאכים (ולא היה גילוי שכינה קודם).

3) אבל לדעת הרמב”ן מדובר על התגלות של הקב”ה (ולא של המלאכים), והתגלות לא היתה לשם מטרה מסויימת (כביקור חולים וכדומה), אלא לשם הערכה וכבוד של הקב”ה לאברהם אבינו, וכדברי הרמב”ן: אין גלוי השכינה לצוות מצוה, כי אין שם דבור ולא חידשו דבר, אלא לכבוד לו, להודיע כי רצה האלהים את מעשיו, וידע כי מעשיו רצויים ויהיה זה להגין על עבדו הצדיק ולכבודו.

לפי זה נבין את הקשר בין התגלות זו למצוות הכנסת אורחים, עליה מספרת התורה בהמשך הפסוקים, כי גם מצוות הכנסת אורחים, עיקרה מידת היחס לזולת ולא מטרה נוספת של הענקת עזרה פיזית או חומרית לאורח (כפי שיבואר בהמשך).

מצוות הכנסת אורחים

מדת החסד היא תחילתו ויסודו של עולם, כדברי דוד המלך בתהילים “עולם חסד יבנה”, הקב”ה ברא את העולם במדת החסד, והמקיים חסד בעולם, נותן צדקה ומכניס אורחים, זוכה לשכר וברכה מאת הקב”ה בעולם הזה ובעולם הבא, כדברי המשנה “אוכל פירותיהם בעולם הזה והקרן קיימת לעולם הבא”.

הביטוי המעשי של מדת החסד הוא בעזרה לזולת במצוות צדקה והכנסת אורחים – אך יש הבדל בין שתי מצוות אלו:

מצוות צדקה היא לעני ואביון שאין לו מה לאכול ולשתות וכשנותנים לו כסף או מכניסים אותו לביתינו ונותנים לו מזון לאכול ולשתות מקיימים מצוות צדקה וגומלים חסד עם נזקקים; אבל מצוות הכנסת אורחים אינה (רק) לעני ואביון, גם אדם שיש לו מזון ואינו רעב וצמא, וגם אם הוא אמיד ועשיר יותר ממני וביתו מלא בכל טוב – הרי הזמנתו לביתנו היא הכנסת אורחים.

כלומר עיקר ענינה של מצוות צדקה היא נתינה, לסייע ולתמוך באדם עני ונזקק, אבל עיקר ענינה של הכנסת אורחים זה לתת יחס וכבוד לאורח, לפתוח את הבית והלב בפני האורח, להקדיש לו תשומת לב, לשבת עמו ולשוחח עמו, ללמוד עמו וכדומה ולהראות לו עד כמה הוא חשוב. כמה נעים ושמח להיות במחיצתו וכמה טוב שהוא בא בצל קורתינו. אורח זה לא בא אל המארח כדי להשביע את רעבונו, אלא כדי לבלות שעה נעימה, שמחה ומעודדת בחברת ידיד, חבר או קרוב משפחה.

[בעצם בשורש ומהות הדברים גם מצוות הכנסת אורחים היא ענף ממצוות צדקה, כי הגדרת מצוות צדקה היא “נתינה לנזקק”, וכמה פנים לצורכי הזולת הנזקק: יש אדם שהוא עני ואביון והוא זקוק למזון וכסף כדי לכלכל את אורח חייו ויש אדם שאינו עני, ויש לו מזון למחייתו, אך הוא זקוק ליחס והקשבה וכבוד בין אדם לחבירו – ובעצם כל נתינה לזולת היא ענף ממצוות צדקה].

“הכנסת אורחים” לרחוב…

על כן מצוות הכנסת אורחים אינה חייבת להתקיים דווקא בהכנסת אדם זר לתוך ביתנו, גם בפתיחת הלב והרגשות אל הזולת, באיחול בוקר טוב או שלום, או בחיוך לזולת, הננו מכניסי אורחים אל לבנו מעודדים ומחזקים את הזולת.

כשפוגשים ברחוב יהודי שפניו נפולות והוא עצוב או חסר מצב-רוח, ואומרים לו “שלום” “בוקר טוב” וכדומה, ומוסיפים מילות עידוד אפילו קצרות, ורוחו של הזולת מתעודדת – בזאת מקיימים מצוות הכנסת אורחים למהדרין.

זה הקשר בין ההתגלות הראשונה עליה מסופר בתחילת פרשתינו (לפי ביאור הרמב”ן) למצוות הכנסת אורחים עליה מסופר בהמשך הפסוקים:

כשם שהתגלות השכינה לאברהם לא היתה למטרת ציווי והעברת מסר אלא עצם ענין הענקת כבוד לאברהם אבינו, כך מצוות הכנסת אורחים עיקרה לכבד את הזולת [בדוגמת אירוח המלאכים שבאו לאברהם שלא היו זקוקים באמת לאכילה ושתיה].

בסיפור התורה על ביקור של הקב”ה אצל אברהם כתוב בתורה “וירא אליו ה'”, לא כתוב “וירא לאברהם”, אלא “אליו” בלי ציון שמו של אברהם, מדוע? מסביר הרבי, אילו היה כתוב שה’ ביקר אצל אברהם ניתן היה לחשוב שהיחס המיוחד ניתן לו בגין היותו אברהם אבינו הצדיק האלוקי אבי כל האומה היהודית לדורי דורות, לכן התורה כותבת “אליו” ולא מדגישה לאברהם, ללמדינו שיש להעניק כבוד לכל אדם ואדם, ולא רק למי שהוא בדרגה הנעלית של אברהם.

לסיכום: מצוות צדקה ענינה לסייע ולהאכיל עני ונזקק, כשפוגשים עני מצווה לעזור ולסייע לו בכל דרך, במתן תמיכה כספית ובהכנסתו לביתנו והענקת אש”ל – אכילה, שתיה ולינה, ואילו הכנסת אורחים אינה רק לעני אלא גם למי שלא חסר לו שום אמצעים כלכליים, אלא גם לאמידים בציווי לכבדו ולשמחו.

הכנסת אורחים של המשיח

על-ידי קיום מצוות הכנסת אורחים בטהרתה, בנתינת יחס לאורח לא רק כדי למלאות את חסרונו של רעב וצמא, אלא להענקת יחס כבוד ואהבת ישראל נזכה להכנסת אורחים של כלל ישראל בגאולה השלימה, שמשיח צדקנו יכניס אורחים את כלל ישראל לימות המשיח בקרוב ממש:

מעלות עצומות ומופלאות יהיו בימות המשיח – העולם כולו יהיה מותקן ומושלם, לא יהיו צרות ומחלות, לא עוני וקשיים ומיני צער ולא יהיו שום הפרעות ומניעות למילוי רצון ה’ יתברך בעולם – כדברי הרמב”ם בהלכות מלכים (יב,ה) “באותו הזמן לא יהיה שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות שהטובה תהיה מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויין כעפר וכו .. ויהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם”.

יש מי שמתפלל לגאולה השלימה מתוך צער ועגמת נפש על עוני, מחלות, צרות, השכינה המצויה בגלות, כלומר הוא רוצה לזכות במשיח בשביל כל המעלות המפלאות בגשמיות וברוחניות שיהיו בימים ההם, אבל יש ענין ומעלה במשיח מצד עצמו, לא כי הוא ימלא חסרונות ויתקן פגמים, אלא משיח לשם משיח!

כמו הביקור של הקב”ה אצל אברהם אבינו שלא היה לשם איזה ענין הצריך ריפוי ותיקון כביקור חולים אלא לשם האדם עצמו, בשביל לכבד את אברהם אבינו עצמו, כמו ענין הכנסת אורחים שהיא לשם האדם האורח ולא כדי למלאות חסרונות ולהאכיל רעב, כך גם התפילה לביאת המשיח, יש במשיח ענין עצמי שאינו רק בשיל השגת מטרות נוספות.

כך אומר הרבי: יש ענין נעלה ומופלא במשיח לא רק בתור “אמצעי” בשביל איזה ענין אחר, כגון כדי לתקן את העולם והאנושות אלא יש בו ענין עצמו לעצמו, עצם ענין ביאת המשיח שלמעלה מתיקון העולם!

מדת החסד המופלאה של אברהם אבינו

נחזור לעניננו – מצוות הכנסת אורחים: אברהם אבינו היה איש נדיב ובעל חסד מופלג, בממונו, בגופו ובנפשו, הוא נטע גן שלם של עצי פרי כדי להאכיל את אורחיו, “פרדס להביא ממנו פירות לאורחים בסעודה” והוא בנה “פנדק לאכסניא” – בית הכנסת אורחים, ופינק את אורחיו בכל מיני מעדנים מעולים ומשובחים ביותר – לשונות בקר, מיני מגדים, יין משובח, עד כדי כך היתה מדת החסד של אברהם ש”אמרה מדת החסד לפני הקב”ה: ריבונו של עולם מימי היות אברהם בארץ לא הוצרכתי אני לעשות מלאכתי, שהרי אברהם עומד ומשמש במקומי”!

ו”מעשה אבות סימן לבנים”, ממעשיו המיוחדים של אברהם נעשה “סימן” ונתינת כח לכלל ישראל במשך כל הדורות להיות מכניסי אורחים ובעלי צדקה וחסד. עד שנזכה לחסד הגדול שיעשה עמנו הקב”ה, ויכניסנו לגאולה השלימה בקרוב ממש.

מקורות – לקוטי שיחות חלק ה, עמוד 84. חלק לד, עמוד 84.

תורת מנחם – התוועדויות תשמ”ו, חלק ב, עמוד 653. הבית היהודי, עמוד 415.

פרסום תגובה חדשה

test email