פרק כד בליקוטי אמרים – עבירה עושה פירוד

יום רביעי כ״ד אב ה׳תשע״א
האדם החוטא גרוע מהקליפות וסטרא אחרא שנקראים עבודה זרה ואלקים אחרים, כי בעוד הקליפה מאמינה בה’ מקור חיותה ומכירה בו ועושה רצונו, החוטא מורד בה’, עושה נגד רצונו, נפרד ממנו וכופר באחדותו, במלכותו, בריבונותו ובעליונותו עליו יותר מהקליפה. מאחר שחושב שדעתו ורצונו חשובים מדעתו ורצונו של הקב”ה.
את הבניין

 

זה לעומת זה

על ידי רמ”ח מצוות עשה ובמיוחד לימוד תורה, מתאחדים עם הרצון העליון, נעשים צותא עם הקב”ה, ודבקים בו ית’, לעומת זה על ידי עבירה על מצות לא תעשה, בין אם היא משס”ה דאורייתא ובין אם היא איסור דרבנן, אפילו עבירה קלה, נפרדים מיחודו ואחדותו של ה’ בתכלית הפירוד, ומתקשרים לעולם הקליפה, שהיא עבודה זרה ממש, סטרא אחרא ואלקים אחרים, מאחר שהעבירה היא נגד רצון ה’ והיפך רצונו ממש, ומנגדת להתחברות עם ה’.

 

החוטא, שאין בו ביטול במציאות ואף לא ביטול ה”יש”, דומה לקליפה המכונה אלקים אחרים. “אלקים אחרים” פירושו, נפרד מה’ לגמרי, כי עושה עצמו מציאות, ואומר על עצמו שהוא אלקים, לכן הוא “אחר” מהקב”ה. ועוד, שמקבל חיותו מבחינת אחוריים דקדושה – מדרגה תחתונה וחיצונית של אלוקות – ואינו מקבל ברצון מבחינת פנים של רצון העליון, כי יש עליו הסתר פנים. גם ג’ לבושי הנפש הבאים מקליפת נוגה: מחשבה, דבור ומעשה, המלובשים במצוות לא תעשה דאורייתא ודרבנן, נפרדים מאלוקות. וכמו כן, מהות הנפש הבהמית עצמה, כשהיא מלובשת במחשבה דבור ומעשה של העבירה, והעבירה עצמה, מיוחדים ממש בקליפה שנקראת עבודה זרה, ויש בה פירוד רוחני. ועוד, כשעוברים על מצות לא תעשה בדברים גשמיים, נעשה פירוד בחיות הדבר שנעשתה בו עבירה, מאחר שבכל דבר יש ניצוץ אלוקי, הן בדברים הבאים מקליפת נוגה – כגון: בהמות טהורות שאפשר להעלותן לקדושה על ידי אכילתן לשם שמים, ועל ידי העבירה מורידים אותן לשלש קליפות הטמאות – והן במידה מסוימת בדברים מג’ קליפות הטמאות – כגון: בהמות טמאות שאפשר להעלות הניצוצות שבהן במדה מסוימת, על ידי שנמנעים מאכילתן ועל ידי ניצולן למשאות וכד’. וכשעושים בבהמות הטמאות עבירה מורידים אותן לגמרי, היינו, שהן נשארות בג’ הקליפות הטמאות בלי שום אפשרות לעליה.

 

החוטא גרוע מהקליפה

אם כן, כל עוברי עבירה נפרדים מאלוקות, כי הם בטלים וטפלים אל קליפת עבודה זרה, מיוחדים אתה וכמותה ממש. יתרה מזאת, הם גרועים ממנה ופחותים ממנה מאד. נשאלת השאלה: איך יתכן שהם פחותים וגרועים מקליפת עבודה זרה? והרי הקליפה היא המחטיאה את האדם, ואיך יתכן שהחוטא גרוע מן המחטיא?

כי הקליפה היא רוחנית, ואינה מלובשת בגוף חומרי. (החומרי הוא פחות אפילו מגשמי, שאין בו רוחניות כלל. כי גם הגשמיות מורכבת מ”חומר” ו”צורה”, והחומרי הוא ה”חומר” שבה). לכן הקליפה קרובה לה’ ואין בה הסתר כמו בגוף החומרי. הקליפה יודעת את ריבונה ומבינה שהוא מקור חיותה וקיומה. אמנם היא יונקת את החיות האלוקית מבחינת אחוריים דאחוריים – באופן החיצוני ביותר והתחתון ביותר. זוהי חיות מועטת ביותר, שרק מעט מזעיר נכנס בפנימיותה, וגם הוא בבחינת גלות, אך היא יודעת שזה מגיע מהרצון העליון ב”ה. היא גם יודעת שה’ מלך מושל בכל וגם בה, על כן אינה מורדת בו, ואינה עושה שום דבר נגד רצונו. כל פעולותיה הרעות, שנעשות באמצעות שליחיה הרעים, אינן אף פעם מדעתה, אלא רק משליחותו של מקום. וכמו שאמר בלעם – בתשובה למלך מואב, שביקש לקלל את עם ישראל – שאינו יכול לעשות דבר מדעתו, אלא רק ברשות ה’, ובלשון הכתוב: אם יתן לי בלק מלוא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה’ (במדבר כב יח).

 

בלעם היה רשע במהותו, נביא הקליפה, ה”לעומת זה” של משה רבינו, שגם התבטלותו לה’ לא היתה כדבעי (ראה תורת חיים שמות עמ’ תקסב). אף על פי כן, מצד הקליפה הרוחנית שהיתה מלובשת בו לצורך נבואתו, הוא ידע שאין הוא אלא שליח ה’, ואין הוא עושה שום דבר נגד רצון ה’, ולו עצמו אין שום כח לא בקללות ולא בברכות.

 

אף שהקליפות נקראות עבודה זרה, כי יש להן הרגשת ישות ומחשיבות עצמן לאלוקות, ולכן כופרות באחדות ה’ האמיתית; מכל מקום, אינן מכחשות וכופרות בה’ כפירה גמורה, ואינן יכולות לעבור על רצונו. הן מאמינות בה’ ובריבונותו, והן קוראות לה’ אלוקי האלקים (מנחות קי א). הן מאמינות שה’ הוא הכח העליון, לכן אינן מורדות בו, אם כי הן מאמינות שיש גורמים נוספים מלבדו תחתיו כמו שרים שתחת המלך. הן מאמינות שגם הן בבחינת אלוקות. דבר זה נקרא שיתוף ונחשב לעבודה זרה, אלא שאין זה אסור על הקליפות ועל בני נח, כי הם מקבלים חיותן משבעים השרים ולא ישירות מהקב”ה. בניגוד לכך, עם ישראל המושרשים בעצמות ה’ ית’ מוזהרים מה”שיתוף”, לפי שהם במדרגה כזו, שאין בה נתינת מקום לשום מציאות אחרת זולתו (באתי לגני מז לב).

 

[אמנם יש גויים שכופרים ממש במציאות ה’, כסנחריב מלך אשור, אך אלה בדרגה נמוכה ביותר של קליפות – בחינת שערות דקליפה. שההשפעה אליהן באה בדרך של דילוג, שאינה מתהווה אפילו מן הקליפה בדרך של השתלשלות].

 

אם כן, האדם החוטא גרוע מהקליפות וסטרא אחרא שנקראים עבודה זרה ואלקים אחרים, כי בעוד הקליפה מאמינה בה’ מקור חיותה ומכירה בו ועושה רצונו, החוטא מורד בה’, עושה נגד רצונו, נפרד ממנו וכופר באחדותו, במלכותו, בריבונותו ובעליונותו עליו יותר מהקליפה. מאחר שחושב שדעתו ורצונו חשובים מדעתו ורצונו של הקב”ה.

 

בעולם הזה שמרי הקליפות הגסות

וכמו שכתוב בעץ חיים (שמ”ב, ספ”ד), שהרע שבעולם הזה החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות, הן הקליפות הפחותות ביותר והמגושמות ביותר, הגרועות הרבה יותר מהקליפות הרוחניות. הן דוגמת הפסולת הגסה ביותר של היין, היורדת למטה לתחתית הכלי. לפי שהן “תכלית הבירור” – הבחינה האחרונה בבירור הניצוצות של עולם התוהו, שנפלו בשבירת הכלים. דהיינו, מה שנותר לאחר שנעשה בירור אחר בירור – מן העולם הגבוה ביותר, עולם האצילות, עד העולם התחתון ביותר, עולם העשיה. כי מה שהעולמות הרוחניים למעלה לא הצליחו לברר, נפל למטה מטה עד לעולם החומרי הזה, וחומרי הוא גשמי שבגשמי. מה שנשאר היא הפסולת, שכבר אין בה כמעט שום טוב לברר. לכן אם בקליפות הרוחניות יש מדה מינימלית של ביטול, שעושים רצון ה’; הרי בשמרי הקליפות הגסות שבעולם החומרי שלנו, אין שום ביטול; ועל כן נבראים בעולם הזה מסוגלים למרוד בה’ ולעשות היפך רצונו. לכן בעולם הזה כל המעשים הם קשים ורעים – יש קושי והפרעות בעשיית טוב, והרשעים גוברים בו, מאחר שדרכם צלחה – לפחות כלפי חוץ – בגלל הקליפות הגסות והגרועות שיש בעולמנו. אולם דוקא בעולם הזה יכולה להיות העליה הגדולה ביותר, על ידי שנעשה בירור מלמטה למעלה, כדי להעלות הניצוצות ולהחזירן למקורן ולשרשן; כי דוקא בעולם הזה ה’ חפץ, העולם הזה הוא תכלית הכונה העליונה.

 

למה האדם חוטא?

האדם חוטא כי נכנסת בו רוח שטות, כמו שאמרו חז”ל: אין אדם עובר עבירה, אלא אם כן נכנס בו רוח שטות (סוטה ג א). חז”ל למדו זאת מן הפסוק הקשור באשה סוטה: כי תשטה אשתו (במדבר ח יב). שכשם שאשה מנאפת בגלל רוח שטות שנכנסה בה, כך כל אדם חוטא רק בגלל רוח שטות שנכנסה בו, כי אינו מודע, שגם בעבירה קלה מאד, ולאו דוקא עבודה זרה ממש, הוא נפרד מאלוקות. ועל איסור עבודה זרה הוא מוסר נפשו כדי שלא לחטוא, ואילו על עבירה קלה הוא עובר ללא חששות, רק בגלל רוח השטות שבו, שחושב שעדיין הוא דבוק בה’.

 

[למה הביא כאן אדמו”ר הזקן את הדוגמה של אשה סוטה? כי כשם שאשה כשרה עושה רצון בעלה, כך כנסת ישראל, המשולה לאשה, צריכה לעשות רצון קונה. ועוד שאשה נשואה חייבת להיזהר בענייני צניעות יותר מפנויה אפילו בדבר קל, כדי שלא לפגוע בקשר שלה עם בעלה. דבר זה דומה לאיסור “שיתוף” שאסור על יהודים באיסור חמור, שעם ישראל הם כאשתו של הקב”ה. (איסור “שיתוף” לא חל על הגויים)].

 

אפילו אשה בדרגה הנמוכה והפחותה ביותר, שמסוגלת לסטות מדרך הישר בגלל רוח השטות הנובעת מקלות דעתה, כי אין לה את תוקף הדעת להרגיש את חומרת העניין ולהימנע מלחטוא – לו היתה מרגישה שעל ידי החטא היא נפרדת מאלוקות, היתה נמנעת מעבירה, ולא היתה חוטאת. ועוד שיהודי בעל נשמה אלוקית היה ראוי שיתענג רק מענייני אלוקות; וכשיורד לדרגת בהמה, להתענג מדברים בהמיים, הרי זו שטות! בשטות זו שלש מדרגות, כנגד ג’ קליפות הטמאות (על פי ליקוטי לוי”צ): היא מכסה – גורמת לחוטא לשכוח את אהבתו לה’ ורצונו לדבוק בו, מסתירה – כשחוטא חושב שהוא עדיין ביהדותו ומעלימה מהחוטא את נקודת יהדותו שמעל השכל, היא האהבה המסותרת שיש בכל יהודי לה’, והרי כל יהודי באהבתו המסותרת רוצה להיות דבוק באמונה בה’ – ביחודו – מדת היסוד שבעולם האצילות, ובאחדותו – מדת התפארת שבעולמות שלמעלה מאצילות.

 

והרי אשה, כמו כל יהודי, מוכנה למסור נפשה כדי שלא לעבוד עבודה זרה ח”ו, ואפילו במעשה של השתחואה, שאין בו שום כונה של אמונה ח”ו. אם כן, ברור שקל יותר להתגבר על היצר בתאוות ניאוף או שאר תאוות, שהרי הם יסורים קלים, מאשר למות על קידוש ה’, ה”י. אלא שמצד הקליפה שבגוף ונפש הבהמית, יש רוח שטות שמסתירה את האהבה המסותרת שבנפש האלוקית, וגורמת לאדם לשכוח את ה’; ועוד אומרת לאדם, שאין אלה עבירות חמורות כל כך כמו עבודה זרה, ומבטיחה לו שגם אם יעבור עבירות אלה, ישאר ביהדותו. ולאדם עצמו יש הבחירה, אם להישמע לרוח שטות זו או לעורר את האהבה המסותרת.

 

רוח השטות אינה מסתירה על איסור עבודה זרה

רוח שטות מכסה רק עד בחינת החכמה, ולא עד בכלל; מאחר שאי אפשר להסתיר את בחינת החכמה בגלל אור ה’ המלובש בחכמה. וכשאור ה’ מאיר, הכל מתבטלים לפניו כמו שכתוב בפרק י”ט. לכן כשבא הנסיון של עבודה זרה, שעניינו ניתוק מה’, ברור וגלוי שיש בזה נגיעה בנקודה היהודית. וכשמתגלה “הנקודה היהודית”, אין שום דבר שיוכל לפגוע בה. מאחר שהיא פגיעה במהותו כיהודי. ועל כך אין הוא מוותר ומוכן למסור נפשו, כי דוקא בנקודה זו שאדם יודע שהוא עומד בין החיים לבין המות, היא שעת אמת וכל השקר מתמוטט. לעומת זאת, אם אין זה נסיון של עבודה זרה, החוטא אינו מבין, שבאמת גם בעבירה אחרת, ואפילו קלה ביותר, הוא עובר על רצון ה’, ומיד נפרד מה’; כי נכנסת בו רוח שטות. ההבדל בין עבירות חמורות לקלות מתבטא רק ברמת הענש, שעל פי סוג הפגם שבחטא כך דרך תיקונו; אך כל חטא מפריד ומנתק את החוטא מה’ ללא הבדל בין עבירות קלות לחמורות.

 

בעלי חיים טמאים נעלים מן האדם החוטא

מי שמורד בה’ נפרד ממנו בתכלית, ועל כן הוא גרוע אפילו מסטרא אחרא וקליפה, שנקראים אלקים אחרים ועבודה זרה ממש; ואף יותר מדברים שמקבלים חיותם והשפעתם מהקליפה, כמו: בעלי חיים טמאים, כולל חיות, בהמות, עופות, שקצים ורמשים, ואפילו מיתוש. שיתוש הוא יצור קטן ושפל ביותר, אך נברא לפני האדם, לכן יש לו חשיבות גדולה יותר, כמו שכתוב: יתוש קדמך (סנהדרין ל”ח, א). האדם נברא אחרון, למה? כדי שאם יזכה ימצא שהכל מוכן לסעודה, ואם יחטא, יאמרו לו: יתוש קדמך, דהיינו, היתוש נברא לפניך, ולכן חשיבותו גדולה משלך.

 

למה בחרו דוקא בדוגמת קליפה נחותה כל כך כ”יתוש”?

כי היתוש הוא הקליפה הנמוכה ביותר. מאחר שטבע היתוש הוא, שאוכל ואינו מוציא שום פסולת. כל היצורים, אף אלה שחיותם מג’ קליפות הטמאות, מוציאים פסולת המהוה מזון ליצורים שפחותים מהם. בכך הם נותנים ומשפיעים לאחרים, ואילו היתוש אינו נותן משלו כלום. זוהי הקליפה התחתונה ביותר שרחוקה מקדושה. כי הקדושה משפיעה אף על הרחוקים והנידחים ביותר, ואילו קליפת היתוש, שאינה בבחינת ביטול ונתינה, היא ישות הרוצה רק לקבל, כי חושבת רק על עצמה. אף על פי כן, קליפת היתוש קודמת בחשיבותה ובמעלתה לאיש החוטא. שהחיות של האיש החוטא היא בבחינת הסתר פנים ובבחינת ריחוק הרבה יותר מהחיות הנשפעת ליתוש. כי בהשתלשלות וירידת החיות מהרצון העליון ב”ה, להחיות את הנבראים, היתוש מקבל חיות לפני האיש החוטא, לפי שישות החוטא גרועה מישות היתוש (קונטרס ומעין מאמר ד’).

 

וכל שכן, שאר בעלי החיים הטמאים ואפילו חיות רעות – אף שיש להן טבע מושחת יותר מהיתוש, שהיתוש יכול לצער את האדם ולהזיק לו והן יכולות גם להרוג – הם נעלים מהאדם החוטא. כי האדם הוא בעל בחירה ומורד בה’ – ואילו החיות, שאינן בעלות בחירה, אינן מורדות בה’, אלא עושות את תפקידן שקבע להן הבורא. נפשן (רוחן) שומרת את פקודת ה’, שעושות רצונו ופועלות בשליחותו. כי כמו שאין לך עשב למטה, שאין לו מזל מלמעלה המכה בו ואומר לו גדל (על פי ב”ר פ”י פס”ו), כך גם לבעלי חיים יש מזל, שהוא שרש נפשם ומקור ההשפעה שלהם מלמעלה. ואף שבעלי החיים אינם רואים ומרגישים מהו רצון הבורא, המזל שלהם רואה ויודע מהו הרצון העליון ושומר פקודתו וכמו שנאמר: ואף על גב דאיהו לא חזי מזלייהו חזי (מגילה ג א). זהו חלק ממבנה וסדר העולם, שאין בעלי חיים טמאים פועלים רע בעולם, אלא רק למי שחוטא. וכל מציאותם היא להזכיר ליהודי ולהזהיר אותו שלא יחטא, שיעמוד בנסיון ויתגבר עליו. והחוטא, בניגוד לבעלי חיים טמאים, אינו פועל בשליחותו של מקום אלא נגדו.  

 

ושתי ראיות לדבר, שאין החיות הרעות עושות דבר בניגוד לרצון ה’:

א. ה’ מבטיח לנח ובניו: מוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ (בראשית ט ב). אם כן, איך קורה שחיות פוגעות בבני אדם? מפני שאין חיה מושלת באדם, אלא אם כן, נדמה לה כבהמה (סנהדרין לח ב).

ב. הסיפור על דניאל שהושם בגוב האריות, והאריות לא רק שיראו ממנו ולא נגעו בו, אלא אף נכנעו לפניו. הזהר מפרש את הנס בכך, שלא חל שינוי בצלם האלקים שעל פני דניאל (זהר ח”א, קצ”א א). לעומת זאת, רשעים שסר צילם מעליהם ודומים לבהמות, נפגעים על ידי החיות הטורפות, כמו הבהמות, שאין הנחש ממית אלא החטא!…  

 

אם כן, החוטא שמורד בה’ ועובר על רצונו אפילו בחטא קל, בשעת מעשה החטא הוא רחוק מאד מהקדושה העליונה – הוא רחוק מיחוד ה’ ואחדותו בתכלית הריחוק, כי אינו בטל לה’ כלל. לכן הוא גרוע מבעלי חיים הטמאים, כולל שקצים ורמשים שמקבלים חיותם מסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה. ולמה הוא חוטא? בגלל הרוח שטות שבו המשכחת את אהבתו המסותרת לה’, ומסבירה לו שבחטא זה אינו נפרד מה’; כי אילו היה יודע שבחטא קל הוא נפרד מה’ כמו בעבודה זרה לא היה חוטא. לכן הוא צריך לעורר את אהבתו המסותרת לה’, ועל ידי זה יימנע מעבירה קלה, ולא יהיה נפרד מה’ יותר מבעלי חיים טמאים.

 

למה “יעבור ואל יהרג”?

למדנו שבכל חטא נפרדים מה’ על ידי החטא כמו בעבודה זרה. נשאלת השאלה מדוע יש רק שלש עבירות שעליהן נאמר: יהרג ואל יעבור, ואילו על שאר עבירות – איננו חייב למסור נפשו, אלא “יעבור ואל יהרג”? האם זה מוכיח שלא בכל חטא יש ניתוק מה’? האם זה מוכיח על קלות וחומרת העבירות?

מלבד עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים, פיקוח נפש דוחה כל העבירות (פרט לגזרת שמד שאז חיבים יהרג ואל יעבור על כל המצוות, כדי שלא יסיר מעליו עול מלכות שמים, שהיא מרידה בה’ ח”ו). כך לדוגמה: מותר לחולה לאכול אוכל לא כשר כתרופה כדי להציל את נפשו, וכמו כן, מותר לחלל שבת כדי להציל את נפשו או את רעהו, וכיו”ב. ואמנם, כל המצוות חוץ משלש העבירות שנאמר עליהן – יהרג ואל יעבור, פיקוח נפש של עצמו או של הזולת דוחה אותן. וכפי שאמרו חז”ל: אמרה תורה: חלל עליו שבת אחת, כדי שישמור שבתות הרבה (שבת קנא ב, יומא פה ב). דבר זה אינו מעיד שעבירה כמו חילול שבת ואכילת טריפות חמורה פחות מעבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. דהיינו, לא משום ששמירת שבת הוא עניין קל מגילוי עריות, לכן פיקוח נפש דוחה אותה; אלא שיש מטרה נעלית הקשורה בשמירת שבת דוקא, כי כשיחיה ישמור הרבה שבתות. ואדרבה, חילול השבת בגלל פיקוח נפש היא שמירת המצוה. והראיה, שאין העבירה דוגמת חילול שבת נדחית מפני קלותה, היא על פי הלכות שחיטה (יורה דעה י ס”ב), שהרי שבת חמורה ושקולה כעבודה זרה לעניין שחיטת מומר; שהמומר לעבירה אחת, אפילו גילוי עריות (לתאבון או להכעיס) כגון: יהודי ה”נשוי” לגויה, שחיטתו כשרה. ואילו שחיטת מומר לעבודה זרה וכמו כן מומר לחילול שבת במזיד ובפרהסיה לפני עשרה מישראל, דינם כדין שחיטת נכרי, שאין שחיטתו כשרה, מאחר שהוקשה שבת לעבודה זרה בעניין זה. מכאן ששבת חמורה יותר מגילוי עריות, (ההבדל הוא רק שפיקוח נפש דוחה שבת ואינו דוחה גילוי עריות). לכן אין דרך להשוות ולהחליט מהי עבירה חמורה ומהי עבירה חמורה יותר. וכשם שצריך לרוץ למצוה קלה כמו למצוה חמורה, כך יש להיזהר מעבירה קלה כמו מעבירה חמורה.    

 

נשאלת השאלה, מדוע טענת חז”ל: חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה (שבת קנא ב, יומא פה ב), שחל על שמירת שבת ושאר עבירות, אינו חל על אותן עבירות שנאמר עליהן יהרג ואל יעבור, כמו גילוי עריות וכו’. מדוע על שלש עבירות אלה לא אמרו חז”ל: כדאי שיכשל פעם אחת כדי שישמור הרבה פעמים?

התשובה היא: זוהי גזירת הכתוב, שלא בכל עבירה נעשה החישוב הזה, אך אין הדבר תלוי בקלות העבירה או בחומרתה. ומכאן המסקנה העיקרית: שבכל העבירות שאדם עושה, מהקלה ביותר עד החמורה ביותר, הוא נפרד מה’ בדיוק כמו בעבודה זרה. כי בכל עבירה אינו מקיים את מצות המלך ה’, אלא מורד בו; כך שאין הבדל בין עבירה לעבירה בשעת החטא. ההבדל הוא רק בענש שלאחר מעשה החטא, שעל פי חומרת החטא, על פי גודל הפגם שפגם בנפשו ובעולמות עליונים, כך היא רמת הענש למירוק הפגם.

 

מה גורם החטא?

על עבירות שחייב עליהן כרת ומיתה בידי שמים – בזמן שבית המקדש היה קיים נענש ענש גופני, על כרת – היה מת לפני גיל חמישים שנה, ועל מיתה בידי שמים – לפני גיל ששים שנה. אך כרת הוא גם ענש רוחני שנפשו (הנר”ן שבגופו) נכרתת ונפרדת משרשה באלקים חיים (ה’ תתאה – מלכות). אם כי עצם הנפש אינו נכרת, לכן מי שעבר על איסור כרת יכול להוליד בן צדיק וגם יכול לעשות תשובה עילאה ויכופר לו.

 

ואם עבר אדם עבירה שאין בה כרת ולא מיתה בידי שמים – דביקות נפשו ואחיזתה בשרשה נפגמת. הקשר של יהודי לקב”ה דומה לחבל הכלול מתרי”ג נימין שכנגד תרי”ג מצוות, כמו שכתוב: כי חלק ה’ עמו, יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט). ובכל עבירה, שאין בה כרת או מיתה בידי שמים, נפגם נים אחד מהחבל, וזה משפיע חולשה בקשר של כל החבל בשרשו ונפגעת הדביקות של היהודי בקב”ה, (בניגוד לעבירות חמורות שבהן החבל נכרת משרשו, כנ”ל). העבירה גם עושה פגמים בנפש בשרשה למעלה. גודל הפגם תלוי בחומרת העבירה, אם זה עוון במזיד או בשגגה וכו’. ועל פי זה חומרת הענש שתפקידו למרק ולהעביר הלכלוך והפגם. ואפילו בעבירות שעליהן חייבים מיתה, יש רמות שונות בפגם כמו שכתוב בהגהה. מכאן שרק בענש, רק אחרי החטא יש חלוקה ברמות העבירות. 

 

לאחר החטא – אם אין החטא מחטאים שחייב עליהם כרת או מיתה בידי שמים – נפשו האלוקית יכולה לחזור לקדושה, מאחר שלא ניתק הקשר בין הנפש האלוקית לשרשה. וגם נפשו הבהמית וגופו, שהיו היכלות לטומאה, יוצאים מהקליפה ויכולים להתעלות מירידתם בקליפה ולהתקרב שוב לקדושת הנפש האלוקית, שמלובשת בהם כל הזמן; אף אם עדיין לא עשה תשובה, ועדיין הפגם קיים. מאחר שהנפש האלוקית מאמינה כל הזמן באחדות ה’, שאין עוד מלבדו (דברים ד לה), ואינה שיכת לחטא כלל. אלא שבשעת החטא הנפש הבהמית והגוף שהם מסטרא אחרא, ובהם הסטרא אחרא מלובשת, יכולים להוריד את הנפש האלוקית מטה מטה לעומק טומאת הסטרא אחרא וקליפת עבודה זרה, ה”י. כך שהנפש האלוקית נמצאת שם בבחינת גלות ממש בשעת העבירה. ואין גלות גדולה מגלות זו של הנפש האלוקית, (הנמצאת עמוק בגלות, בתוך הקליפה וסטרא אחרא, הם הגוף ונפש הבהמית של החוטא), שאינה יכולה לפעול פעולתה, והיא כבן מלך העובד בשירות האויב. זוהי נפילה מאיגרא רמה, חיי החיים ב”ה, לבירא עמיקתא.

 

כשיהודי בעל נפש אלוקית, ששרשה בחכמה עילאה (כמו שכתוב בפ”ב), חוטא אפילו בחטא קל, ומוריד את הנפש האלוקית להיכלות הטומאה, הוא דומה בזה למי שאוחז בראש המלך, הוא חכמה עילאה, ומורידו למטה וטומן את פני המלך בתוך בית הכסא המלא צואה; שהקליפות והסטרא אחרא נקראות קיא צואה. דבר זה מוסיף חיות בסטרא אחרא שה’ שונא, ואין דבר מעליב יותר מזה; כי על ידי כך ניתנת לסטרא אחרא ולקליפות חיות נוספת הרבה יותר מהחיות המצומצמת, הנמשכת להם על ידי סדר השתלשלות ברצונו יתברך. והחיות הנוספת היא נגד רצונו ית’, וכאילו מכריחים את המלך לפעול נגד רצונו.

 

אף על פי כן, גם בשעת החטא הנפש האלוקית שלמעלה מהגוף היא באמנה אתו, עם ה’ יתברך. ששרש ומקור נשמות כל ישראל מחכמה עילאה, והוא וחכמתו אחד. לכן כל יהודי מוכן תמיד למסור נפשו על קדושת ה’, ומשום כך גם כל יהודי יכול תמיד לחזור בתשובה, ובמיוחד כשמבין שכל עבירה היא כמו עבודה זרה, המנתקת אותו מה’. וזה מחייב כל יהודי לעורר את האהבה המסותרת שבלבו, ולא יעבור שום עבירה.   

 

פרסום תגובה חדשה

test email