נס גילוי פך השמן בחנוכה מסמל את גילוי ה”עצם”

יום שני כ״ג כסלו ה׳תשע״ד
זהו החידוש הנפלא של נס חנוכה. שמאותו “פך שמן” שהוא כל כך נשגב ונעלה, ומצד עצמו הוא רק “יום אחד” – “הדליקו ממנו שמונה ימים”: הכניסו את ה”אחד” לתוך ה”שבע”, כך שהוא נכנס וחדר אל תוך תוכה של מערכת הכוחות הרגילה והוא ממלא את כל כולה. ה”עצם” חדר ומילא גם את כל ה”גילויים”.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
גלאיד של פרחים

 

בקשר לעניינו המיוחד של חג החנוכה – העובדה שפך השמן החתום בחותמו של כהן גדול, שמצד עצמו אינו דולק אלא יום אחד, ונס חנוכה הייתה העובדה שהוא דלק שמונה ימים – נספר כאן אפיזודה מתחילת שליחותנו בישיבה במגדל העמק, שכמדומה היא מבליטה ומדגישה את עניינו של נס חנוכה, לצקת ולמלא מאותו "פך השמן" את הכל.

 

באותה תקופה הייתה מגדל העמק עיירה נחשלת, בין הבולטות ברשימת מחוסרי העבודה. בתוקף הנסיבות, הרימו בה ראש כל מיני גורמים לא חיוביים, שהטילו את חיתיתם על התושבים ואף על המשטרה. פעם, למשל, פרצו הללו את כל החנויות ובתי העסק בעיירה, לא גנבו מאומה אלא אך ורק את הסיגריות שבכל המקומות, רק כדי להוכיח למשטרה ולכולם מיהו אכן "בעל הבית" במקום.

 

בערב השבת הראשונה לבואנו אל המקום, יצאנו, כמנהג ליובאוויטש, למבצע תפילין.

 

[אגב, כדאי להזכיר ולעורר, שגם מי שנמצא כבר אחרי החתונה, כאשר השתנה כל הסדר שהי' לו בתומכי תמימים, וגם בשנים מאוחרות יותר, אחרי שסיימו את ה"כולל" ואולי אפילו עוסקים הרבה יותר במבצעים בכלל –  כדאי וחשוב ונחוץ והרבה יותר מזה, להמשיך את המנהג הקבוע, לפחות בכל ערב שבת, לעמוד ולהניח תפילין עם יהודים בפשטות. וגם מי שעוסק במבצעים מסוג אחר, החל ממסירת שיעורים בדיבור ובכתב, ועד דאגה לכספים ולארגון וכדומה, יש משהו מיוחד בעצם העמידה במבצע תפילין, שפועל ומוסיף בהתקשרות לרבי מלך המשיח שליט"א, יותר מדברים ועניינים אחרים. לא כדאי "להאשים את האשה" בכך שהפסקת ללכת להניח תפילין עם יהודים. וכבר אמרו על כך בשם הרה"צ ר' נפתלי מרופשיץ שפסוק מפורש הוא: "כי מרים הם (הגברים) על כן קרא שמה (של האשה) מרה". כמובן כל זה אמור במידת האפשר, ועל פי הוראת ה"עשה לך רב" של כל אחד, אבל בהחלט צריך לשאול אותו, וזקוקים ל"היתר מיוחד" לומר שפלוני אינו חייב בזה.

 

ומובן ופשוט שכדאי ונחוץ להשתמש ככל האפשר דווקא בדפי קריאת שמע עם "יחי אדוננו", לא רק ככיתוב וסיסמא מבחוץ, אלא כ"חלק מהטקסט" – אחרי "הריני מקבל" (שגם אותו נצטוינו במיוחד להפיץ, יחד עם "אך צדיקים" לבסוף) ולפני קריאת שמע, כך שכמה יותר יהודים יאמרו ויכריזו בדיבור את קבלת מלכותו של המלך המשיח, שזהו "הדבר היחיד שנשאר בעבודת השליחות – לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש".

 

וגם אם הכוונה של הקורא והמכריז לא תהי' בשלימות יש בזה במפורש ענין גדול וחשוב. כידוע ש"מלכות" עיקר עניינה דיבור, ועד הביטוי המופלא בשיחת ראש השנה תשל"ז (בתחילתה) שבהכרזת "יחי המלך" לא נוגע המחשבה!

 

וכמובן לשוחח עם המניחים, וכן להשאיר חומר בכתב, אודות יהדות וחסידות ובפרט על בשורת הגאולה והגואל].

 

ובחזרה לשבוע הראשון במגדל העמק. הגענו למרכז העיירה, שם היו מרוכזים בתי עסק וחנויות, ותרנו אחרי יהודים שיניחו תפילין. גילינו  בית קפה, שבו יושבת "חבורה נכבדה" שיושבים ומשחקים בקלפים. לא הי' קשה להכיר באותם יושבים את "ציפורי הלילה" ששעות העבודה הלא כל כך מכובדת שלהם היא כאשר רוב האנשים נמים את שנתם. התחלנו לפנות לעוברים ושבים, ובהמשך גם למשחקים בקלפים, שייאותו להניח תפילין. בתחילה הייתה ההיענות מעטה מאד. הדבר הי' די חדש במקום, והיו גם כאלו שהתרעמו על שמנסים להפריע להם בעיסוק כל כך חשוב. אבל, כנהוג, לא התפעלנו יותר מדאי, והמשכנו לפנות לעוד אחד ועוד אחד, עד שמצאנו את הראשון שהסיר את מסווה הבושה ועמד להניח תפילין, ואחריו כבר באו רבים, גם מאותה חבורה נכבדה של המשחקים.

 

כרגיל, עמדנו וסייענו למניחים. אמרנו עמם את הברכה. דאגנו שהתפילין אכן יהיו במקום הנכון (חשוב מאד). עזרנו ללפף את הרצועות על היד ועל הראש, ולבסוף מסרנו למניח את דף הקריאת שמע, שיקרא ויתפלל בעצמו.

 

יהודי הוא תמיד יהודי, וכאשר הוא עומד ומתפלל מתעוררת אצלו נפשו האלוקית. רואים אנו איך אחד מאותם צדיקים עומד ומתפלל בהתלהבות, כולו מרוכז בתפילה, ואפשר כמעט לראות דמעות בזווית עיניו. אנו מסתכלים בו ואומרים לעצמנו בקנאה: ראה נא כיצד מתפלל יהודי שזה עתה הי' שקוע בדברים בלתי רצויים. וכי אנו, כשאנו מניחים תפילין, האם גם אנו מתפללים כך?!

 

הדקות עוברות. אותו יהודי סיים את קריאת שמע והוא נפנה להוריד את התפילין, כאשר לפתע הוא פונה ואומר לנו: יש לנו הלילה "פעולה" – שתהי' בהצלחה רבה.

 

ברגע הראשון לא תפסנו בדיוק על מה הוא מדבר. אבל מיד הבנו שיש לנו כאן המחשה של מאמר רז"ל "גנבא, אפום מחתרתא, רחמנא קריי'" – הגנב, על פי המחתרת, לפני שהוא הולך לגנוב ולשדוד, הוא קורא לה' שיעזור לו בפשעים שהוא מתכונן לעשות. הוא מתפלל ברצינות ובהתלהבות, כי הוא אכן מייחל שהקב"ה ייענה לתפילתו וייתן לו הצלחה באותה "פעולה".

 

מה באמת קורה כאן, איך ייתכן שאדם מאמין בה' בכל ליבו, הוא מאמין שהצלחתו תלוי' בה' המשגיח עליו, אשר בכוחו לעזור לו או להכשיל אותו – איך אדם כזה הולך לעשות מעשי פשע, ועוד לבקש מהקב"ה שיסייע לו בכך?

 

התשובה לכך נעוצה במהותה של האמונה היהודית. אמונה אינה הבנה והשגה וגם לא רגש שבלב. אמונה אינה חלק מכל המבנה המודע של האדם. היא למעלה מעלה ממנו. יהודי מאמין לא בגלל מה שהבין ולא בגלל החינוך שקיבל, אלא משום שבעצם מהותו, בפנימיות נפשו, בחלק הבלתי מודע שבו, הוא קשור ודבוק בה'.

 

כשם שאדם אינו זקוק להוכחות אודות העובדה שהוא עצמו קיים, שום הוכחה לא תוסיף לו בכך ושום קושיא לא תפגע בכך, משום שזוהי עצם מהותו – כך נשמתו של יהודי, בהיותו "חלק אלוקה ממעל ממש", ויותר מזה "ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד", חשה בעצם מהותה את הבורא, ואינה זקוקה בזה לשום הוכחות והסברים. שום הוכחה לא תוסיף לה בכך ושום קושיא לא תפגע בכך, משום שזוהי עצם מהותה.

 

זוהי מעלתה של האמונה, שבגלל זה היא נשארת בכל תוקפה גם כאשר האדם אינו שייך כלל במודע לענייני קדושה ואלקות וכל כולו זועק את ההיפך הגמור, גם אז הוא קשור בעצם מהותו לאלקות. הוא אומר על כל דבר "ברוך ה' " ו"בעזרת ה' ", והוא קורא לה' בכל הזדמנות.

 

אבל זה עצמו גם החסרון של האמונה. דווקא בגלל שהיא כל כך נעלית ונשגבה, אין לה כמעט קשר לחלק הגלוי והמודע של האדם. כך עלול לקרות שהאמונה היא בכל התוקף גם כאשר הוא הולך לגנוב, ומאידך האמונה אינה מפריעה לו כלל ללכת ולגנוב. ועד שהוא לא מרגיש כלל את האבסורד בכך שהוא מבקש מה' שיעזור לו ב"פעולה".

 

וזוהי בדיוק הבעי' שהייתה לפני נס חנוכה, לפי מה שמסבירים לנו רבותינו נשיאינו. ו"הימים האלה נזכרים ונעשים", שכן היא קיימת באותה מידה גם לפני חנוכה ה'תשע"ד. שלכן זקוקים אנו גם היום לנס חנוכה:  

 

"שמן" מורה על כח התענוג של האדם, שהוא הכח הנעלה ביותר, והוא המקור המשפיע על כל הכוחות. כשם שהשמן צף תמיד למעלה מעל כל המשקין, ומאידך הוא מפעפע וחודר בכל חלקי ופרטי הדבר אליו הוא מגיע – כך כח התענוג הוא נעלה מכל הכוחות ויחד עם זה הוא חודר וממלא ומשפיע על כולם.

 

היוונים "טמאו כל השמנים" – הם הצליחו לטמא ולכבוש את כח התענוג של היהודי, שיהי' מונח ושקוע לא בקדושה אלא בקליפה, וכך נפתחה הדרך לפניהם ח"ו לכבוש את כל הכוחות לקליפה ולטמא ח"ו את בית המקדש ואת המזבח, את כל ענייני הקדושה.

 

אבל דבר אחד לא הצליחו הללו לטמא – את "פך השמן החתום בחותמו של כהן גדול", את הנקודה העצמותית של הנשמה, הקשורה ומאוחדת באלקות בעצם מהותה. את נקודת ההתקשרות של יהודי באלקות. שהיא "חתומה בחותמו של כהן גדול", של הרבי נשיא הדור, ה"יחידה הכללית", המקשרת ומאחדת את כולם באלקות בעצם מהותם. את זה אי אפשר ולא שייך בשום אופן לטמא, מאחר שזו עצם המהות ששום דבר לא יכול לפגוע בה.

 

אולם, כאמור, המעלה הזו של האמונה היא גם החיסרון שלה. שום דבר לא יכול לפגוע בה, אבל עלול להיות שהיא גם לא תפריע לשום דבר, מאחר שהיא למעלה מעלה מכולם. היא עלולה להישאר בבחינת "מקיף", שאינו נכנס לתוך הכוחות הרגילים ואינו פועל ואינו משנה אותם. "פך השמן" הזה "אין בו להדליק אלא יום אחד" ואינו נכנס לתוך המערכת הרגילה של "שבעת הימים" המסמלים את ההנהגה והסדר הרגיל בעולם.

 

וזהו החידוש הנפלא של נס חנוכה. שמאותו "פך שמן" שהוא כל כך נשגב ונעלה, ומצד עצמו הוא רק "יום אחד" – "הדליקו ממנו שמונה ימים": הכניסו את ה"אחד" לתוך ה"שבע", כך שהוא נכנס וחדר אל תוך תוכה של מערכת הכוחות הרגילה והוא ממלא את כל כולה. ה"עצם" חדר ומילא גם את כל ה"גילויים".

 

איך אמנם ייתכן כזה דבר, כיצד אפשר שאותו "עצם" נעלה כל כך, שאינו שייך לשום דבר, ייכנס וימלא את כל הכוחות הרגילים – אין זה אלא מצד ה"עצם" האמיתי, שהוא למעלה מכל הגדרים וההגבלות, למעלה גם מהגדרים של "עצם", מהגדרים של בלי גבול, מזה שהוא רק בלי גבול ולא גבול. כשם שאין הוא מוגבל ומוגדר להיות רק למטה ולא למעלה, רק בגבול ולא בבלי גבול, כך בדיוק אין הוא מוגדר ומוגבל להיות דווקא למעלה ולא למטה, רק בבלי גבול ולא בתוך הגבול. וכאשר מתגלה אותו עצם, הרי דווקא בגלל היותו כל כך בלתי מוגבל, יכול הוא לבוא גם ודווקא בתוך הגבול ולמלא את כל כולו לגמרי, כך שכל הפרטים מלאים וחדורים באותו "פך השמן" – "והדליקו ממנו שמונה ימים".

 

וגילוי זה מתחיל בעצם הגילוי של משיח צדקנו בתור המלך המשיח, עוד לפני פעולותיו בישראל ובעולם. על משיח נאמר "מצאתי (גם מלשון "מצוי") דוד עבדי" – קודם כל יש כאן את העצם, אותו עצם שאי אפשר לומר עליו מאומה אלא את העובדה שהוא נמצא, "אמיתת המצאו" (וגם את זאת אי אפשר לומר, שהרי גם זו איזו שהיא הגדרה, אלא שאין ברירה, כיוון שרוצים לדבר אודותיו), שזה מרומז ב"מצאתי". ולאחר מכן "בשמן קדשי משחתיו", שאותו עצם חודר וממלא ומפעפע בכל ה"גילויים" ובכל המציאות.

 

זהו בעצם הגילוי של תורת החסידות, "יחידה שבתורה", העצם של פנימיות התורה – שלכן זהו התחלת הגילוי של משיח, גילוי העצם ש"הכל הוא אלקות ואלקות הוא הכל". וכאשר גילוי זה מגיע "חוצה", כיוון שהעצם הוא למעלה מהגדרים של "פנימה" ושל "חוצה", ולכן הוא יכול להיות גם ב"חוצה" ובתחתון ביותר בכל תוקפו ובכל עצמותו.

 

התחלתו של גילוי זה, גילוי העצם, הוא קודם כל בעצם התגלותו, בכך שהוא נמצא בגילוי, ואחר כך, כתוצאה מכך, הוא חודר וממלא את כל הגילויים ואת כל המציאות.

 

שלכן (כמבואר בדבר מלכות תולדות בסופו) כך זה גם בביאת המשיח כפשוטה, שהרי משיח הוא המגלה בעולם את עצמותו יתברך. ולכן ישנה קודם כל "התגלות מציאותו" – "מציאות שקיימת גם לפני זה למלכות ("מאותן הבאין מבני דוד ועדיין הי' להם ממשלה גם בגלות, כגון רבינו הקדוש"),שהוא מתגלה בתור מלך המשיח. ורק לאחרי התגלות מציאותו, מתחילה ההתגלות לעיני כל ע"י פעולותיו. עד ש"יתקן את העולם לעבוד את ה' ביחד".

 

וזהו תוכן ההכרזה "יחי אדוני המלך דוד לעולם". "שתוכנה של הכרזה זו הוא התגלות מציאותו דמלך המשיח. ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעין כל ע"י פעולותיו כו'."

 

שלכן שליחותנו ותפקידנו בשעה זו, כאשר העולם כולו משווע למנהיג אמת, כאשר רואים שכל השיטות מעשה ידי אדם קרסו והתבטלו –  להביא אל העולם כולו את אורו של משיח. ועוד לפני כן את עצם מציאותו של משיח. להחדיר את ההכרה שרק הוא יכול להוציא את כולנו מכל המצב בו אנו נמצאים. ולהביא את העולם כולו אל המלך המשיח, שיכיר במנהיגותו ויקבל את מלכותו, וממילא יציית להוראותיו ועצותיו ויאמין בנבואותיו, עד הנבואה העיקרית ש"הנה זה משיח בא".

 

וכפי שהי' בהכתרת ה' למלך ע"י אדם הראשון, שהוא קרא לכולם "בואו נשתחווה ונכרעה נברכה לפני ה' עושנו". וכל הברואים כולם קיבלו עליהם את מלכותו,

 

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

פרסום תגובה חדשה

test email