כי לא מחשבותי מחשבותיכם

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ו כסלו ה׳תשע״ד
אנו הקטנים והשפלים, שוכני בתי חומר, מנסים להבין את דרכיו של הקב”ה, מה קורה כאן, מדוע ולמה הוא נוהג כפי שהוא נוהג, ומגיעים למסקנה מוחלטת על פי השכל האנושי ואפילו על פי השכל האלוקי של התורה שאין לזה שום הסבר ושום הצדקה כלל וכלל – “דבר הכי בלתי מובן כלל וכלל”…
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
שחפים

את הסיפור דלהלן שמעתי מקרוב רחוק של משפחתנו, יהודי מ”זקני מפא”י ההיסטורית”, מה שנקרא היום “שמאלני קיצוני”, איש יודע ספר, בחור ישיבה לשעבר, שכמעט בכל פגישה עמנו הנו מלא טענות וטרוניות “מכאן ועד להודעה חדשה” על דרך התורה, על הקב”ה, על הדתיים והחרדים, על החסידים והחבדניקים, על משיח ועל הכל בכל מכל כל. אותו יהודי התארח פעם ביום הכיפורים, לא פחות ולא יותר, אצל המזכיר של הרבי מלך המשיח שליט”א, הרב בנימין קליין, והתפלל בבית רבינו שבבבל, בית משיח, ‘770’.

והוא מיד טורח להבהיר: “לא שהנני מאמין בדברים הללו (מי שיאמר לך שאינו מאמין – אל תאמין לו), אלא שאני “ג’נטלמן”, וכשאני מתארח אצל מישהו הנני משתדל לכבד את המקום ולנהוג כפי שכולם נוהגים, אפילו אם הדברים הללו הם לי לזרא. אני חובש כיפה וקורא בסידור ועושה הכל שכולם ירגישו נוח בחברתי.

ואף על פי כן הי’ משהו שקומם אותי והציק לי מאד בסדר התפילה, כך שלא יכולתי לעבור עליו לסדר היום. התחלתי להתווכח עם כל הסובבים אותי ו”לקטר” ללא הפסקה, ואיש לא הצליח להרגיע אותי.

הדבר שקומם אותי כל כך הי’ פיסקה אחת בפיוט על “עשרה הרוגי מלכות” שאומרים בסדר העבודה בתפילת יום הכיפורים. מסופר שם כי בשעה שהפשיטו את העור מעל פניו של רבי ישמעאל כהן גדול, אזי “שרפי מעלה צעקו במרה – זו תורה וזו שכרה?! (ריבונו של עולם, אשר אתה) עוטה כשלמה אורה, אויב מנאץ שמך הגדול והנורא, מחרף ומגדף על דברי תורה!”

ומה הייתה תגובתו של הקב”ה – “ענתה בת קול משמים, אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים, לתוהו ובהו אשית הדומים, גזרה היא מלפני קבלוה משעשעי דת יומיים”.

ואני, כולי מתקומם ללא הפוגות, האם כך מציגים את האלוקים, עם הצדק האלוקי האבסולוטי (“כפי שאתם אומרים”): כאשר באים שרפי מעלה וזועקים על העוול הנורא שקורה כאן, כאשר היהודי הקדוש ביותר, הכהן הגדול, סובל ומעונה בעינויים כה קשים ומרים, מה עונה להם הקב”ה – במקום לענות תשובה הוא כביכול מאיים: שיתקו. אם לא תשתקו אשמיד את הכל, אהפוך את העולם למים!

אילו לפחות הי’ אומר: שיתקו, גזירה היא מלפני, אינכם יכולים להבין זאת. אבל מה פשר האיום הנוסף “אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים”? איזו מין תגובה היא זו, במקום לענות על פי הצדק והיושר סותמים לטוענים את הפה באיומים?!

לקחו אותי לחסיד זקן פיקח מאד בשם ר’ זושא, ואמרו לי: ממנו תשמע תשובה לשאלתך.

שטחתי את השאלה והטענה, המקוממים כל כך לדידי, לפני אותו ר’ זושא, והוא חייך ואמר: אספר לך סיפור.

באחד הכפרים השייכים לאחוזה של הפריץ המקומי חי לו חייט יהודי מומחה מאד במלאכתו. באותה תקופה היו כל תושבי האחוזות נתונים לשליטתו המוחלטת של הפריץ בעל האחוזה. הפריץ הי’ בעצם שליט יחיד באחוזותיו והי’ יכול לעשות בתושבי המקום ככל העולה על רוחו ללא פוצה פה ומצפצף.

כמה פעמים הזמין הפריץ בגדים אצל החייט היהודי והי’ מרוצה מאד מתוצאות העבודה. לאות הוקרה הזמין אותו לארמונו, התחיל לדבר עמו בדברי חכמה והתפעל מאד מחכמתו. כך עלתה קרנו של החייט היהודי בעיני הפריץ. הוא הושיבו לימינו, התייעץ עמו בכל העניינים, והפגין זאת לעיני כל. זאת, למגינת לבם של הכמרים שונאי ישראל, שלא יכלו לראות בכבודו של היהודי ולשתוק. הם ניסו לדבר על לבו של הפריץ שיתרחק מן היהודי, אבל הוא לא אבה שמוע, והי’ עונה להם כי רק הקנאה מדברת מתוך גרונם.

יום אחד קנה הפריץ בד יקר מאד בחוץ לארץ, בד שאפילו חלק קטן ממנו הי’ שווה ממון רב, ורצה לתפור ממנו חליפה עבורו. קרא לחייט היהודי, הראה לו את הבד, והטיל עליו את המשימה לתפור ממנו חליפה יוקרתית כיאה לפריץ כה מכובד. אבל, הוסיף הפריץ בנימה מאיימת, היזהר והישמר לבל תיקח לעצמך מאומה מן הבד הנותר. אם ייוודע לי כי נטלת אפילו משהו משאריות הבד לעצמך, דמך בראשך, וכל זכויותיך עד היום לא יצילו אותך מידי.

החייט נטל את הבד והבטיח לעשות בעזרת השם את הטוב ביותר שהוא יכול. ואכן לאחר מספר שבועות הי’ הבגד מוכן, והייתה זו אכן חליפה מיוחדת ומפוארת שכל הרואים גמרו עלי’ את ההלל. הפריץ לבש אותה בהתרגשות מיוחדת, ובכל מקום שהלך קיבל שבחים על הבגד הנאה והמרשים והי’ מרוצה מאד.

אלא שכאן התערבו הכמרים, הם באו והעידו בשבועה כי ראו שהיהודי לקח לעצמו מן הבד.

הפריץ התרגז מאד. הוא הרי הודיע מראש כי אם היהודי ייטול לעצמו מן הבד דמו בראשו ולא יועיל לו שום דבר. הוא כמובן הי’ בטוח כי על אמינותם של הכמרים אין לערער, בפרט כאשר הם מעידים זאת בשבועה. לא הועילו כל הכחשותיו של החייט היהודי, והוא נלקח לכלא ועמד להיות מוצא להורג.

לפני שהוצא להורג ביקש היהודי בקשה אחרונה: את החליפה המהודרת ומספריים דקות ועדינות.

הפריץ התרגז: אתה רוצה לקלקל ולהרוס לי את החליפה הכל כך יקרה, אני לא אסלח לך על כך. יהרגו אותך בייסורים נוראים! אבל היהודי עמד על כך שזו בקשתו האחרונה, והבקשה חייבת להתמלא.

היהודי לקח את החליפה, והתחיל לגזור בעדינות את חוטי התפירה ולפשוט את הקמטים. הוא עבד זמן רב, וכאשר סיים את מלאכתו הי’ הבד כולו שטוח על הרצפה בלי שיחסר ממנו אף מילימטר אחד!

עתה ראו כולם את צדקתו של היהודי והכמרים נכלמו. הפריץ ביקש את סליחתו, השיב אותו כמובן למעמדו הקודם, ואף רומם ונישא אותו יותר ויותר.

איך הצלחת לעשות זאת מוצלח כל כך, שאל אותו הפריץ, והרי בדרך כלל בכל תפירה צריך לגזור בקצוות ולהפסיד פה ושם חתיכות בד?

הרי אני מכיר את הכמרים שלך, ענה לו היהודי, והבנתי שהם לא יוותרו על הזדמנות כזו שנקרתה בפניהם להפליל אותי בעיניך. ידעתי גם שאתה תאמין להם ולא לי. לפיכך נזהרתי מאד בתפירה. במקום לגזור קיפלתי את קצוות הבד והכנסתי את הכל בתוך הבגד. עשיתי הכל ששום פירור מהבד לא ילך לאיבוד. כך יכולתי להוכיח לך כי כל מעשיי היו צודקים וישרים. אלא שלשם כך הייתי חייב להרוס את כל אשר בניתי ולפרום את כל מה שתפרתי.

זהו הפירוש, פונה אלי ר’ זושא בחיוך, בתשובת הקב”ה לאותם שרפי מעלה “אם אשמע קול אחר אהפוך את העולם למים” – אין זה סתם איום בהחרבת העולם, אלא בהחלט הסבר למה שקורה. הקב”ה אומר לאלו שטוענים על העוול המשווע שמתרחש לכאורה לנגד עיניהם בניגוד גמור לכל כללי הצדק והיושר: שמעו נא, הדברים שאני עושה הם תמיד צודקים וישרים אבסולוטית, גם אם אתם זועקים שנראה לכם בבירור גמור שאין זה אלא עוול משווע ללא שום הצדקה. אלא שאתם רואים רק חלק מהתמונה ולכן אינכם יכולים להבין איך ייתכן דבר כזה. אם תתעקשו שאתם חייבים לראות כיצד אכן כל מעשיי נכונים וצודקים, לא תהי’ כביכול ברירה אלא “לפרום את כל התפרים”, להחזיר את העולם למצב של תוהו ובהו, ולראות שלב אחרי שלב כיצד הדברים נבנים. רק אז תוכלו לראות כיצד אכן כל פרט שמתרחש בעולם צריך אכן להיות דווקא כפי שהוא. אבל לשם כך יצטרכו כביכול להרוס את הכל, להפוך את העולם למים, וזה לא כל כך כדאי.

ידוע המשל שמביא הרבי שליט”א כמה פעמים באגרות קדשו לכמה וכמה שמתאוננים על חוסר הצדק כביכול בהנהגתו של הקב”ה, אם בשואה או במקרים אחרים שונים: משל למה הדבר דומה – לאדם שאינו מבין מאומה ברפואה, אינו יודע מהו רופא ואיך מרפאים ומה זה בכלל “בית רפואה”, לא כל שכן שאינו יודע מהו “חדר ניתוחים”.

והי’ אם נשתול אדם כזה ללא שום הכנה מוקדמת, ונכניס אותו לחדר ניתוח. מה הוא רואה לנגד עיניו המשתאות – אדם חסר אונים מוטל על המיטה, סביבו עומדים אנשים בחלוקים לבנים, בידיהם סכינים, והם חותכים בבשר החי.

הוא יהי’ בטוח במאה אחוז שהוא עד לתופעה קניבלית, וכי העומדים מסביב אינם אלא רוצחים שפלים ואוכלי אדם. הרי הוא בעצמו ראה אותם עם סכינים ביד עומדים וחותכים בבשר החי של אדם מסכן שאינו יכול לעזור לעצמו.

נסו לשכנע אותו כי הללו אינם אלא אנשים נפלאים, אנשי חסד, רופאים מופלאים, שרוצים אך ורק בטובתו של החולה, וכי הם משקיעים מאמץ עצום אך ורק כדי להציל את חייו. הוא ימלא פיו שחוק על “הרעיון המשונה” כאשר הוא עצמו במו עיניו ראה אותם עומדים ומתעללים בו.

“כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי”. וכפי שאומר המדרש אודות המאורעות עליהם אנו קוראים בפרשיות השבוע הנוכחיות: אין מחשבותיו של הקב”ה כמחשבות בשר ודם. כיצד, השבטים היו עסוקים במכירתו של יוסף, יוסף הי’ עסוק בעבודתו, יעקב הי’ עסוק בשקו ותעניתו, יהודה עסוק לקחת לו אשה, והקב”ה – הוא הי’ בורא אורו של משיח! (ראה בארוכה את תיאור השתלשלות הדברים עד שנולד המלך המשיח באופן כפי שנקרא היום “הפוך על הפוך” בספר “עתה ידעתי” מר’ חיים שי’ ששון בפרק הראשון ששמו ותוכנו כל כולו “השתלשלות אורו של משיח”).

אנו הקטנים והשפלים, שוכני בתי חומר, מנסים להבין את דרכיו של הקב”ה, מה קורה כאן, מדוע ולמה הוא נוהג כפי שהוא נוהג, ומגיעים למסקנה מוחלטת על פי השכל האנושי ואפילו על פי השכל האלוקי של התורה שאין לזה שום הסבר ושום הצדקה כלל וכלל – “דבר הכי בלתי מובן כלל וכלל”. ועד שמשה רבינו בעצמו, שיא הענווה והביטול וביחד עם זה שיא החכמה והשכל האלוקי של התורה, זועק מקירות לבו: “למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני, ומאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע לעם הזה והצל לא הצלת את עמך”!

וכפי שהתבטא הרבי מלך המשיח שליט”א בעשרה בטבת תנש”א בנוגע לדבר הבלתי ניתן כלל לשום הבנה והסבר, השואה הנוראה, שאין שום אפשרות להסביר זאת בשכל, ובוודאי שאסור להסביר זאת כעונש על החטאים, כי “אפילו השטן בעצמו לא הי’ ממציא עונש כה נורא על אלו חטאים שלא יהיו”.

וכן מה שמביא רש”י על הפסוק “וכיפר אדמתו עמו” – וכשהרבי שליט”א הי’ חוזר על כך שמענו בכיות נוראות – שכאשר תחזינה עינינו בגאולה האמיתית והשלימה הקב”ה יפייס כביכול את אדמתו ואת עמו על כל מה שעשה לנו.

ועד – הענין שהזמן גרמא, הדבר הכי בלתי מובן כלל וכלל: הייתכן שעדיין לא רואים בפועל ובעיני בשר את הרבי מלך המשיח שליט”א עם הגאולה האמיתית והשלימה. ובמיוחד דווקא כאשר יודעים מה שהרבי שליט”א הודיע לנו בבירור – שכבר סיימו את העבודה, נגמרה עבודת הבירורים, סיימו לצחצח את כל הכפתורים, נמצאים כבר בימות המשיח, משיח כבר נמצא, ונמצא בגילוי, הוא נלחם מלחמות ה’ ובכמה עניינים כבר מנצח, רואים כבר את פעולותיו של משיח בעולם בחתירה ושאיפה כללית לצדק ויושר ושלום, “וכתתו חרבותם לאתים” וכו’ וכו’ – ולמרות הכל עדיין לא רואים את הרבי שליט”א ולא רואים את הגאולה האמיתית והשלימה. ולפעמים אף נדמה שרואים כמה וכמה עניינים שאינם מתאימים כלל למשיח וגאולה והם ההיפך לגמרי, עד שמשה רבינו עצמו זועק “למה הרעות”?!

ולמרות כל זה קיימת בכל תוקפה, ללא שום זיע כלל וכלל, האמונה המוחלטת שלנו כי הקב”ה יודע מה שהוא עושה ו”הכל בשליטה” באופן מוחלט. זאת, גם כאשר אין לנו שום הבנה כלל, וגם כשאנו יודעים שגם על פי התורה אין לזה שום הסבר והבנה כלל, ורק בגאולה האמיתית והשלימה נבין ונוכל לומר באמת “אודך ה’ כי אנפת בי”.

וביחד עם זאת אומרת לנו התורה, והרבי שליט”א זועק אלינו ללא הרף, שכאשר איננו מבינים עלינו לזעוק “עד מתי”?! ולדרוש ולתבוע ללא הפוגות שהדברים אכן יהיו גם בפועל ובגלוי ולעיני כל בשר כפי שהם צריכים להיות על פי התורה – “משיח נאו”!

כי אכן, ריבונו של עולם, אנו מאמינים בך ובטוחים בך כי כל מה שאתה עושה הכל אך ורק לטובה. “אין רע יורד מלמעלה והכל טוב, רק שאינו מושג לגודלו ורוב טובו”. אבל רוצים מאתנו שיחד עם זאת נבקש ונתחנן ונדרוש ונתבע ואכן נפעל באתערותא דלתתא שלנו שהדברים אכן יבואו גם בגלוי ובפשטות לעיני כל בשר בטוב הנראה והנגלה.

ועוד יותר: רוצים מאתנו, יחד עם האמונה המוחלטת, גם את הביטחון המוחלט בישועת ה’ בטוב הנראה והנגלה, ועד שמתחילים כבר לשיר ולהודות ולשבח ולרקוד על הנסים שקורים כל הזמן, והעיקר – על הגאולה האמיתית והשלימה שמגיעה תיכף ומיד ממש.

את כל זאת רוצים מאתנו, ואת כל זה עלינו לבקש ולדרוש ולתבוע ולפעול שאכן כך יהי’ בפועל ובגלוי הן מהקב”ה והן מהמלך המשיח עצמו. כמו שנאמר “וביקשו את ה’ אלוקיהם ואת דוד מלכם” – “זה המלך המשיח. וממנו יבקשו שאלתם כי הוא ימשול בם”.

שזהו תוכן ההכרזה שמביאה את הגאולה: ההכרה וקביעת העובדה וההכרזה כי הוא הוא המלך המשיח, וכי אנו מקבלים את מלכותו עלינו, ומבקשים ממנו, ועל ידי הבקשה והתביעה אנו פועלים אכן את התגלותו המלאה למלוך עלינו ועל העולם כולו בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד!

פרסום תגובה חדשה

test email