יהודי בדם

הקראת כתבה
יום ראשון ו׳ טבת ה׳תשע״ד
כאשר הגיע למחצית הדרך, הבין שאין לו מספיק זמן כדי להגיע לכפר, לנוח, ולחזור בזמן לבית-הכנסת. הוא התיישב בין שני הרים ופתח בשיחה חופשית עם ריבונו של עולם, שבה הודה לו על הזכות להתפלל, אפילו זמן מועט, בבית-כנסת יהודי ביום הכי קדוש. לאחר מכן חזר בשמחה לבית-הכנסת המלא בקולות תפילה עד לסיום תפילת הנעילה.
מאת עודד מזרחי
האיש מנגן את הבללייקה

       מחמוד טייל עם אֶחָיו בכפרם הערבי בגליל ולפתע התגרו בהם ילדים אחרים שצעדו כנגדם והטיחו בהם אשמה נוראה:

“אתם הבנים של היהודיה!”

      מחמוד ואחיו נדהמו מהאשמה הבלתי צפויה. אין קללה גדולה יותר מאשר להיות בנה של יהודיה. היו בטוחים שמדובר בהאשמת שוא ילדותית וממילא השיבו בהתרסה נגדית: “מה פתאום? אתם הבנים של היהודיה!”

      אבל כשהתבגרו, נוכחו לדעת שאין להם דודים ודודות מצד אמם, וכאשר שאלו את אמם על כך התחמקה כשדמעות בעיניה.

      שלושים שנה לפני כן עלתה לישראל משפחה יהודית אחת מארצות המזרח והתיישבה בדרום הארץ. כאשר הגיעו, לימדו אותם שבגולה היו מוכרחים לשמור על התורה והמצוות כדי להיבדל מהגויים, אבל כאן בארץ ישראל אין כל חשש. לא צריכים להניח תפילין ולקיים את יתר המצוות. כך התרחקה אותה משפחה, כמו רבות אחרות, מיהדותה. הילדים לא נשלחו לחינוך תורני וחלקם אף נשלחו לקיבוץ.

      אחת הבנות במשפחה הכירה בחור גבוה ויפה-תואר שהתחזה ליהודי. היא לא ידעה עליו בתחילה פרטים רבים. כעבור זמן מה סיפר לה שהוא דרוזי, ורק כאשר התהדק הקשר ביניהם מאד, גילה שהוא בעצם מוסלמי! בכל זאת החליטה להתחתן עמו. כאשר נודע הדבר למשפחתה נידו אותה, ניתקו עמה כל קשר, קרעו עליה קריעה כמי שנפטרה, ואמרו עליה קדיש בעודה בחיים.

      בלית ברירה הלכה עם בן-זוגה הערבי לכפרו בגליל. שניהם באו לאביו של החבר, שהיה שייח’ והוא הציג בפניה את התנאים ההכרחיים להתקבלותה: עליה להמיר את דתה, כלומר להתאסלם, לשנות את שמה, ללמוד את השפה הערבית ולא לדבר עברית בביתה, עליה לשנות את לבושה ואת אורחות חייה, והעיקר: להעניק לילדיה חינוך מוסלמי לכל דבר.

      הבת התנתקה לגמרי ממשפחתה. לא ידעו היכן היא מתגוררת, אפילו לא ידעו אם היא בכלל בחיים. חלפו השנים והיא הביאה לעולם ארבעה בנים. אז נוצר לראשונה קשר עם משפחתה המקורית. אחותה מדרום הארץ הצליחה לברר היכן היא מתגוררת והתקשרה אליה:

“אחותי… אבא שלנו מת מרוב צער זמן קצר לאחר שעזבת את הבית. הוא בא אלי בחלום וסיפר לי שיהיו לך שלושה בנים ובת אחת ואלה שמותם…” והאחות נקבה בשמות עבריים. האחות שהתאסלמה ענתה:

“תודה שהתקשרת, אבל אין אמת בחלום שחלמת. אין לי שלושה בנים ובת אלא ארבעה בנים, ושמותיהם אינם עבריים אלא ערביים…” בכך הסתיים הקשר הקצרצר ביניהן.

      ארבעת בניה נקראו כך: “פארוק” על שם מנהיג בדרום לבנון  משושלת האב, “פאדי” מלשון פדאיון (כנופיית מחבלים), דוחי ואחמד. פאדי היה תינוק חולני מאד. אמו לקחה אותו לרופאים ולא הועיל דבר. היא זכרה כי בבית אביה נהגו לקחת ילד חולה לרב כדי לקבל ממנו ברכה, ובהעדר רב לקחה אותו לשייח’ הכפר, שהורה לה לשנות את שמו למחמוד.

      מאוחר יותר נפל הבן השלישי דוחי מהקומה השלישית ונהרג ולאחר מכן נולדה להם בת נוספת. החלום של אחותה לא היה חלום שוא…

      כאשר המשיכו ילדי הכפר לקלל מדי פעם את הבנים על כך שאמם יהודיה, נוצרה אצלם הרגשת נחיתות. הם רצו להוכיח שהם חלק מהכפר ולכן הפכו לקיצונים יותר, ליותר מוסלמים מהמוסלמים. מחמוד החל ללמוד בעמקות את הקוראן. במשך חצי יום למד בבית-הספר ובחצי היום השני שהה במסגד. אמו העירה אותו כל יום בעלות השחר באומרה: “קום בני, הגיע זמן התפילה!”

      כאשר פארוק הבכור הגיע לגיל שלוש-עשרה, קנתה לו אמו מתנות רבות במיוחד והכינה עבורו עוגה חגיגית, ולאחר שנעלה היטב את הבית, ערכה לכבודו מסיבה. מחמוד שאל:

“אמא. מה הסיבה למסיבה?”

“אצלנו כאשר נער מגיע לגיל שלוש-עשרה עושים לו מסיבה גדולה!”

“אבל לבן-דוד שהגיע לגיל שלוש-עשרה לא עשו כמעט כלום!”

      אמו שתקה ומחמוד הבין שה”אצלנו” של אמו שונה מה”אצלנו” של הכפר. הדבר עורר אצלו רצון עז לגלות את ה”אצלנו” של אמו והוא החליט לחקור את הדבר.

      בגיל שתים-עשרה נסע למסגד אל-אקצה בירושלים. תמיד היתה לו תחושה פנימית שהאמת עלי אדמות נמצאת שם. הוא נכנס למסגד להתפלל ובקש מריבון העולמים שיסייע לו להגיע אל האמת. היו כמה דברים בדת האיסלאם שהטרידו אותו. האיסלאם כיבד לכאורה את היהדות והנצרות, אבל מאידך קבע שלמתגייר או למתנצר אין חלק לעולם הבא. גם הפיגועים הנוראים שהתרחשו באותה תקופה הציקו לו מאד. לפי הקוראן אסור להרוג במלחמה ילד, אשה, זקן וגבר לא חמוש, והנה האימאמים במסגדים קוראים בכל פה ולשון לרצוח ללא הבחנה במלחמת הקודש נגד היהודים.

     בגיל חמש-עשרה רצה מחמוד לצאת מכפרו כדי לעבוד, אבל היה חייב להשיג מלבושים אחרים כדי להשתלב בחיים שבחוץ. היתה לו רק ג’לביה לגופו וכיפה ירוקה לראשו. הוא לקח מאחיו הבכור פארוק מכנסיים וברח מאביו כשהוא נושא תיק עם מעט בגדים. לא היתה לו שום היכרות עם המציאות הישראלית וכל שכן עם הדת היהודית. הוא הגיע לתל-אביב, עיר האורות של ישראל, השתאה כבן כפר המגיע בפעם הראשונה אל העיר הגדולה והשתכר מהחופש. יום אחד הצליח אביו להשיג את מספר הטלפון במקום שבו התגורר ואיים עליו:

“יש לך עשרים וארבע שעות לחזור לכפר… אם לא תחזור, אשלח שני אנשים שיחסלו אותך!” האב נקב בשמות האנשים וטרק את השפופרת.

      לפני שמחמוד המפוחד חזר לכפרו, אירע לו מקרה שנחרט בזכרונו. הוא עבד אצל אשה יהודיה אחת שהתפלאה על מראהו החיצוני:

“אתה לא נראה ערבי, אלא אחד משלנו…”

“אה… אולי בגלל שאמא שלי יהודיה!”

“מה זאת אומרת?!”

“מה שאת שומעת. אבא שלי ערבי ואמא שלי יהודיה…”

“להיות יהודי זו לא בחירה. לא שואלים אדם אם הוא רוצה להיות יהודי. הקדוש-ברוך-הוא בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ועל פי תורתו – אתה יהודי!”

“מה פתאום?! אני מוסלמי לכל דבר. אפילו מוסלמי גאה! לפי הקוראן שלמדתי בעל-פה אני מוסלמי ולא יעזור לך כלום! אפילו בתעודת זהות שלי כתוב שאני ערבי.”

      ובכל זאת, כאשר חזר לכפרו, לא הצליח להשתחרר מדבריה. בעת שהלך לישון היה נדמה לו שהוא שומע את האשה היהודיה קוראת באוזנו:

“אתה יהודיייייי!”

      מחמוד נבהל מפני שידע היטב שאם מוסלמי מתגייר, הוא מאבד את חלקו לעולם הבא. כך נשנה הדבר מדי לילה, עד שהחל לשאול את עצמו: רגע… מה זאת יהדות? מיהו יהודי?… הוא המשיך לעבוד מחוץ לכפר והביא לאביו את משכורתו, אבל החל להתפתח בתוכו משבר זהות קשה ביותר. לא ידע איך להתמודד עם התלבטותו ועם הקולות המנוגדים שהתרוצצו בקרבו. קול אחד מכריז שהוא מוסלמי והקול השני לוחש שהוא יהודי, למי משניהם יאמין?

      יום אחד החליט ליצור קשר עם בני משפחת אמו. הוא הצליח לאתר את כתובתה של דודתו שהתגוררה בעיר דרומית והגיע לביתה בעיצומו של יום-כיפורים.

“שלום… דודה!”

“… שלום מחמוד, כמה טוב לראות אותך!”

      לאחר שנכנס והתיישב, הסבירה לו שיום זה הוא היום הקדוש ביותר ליהודים. אסור לאכול ולשתות, אסור להדליק אור, אסור להתרחץ… אסור…. ואסור…” ולבסוף סיימה:

“אבל לך מותר הכל! אתה יכול לעשות כל מה שאתה רוצה…” משהו בו נפגע:

      “דודה… אני צמתי בראמאדן חודש שלם! מה אתם עושים ענין מיום אחד?…”

      הוא נשאר בבית דודתו ופגש בקרוביו היהודים המשתאים לקראתו. הם בילו את מרבית היום בבית-הכנסת והוא נשאר בבית, אבל השתדל לקיים את רשימת הלאוין הארוכה שמנתה דודתו. היא גם סיפרה לו שהם צאצאים של רב גדול אחד שקבור בצפת. במוצאי כיפור נפרד מחמוד מדודתו וממשפחתה ויצא לדרכו.

      לאחר מכן הלך לעבוד בצפון תל-אביב והתגורר עם עשרים פועלים נוספים. הרגיש שתחושת המשבר חלפה, חש שינוי, הרחבה, שמחה עצומה, ואמר לעצמו שאם יום-כיפור עשה לו כל-כך טוב, יקבל על עצמו לצום ולקיים גם את יום-הכיפור הבא, לא בשביל העולם הבא, אלא בשביל העולם הזה!…”

      חלפה שנה ומחמוד שכח מהענין, אבל נפשו לא שכחה. הרגיש שמשהו מבעבע בתוך-תוכו. יום אחד טייל בעיר הגדולה הסמוכה לכפרו והבחין בשלט “מועצה דתית”. הוא נכנס ונגש לאחד הרבנים:

“סליחה הרב… מתי יהיה יום-כיפור?…” הרב הופתע מהפועל הערבי שמתעניין בתאריך הקדוש ליהודים.

“מה לך וליום-כיפור?”

“אני רוצה לצום אצלכם…”

“תשמע בחור… זה לא בשבילך!”

“צמתי בשנה שעברה אצל דודה שלי היהודיה וזה עשה לי טוב… אני יכול לצום!”

“יש לך דודה יהודיה?!”

      מחמוד הסביר לו שאמו היתה יהודיה והתאסלמה בגלל נישואיה ותאר את קורותיו. הרב הבין שמחמוד בעצם יהודי והסביר לו היכן נמצא בית-הכנסת ומתי מתפללים מנחה בערב יום-כיפור. מחמוד לא ידע מהי “מנחה” והתבייש לשאול.

      כך יצא בערב יום-כיפור מכפרו לכיוון בית-הכנסת בעיר הגדולה. כל צעד שצעד לווה במלחמה פנימית: רגע, לאן אני הולך?… מה לי ולבית-כנסת, הרי התחנכתי כל חיי במסגד ולמדתי לשנוא את היהודים ומה פתאום אני הולך אליהם?! פחד גדול שמא יראוהו השתלט על נפשו, הרי ידוע בכפר שאין עבודה אצל היהודים ביום-כיפור, ולאן, אם כן, מועדות פניו?… אם יחשבו שהוא משתף פעולה, לא ישאר ממנו כלום!…

      הוא עבר בהליכתו שבעה קילומטרים, כשהוא צועד שני צעדים קדימה וצעד אחד אחורה. כאשר הגיע לפתח בית-הכנסת רעד מפחד. דווקא כאשר הגיע ליעדו קפץ עליו שיתוק. מישהו הבחין בו:

“היי… מה עובר עליך בחור? בוא תכנס!…” הוא קיבל כח ונכנס. לא היתה כיפה לראשו, לא טלית על גופו ולא מחזור בידו. אחד המתפללים העיר לו: “איך אתה נכנס לבית-כנסת בלי כיפה ועוד ביום-כיפור?! כיפה, כיפה… תנו לו כיפה!” מישהו מאי-שם נתן לו כיפה ומישהו אחר תחב מחזור לידו.

      מחמוד לא ידע קרוא וכתוב בלשון הקודש. הכיר אמנם את האותיות, אבל היה רחוק מלחברן לכלל משמעות. הוא הציץ בסידור של העומד לצידו וראה שהוא פתוח במזמור “לכה דודי”, ופתח גם הוא באותו עמוד. כאשר שכנו התנועע בחוזקה, התנועע ביתר חוזקה כדי להראות שגם הוא יודע להתפלל. השכן השתחוה ומחמוד השתחוה, ובלבו אמר “אללה הוא אכבר” ופסוקים אחרים שהכיר מהקוראן.

      הוא זכר את דברי דודתו משנה שעברה שאמרה לו שביום-הכיפורים ה’ חותם את דינו של כל אחד לחיים או חלילה להפך. הוא רצה להתפלל שה’ יתן לו כח בשנה החדשה לאחר השנה הקשה שעברה עליו.

      כך דיפדף כל העת במקביל למתפלל העומד לצידו. עדיין לא הרים את עיניו מהמחזור. מדי פעם ניסה לחבר את האותיות מהדף לכלל מילים ומשפטים, אבל בגלל הקצב המהיר של שכנו לא הצליח. הבין שלא ניתן להמשיך ולהתפלל כך. אז דיבר עם בורא העולם מלבו:

“אבא שבשמים… כנראה שהגעתי לבית-כנסת של טייסים… אני לא מספיק לקרוא כמעט כלום בגלל שלא עברתי קורס טייס… בעיניים שנתת לי אסתכל על כל האותיות וזאת תהיה התפילה שלי!”

      מצד שמאל ראה ספריה ענקית מלאה בספרי קודש ואמר בלבו: עכשיו אני יודע למה קוראים ליהודים “עם אל-כיתאב” (עם הספר). יש להם כל-כך הרבה ספרים. אין לנו במסגד אפילו אלפית מכמות הספרים שלהם.

      אחר-כך התבונן בשנים-עשר החלונות המעוטרים בסמלי שבטי ישראל ובפרוכת היפה. הוא חשב שהפרוכת היא הוילון של החלון השלושה-עשר ולא ידע שמאחוריה נמצא ארון הקודש ובו ספר התורה. הוא היה בטוח שספר התורה הוא אחד הספרים שנמצאים בספריה הענקית.

      בסיום תפילת הלחש יצא החוצה כדי לשוב לכפרו. חזר בקפיצות והרגיש שמשהו אצלו קופץ בלב. ממרחק שמע קולות מכוניות וקולות שמחת חתונה, ונזכר שאסור לו להדליק אור. כאשר חזר לביתו התפלאה אמו:

“איפה היית כל היום?” וכאשר לא הגיב, המשיכה:

“אכלת משהו? אולי אתה רוצה לאכול?…”

“לא תודה… אני רק עייף” ונכנס לישון.

      למחרת התעורר מוקדם והלך שוב לבית-הכנסת. הפעם הביא עמו כיפה. כאשר נכנס, שלף מהספריה ספר שנראה לו כמו מחזור תפילה. התפלל בכוונה ולאחר שעה וחצי נוכח שזה אינו הספר הנכון. הוא התפלא על כך שכולם עומדים ומתפללים כל-כך הרבה ללא הפסקה. לאחר שהתייגע יצא מבית-הכנסת לכיוון הכפר. אחד המתפללים הבחין בו והודיע כי תפילת מנחה תתקיים בשעה ארבע. כעת הבין לראשונה שמנחה היא שם של תפילה.

      כאשר הגיע למחצית הדרך, הבין שאין לו מספיק זמן כדי להגיע לכפר, לנוח, ולחזור בזמן לבית-הכנסת. הוא התיישב בין שני הרים ופתח בשיחה חופשית עם ריבונו של עולם, שבה הודה לו על הזכות להתפלל, אפילו זמן מועט, בבית-כנסת יהודי ביום הכי קדוש. לאחר מכן חזר בשמחה לבית-הכנסת המלא בקולות תפילה עד לסיום תפילת הנעילה.

      כך היה בשלוש השנים הבאות. מדי יום-כיפור יצא מכפרו ונעלם ליום אחד כדי להתפלל בבית-הכנסת בעיר. הדבר היה אצלו כדחף בלתי נשלט. באותן שנים המשיך לעבוד מחוץ לכפר והביא את הכסף למשפחתו. בנוסף לכך החל לבנות את ביתו בכפר. היה למשפחתו בית בן שלוש קומות ויחד עם אחיו בנה בית נוסף בן שלוש קומות עם חדר מדרגות משותף לשני הבניינים.

    אט-אט התנתק מאדיקותו המוסלמית והפך למאמין בינוני ומתנדנד. חצי פה חצי שם, בניגוד לאחיו הבכור שהיה אדוק באמונתו. מחמוד אמר לעצמו שהוא יהיה גשר לשלום, שיהיה פה וגם שם, חצי ערבי וחצי יהודי, יצום בחודש הראמאדן וגם יצום אחת לשנה ביום-כיפור. אבל בתוך תוכו ידע שהוא מוכרח להכריע ביחס לזהותו. אי אפשר להיות חצי-חצי. עליו להחליט למי הוא שייך ולמי הוא מתחבר, עליו להחליט מי העם שלו, עליו לדעת בשביל מה הגיע לעולם הזה, האם כדי לעבוד בבנין, לישון, לקום ולאכול, ושוב לעבוד לעבוד ולעבוד או אולי?…

      פיצול הזהות הלך וגבר אצלו. בלבושו ובהתנהגותו נעשה יותר ויותר יהודי. הוא עבד בתל-אביב אצל קבלן אחד בשם דמארי שחיבב אותו מאד. פעם אחת אמר לו דמארי:

“אתה באמת נראה חמוד, אבל השם מחמוד ערבי מדי בשבילך. מה דעתך שנקרא לך חמודי?… אתה מסכים?”

“לא אכפת לי. מצידי אתה יכול לקרוא לי פאדי, מחמוד, או חמודי… תקרא לי איך שתרצה… העיקר שתשלם את המשכורת שלי בזמן…”

      פעם אחת הקישה אשה מבוגרת על דלת דירת הפועלים ומחמוד פתח לה:

“אתה יכול לעזור לי?”

“כן, למה לא?”

      הוא הלך בעקבותיה כדי לתקן בביתה דבר מה. היא נעצרה לפתע ושאלה:

“סליחה בחורצ’יק… איך קוראים לך?”

“חמודי”

“איך אמרת?… אודי?”

      מחמוד לא ענה. מה משנה לה כבר שמו? לאחר שמילא את בקשותיה, חזר לדירת הפועלים וחשב לעצמו כי אודי נשמע טוב יותר מאשר חמודי. הוא ביקש מכולם לקרוא לו “אודי”. כמובן שבכפר לא ידעו על כך דבר. מחמוד נשאר מחמוד.

      היו למחמוד כמה חברים יהודים ועם אחד מהם אפילו שוחח על החוויה הבלתי רגילה של התפילה ביום-כיפור. לאחר יום-הכיפור הרביעי שבו השתתף מחמוד, התקשר אליו החבר היהודי, אבל הוא לא היה באותו רגע ליד המכשיר הנייד שלו, ואביו הרימוֹ:

“אודי מה נשמע?…” האב ענה:

“בסדר”

“נו, איך היה ביום-כיפור?…”

“בסדר גמור…”

      החבר המשיך לשוחח עם אביו של מחמוד והסגיר את סודו הכמוס.

      כמה רגעים לאחר מכן, עלה מחמוד במדרגות ביתם. הוא חש באש היוצאת מעיני אביו ובכל זאת המשיך לעלות. האב התנפל עליו בחמת זעם ודחף אותו במדרגות בצרחות:

“לך מכאן!… לך ליהודים!… תתחבר אליהם…. אין כאן מקום לאנשים כמוך… לך מכאן!”

      האב המשיך לצרוח ולקללו בקללות הנוראות ביותר. מחמוד קם בבהלה מהרצפה ולא ידע מה ארע בדיוק ומה עליו לעשות. לאחר שקם מנפילתו, הלך לשוטט בכפר כדי להרגיע את גופו הפצוע וליישב את דעתו הנסערת.

      כאשר נרגע מעט, פנה לביתו ההולך ונבנה, וסילק ממנו חפצים שלא נזקק להם כדי להשליכם החוצה. לאחר מכן החל לכתוב סיפור אהבה, לא סיפור אהבה לאשה, אלא לבית-כנסת, אהבה המתממשת רק אחת לשנה מבלי שאף אחד בכפר ידע על כך. מדי פעם התבונן לאחוריו כדי לוודא שאביו לא רואהו. נפשו השתפכה בכתיבה. הוא כתב על הכל. על הוריו, על משפחתו וכפרו, על העיר הגדולה ובעיקר על התלבטותו הנוראה.

      כאשר שיער שאביו נרדם, רצה לעלות לביתו כדי לקחת את חפציו ולהסתלק. לא היה אכפת לו לאן, העיקר לברוח מכאן להיכן שרגליו ישאו אותו. הוא פתח את הדלת ונוכח לחרדתו שאביו לא נרדם. מחמוד נמלט במדרגות בעודו שומע קללות חולפות מעל ראשו. הרים לשניה את ראשו וראה את אביו עם בקבוק זכוכית בידו. האב השליך את הבקבוק לעברו והמשיך לקלל. מחמוד הניף את ידו השמאלית כדי להתגונן והבקבוק נשבר ופצע אותה קשות. המשיך לברוח למטה ואז ראה שאביו משליך עליו בלוקים. כעת איבד את כוחותיו. הדם נזל ללא הרף והכרתו התערפלה. הנה הוא נופל… רגע לפני שהתמוטט, התחנן על חייו לפני אביו:

“אַבּוּיָה… אני מאבד דם… תן לי רק לצאת ואני מבטיח לך שלא תראה אותי יותר בחיים…”

“אני לא אעזוב אותך עד שתמות!”

      מחמוד הבין שהוא מאבד את חייו, שאביו ומולידו עומד לרוצחו נפש. שאין לו על מי להשען אלא על אביו… שבשמים…

“אבא… תן לי את החיים…”

      בלוק נוסף נזרק על מחמוד והוא איבד את הכרתו – – –

      לאחר שלושה ימים של חוסר הכרה מצא מחמוד את עצמו בבית-החולים, כשהוא מחובר לאינפוזיה ולכל מיני מכשירים. המחשבה הראשונה שעלתה בראשו היתה: לברוח!

      לאחר שהתאושש מעט, ניתק את עצמו מכל המכשירים וברח מבית-החולים. מאותו יום ואילך לא חזר לכפר הולדתו. באותו יום ממש פגש לראשונה בדוכן של הנחת תפילין. אמנם התפלל ארבעה ימי כיפור רצופים בבית-כנסת, אבל עדיין לא נתקל בתפילין. בעל הדוכן, החבוש במגבעת, אמר לו:

“יהודי… אתה רוצה להניח תפילין?” מחמוד היה נרעש לגמרי:

 “כן!”

“אתה ימני או שמאלי?”

“ימני.”

“אז אתה צריך להניח תפילין ביד שמאל.” מחמוד חשף את זרוע שמאלו עם שנים-עשר התפרים שעליה ואמר:

“אבל אני לא יכול להניח ביד שמאל!”

      בסופו של דבר הניח את התפילין ביד ימין. גם הנחת התפילין בראשו התעכבה בגלל פצעו החוצץ בין הטוטפת לבין ראשו. בעל המגבעת הזיז מעט את הטוטפת ואז קרא מחמוד קריאת שמע וכל אות ומילה שהוציא מפיו היו כמרפא לכל עצמותיו הכואבות.

      כל הדרך הארוכה לטבריה הודה מחמוד לה’ על הנס שעשה לו. הוא ראה את המכות כדיבור ישיר של ה’ אליו. נאמנים פצעי אב. כעת גמלה בקרבו ההחלטה שעליו להפסיק להיות חצי ערבי וחצי יהודי – גשר רעוע לשלום. הוא מוכרח להחליט אחת ולתמיד למי הוא שייך ולמי עליו להתחבר! מחמוד התבונן בשנים-עשר התפרים שעל זרועו השמאלית והירהר בכך שהם כנגד שנים-עשר השבטים שעמם עליו להתחבר.

      כאשר הגיע לטבריה, נגש לארגון להפצת יהדות בשם “תפארת טבריה”, פנה לאחראי בשם הרב אליהו לוי, הראה לו תעודת זהות, וביקש ממנו שיעזור לו להתגייר. הרב לקחו לרב המקומי. לאחר מכן התקשרו לזאב, המנכ”ל של “לב לאחים” ובררו פרטים לגבי מחמוד. לאחר זמן מה, פנה אליו הרב לוי בהתרגשות עצומה:

“אתה יודע מי אתה?”

“הראיתי לך קודם תעודת זהות… קוראים לי מחמוד… מה אתה עוד רוצה ממני?…”

“איזה מחמוד אתה… אתה צאצא של קדושים, צאצא של רבי שלמה אלקבץ מחבר ‘לכה דודי’!” מחמוד נזכר באופן עמום בשם המזמור ושאל:

“מי זה?”

“מה קרה לך? אתה לא מכיר אותו? הוא קבור בצפת ליד האר”י הקדוש”

“מי זה האר”י הקדוש?…”

      אז נזכר שדודתו סיפרה לו פעם שהם צאצאים של רב גדול אחד שקבור בצפת.

      חלפו הימים ומחמוד חזר להתעסק בעל כורחו בענייני הפרנסה הגשמית. לאחר כמה חודשים הזמינוֹ חבר לשיעור תורה והוא השיב:

“מה פתאום?! אני עובד וחוץ מזה אף פעם לא הייתי במקום כזה. אני הולך לבית-כנסת פעם בשנה ביום-כיפור וזה מספיק לי.”

“תבוא. יש הרצאה מעניינת עם הרב יוספי. הכי גרוע, תפסיד שעה אחת מהחיים…”

      מחמוד הגיע לשיעור שארך כשעה וחצי. לא הבין הרבה, אבל חש במילים היוצאות מהלב. לאחר ההרצאה הציעו לו לגשת ולקבל ברכה מהרב.

“מה? הרב יברך אותי?!”

“כן, למה לא?”

“לא יודע… אף פעם לא ברך אותי רב.”

      מחמוד עמד בתורו וכאשר הגיע, שאל אותו הרב:

“איך קוראים לך?”

      מה יענה לו? אודי? האם ישקר לרב? ואיך יוכל לומר “מחמוד” ליד כולם? ומחמודי עוד יותר גרוע… הרב התפלא שהוא מתלבט בשאלה הכי פשוטה בעולם. מחמוד היה נסער לגמרי ונפל על כתפו של הרב כשהוא בוכה כילד קטן. כל המילים שהסתכסכו בנפשו התפרצו בצורת דמעות.

      הרב אמר לו בְּרַכּוּת:

“תרגע, תרגע, ביום רביעי, בעוד שלושה ימים, מתקיים סמינר של “ערכים” בנתניה. אתה מוזמן לבוא.”

      מחמוד החל לגמגם:

“תודה רבה הרב, אבל…”

“רוצה או לא רוצה?”

“כן… רוצה…”

“אז תגיד ‘בעזרת השם’!”

      מחמוד לא חשב שיצליח להגיע, אבל הזדמנה לו עבודת רַצָּפוּת בספריית העיוורים בנתניה בדיוק בימים שבהם התקיים הסמינר. חלפו ימי רביעי וחמישי והגיע יום ששי. אז אמר מחמוד לעצמו: אם אני כבר נמצא כאן, לא כדאי לי לבדוק במה מדובר? לראות מה זאת יהדות?

      הוא הגיע למלון לפני כניסת השבת ונכנס ללובי כדי להרשם אצל הפקיד שניצב שם. הפקיד התבונן בתעודת הזהות שלו והחזירה לו מיד:

“זה לא בשבילך!”

“למה לא?… הרב יוספי הזמין אותי!”

“לא… לא… אנחנו לא צריכים פועלים!”

“לא באתי לעבוד… באתי להשתתף בסמינר!”

      הפקיד השתומם ולאחר בירור שארך עשרים דקות רשם אותו והתיר לו להכנס.

“תתכונן מהר, כי או-טו-טו נכנסת שבת.”

      מחמוד נכנס וירד לחדר האוכל, שם ראה אשה מברכת “אשר קדשנו במצוותיו וצוונו להדליק נרות שבת”.

      לאחר קבלת שבת, שבמרכזה “לכה דודי” ותפילת שבת, הלך עם כולם לשולחן שבת. לראשונה בחייו שמע קידוש. כאשר טעם מהמעדנים והאזין לשירים ולדברי התורה הנעימים, הבין מה חיפש במשך עשרים וארבע שנותיו המיוסרות שבהן הלך כעיוור שאינו יודע מה הוא מבקש. הנה מצא את האבידה – שבת המלכה!

      למחרת, בעת קריאת התורה, חיפש הרב יוספי את מחמוד כדי להעלותו לתורה. כאשר קרא לו, נפל על מחמוד פחד נוראי מגודל המעמד. הוא חש שהוא ניצב ממש מול בורא העולם שמתבונן בו מבעד לאותיות הכתובות על הקלף. הוא אמר אחרי הרב את הברכה מילה במילה:

“ברוך-ברוך-אתה-אתה…”

      לאחר שהסתיים הסמינר, חזר מחמוד מלובש בציצית לעבר הספריה לעיוורים שבה עבד. הוא פסע בקרבת קניון השרון כשהוא מרחף על גבי העננים. הנועם העליון של היהדות מילא את נפשו, הוא שקע בשרעפיו ואז…

בוםםםםםםםם

      קול פיצוץ אדיר נשמע מכיוון פתח הקניון. הוא ראה ענן שחור ענקי מעל לאש התופת. לאחר הרף עין הבין מה אירע: פיגוע! הסכסוך המוסלמי-יהודי התפוצץ כה קרוב אליו, דווקא כעת, כשהגיע לקיצו של הבירור. מבלי לחשוב צעק בכל כוחותיו:

“שמע ישראל א-דני א-להינו א-דני אחד!!!…”

      לאחר הסמינר קיבל הצעות לעבודה וכן ללימודי מקצוע, אבל אחד מרבני “ערכים” הציע לו לדחות את כל התוכניות ולהשתלם קודם כל ביהדות, ללמוד איך להיות יהודי. הוא פנה לישיבת “בית וגן” בירושלים שם למד כשנה וחצי.

      לאחר מכן זכה למצוא את זיווגו והם קבעו להנשא בח”י בסיון. שבוע לפני החתונה עדיין היה חסר כל, ולא היה לו שום בסיס כלכלי להתחיל בחיים משותפים. במשרד הפנים לא היו מוכנים לרשום אותו כיהודי וממילא לא יכול היה להרשם ברבנות. זו היתה צרה צרורה והוא הגיע למצב של חוסר אונים ממש. הרגיש שהוא זקוק לסיוע רציני ביותר. החליט לפנות ללשכתו של הרב עובדיה יוסף. הוא הגיע למזכיר ששמע את בעייתו ולקח ממנו את מספר הפלאפון. לאחר כרבע שעה קיבל צלצול:

“הרב עובדיה מבקש שתגיע אליו מיד!”

      מחמוד חזר במהירות ללשכתו של הרב. המזכיר נתן לו את ברכת הרב ואמר לו שיאמר ברבנות שמרן עובדיה יוסף יערוך לו בעצמו את החופה והקידושין!

      מחמוד חזר לפקיד ברבנות שהערים עליו קשיים. במקום לחזור עם ערימת המסמכים הנדרשת, אמר לפקיד שהרב עובדיה יוסף יבוא לסדר את קידושיו. הפקיד נדהם ואמר שיבדוק מיד את עניינו. הוא ברר את פרטיו של מחמוד במחשב ובאמצע עיסוקו פנה לפתע למחמוד ושאל:

“אתה יודע בזכות מה זכית לחזור בתשובה?”

“לא. אולי תגלה לי?…”

“נולדת ב-ו’ בסיון, בחג מתן תורה!”

      יהודה (מחמוד לשעבר) הזמין לחתונתו את משפחת אמו המצומצמת וכן את אנשי “לב לאחים” שסייעו לו לאורך כל הדרך. זמן קצר לפני החתונה התוודע ליתר דודיו ובקש מהם שלא יגלו לאף אחד שהוא מתחתן כדי שהשמועה לא תתגלגל לכפר. הם הרגיעוהו באומרם שממילא לא שמעו כבר שלושים שנה את קולה של אחותם.

      לאחר שנערכה החופה בירושלים בשעה טובה ומוצלחת, פנתה אליו דודתו ולקחה אותו הצידה:

“תשמע… יש לי משהו לספר לך שאני לא יכולה לשמור בבטן. יומיים לפני החתונה עשתה אמא שלך מה שלא עשתה במשך שלושים שנה. היא התקשרה לכל אחיה ואחיותיה ושאלה אם אנחנו יודעים עליך משהו. כבר למעלה משנתיים לא שמעה ממך דבר ולכן היא מאד מודאגת. ידענו עד כמה מסוכן לגלות לה שאתה מתחתן ולכן אמרנו שאיננו יודעים דבר.

      ביום החתונה שוב התקשרה לכולנו, כאילו הרגישה שמשהו חשוב קורה לך. כל אחד נתן תירוץ אחר כדי להתחמק מלגלות לה שהיום בערב בנה, יהודה אלקבץ, מתחתן עם יהודיה. כאשר התקשרה אלי, הייתי באמצע הנסיעה לירושלים. אתה יודע מה היא ביקשה ממני? שאסביר לה איך תוכל להגיע לבית העלמין, לקבר של ההורים שלנו כדי שתוכל להתוודות בפניהם על הטעות שעשתה לפני שלושים שנה…

פרסום תגובה חדשה

test email