וויכוח בין גשמיות לרוחניות

באחת ההתוועדויות בתומכי תמימים, כאשר רצו להמחיש יותר ויותר עד כמה הגשמיות היא מציאות שקרית, ורק רוחניות ואלוקות היא מציאות אמיתית, ניסו פעם חסידים לתאר ויכוח דמיוני בין גשמיות לרוחניות, שנפגשו כאילו ברחוב והתחילו לדון ולהתווכח זה עם זה מי יותר מציאות אמיתית ומי פחות מציאות אמיתית.

פתח גשמיות ואמר: אתה, רוחניות, אינך אלא 'רוח' (לופט-געשעפטן). אין לך שום מציאות ממשית, שאפשר לראותה או למששה בידים. כל מציאותך אינה אלא תיאוריות ואידיאולוגיות, דברים שכל-כולם פורחים באוויר ותלושים מן המציאות בשטח. זו אינה מציאות אמיתית כלל. לעומתך, אני הנני מציאות ממשית, שאפשר לראותה ולמששה בידיים. אפשר למדוד ולבדוק אותה ולהרגישה בכל החושים. מי אם כן מציאות אמיתית אם לא אני? – סיים גשמיות בתרועת ניצחון.

נענה רוחניות ואמר: טעות בידך, אחא. אתה מדבר באופן שטחי ושקרי ביותר. הבה ונתבונן, במה אתה, גשמיות, מציאות ממשית? האם אמיתתו של הענין היא הקובעת אצלך אם תתקיים או לא תתקיים? האם העובדה שהענין צריך להיות כך או לא צריך להיות כך, משנה לך משהו?

אצלך, 'מציאות' היא רק מה שעומד וצועק 'אני קיים', מה שתופס את המקום הגשמי ואינו נותן לאף אחד להיות באותו מקום בו הוא נמצא. זאת ללא כל קשר לאמיתתו של דבר, למציאות האמיתית. גם אם השכל מודה וכל האמת זועקת שהדבר לא צריך ולא יכול להיות כך, הרי אותו חצוף עומד וצועק 'אני קיים' ואינו מתחשב כלל באמיתות הענין מה צריך לראות ומה לא, ובזה הוא קורא לעצמו מציאות. וכי זה נקרא לאמיתו של דבר מציאות אמיתית?

לעומת זאת, המשיך רוחניות בטענתו, אצלי, ברוחניות, 'מציאות' היא רק דבר שהוא נכון וצודק מצד האמת. ברגע שהדבר אינו נכון ואינו אמת – הוא פשוט לא קיים כלל.

       לדוגמא: העובדה שאחד ועוד אחד הם שניים היא קיימת בגלל שהדבר הוא אכן כך. זו מציאות נכונה ואמיתית, וכן בכל ענין שכלי ורוחני. לעומת זאת, אין כלל מציאות כזאת שאחד ועוד אחד יהיו שלושה! כיוון שהדבר אינו נכון – הוא פשוט איננו, הוא לא קיים.

ואילו אצלך, גשמיות, אותו חצוף אינו מתחשב בכלל מה נכון ומה צריך להיום, והוא עומד וצועק, בלי שום תוכן ובלי שום אמת 'אני קיים' – הלזה תקרא מציאות?!

נמנו החסידים וגמרו, שהרוחניות היא היא המציאות האמיתית. אמנם, אמיתותה העצמותית של האמת האלוקית תתגלה דווקא בתוך אותה מציאות-של-שקר גשמית. דווקא בזה יתבטא "כח העצמות", שגם ב"ציור הפכי", בלבוש ובצורה הפוכה לגמרי, קיים הענין בכל תוקפו, שכן האמת האמיתית אינה מצומצמת ואינה מוגבלת בשום דבר.

שלושת המשלים

בפרק הקודם הארכנו בביאור שלושת המשלים שבמאמר דיבור-המתחיל באתי-לגני ה'תשל"ח, בשם אדמו"ר האמצעי:

א. אבוקה גדולה המאירה בריחוק מקום. ב. חבית גדושה במים שהמים פורצים ויוצאים מתוכה החוצה. ג. כוח ההולדה בגשמיות, שדווקא בו מתבטאת "שלימות המוחין".

שלושת משלים אלו מביעים אותה נקודה, שהיא ה"נקודה" של הדור השביעי, שדווקא על-ידי הירידה למטה מטה, לגשמיות, למעשה בפועל, דווקא בזה בא לידי ביטוי ה"עצם" ודווקא בזה "לוקחים" את העצם.

אלא שבזה עצמו ישנן שלוש דרגות. האופן הראשון – אבוקה גדולה המאירה בריחוק מקום – מורה על גודל ותוקף האור הבלתי-מוגבל, שבכוחו להגיע גם למקום רחוק ונידח ולפעול בו (אף כי האור המגיע לשם הוא "אור קטן וחלוש"). אלא שפעולה זו היא רק מצד תוקפו של העליון, ולא מצד עצמו של התחתון.

באופן השני – חבית גדושה במים הפורצים החוצה – מדובר על כך שהמים נשארים באותה מהות בכל התוקף ואינם משתנים כלל (לא כמו האור שככל שהוא מתרחק הוא נחלש יותר), ואופן פעולתם הוא בתחתון מצד-עצמו, שגם הוא יהי' מלא וחדור גם מצד-עצמו באלוקות, כמו מים שפועלים בכל מקום אליו הם מגיעים שיהי' מלא וספוג במים.

אלא שזהו רק על-ידי חיפוש ומציאת נקודת האור שבתוך החושך. אך אי-אפשר לפעול שייכות מצד-עצמו לאלוקות בחושך שבחושך, באותה נקודה בחושך שאין בה שום שייכות לאלקות כלל וכלל.

זהו החידוש של האופן השלישי – כוח ההולדה – בו יורדים לגשמיות שבגשמיות, לחושך שבחושך. לאותה נקודה בגשמיות שאין לה שום שייכות לאלוקות. ודווקא בה פועלים, באופן של התחדשות, שייכות לאלוקות גם מצד-עצמה.

האפשרות לכך היא דווקא בכוח עצמותו של הקב"ה. כיוון שהוא ה"עצם" של הכל, גם של החושך שבחושך, לכן ביכולתו לפעול שגם החושך שבחושך, שאין לו שום שייכות כלל לאלקות, גם הוא ודווקא הוא יהי' שייך לאלוקות מצד עצמו, ואפילו יותר מכל ה"גילויים". כי העצמות, שהוא העצם של הכל – הכל "כחשכה כאורה" לפניו, ובכוחו העצמותי יכול גם החושך עצמו להאיר בדיוק כפי שהאור מאיר.

ונתבאר בארוכה כמה אופנים בשלושה תקופות אלו. אך דומה כי יותר מכל בולטת ההשוואה לשלושת התקופות בנשיאות המבוארות בקונטרס "בך יברך ישראל"^[1]: תקופה ראשונה, עד יו"ד שבט תש"י. תקופה שני', מי"א שבט תש"י ובפרט מיו"ד שבט תשי"א, שאז הי' חידוש הנשיאות באופן ש"נתלו המאורות" של הדור השביעי מרבינו הזקן ודור התשיעי מהבעש"ט. ותקופה שלישית – מכ"ב שבט ה'תשמ"ח.

שלוש תקופות בנשיאות

     מפני חשיבותה הנפלאה של שיחה זו, שבה מדבר הרבי מלך המשיח שליט"א  דברים נפלאים וברורים על עצמו, דבר בלתי רגיל כלל וכלל, ובמיוחד דברים נפלאים בקשר לתקופה זו, דברים שלא נאמרו כמדומני בשום מקום אחר בשיחות הקודש – ננסה כאן לחזור ו"לתרגם" בתוספת ביאור בדרך אפשר (בסוגריים מרובעות) כמה נקודות ממנה, כמובן תוך הדגשה שאסור להסתפק בזה ואין שום תחליף ללימוד השיחות שוב ושוב במקורן בלשון הרב:

     תפקידו של דורנו זה, שהוא הדור האחרון לגלות והדור הראשון לגאולה, מבאר כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א בשיחה זו, הוא לסיים את עבודת כל הדורות, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים[2], שהגילוי של עצמותו יתברך בכל תוקפו ובכל עצמותו יאיר ויתגלה בתוך התחתון שאין תחתון למטה הימנו.

     זו הסיבה שיום ההילולא של נשיא הדור, כ"ק מורי וחמי אדמו"ר, שבו נכללת העבודה של כל הדור, הוא ביו"ד שבט, היום העשירי בחודש האחד עשר (כאשר מונים את החודשים מניסן) – משום שעניינו של דור זה הוא להמשיך ולחבר את העצם, בחינת ה"אחד עשר", "אנת[3] הוא חד ולא בחושבן", עצמותו יתברך שלמעלה מעלה מכל גבול וגדר – להכניס אותו ולאחד אותו עם ה"עשר", המסמל את מציאות העולם, הכולל עשר ספירות, עשרה מאמרות וכו'.

     ובדורנו זה עצמו, אומר הרבי שליט"א, ישנן שלוש תקופות – עד יו"ד שבט ה'שי"ת (יום הסתלקותו של הרבי הריי"צ), החל מי"א שבט ה'תשי"א (יום התחלת הנשיאות הרשמית של הרבי שליט"א), והחל מכ"ב שבט ה'תשמ"ח (יום הסתלקות הרבנית).

     התקופה הראשונה – תקופת נשיאותו של כ"ק מורי וחמי אדמו"ר בחייו בעלמא דין, עד יו"ד שבט תש"י.

     [גם אז הי' הרבי מלך המשיח שליט"א המוציא והמביא והעומד בראש כל הפעולות של הפצת היהדות והמעיינות חוצה, אלא שזה הי' בתקופת נשיאותו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ – "ספירת המלכות", כפי שהיא כלולה ומאוחדת ב"ספירת היסוד"].

     התקופה השני' – החל מי"א שבט תש"י, "היום הראשון המלא שאחרי ההסתלקות".

     [כי למרות שנשיאותו של הרבי מלך המשיח שליט"א החלה באותו רגע ממש של הסתלקות הרבי הריי"צ, שהרי[4] אי-אפשר ולא שייך כלל להיות אף רגע אחד בלי רבי בפשטות הנמצא בעולם-הזה הגשמי. אבל בכל זאת, מכיוון שבאותו יום בתחילתו הייתה נשיאותו של הרבי הריי"צ, הרי גם בחלקו השני של היום, נמצאת הנשיאות עדיין באופן שהיא כלולה והיא חלק מהנשיאות הקודמת. ורק ביום הראשון המלא שאחרי ההסתלקות, התחילה הנשיאות באופן של אחרי ההסתלקות – "ספירת המלכות" בפני עצמה].

     ובמיוחד מ"עשתי-עשר לחודש עשתי-עשר בשנת עשתי-עשר" – י"א שבט תשי"א, שאז התחיל "חידוש הנשיאות כמו שהוא לאחרי ההסתלקות".

     [=נשיאות כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א. שכן עד אז, לפני שהרבי שליט"א  קיבל את הנשיאות רשמית באמירת מאמר דא"ח, אף כי כבר התוועד, ענה על שאלות ב'יחידות' ואף התחילו לקרוא לו לתורה "יעמוד אדוננו מורנו ורבינו" וכו' – עדיין הייתה נשיאותו במידה מסויימת המשך וחלק מנשיאות הרבי הריי"צ, "ספירת המלכות", כפי שהיא כלולה ומאוחדת ב"ספירת היסוד". ובקבלת הנשיאות המלאה התחילה הנשיאות באופן של "ספירת המלכות" בפני עצמה].

     והתקופה השלישית – החל מכ"ב שבט ה'תשמ"ח[5], תקופה שבה כבר סיימו הכל ולא נותר אלא לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש.

שלושה שלבים בחיבור יו"ד וי"א

     ממשיך הרבי ומבאר, שהסיבה לכך שישנן שלוש תקופות היא משום שיש כאן שלושה שלבים ודרגות בעשיית הדירה לו יתברך בתחתונים, באיחוד ה"עשר", הגבול, עם ה"אחד עשר", הבלי גבול. והם מרומזים במספרי הימים: יו"ד שבט, י"א שבט וכ"ב שבט.

     יו"ד שבט, היום העשירי בחודש האחד עשר, מסמל מצב שהחודש, החידוש, הוא "אחד עשר", אבל היום, הגילוי[6], הוא "עשר".

     כלומר, העולם עדיין נשאר כמות-שהוא, במצב של "עשר" ועדיין לא י"א. אלא שגם אליו, למקומו של התחתון, הגיעה בחינת הי"א באופן של חידוש, אך עדיין לא באופן של יום, אור וגילוי. היא עדיין לא מאירה בו בגילוי.

     זוהי התקופה בחייו בעולם הזה של הרבי הריי"צ, שעניינו הוא בעיקר ה"עשר". ולכן שני שמותיו (יוסף יצחק) מתחילים ביו"ד, נשיאותו נמשכה במשך תקופה של שלושים שנה, המתחלקות לשלוש תקופות של עשר שנים כל אחת, ויום הסתלקותו הוא יו"ד שבט ת"ש יו"ד. עבודתו הביאה את ה"עשר" לשלימותו והכינה את העולם לקבל את החידוש, את הי"א.

     לאחר-מכן, החל מי"א שבט תש"י, ובפרט מי"א שבט תשי"א, הגענו כבר למצב  שלוקחים גם את התחתון עצמו, ה"עשר", ומרוממים אותו להיות י"א גם בגילוי. לכן אז לא רק החודש הוא י"א אלא גם היום, האור והגילוי, הוא י"א, עשתי-עשר לחודש עשתי-עשר בשנת עשתי-עשר.

     ומוסיף הרבי שליט"א[7] שלידת עניין זה, בחינת הי"א, הייתה בי"א ניסן, י"א בחודש הראשון, כידוע שבניסן היא לידת עם ישראל. ואילו בי"א לחודש הי"א ובפרט בשנת (תש)י"א – מגיע עניין זה לידי נשיאות בגלוי!

     [איך אפשר לא 'ליפול מהכסא' למשמע דברים כאלו מהרבי עצמו בשיחה מוגהת, "כתב אשר נכתב בשם המלך ונחתום בטבעת המלך"!]

     אבל גם כאן עדיין נשאר הבדל בין הדירה לבין מי שדר בדירה זו. ה"עשר" התרומם לדרגת י"א, וכאילו לא נשאר כאן כלל "עשר". כלומר, הגענו רק ל"עשר" כפי שהוא מתרומם לדרגת י"א ולא ל"עשר" כפי שהוא מצד-עצמו.

     במילים אחרות: כדי לחבר עליון ותחתון התחתון קצת עולה והעליון קצת יורד ואז הם מתחברים. אבל אז[8] העליון אינו עליון לאמיתתו והתחתון אינו תחתון לאמיתתו וגם החיבור ביניהם אינו בתכלית. ה"עשר" הוא כבר לא כל כך "עשר" כי הוא התרומם לדרגת י"א. הי"א כבר אינו כל כך י"א כי הוא כבר ירד קצת להתאחד עם ה"עשר". וגם האחדות ביניהם אינה לגמרי מוחלטת.

     זהו החידוש של כ"ב שבט – אחד עשר בכפליים: י"א ימים אחרי י"א שבט. לא רק י"א כזה שהוא למעלה מ"עשר", [=גדר של י"א, שהוא רק י"א ולא יו"ד, רק בלי גבול ולא גבול] אלא גם י"א כזה שהוא למעלה לגמרי מכל גדר עליון ותחתון, גבול ובלי גבול. לכן הוא ורק הוא, יכול לחבר ולאחד גם את העליון כמות-שהוא עם התחתון כמות-שהוא, ובאופן שיהיו "גג[9] ורצפה כאחד ממש", החיבור דהמעלה מעלה עם המטה מטה, עד שנעשים כאחד ממש.

התחתון עצמו נהי' כלי

     ויש לבאר, בדרך אפשר כמובן, כיצד הדברים מתבטאים בשטח: עד יו"ד שבט תש"י הייתה אמנם עבודה להוריד את הדברים למטה, לעולם-הזה הגשמי והתחתון, אבל עדיין לא "לקחו" את התחתון עצמו, לא הייתה כל-כך הדגשה לעשות מהתחתון עצמו אלוקות.

     באותה תקופה החלה הפעילות בהפצת היהדות ומעיינות החסידות בכל מקום ומקום בעולם. התחילו לשלוח שלוחים כדי לכבוש את העולם ולהביא לכל מקום את האור ואת האמת של מעיינות החסידות. התחילו לתרגם ולהסביר ענייני חסידות שיהיו מובנים גם לאנשים פשוטים וגם לאלו שיודעים רק שפות אחרות. התחילו בפרסומת גם בצורות חיצוניות ונמוכות ביותר – המדבקות של "לאלתר לגאולה", הוצאתו-לאור של כתב-העת "הקריאה והקדושה" ועוד. בכך באה לידי ביטוי גודלה ועוצמתה הבלתי מוגבלת של תורת החסידות, שהיא יכולה להגיע ולחדור גם אל התחתון ביותר, שאין למטה הימנו.

     אבל אז הייתה עיקר ההדגשה על כך שהאור האלוקי מגיע גם למקומות הנידחים ביותר מצד עוצמתו הגדולה של האור. ואילו התחתון מצד-עצמו עדיין לא הי' "כלי" לאלקות. ה"עשר" נשאר "עשר" ורק הי' בו חידוש של י"א, אך לא באופן של אור וגילוי.

     בתקופה השני', מאז עלה כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א על כס הנשיאות,  החלה כל הפעילות לקבל אופי קבוע יותר. לא רק להגיע למקומות רחוקים ונידחים אלא להפוך את המקום הנידח עצמו שיהי' "כלי" לאלקות, להקים שם בית חב"ד בקביעות ולהפוך אותו למרכז של יהדות וחסידות ואלקות.

     נוסף לכך שהתווספו שלוחים שלא בערך כלל למה שהי' קודם, ובכל הנושאים של הפצת המעיינות נהייתה הוספה בלי שום ערך למה שהי' לפני-כן, הרי גם אופי הפעילות נהי' שונה לגמרי: יותר ויותר הודגש שהשלוחים הופכים את מקומם שלהם, המקום התחתון ביותר, למציאות עצמאית כביכול של מרכז לתורה וחסידות ואלקות, בבחינת "חי הנושא את עצמו". שהאלוקות והחסידות תהי' בתוך-תוכו, תבקע ותפרוץ מתוך הגדרים והנתונים של המקום עצמו, לפי האופי והמנטליות המיוחדים שלו וכו'[10].

     ובכלל, אצל הרבי מלך המשיח שליט"א, מתחילת נשיאותו, מודגש ביותר וביותר, איך מכל דבר הכי תחתון והכי גשמי עושים דירה לו יתברך:

     בשיחות הרבי שליט"א הוא מבאר עניינים של העולם, שמצד עצמם הם לכאורה מנגדים לגמרי לאלקות, והרבי לומד מהם את ההוראה בעבודת ה' והופך אותם עצמם כפי-שהם לעניינים שכל תוכנם הוא אלקות. הרבי לוקח, לדוגמא[11], משחק כדורגל והופך אותו למאבק בין הגלגול של "כדור הארץ" ל"שער המלך" או ל"שער" של הצד שכנגד, שאת זאת עושים באמצעות הרגליים דווקא. וזו רק דוגמא קטנה ביותר לאלפי העניינים שהרבי לוקח והופך אותם-עצמם למרכיבים ומסייעים וחלק מהעניין של גילוי אלוקות בעולם.

     לא מכבר התפרסמה חוברת בשם "מנגינת החיים – חיי היומיום כמשל"[12] ובה  דוגמאות רבות מהחיים כיצד נושאים מכל תחומי החיים משמשים משל לענייני עבודת ה' לפי שיחות הרבי שליט"א. גם בעיתון "בית-משיח"[13] התפרסמה לא מכבר רשימה לפי סדר הא-ב, כיצד פרטים רחוקים ותחתונים, שבמבט שטחי אין להם ולא כלום עם אלקות ורוחניות, משמשים גם הם משל ודוגמא לעבודת ה'. כמו (דוגמאות אקראיות מהחוברות הנ"ל): "אטום", "אמנות", "אנרגיית השמש", "בייסבול", "חללית", "חשמל", "טכנולוגיית הלייזר", "מתמטיקה", "מזרק", "ניתוח", "קרדיולוג", "שעון" ועוד – הופכים להיות מרכיבים חשובים בעשיית הדירה לו יתברך.

     וזה רק קצה-קצהו של קצה הקרחון כיצד הרבי לוקח כל פרט ועניין מהעולם כולו, בכל אחד לפי עיסוקו ותחום התמחותו, מאיזה תחום שיהי', אם זהו "מגנט-הידרודונמיקה" או עיתונאות או חינוך או ספורט או מה שלא יהי', ומוצא בכל דבר את שייכותו לאלוקות. כך שלא זו בלבד שהאלוקות מגיעה גם למקומו של התחתון, אלא שגם התחתון עצמו הופך להיות דירה לו יתברך ממש.

     זוהי גם ההדגשה על הדפסת התניא בכל מקום דווקא: לא רק להביא תניא מ-770 למקומו של התחתון, אלא למצוא שגם התחתון עצמו הוא סניף של קה"ת, ובו מודפס הספר הקטן שבו הכניסו אלוקים כה גדול, כפתגמו הידוע של הרה"ק ר' לוי-יצחק מברדיטשוב.

עליון שבעליון עם תחתון שבתחתון

     אבל גם לאחרי כל זאת, עדיין הי' חסר משהו: אמנם מצאנו בתחתון נקודות של אור ושל אמת ורוממנו אותו לאלקות, מצאנו את העליון שבתחתון, אבל אל התחתון עצמו, אל החושך שבחושך כפי שהוא, לא הגענו עדיין. שהרי הוא, החושך שבחושך, אין לו שום שייכות לאלוקות, ואיך שייך לפעול בו שתהי' לו שייכות לאלקות מצד-עצמו? וגם העליון לא הי' העליון עצמו ממש, אלא כפי שהוא יורד אל התחתון.

     זהו החידוש של התקופה השלישית, החל מכ"ב שבט: העליון נשאר עליון כפי שהוא, למעלה מכל גדר של עליון ותחתון לגמרי. התחתון נשאר תחתון כפי שהוא, תחתון שבתחתון, בלי שום נקודה של אור ושל אמת. ודווקא כאן מתגלה ה"עצם" האמיתי כמות-שהוא – שאין לו שום גדר ושום "ציור", הוא למעלה מגדר וציור וגם למעלה מלהיות דווקא למעלה מגדר וציור. הוא נמצא למעלה ולמטה בדיוק באותה מידה. העליון והתחתון הם המשך אחד ועניין אחד ממש.

     ולזה מגיעים דווקא על-ידי העמידה בתוקף, עמידה בלי שינוי כלל, שכן יש כאן רק עצם אחד וממנו לא שייך לזוז.

אחרי ג' תמוז

     ואולי יש לומר שעניין זה בא לידי ביטוי במיוחד בתקופה שאחרי ג' תמוז: לא רואים כלום. לא שומעים מאומה. לא מבינים כלל מה קורה כאן. הכל "הפוך על הפוך", בלי שום נקודה של אור ושל אמת. תחתון שאין תחתון למטה הימנו, בלי שום תפיסה ואחיזה של איזושהי נקודת הסבר או ביאור על מה שמתרחש כאן. הכל נראה לעינינו כניגוד מוחלט לכל מה שאנו מאמינים ומבינים, יודעים ומרגישים.

     בשעה שהיא "זמן השיא" לגאולה[14] ושיא התגלותו של המלך המשיח – אין אפילו שביב של אור, אפילו לא קורטוב של גילוי: לא רואים את הרבי, לא שומעים התוועדויות, לא מאמרים ולא שיחות, לא "דולרים" לשליחות מצווה לצדקה ולא "כוס של ברכה", לא מכתב ולא מברק, לא מוגה ולא בלתי-מוגה, לא לעקאח ולא קבלת פ"נים. כלום. חושך שבחושך. תחתון שבתחתון. ושועלים מרקדים, ומחלוקות וויכוחים, ודיבורים על מסירת ח"ו שטחי ארץ ישראל החיוניים לביטחון – למחבלים, היו-לא-תהי', ופיגועים נוראים כתוצאה מזה, ופגיעות בשלימות העם והתורה על-ידי הכנסת רפורמים וקונסרבטיבים, ופוליטיקה וכוחניות, ופאשקווילים, והתפרקות והתנפצות של כל המי ומי שהי' אפשר אולי לחשוב שמא ניתן לסמוך עליהם.

     ונשאלת השאלה: מה יהי'? הרי אין כאן אפילו נקודה אחת של אור ושל אמת?

     ובאותו מקום ובאותה נקודה עומדים בתוקף האמיתי של "אני ה' לא שניתי". עמידה בתוקף באופן של "גג ורצפה כאחד ממש", "החיבור דהמעלה מעלה עם המטה מטה עד שנעשים כאחד ממש". בידיעה ברורה ומוחלטת, שלא שייך בכלל להתווכח ולדון עלי', כי שום דבר לא יצליח להזיז אותה ממקומה בכי-הוא-זה: אין שום שינוי ושום הבדל כלל וכלל, ואפילו בפרט היותר קטן, בין לפני ג' תמוז לאחרי ג' תמוז.

יש רבי בישראל!

     כי יש רבי בישראל בדיוק כפי שהי' קודם, ולא ייתכן אחרת בשום אופן שבעולם.

     לכן מתעקשים לומר ולכתוב ולפרסם "הרבי מלך המשיח שליט"א" דווקא.

     לכן בטוחים ומשוכנעים בכל מאת האחוזים, ללא שום ספק וספק-ספיקא – גם אם בחוץ מסתכלים על כך בתמהון ולא מצליחים למצוא ידיהם ורגליהם להסביר מה קורה כאן – שהרבי שליט"א נמצא בגופו הגשמי ממש ב-770, בדיוק כמו קודם, ללא שום הבדל כלל וכלל, ושם[15] יושב וממתין ומצפה בכליון עיניים לגאול את ישראל. וזאת גם אם לא מוצאים לכך הסברים על-פי שכל ועל-פי טבע, ואין זה משנה כלל אם יש הסבר או אין הסבר.

     לכן נוסעים לרבי, מתפללים עמו, מתוועדים עמו, כותבים לו כל הזמן והוא עונה ומושיע. לומדים את הדבר-מלכות משיחות תנש"א-תשנ"ב בהרגשה ממשית שזוהי שיחה שנאמרה עתה ממש בשבת זו. מקושרים אליו בכל לב ונפש ומאד. יוצאים בשליחותו לכל קצווי תבל. והכל בהצלחה מופלגה שלא לפי ערך כלל.

     ביחד עם גודל הזעקה "עד מתי?!" הפורצת ובוקעת מכל פינה ומכל נקודה – חדורים בשמחה הגדולה, בתופים ובמחולות, כפי שנצטווינו[16], על כך שהגאולה מגיעה ברגע זה ממש, למרות שלכאורה כבר עברו כמה שנים – שכן זוהי נקודה אחת והמשך אחד של העליון שבעליון, שהוא עצם אחד ממש עם התחתון שבתחתון, זה שלא מבין ולא מרגיש ולא שייך למאומה, כמונו. אבל גם הוא, אנחנו, ודווקא הוא, חי את הדברים בפשטות ממש וללא שום פשט'ליך, בדיוק כפי שהדברים הם בעליון שבעליון, למעלה מכל גדר ומכל גילוי.

"עצם" שאינו תלוי בשום דבר

     כי הכל נובע מאותו "עצם". מגילוי העצמות, שהוא למעלה לגמרי מגדר אור ומגדר גילוי, בדיוק כמו מגדר העלם. מגילוי עצם[17] מציאותו של המלך המשיח שלמעלה מהתפשטותו, על-ידי פעולותיו, לגאול את ישראל, לבנות בית-המקדש ולקבץ נדחי ישראל. אותו עצם שעל-ידי התגלותו באה גם כל ההתפשטות, בבניין בית-המקדש והגאולה בתכלית השלימות והגילוי, תיכף ומיד ממש.

     העצם מתבטא בכך שהעובדה שיש רבי אינה תלוי' בשום דבר ובשום נסיבות. היא קיימת בכל התוקף ובכל הפרטים ממש, גם כשאין גילויים כלל, שכן העצם הוא אמיתי ונכון בעצם, הוא אינו תלוי בשום דבר כלל, והוא קיים בכל תוקפו, ואפילו פורץ ובוקע, גם ודווקא מתוך החושך שבחושך.

     בכך שמאמינים ובטוחים במאה אחוז בנבואתו של הרבי, "הנבואה[18] שישנה במלך המשיח קודם הגאולה", ש"הנה זה (משיח) בא" – גם כשעברו כמה שנים ועדיין לא בא לעיני בשר.

     בכך שמכריזים "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד", גם כאשר נדמה שזה "לא מסתדר" בכלל.

     בכך שאומרים, כותבים, מדפיסים ומפיצים את התוארים "שליט"א" ו"שיחי' לעולם ועד" כלפי הרבי – גם כשנדמה כאילו זה לא תואם כלל את המציאות ח"ו.

     בכך שנוסעים לרבי, מתפללים עם הרבי, מתוועדים עם הרבי, כותבים לרבי ומקבלים תשובות. ואת כל זה מביאים ומפיצים גם ליהודים שכרגע הם כאילו מבחוץ, בכל התוקף, מבלי להתבייש, ולמרות שזה נשמע לגמרי לא מציאותי ולא מתקבל, הדבר מתקבל ופועל את פעולתו.

     בכך, שלמרות כל הויכוחים שאולי ישנם לדאבון לב בתוכנו וכו', ליובאוויטש גדלה ומתפתחת, שלוחים נוספים יוצאים וממשיכים לכבוש את העולם כולו, יהודים מתקרבים כל הזמן לתורה ומצוות, לחסידות ולאלקות, ובפרט להתקשרות אמיתית ומוחלטת אל הרבי שליט"א מלך המשיח, בשעה שכבר מזמן רבים ביכו את תנועת חב"ד וניבאו לה שתוך זמן קצר היא ח"ו תתפורר.

     בכל זה ועוד, מתגלה האמת העצמותית של ליובאוויטש, שנמצאת בכל תוקפה ובכל עוצמתה גם, ודווקא, בתוך החושך שבחושך, שאין לו שום שייכות כלל לאור ולאמת. ובכוח העצמות מגלה גם הוא ודווקא הוא את האמת האלוקית שאין עוד מלבדו.

גם לא "גדרים של עצם"

     אבל למרות כל האמור שהעצם מתבטא דווקא ב"ציור הפכי", הרי אם מגבילים את העצם שיתגלה ויתבטא רק בהעלם ולא בגילוי, רק ב'ציור הפכי' ולא אחרת – הרי גם זו מדידה והגבלה, וזו שוב הוכחה שאין זה העצם ממש^[19].

     אמיתתו האמיתית לגמרי של העצם מתבטאת דווקא בכך שאין לו גם "גדרים של עצם" ואין הוא מצומצם ומוגבל להיות דווקא בהעלם ולא בגילוי. אדרבה. הוא יכול וצריך להתגלות כמות שהוא בכל תוקפו ובכל עוצמתו דווקא בגילוי לעיני בשר.

     כל זמן שאותו "עצם" אינו מתגלה בצורה הפשוטה ביותר גם לעיני בשר שלנו – נשארה עדיין הגבלה כלשהי, וזה עצמו מורה שאין זה העצם ממש, אלא רק ההכנה לגילוי העצם.

     העצם ממש, בכל תוקפו ובכל עוצמתו, בא לידי ביטוי וגילוי בכך שאינו מוגבל להיות דווקא בהעלם, אלא הוא מתגלה לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש בפשטות, כאשר העולם כולו מכריז וקורא, גם מתוך מעמקי החושך שבחושך –

     "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!

הערות