אוצר פניני החסידות כ”ו – ז”ך אדר ראשון

הקראת כתבה
יום שני ג׳ אדר א׳ ה׳תשע״ד
מה אתם יראים? – כבר באתי לגני אחותי כלה! עניינו של כ”ז אדר הוא לא רק הגילוי שבא על-ידי הצמצום, אלא הגילוי שמוסתר וחבוי בתוך הצמצום עצמו. לא רק שהאור יאיר במקום החושך, אלא “שהחושך עצמו יאיר” * איננו מפסיקים לרגע לזעוק ולקרוא לאבינו מלכנו משיחנו כי ההעלם וההסתר כבר הי’ די והותר – אך יחד עם זה, ודווקא בגלל זה, אנו יודעים ובטוחים בביטחון גמור ומוחלט שההסתר אינו אמיתי, ח”ו, ואבינו מלכנו משיחנו נמצא עמנו ממש בפשטות, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי * לא רק שתכלית ה”כסה” הוא הגילוי, אלא “שהכיסוי עצמו הוא חג ויום טוב”
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
לבן

 

 

הכיסוי עצמו הוא חג ויום טוב

 

בעמדנו בימים הסמוכים ליום ה”כסה”, כ”ז אדר א’, בו נתכסה מאתנו הרבי מלך המשיח שליט”א, ולקראת שלימותו ב”יום חגינו”, בגילוי המושלם למטה, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש – מן הראוי לקרוא ולהתבונן קצת בדברי רבותינו נשיאינו, ב”לשון הרב”, אודות המשמעות הפנימית של ה”כסה”.

כפי שיפורט בהמשך, עולה מן הדברים כי לא זו בלבד שתכליתו של ה”כסה” היא הגילוי, אלא “שהכיסוי עצמו הוא חג ויום טוב”.

אך כדי לגלות זאת, צריך להגיע להכרה המוחלטת שההסתר אינו אמיתי ח”ו, וכל כולו אינו אלא בכדי לבחון את הבן, אם אכן הוא לא מפסיק לרגע להאמין שאביו נמצא עמו ממש, ומתוך אמונה מוחלטת זו הוא ממשיך ללכת בדרכיו, לקרוא אליו “מלך מלך”, ולעורר בו, כביכול, את הרצון למלוכה.

זאת ועוד: הבן עושה את עבודתו זו דווקא מתוך שמחה. ולמרות הכאב העצום הנובע מן העובדה שאינו רואה את האב ומגודל התשוקה והגעגועים אליו, בכל זאת הבן כה דבוק באביו וכה בטוח בעובדת הימצאו אתו עמו, עד שכל הליכתו בדרכי האב נעשית רק בשמחה אמיתית, עד ש”לא יבכה כלל”. ובאופן כזה ששום דבר לא יזיז אותו מנקודת ההתקשרות והדבקות באביו המלך.

הנהגה זו של הבן, היא בעצם תכליתו של ההסתר שהי’ לגביו, והיא זו שתביא להתגלות האב – אבינו מלכנו משיחנו, לעיני כל בשר, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

 

ז”ך אדר – גילוי הכוונה שבצמצום עצמו

 

זו לשונו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א בקשר לכ”ז אדר[1]:

“להעיר מהעילוי דיום כ”ז – אותיות “ז”ך“, כולל גם זיכוך ובירור וצירוף, כמו שכתוב בנוגע לזמן הגאולה “יתבררו ויתלבנו ויצרפו רבים”, אשר שלימות הזיכוך והצירוף הוא עי”ז שמגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים גופא.

“ויומתק יותר – שיום כ”ז (ז”ך) בא לאחרי יום כ”ו, בגימטריא הוי’, היינו שסדר העבודה הוא שתחילה נעשה גילוי שם הוי’ (צמצום בשביל הגילוי), ולאחרי זה מגלים כוונת הצמצום וההעלם דשם אלקים”. עד כאן לשון קדשו.

כלומר: עניינו של כ”ז אדר הוא לא רק הגילוי שבא על-ידי הצמצום, אלא הגילוי שמוסתר וחבוי בתוך הצמצום עצמו. לא רק שהאור יאיר במקום החושך, אלא “שהחושך[2] עצמו יאיר”.

 

האב מסתתר כדי שיחפשוהו

 

ישנו משל נפלא המופיע בהקדמת כ”ק אדמו”ר האמצעי ל”שער האמונה”[3] וזו לשונו שם:

“ויובן זה על דרך משל הידוע, ממי שיש לו בן קטן, יקר וחביב לו ביותר, ורוצה לנסותו בב’ דברים: בחכמתו ובדעתו, ובטוב לבו הנאמן, אם הוא מקושר באהבה אמיתית לאביו במסירות נפש.

“ובמה מנסהו – אם האב תמיד עמו בקירוב, ובכל דברי חפץ נותן לו, אין זה חידוש בהמצא לב הבן נאמן בכל לאביו.

“אך הנה האב מסתתר ומתרחק מבנו במקום מוצנע ונעלם ביותר, כדי שיצר לבנו ויחפשנו היטב, ואז יראה האב תכלית נקודת לבבו אליו.

“והנה מיד שנעלם האב מן הבן, ייצר לבן זה מאד, וירוץ בכל כוחו לחפש אותו, ובזה נראה תוך לב הבן, בחפשו היטב אחר האב.

“והנה אחר שיחפש הבן בכל דרכים ומסילות שיודע הבן שהם דרכים ומסילות שהולך בהן אביו בכל יום ולא ימצאנו, ודאי ייצר לו, ויבכה תמיד על אשר ניטל ממנו אביו מאור עיניו וחיי ראשו, ותמיד במסתרים תבכה נפשו בלתי תתנחם, עד שאומר נואש בנפשו שלא יראה עוד פני אביו לעולם. ובהמשך הזמן שכבר נתייאש בדבר זה, תתקרר המרירות בלבו, וישכח מלבו מעט מעט, עד שיתרשל לחפש את אביו לגמרי, ופוסק מלבכות עוד, שנמצא נפסק חבל התקשרות הבן לאביו לגמרי.

“וכל זה בא מב’ דברים: הא’, מיעוט דעת התינוק, שדעתו קצרה, ולא יבין ויכיר איך שאביו מנסהו בזה, ואין ההסתר שהסתיר עצמו אמיתית מצד העצם, והרחקה זו שנתרחק אינה אמת, שעתידה לבוא לקירוב, כי לא נתרחק האב באמת מצד שנאה, רק שחפץ לנסותו לדעת את אשר בלבבו כו’.

“והב’, שבייאוש זה שהבן מתייאש בנפשו, הנה נראה בזה מיעוט אהבת והתקשרות הבן, שאינה נאמנה כל כך לאביו, שאם הייתה התקשרותו חזקה, לא הי’ נופל ביאוש כלל.

“כי לב הבן הנאמן יתחזק בכל כוחו לחפש אחר אביו, וגם בהיותו מוסתר ונעלם מעיניו לא יפול ביאוש כלל, כי יודע בלבו היטב שאמונתו והתקשרותו חזק, וכך כמים הפנים אל פנים כו’ ודאי לב אביו אליו, ולא הסתיר את עצמו רק לנסותו לבד. וזהו בן חכם ונאמן בכל לבו, שמשכיל עד דבר ההסתר שאינו אמיתי.

“וגם יחפשנו תמיד בכל דרכי האב, וגם אם לא ימצאנו לא יבכה כלל לומר נואש בנפשו. אדרבה, תמיד יבקשנו בכל לבו. ויחפשנו בכל דרכי נתיבות האב, לילך בעקבות אביו, במסילות שדרך בהן רגלי האב, ובכל מקומות שהי’ רגיל להמצא שמה. וגם אם אינו מוצא לאביו בדרכים שלו ישמח בנפשו, ומובטח שבדרכי האב הולך – שם ודאי ימצאנו …

“והנה כאשר האב רואה עוצם השתדלות הבן לחפש אותו בדרכיו, לראותו גם מאחוריו, ואינו מתייאש כלל, הרי רואה גודל התקשרותו הנאמנה, לרוץ אחריו גם בחושך ואפילה, וגם שאינו רואה לאביו בדרכים הללו, ילך וירוץ בכל כוחו עוז, גם שלא יראה פניו – אז מתעורר בלב האב אהבה רבה בכפלי כפליים מכמו שהי’ לו מתחילה לבנו.

“כי לא יוכל האב להתאפק, ומתגלה אליו ממקום המוצנע שהסתיר את עצמו, ומראה לו הארת פנים מפנימיות הלב ותוך תוכו, באהבה רבה שלא יכילנו הכלי, עד שישקנו מנשיקות פיהו לבנו בנשיקין כפולים.

“כמו האב שמשתעשע בבנו יחידו, שנושקו כפליים, כי לא יספיק בלבו נשיקה אחת, עד שישקנו עוד הפעם מרוב אהבתו אליו בחיבה יתירה … כי הרי הוכפלה אור האהבה רבה בכפלי כפליים ממה שהי’ תחילה … ודווקא מצד ההעלם והריחוק שבזה, נאמנה האהבה של הבן ביותר, להיותה באה מן הריחוק בתוספות עוז מכמו שהיא בקרוב. וכך הוא מן האב אל הבן, שמן הריחוק שנתרחק מבנו יתווסף אהבתו אליו בכפליים, בהמצאו לבן באור הארת פניו כאשר נמצא לב הבן נאמן בנסיון…”. עד כאן לשון קדשו.

 

“בן חכם ישמח אב”

 

וכדברים האלה ממש, בסגנון דומה ובשימת דגש על פרטים נוספים, כותב כ”ק אדמו”ר (מוהרש”ב) נ”ע[4], וז”ל:

“ויובן זה על דרך כשהאב רוצה לנסות את בנו הקטן וחביב אליו, לידע אם עמוקה חכמתו ואם נאמנה אהבתו אליו, הרי הוא מסתיר את עצמו ומסתלק במקום מוצנע ונעלם.

“ואם התינוק טפש הוא, לא יבין שהרחקה זאת אינה אמיתית, ויסבור שהיא אמיתי ולא יגיע לאביו לעולם, ויבכה במר נפשו על אשר לא יראה עוד את אביו. ולא יבקש אותו כלל מאחר שחושב שנסתלק באמת ומתייאש ממנו. ואף שהוא בוכה על ההעדר, מכל מקום זהו רק לפי שעה, ואח”כ ישכח עליו ואינו בוכה. ונמצא שגם אהבתו אל אביו אינה בשלימות כו’.

“אבל תינוק חכם מבין שההרחקה אינה כי אם לנסות אותו, ושע”י התאמצות לבקש את אביו תתוסף אהבת האב בכפליים, כי זה הי’ כוונת האב מתחלה.

“ועל כן לא יבכה כלל, כי אם תיכף בהסתלק האב ממנו ירוץ אחריו לבקשו בדרכי נתיבות אביו, ולילך בעקבות אביו במסילות שדרך בהם. ואע”פ שאינו רואה ומוצא אותו, אך יודע את דרכו אשר ידרכו רגלי האב, ומתאמץ לרוץ בהם לראות את אביו מאחוריו, ואעפ”י שלא יראה פניו.

“וכשרואה האב גודל התאמצות הבן, מפני גודל התקשרותו אליו, לרוץ אחריו בדרכי חשך ולא אור, הארת פני האב – אז יתוסף בלב האב אהבה רבה לבנו בכפליים, ומחזיר האב פניו אליו, ומתגלה לו בבחי’ הארת פנים ברוב אהבה וחיבה יתירה, ומנשקו בבחי’ נשיקין כפולים, מפני שתתגבר האהבה בכפליים מכמו שהייתה מצד ההרחקה, שהייתה האהבה טמונה ומכוסה בהעלם בכוונת ההרחקה ועתה נתגלית מן חשך לאור כו’.

“והדוגמא מזה יובן בעבודה ריבוי ההעלמות וההסתרים שמעלימים ומסתירים כו’. והבן חכם מבין אשר הרחקה זו אינה אמיתית ח”ו, כי אם לנסות אותו. ולזאת אף בחשך לא ימנע את עצמו מלהשתדל בכל כח עוז ותעצומות לרוץ אחרי אביו. והוא ענין לכתך אחרי במדבר כו’.

“והיינו שיתבונן איך שכל הגילוים בעולמות העליונים, כל זה הוא בחי’ הארה לבד, ואיך שכולא קמי’ כלא חשיב ממש כו’. ועל כן ראוי שתכלה אליו נפש כל חי, אליו דווקא, ולא ירצה בשום גילוי אור, מי לי בשמים כו’, כי אם כך יאתה לו שיהי’ כל חפצו ורצונו להכלל בעצמותו ית’ כו’…

“ועי”ז יאיר הוי’ פניו אלינו לעתיד בבחינת גילוי הארת פנים ביותר ובבחינת נשיקין כפולים. וכמו שכתוב ישקני מנשיקות פיהו, והן גילוי טעמי תורה שיהי’ לעתיד, שזהו גילוי בחינת מהות ועצמות אין סוף שיאיר בבחינת השגה פנימיות ממש, וכולם ידעו אותי ממש כו’.” עד כאן לשון קדשו.

 

“נסירה” של שיתא אלפי שנין

 

בשיחת ש”פ וארא ה’תשנ”ב[5], השיחה המפורסמת אודות ה”דורמיטא”, השינה והתרדמה, כביכול, למעלה, שדווקא על ידה מגיעים לגילוי הנפלא של מלכותו יתברך, מביא כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א[6] אודות “חילוק הנסירות”.

– “נסירה”, פירושה שבירה והפרדה זמנית בין שנים שהיו דבוקים תחילה בבחינת אחור באחור. מטרת הנסירה היא כדי שיוכלו לאחר-מכן להתאחד ולהתחבר בבחינת פנים בפנים. נמצא, כי באמת אין זו שבירה והפרדה, אלא שלב באיחוד וחיבור השנים באופן של פנים בפנים –

 וזו לשון קדשו: “בראש השנה היא הנסירה הכוללת של כל השנה, והוא יותר קשה … וצריך תקיעת שופר והתעוררות גדול. ונסירה שהייתה בפורים בזמן מרדכי ואסתר הי’ צרה גדולה, שהחשיכו עיניהם של ישראל כנודע, יען הייתה נסירה של שבעים שנה של גלות בבל, ובעזר השם יתברך הנסירה העתידה להיות בזמן שיבוא משיח צדקנו היא נסירה כוללת … כל שיתא אלפי שנה, לפיכך הם כל אותם חבלי משיח כו’.”

כלומר, הנסירה שישנה עתה, לקראת ביאת משיח צדקנו, היא בדומה לנסירה שבראש השנה, אלא שהיא בעוצמה גדולה פי כמה וכמה. וזאת, מכיוון שהגילוי העתידי של עצמותו יתברך יהי’ עצום, לכן גם הנסירה שקודמת לו היא גדולה וקשה בהרבה.

 

להכיר שהסילוק אינו אמיתי

 

מהשוואתו של הרבי מלך המשיח שליט”א בין הנסירה שבראש השנה לזו שלפני הגאולה עולה, כי יכולים אנו להסיק מן הביאורים בחסידות אודות הנסירה בראש השנה, על הנסירה בתקופה זו.

בספר המאמרים תפר”ח[7], מבאר כ”ק אדמו”ר (מוהריי”צ) נ”ע, ביאור מקיף וממצה אודות הנסירה. הביאור מובא בזה ככתבו וכלשונו, ודומה כי המסקנות לימינו אלה, מובנות מאליהן. וזו לשון קדשו:

“והנה עליית בחינת מלכות בראש השנה הוא בפנימיות המלכות, והוא עליית וסילוק המלכות, שעולה למעלה מעלה בבחינת עצמות אור אין סוף, דהעלי’ היא בבחינת הפנימיות דווקא … על דרך זה הוא העלי’ דראש השנה, שנשאר בחינת חושך והעלם למטה.

“וטעם הדבר מה שהעלי’ דראש השנה היא בבחינת פנימיות דווקא, הענין הוא, דהנה עיקר העלי’ הוא בכדי להמשיך אחר כך בחינת האור אין סוף שיאיר בגילוי במלכות, וזהו דווקא ע”י הסתר הקדום, שע”י ההסתר הקדום הנה עי”ז דווקא נמשך גילוי אור עליון ביותר.

“דהנה כתיב[8] בן חכם ישמח אב, פירוש, על דרך משל, אב שרוצה להבין חכמת בנו, אזי מסתיר את עצמו ממנו, בכדי לידע ולהכיר חכמת הבן, שיבין שההסתר וההעלם אינו אלא בכדי שיבקשנו הבן וימצאנו.

וכשהבן הוא חכם ומבין, שההסתר מה שאביו מסתתר ממנו, אינו הסתר וסילוק אמיתי, אלא שהוא בשביל שיחפשנו, והוא מחפש את אביו, ובהיותו בן חכם, מראה חכמתו בהחיפוש בכמה המצאות ומוצא את אביו – הנה בן חכם זה ישמח אב, דאז תגדל השמחה באביו בשביל חכמת בנו והכרתו בזה ומהחיפוש שיחפשנו בחפש מחופש לרדוף אחריו.

“והא בהא תליא, דכאשר מכיר שאינו הסתר וסילוק אמיתי, כי אם בכדי שיבקשנו, ממילא הריהו מחפש.

“והדוגמא מזה יובן למעלה, בהעלי’ וסילוק דראש השנה, שאין זה הסתר אמיתי ח”ו, כי אם תכלית הכוונה הוא בשביל זה גופא – שיכיר הבן, בנים אתם להוי’ אלקיכם, שאין ההסתר הסתר אמיתי ח”ו, רק בכדי שיחפש אותו. והוא מחפש את אור אין סוף ברוך הוא בחיפוש ביותר מעומקא דליבא, שעי”ז תגדל השמחה וההתגלות ביותר. וזהו בכסה ליום חגינו, דתכלית הכוונה בהכיסוי וההעלם הוא גילוי השמחה ליום חגינו.

 

“אנא נסיב מלכא”

 

“והנה ענין ההכרה שאין ההסתר אמיתי, יובן על פי מה שאיתא במדרש רבה[9] על פסוק[10] חלקי הוי’ אמרה נפשי: משל למלך שנכנס למדינה, ועמו כמה דוכסין וכמה איפרכים (=סוגי שרים) חד אמר, אנא נסיב דוכס פלוני (=אני לוקח את דוכס פלוני), וחד אמר אנא נסיב איפרכי פלן (=אני לוקח את  איפרך פלוני, סוג אחר של שר). והי’ שם פיקח אחד, אמר: אנא נסיב מלכא (=אני לוקח את המלך), דכולהו מתחלפין ומלכא לא מתחלף (=שכולם מתחלפים, ואילו המלך אינו מתחלף). כך חלקי הוי’ אמרה נפשי כו’ (=שאני, היהודי, לוקח את הוי’ לחלקי).

“דעם היות שהמלך מסתתר את עצמו, שהרי האלקות אינו מאיר בגילוי בעולם … ומכל מקום הפיקח מבין שכל ההעלמות וההסתרים אינם אמיתיים … אלא שאין נגלה לנו, וההסתר הוא רק לגבינו, אבל לגבי’ – אין שום העלם והסתר כלל כו’.

“והענין הוא, כי אותן שבחרו בממוצעים, כמו שאמרו אנא נסיב דוכס כו’ – מבואר במקום אחר[11] שרש הענין בזה, מפני שהם תופסים את ההסתר לאמיתי ח”ו, ואומרים עזב הוי’ כו’.

“אבל הפיקח מבין שאין ההסתר אמיתי … דתכלית הכוונה וההסתר שבבריאת והתהוות העולמות, שעי”ז באים לידי נסיונות בכמה מניעות ועיכובים, ומכל מקום יעמוד נגד כל מונע ומעכב כו’. וזה דווקא ע”י הכרתו שאין ההסתר אמיתי, וממילא כל המניעות והעיכובים אינם אמיתיים, ורק כי[12] מנסה הוי’ אלוקיכם אתכם. והיינו שכשתהי’ ההכרה הזאת יעמוד נגד כל מונע כו’.

 

“צועקים מעומקא דליבא מלך מלך”

 

“וכמו כן יובן בהעלי’ וההסתר דראש השנה, שהוא בשביל ההכרה והחיפוש.

“אמנם העלי’ וההסתר דראש השנה הוא הסתר יותר מכמו ההסתר שבהתהוות העולמות … בראש השנה הרי הוא בבחינת עלי’ וסילוק, שהוא מסתלק, ונשאר בחינת הארה חיצונית לבד. ולכן נמשל לשינה, דבעת השינה הרי החיות מסתלק ונשאר רק “קיסטא דחיותא”, דהיינו רק מה שהוא חי כו’. וכמו כן בליל ראש השנה אז ההסתר ביותר, מפני שהאור מסתלק למעלה ונשאר רק בחינת “קיסטא דחיותא”, הארה חיצונית לבד כו’.

“ותכלית הכוונה הוא ההכרה שאין הסתר אמיתי. היינו שאין הכוונה בהסתר ח”ו, כי אם בכדי שיבקשו פניו ויחפשו אותו.

“וע”י החיפוש שמחפשים אותו כביכול, צועקים מעומקא דליבא מלך מלך בקבלת עול מלכותו יתברך ברצון פנימי – הנה עי”ז תגדל השמחה וההתגלות, בחינת גילוי אור עליון יותר, עד שיהי’ גילוי אלקות בעולמות …

“וזה נעשה דווקא ע”י העלי’ בבחינת פנימיות, שנשאר העלם והסתר למטה, ויחפשו ויבקשו פניו, בחינת פנימיות ועצמיות דאור אין סוף ברוך הוא, ע”י הקריאה מעומקא דליבא, ממעמקים קראתיך כו’ – הנה עי”ז ממשיכים גילוי בחינת פנימיות ועצמיות אור אין סוף, שיאיר בגילוי בבחינת מלכות, ויהי’ הגילוי בעולמות למטה …

 

להמשיך המלוכה ע”י הביטול

 

“וזהו בכסה ליום חגינו, דכאשר בחינת הפנימיות דמלכות דאצילות עולה למעלה מעלה, במלכות דאין סוף כמו שהיא כלולה כביכול במהותו ועצמותו יתברך ויתעלה – הנה עלי’ וכיסוי זה הוא חג ומועד.

“וזהו בכסה ליום חגינו, פירוש, שהכיסוי וההעלם הזה, מה שבחינת מלכות עולה ומתכסה בההעלם העצמי דפנימיות ועצמיות אין סוף ברוך הוא, הנה זה גופא חג ומועד.

“אמנם עיקר הכוונה בהעבודה דראש השנה הוא ההכרה והחיפוש, והיינו להמשיך בחינה ומדרגה זו ע”י עבודה דווקא.

“ובכדי להמשיך בחינת הפנימיות הנ”ל שיאיר בחינת מלכות – זהו ע”י אמרו[13] לפני מלכיות. פירוש אמרו הוא לשון שבח, שעי”ז שמשבחים לפניו ענין המלוכה, והיינו ענין קבלת עול מלכות שמים וביטול הנבראים, הנה עי”ז נמשך בחינת הרצון והעונג במלוכה כו’ …

“ונוסף לזה מביאים ראיות מן התורה איך שכל המלוכה של מעלה, והן יו”ד פסוקי מלכיות כו’ –

“בזאת אסתלק כביכול מעצמותו, דהיינו מעצמות רוממות תענוגיו ושעשועיו העצמיים שבעצמיות אור אין סוף, הנקרא שעשועי המלך בעצמותו, ופונה לצמצם את עצמו בשעשועים עצמיים דעונג זה, להתענג במה שיהי’ כביכול מלך על התחתונים …

“וכנ”ל בענין ההכתרה, דע”י הביטול העצום בהשתחוואה, שבזה מראים כל עוצם ביטולם כנ”ל, אשר בזה מעוררים ומגלים מדת ההתנשאות, הנה כמו כן בהעבודה דראש השנה, שהוא קבלת עול מלכות שמים בביטול כל עצמותו בהשתחוואה רוחנית, הנה עי”ז ממשיכים בחינת המלוכה שלמעלה …

 

שאי אפשר באופן אחר כלל

 

“אך הענין הוא, דבאמת לא ע”י דיבור לבד יתחדש ויתחזק בנין בחינת דיבור עליון כו’, אלא ע”י כח העליון מן הדיבור, והוא ע”י קול השופר, שהוא ענין המצוה דתקיעת שופר והעבודה הרוחנית שבמצוה זו … שפרו מעשיכם …

“ולהבין ענין שיפור המעשה … ובכללות הוא שמקיים כל המצוות במעשה בפועל ממש, והוא חזק בזה מאד בתוקף גדול בנפשו … וכל זה בלי התפעלות כלל ובלי התעוררות אהבה ויראה, כי אם העשי’ בפועל הוא בתוקף גדול, שאינו יכול להיות באופן אחר כלל. והוא כמו טבע אצלו, שאי אפשר להיות באופן אחר.

“והוא הנקרא תמים במעשיו, דענין התמימות ידוע שהוא בלי התפעלות, אבל הוא אמת … שהוא אמיתי בעצם ואינו משתנה לעולם. ולא כמו התפעלות הלב שיכול להשתנות … אבל התמימות בלב הוא בלתי התפעלות, אבל הוא אמיתי, כי לבבו שלם בדבר כמו שהוא ממש, מבלי יטה לבבו ימין ושמאל, ולא ישונה מכל מונע כו’, כי לא יטה לבבו לעולם … ולא יחוש משום מנגד ומסית להדיחו, כי אינו מתפעל משום דבר והולך בדרכו בתמימות … והוא ענין התמימות בנקודת עצמות הרצון הפשוט שאינו נוטה לשום צד.

“וכידוע בענין כי עם קשה עורף הוא, שזהו למעליותא בנשמות ישראל, שיש בהם בחינת העקשות והתוקף שמצד הרצון שלמעלה מטעם ודעת … זהו מתוקף עצם התקשרותו באלקות בעצם נפשו ושאינו יכול להיות נפרד כלל …

“וכל זה נעשה אצלו ממילא, בלי שום התעוררות והתפעלות, אלא מצד העצם כו’, אלא שהתקשרותו בעצם בא ממילא במעשה בפועל …

“וזהו אם שפרתם מעשיכם – להיות תמים במעשה …

“ולהיות דהעלי’ דראש השנה הוא סילוק בחינת הפנימיות דספירת המלכות בפנימיות ועצמיות אין סוף, ולכן נותן בו סימנים אלו שהוא בחדש, דהכוונה הוא להמשיך חיות חדש ע”י עבודה, דהמועד דראש השנה הוא זמן ההתעלמות, אבל ההעלם אינו ח”ו הסתר אמיתי. ולכן הוא בכסה ליום חגינו, שהכיסוי עצמו הוא חג ויום טוב … וזהו בכסה ליום חגינו, דע”י העבודה ממשיכים אור וחיות פנימי חדש ברוב טוב על כל השנה”. עד כאן לשון קדשו.

 

“מה אתם יראים – כבר באתי לגני אחותי כלה”

 

בשיחה האחרונה, לעת-עתה, שהוגהה בשלימותה ע”י כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א[14], ביחד עם כל הכאב והזעקה וההדגשה שאין לכך שום הסבר, מדגיש הרבי כי עניינו של משה, נשיא הדור, הוא לגלות אלקות דווקא בתוך העולם.

ומסביר הרבי כי כאשר הגיע השבוע האחרון של חודש אדר (“מכ”ג באדר עד לסיומו של חודש אדר”) אחרי שעשו את כל ההכנות, וכבר ראו את משה רבינו מקים את המשכן בפועל. ולפתע, משה רבינו עצמו מפרק את המשכן – היו ישראל יראים. “שלח להם הקב”ה ע”י משה – מה אתם יראים, כבר באתי לגני אחותי כלה… לגני, לגנוני, למקום שהוא עיקרי מתחילה, וכי עיקר שכינה אינה בתחתונים הייתה (בתמי’) … משה (שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין) הורידה מן העליונים לתחתונים (עמד משה והורידה לארץ)”.

ומוסיף הרבי[15] שדברים אלה נאמרו במדרש על-ידי ר’ מנחם חתני’: “. . דיש לומר שרומז על שלימות הענין בהשראת השכינה למטה ע”י “גואל (ראשון הוא גואל) אחרון ש”מנחם שמו”.”

רמז כל כך עבה וכל כך ברור על מה שקרה בשבוע האחרון של חודש אדר (כ”ז אדר), כאשר נדמה למישהו כאילו ח”ו כל ה”משכן” מתפרק. ובא מלך המשיח ש”מנחם שמו” ומזכיר לנו שאין מה להתיירא, שהרי הובטחנו מתחילה[16] “באתי לגני אחותי כלה” שבדורנו זה “מורידים את השכינה למטה בארץ”!

ברור, כי איננו מפסיקים לרגע מלזעוק ולקרוא לאבינו מלכנו משיחנו כי ההעלם וההסתר כבר הי’ די והותר, כלשונו הקדוש, ואין לזה שום הסברה כלל וכלל. אנו תובעים ומתחננים כי רצוננו לראות את מלכנו בפשטות ובעיני בשר ובלי “פשט’ליך”, תיכף ומיד ממש כפשוטו.

אך יחד עם זה, ודווקא בגלל זה, אנו יודעים ובטוחים בבטחון גמור ומוחלט שההסתר אינו אמיתי, ח”ו, ואבינו מלכנו משיחנו נמצא עמנו ממש בפשטות, נשמה בגוף בעולם הזה הגשמי. ולא רק שתכלית ה”כסה” היא הגילוי, אלא שהכיסוי עצמו הוא חג ויום טוב.

ולכן שום דבר שבעולם לא יזיז אותנו מהנקודה האחת והיחידה המבטאת את כל זה, הנקודה שגם תביא להתגלות הסופית לעיני כל בשר, בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש:

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

 

הערות



[1] שיחת ש”פ ויקהל-פקודי תש”נ (מוגה) הערה 110.

[2] ד”ה באתי לגני תש”י ס”א ועוד.

[3] ח”א מספרו “נר מצוה ותורה אור”.

[4] ד”ה השמים מספרים בהמשך תרס”ו. ע’ רמח-ט.

[5] שיחה הב’. סה”ש תשנ”ב ח”א ע’ 272.

[6] בהערה 40.

[7] ע’ יב ואילך.

[8] משלי י, א. טו, כ.

[9] איכ”ר עה”פ.

[10] איכה ג, כד.

[11] ראה בארוכה ד”ה ביום עשתי עשר תשל”א. נדפס בסה”מ מלוקט ח”ג ע’ קו-ז וש”נ ובביאור עליו בספר “בחירתו של הפיקח”.

[12] דברים יג, ד.

[13] ר”ה טז, א וש”נ.

[14] שיחת ש”פ תצוה תשנ”ב.

[15] בהערה 81.

[16] במאמר הראשון, ד”ה באתי לגני תשי”א.

 

פרסום תגובה חדשה

test email