אוצר פניני החסידות ל”א – פרשת החודש

הקראת כתבה
יום שני ג׳ אדר א׳ ה׳תשע״ד
בפרשת “החודש” מסופר אודות הציווי לקחת שה, אלילם של המצרים, ולשחטו לעיניהם * ציווי מוזר, המתעלם מכל העצות הטובות של כל הידידים הטובים, ומנפץ לרסיסים את “אליל הטבע”, למרות שמציאות העולם והטבע זועקים את ההיפך * כעת, ברגעי הגלות האחרונים, אנו נדרשים לעמוד בניסיון דומה: עלינו להתעלות מעל מה שנראה לעיניים, ולהאמין לציווי ה’ ומשה עבדו * בזכות אמונה זו נגאל עם ישראל ממצרים, ובזכות אמונה זו ניגאל אף אנו תיכף ומיד ממש!
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
בעלי חיים

 

 

מה’דלי”ת שבדלי”ת’ יותר מה’אל”ף שבאל”ף’  

 

מספר המשפיע ר’ מענדל פוטרפס: בישיבת תומכי-תמימים אשר בליובאוויטש היו דרגות שונות וסוגים שונים של תלמידים.

בדו”חות המפורטים מאד אודות כל תלמיד ותלמיד, אותם הגישה ההנהלה אל כ”ק אדמו”ר מוהרש”ב נ”ע, היו דרגות שונות בטיבם של התלמידים. דו”חות אלו היו בהתחשב בכל הנתונים גם יחד: יראת-השמים שלהם, התמדתם בלימוד, מצבם בזיכוך המידות, ידיעותיהם, כשרונותיהם וכו’.

התלמידים חולקו לארבעה סוגים כללים – א’, ב’, ג’, ד’. ה’אל”ף’ היו הטובים ביותר בכל התחומים, ואילו ה’דלי”ת’ היו הפחות טובים בכל התחומים.

כל סוג וסוג הי’ מתחלק אף הוא בפרטיות יותר באותה צורה לארבעה סוגים – א’, ב’, ג’, ד’. ושוב ה’אל”ף שבאל”ף’ היו הטובים ביותר ואילו ה’דלי”ת שבדלי”ת’ היו הפחות טובים ביותר.

ולמרות זאת התבטא פעם הרבי (מוהרש”ב) נ”ע: “מן הדל”ת שבדל”ת יהי’ לנו יותר נחת מאשר מן האל”ף שבאל”ף”!

חסידים אמרו, מוסיף ר’ מענדל, שהדברים התקיימו לעיני כל בשנים המאוחרות יותר, כאשר הי’ צורך במסירות-נפש יום-יומית ובהקרבת הכל בכל מכל כל ללא שום חשבונות וחישובים, עבור המטרה והתכלית.

אז, לא תמיד עמדו ה’אל”ף שבאל”ף’ בראש המערכה. פעמים רבות, דווקא ה’דלי”ת שבדלי”ת’ היו אלו שעמדו במסירות-נפש ללא שום חשבונות והגבלות, “און האבן אויסגעפירט די כוונה” גם בתנאים הקשים ביותר.

 

החסיד ר’ פינחס רייזעס 

 

מספר המשפיע ר’ מענדל פוטרפס:

אחד מחסידיו הגדולים והמפורסמים של רבינו הזקן הי’ הגאון החסיד ר’ פינחס רייזעס.

ר’ פינחס הי’ בנו של המרא דאתרא של שקלוב, הגאון ר’ חנוך-העניך שיק,  ובאותם ימים, כאשר העיר שקלוב הייתה עיר מלאה בחכמים סופרים וגאונים, להיות רב העיר לא הי’ דבר של מה-בכך. והי’ בתחילה מגדולי המתנגדים לחסידות.

אחרי הויכוח המפורסם של רבינו הזקן עם המתנגדים במינסק[1], ויכוח שנסתיים בנצחונו המוחץ של רבינו הזקן, אמר ר’ חנוך-העניך ללמדנים שהיו אמורים לבחון את רבינו הזקן בלימוד, כי “פינחס שלי אומר שילך אל החסידים”. ואמנם, נסע אז ר’ פינחס לרבינו הזקן, התקשר אליו והי’ לאחד המיוחד מגדולי חסידיו ומקושריו.

ר’ פינחס הי’ גם ה”חוזר” של רבינו הזקן. לאחר שאדמו”ר הזקן הי’ אומר מאמרים, הי’ ר’ פינחס חוזר עליהם ולאחר-מכן “מניח” אותם על הכתב.

(כך נקראת אצל חסידים רשימת דברי הרבי – “הנחות”. לאמר, כי הדברים הינם בעצם למעלה מכל גדר וגבול, אלא שמורידים אותם ו”מניחים” אותם על הכתב).

ה”הנחות” של ר’ פינחס רייזעס, שנדפסו תחת השם “מאמרי אדמו”ר הזקן – הנחות הר”פ”, ידועות במיוחד בגודל הדיוק המופלא בכל אות ותג שיהי’ בדיוק כפי שאמרם רבינו הזקן בעצמו בלשונו הזהב.

מספרים עליו, כי כאשר הי’ רבינו הזקן מתגלגל על הארץ באמצע המאמר מרוב דביקותו, הי’ ר’ פינחס מתגלגל אחריו ומטה אוזן לשמוע את המילים שאמר רבינו הזקן בעודנו מתגלגל…

כאשר בכל זאת היו מילים ספורות שלא הצליח לשמוע, הי’ ר’ פינחס משאיר מקום ריק ב”הנחה” של המאמר. הוא אף לא ניסה להשלים את החסר לפי הבנתו, כדי שהמאמר יהי’ כל כולו אך ורק מילותיו הקדושות של הרבי, בלי אף תערובת של השכל האנושי.

נוסף לגדולתו וגאונותו בתורה בכלל, ובלימוד החסידות במיוחד, הי’ ר’ פינחס גם עשיר גדול. הי’ לו בית-חומה גדול בעירו שקלוב, ודעתו הייתה קובעת גם בין נכבדי ועסקני שקלוב המתנגדים.

מספרים שפעם שאל אותו רבינו הזקן: פינחס, לשם-מה לך אותו בית-חומה?

ויען ר’ פינחס: יאמין לי רבינו שכשלעצמי אינני זקוק כלל וכלל לאותו בית גדול. ואולם, כאשר ברשותו של פינחס בית זה – הרי דעתו של פינחס נשמעת בעיר, וכאשר יש צורך לעזור למלמד עני או לדאוג לצרכי החסידים בשקלוב מביא הדבר תועלת. ורבינו הזקן קיבל את הדברים בהסכמה ובשביעות-רצון.

 

להתרפא עם ה’אש-דת’  

 

בספר התולדות רבי שניאור זלמן מליאדי[2] מסופר סיפור נורא הוד שאירע בשמחת-תורה של שנת תקמ”ז, המלמד על כוחה של אמונה פשוטה, אותו מספר אותו חסיד מופלא, ר’ פינחס רייזעס:

“בשנת תקמ”ז, מספר החסיד ר’ פינחס, הי’ חורף קשה מאד. בחול-המועד סוכות ירד השלג הראשון בליאזנא והיו צריכים ללבוש מעיל פרווה ונעלים חמות בעת הישיבה בסוכה. רוב האורחים החסידים שבאו אז על שמיני-עצרת ושמחת-תורה לליאזנא הגיעו מצוננים מאד ואצל רבים מאד קפאו אצבעות רגליהם וידיהם.

“אותה שנה הייתה לי הזכות שרבינו הזקן הטיל עלי את שליחות ההשגחה [=על סידור ספרי התורה וגלילתם לקראת החג]. רבינו הזקן הי’ שמח מאד, ואחרי שהודעתי לו על קיום שליחותי, הזכרתי לו את החסידים החולים שהגיעו לכאן מקוררים ומצוננים היטב ושלהרבה מהם יש חום גבוה.

“רבינו הזקן ישב במשך זמן-מה סמוך על ידיו הקדושות בדביקות עצומה, וכשפתח את עיניו אמר בניגון הידוע: על תורה אומרת התורה ‘אש דת למו’. היום שמחת-תורה. שיביאו את כולם להקפות, ו’אש אוכלה אש’ – האש של שמחת-תורה תכבה את אש הקרירות…

“בן אחיו של ר’ אייזיק, ממשיך ר’ פינחס בסיפורו, הי’ חסידו של רבנו הזקן.

 לשמחת-תורה של אותה שנה הגיע בן אחיו של ר’ אייזיק  – ר’ משה אפצוגער – עם שני בניו וחותנו לליאזנא והתאכסנו אצל ר’ אייזיק.

“ר’ משה אפצוגער הי’ חלוש. הדרך והקור האיום הזיקו לו מאד. הוא שכב עם חום גבוה וגם בניו וחותנו חלו מאד. אברהם הרופא אמר שהוא מקווה שהאברכים יקומו בעז”ה בריאים ושלמים, אך ר’ משה זקן הוא וחלוש במאד, דוקר לו בשני צדדיו ויש לו חום גבוה ולכן מסופק הוא במאד אם יהי’ לו כח לעבור את החג.

“ר’ אייזיק הי’ בצער גדול וטען שהנהגה כזאת ללכת לקבל פני רבו זוהי מצוה הבאה בעבירה.

“שמיני-עצרת אחרי מעריב לקחנו אני ואפרים-מיכל משקלוב וחיים-אליהו מדוברובנא עוד כמה אברכים ללכת לאכסניות ולהביא את מי שצריך לבית-הכנסת להקפות, להתחמם ולהתרפאות ב”אש דת” של תורה.

 

התבייש לך, פיניע, בפני הכפרי החסידי  

 

“כשהגענו לביתו של ר’ אייזיק, מצאנו אותו בעיצומו של ויכוח לוהט עם בניו וחותנו של ר’ משה. הם טוענים שהאברכים צריכים לעזור לקחת את החולים ואת אביהם להקפות שבבית-הכנסת, ור’ אייזיק טוען שאסור להם לצאת החוצה, ולגבי אביהם – אין בכלל על מה לדבר ובמצבו הוא יכול להיות לבר-מינן, חס ושלום.

“כשנגשתי אל ר’ משה וראיתיו שוכב כבול-עץ, כחול ושחור בעיניים סגורות ובחום גבוה – נחרדתי כל-כך עד שהרגשתי עצמי כאבוד.

“מה הינכם אומרים – פנה ר’ אייזיק לעברנו – חולה מסוכן זה רוצים הם לקחתו לבית-הכנסת להקפות. אפילו בזמן שבית-המקדש הי’ קיים וגם בירושלים הרי גמרא מפורשת היא במסכת חגיגה: תנו רבנן שלש רגלים – פרט לחיגר ולחולה, ובפרט מצוה דרבנן. באם יוציאו את ר’ משה החוצה הרי זו שפיכת-דמים אמיתית.

“ואילו חיים וברוך, בני ר’ משה, טענו, כי באם הרבי אמר שזוהי רפואה – הרי מאמינים הם באמונה שלמה שיקחו אותו למנין להקפות של רבנו הזקן ויתרפא.

“הנני מוכרח להגיד – מספר החסיד רבי פנחס רייזעס – שבשעת מעשה לא ידעתי מה לומר. הייתי מבולבל. מצד אחד שמעתי טענותיו של ר’ אייזיק וראיתי איך שר’ משה שוכב ובוער. ומהצד השני שמעתי דיבוריהם המלאים אמונה תמימה של בני ר’ משה, אברכים פשוטים ואצלם דווקא מאירה אמונת צדיקים עד מסירות-נפש ממש בלי שום התבוננות והכנות כלל.

“השכל האנושי אומר, שר’ אייזיק צודק בוודאי. חולה כזה אסור להזיזו ממקומו והרוח הקטנה ביותר – סכנה היא בשבילו, ובפרט הרוחות החזקות המשתוללות בחוץ עלולות לגרום  שלא יוכלו להגיע אתו חיים עד בית-הכנסת.

“ואילו השכל האלוקי של הנפש האלקית אומר, שחיים וברוך בני ר’ משה צודקים. אם רבינו הזקן אמר ש”אש דת” של תורה – רפואה היא, הרי זוהי רפואה וצריכים למסור את הנפש על זה!

“מרגע לרגע הנני מתפעל ביותר מתמימות לבם של בני ר’ משה, האברכים הפשוטים. זוכר אני עד היום הבושה הפנימית שלי וכל-כך פעל עליי הדבר עד שהחלטתי שמוכרח אני להיכנס ל’יחידות’ לרבינו הזקן.

“חשבתי אז, ממשיך ר’ פינחס בסיפורו: פיניע, בנו של רבי העניך שקלובער, שלמדתי אצל גאוני שקלוב ש”ס פוסקים וחקירה, והכרתי גדלותו של רבנו הזקן על ידי הכרה תורתית, הנני כבר השנה השמינית אצל רבינו הזקן ואף-על-פי-כן הרי החומר שלי מתגבר על הצורה, התגברותו של השכל הטבעי על השכל האלקי.

“ואצל אברכים פשוטים אלה שהלכו לרבינו הזקן רק מתוך יראת-שמים של קבלת-עול, תורותיו של הרבי אינם מבינים – ואצלם ישנה ההתגברות של הצורה על החומר. בהם דווקא מאיר השכל האלקי ברגש של אמונה פשוטה!

התבייש לך, פיניע בנו של רבי העניך. התבייש לך בפני חייט הכפר החסידי והסוחר הכפרי החסידי!

 

אותה אמונת חכמים טהורה  

 

“התעמקתי כל-כך במחשבותיי ולא הרגשתי כלל מהנעשה סביבי עד שחיים-אליהו מדוברובנא דחפני באומרו שאברהם הרופא אומר שאלו הם ח”ו שעותיו האחרונות של ר’ משה.

“לא הספקתי לחשוב על הנעשה – שמעתי איך שברוך צועק אל אביו: אבא, הרבי שלח שלוחים שתלך ל’הקפות’, אבא התעורר! צריכים ללכת ל’הקפות’ של הרבי. ובחדרו של ר’ משה נהי’ רעש גדול. כשנכנסתי לחדרו של ר’ משה ראיתיו שוכב בעיניים פתוחות, פניו שמחים ומחכה שיעזרו לו ללכת ל’הקפות’ של רבינו הזקן.

“חיים-אליהו ניגש במהירות לקרוא לעוד מספר אברכים וכאן הלבישו את ר’ משה בבגדים חמים. הוא בעצמו לא הי’ לו כוח להניע שום אבר. וכשהאברכים באו – לקחוהו ל’הקפות’.

“כשנכנסתי לבית-הכנסת היכני החום על פניי. המניין הי’ מלא מפה אל פה, חלק מהקהל היו חולים והיו כאלה שאנחותיהם שברו את הלבבות.

“לפני הקידוש שעשה רבינו הזקן, קרא לשלושה חסידים, כהן לוי וישראל, ומינה אותם כבית-דין לשליחות-רפואה.

“לאחר הקידוש ציווה עליהם לקחת משירי היין שבכוס ולחלק לכל החולים. חיש קל פשטה השמועה בבית-הכנסת כי מי שיטעום משיורי היין שבכוס – יירפא.

“כשרבינו הזקן הגיע להקפות נהי’ שקט. הרבי הי’ אומר את הפסוק הראשון “אתה הראת לדעת” והפסוק האחרון “כי מציון”, והי’ משתתף בהליכה בהקפה ראשונה ושביעית.

“למחרת דיברו כולם מהמופת הגדול שקרה. אברהם הרופא אמר שאצל החולים הזקנים הי’ זה תחיית-המתים ממש, כי בדרך הטבע של חכמת הרפואה היו הם לאחר יאוש והצלתם הייתה בדרך נס שלמעלה מהטבע.

“המופת בבריאותו של ר’ משה גרם שר’ אייזיק נהי’ חסיד.

“אותה אמונת חכמים טהורה, הי’ ר’ אייזיק אומר, שראיתי אצל נכדי אחי, חיים וברוך, הפליאוני. ובאם לא ראיתי זאת בעיניי – לא הייתי מאמין לזה בשום אופן.” עד כאן מספר התולדות.

 

“אז מ’הייסט – דארף מען פאלגן”   

 

מספר הרה”ח ר’ אליעזר ננס:

בשנים הראשונות של המהפכה הקומוניסטית, הייתה אפשרות להבריח את הגבול מרוסי’ דרך גרוזי’ לטורקי’ ומשם הייתה הדרך פתוחה לצאת לשאר מדינות אירופה שלא היו תחת המגף הבולשביקי. אלא שאפשרות זו הייתה מסוכנת מאד, כי מי שנתפס בעוון נסיון לברוח באופן בלתי ליגלי מ”אמא רוסי’,” הי’ צפוי לעונש חמור מאד ולפעמים אפילו לעונש של היפך החיים.

הרבי הריי”צ פנה אז לר’ אליעזר ננס, שהי’ מגדולי המתעסקים בעבודת הקודש של הפצת היהדות, הקמת חדרים ומקוואות וכו’, בכל רחבי ברית-המועצות, והציע לו להבריח את הגבול בדרך זו. ואז, אמר לו הרבי, כאשר תעשה כן, סע לשווייץ ושם תקים מוסד שיסייע לפליטים וליהודים רבים מבחוץ.

חותנו של ר’ אליעזר חשש מאד מצעד כה מסוכן שעלול חתנו לעשות. הוא פנה אל הרבי וביקש שלא להטיל על חתנו משימה זו. והפעיל את כל השפעתו, מטעמים של קדושה כמובן, כדי שהתוכנית לא תצא אל הפועל. בסופו של דבר התוכנית אכן ירדה מן הפרק.

פעם בשעת התוועדות בפטרבורג, פנה כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ אל ר’ אליעזר ואמר לו: יודע אני את האמת מדוע לא נסעת. “האסטו געוואלט זיין לעבן מיר”, רצית להיות לידי, קרוב אליי. אבל האמת היא “אז מ’הייסט – דארף מען פאלגן”, כאשר מצווים – צריך לשמוע ולציית!

ר’ אליעזר מוסיף, שלאחר-מכן ראה במוחש כיצד אי-הציות במילואו לדברי הרבי הביא לו את כל הסבל הרב במחנות העבודה בסיביר וכו’.

אילו הי’ מתחזק לציית לכל מילה של הרבי למרות כל הלחצים מצד חותנו – הי’ יכול לחסוך את כל הסבל הרב ולהיות כל אותה תקופה בארצות הרווחה.

 

חיבה מיוחדת לאנשים פשוטים  

 

מאז ראשיתה של התגלות החסידות, ע”י מורנו הבעש”ט, נודעה ממנה חיבה יתירה אל האנשים הפשוטים[3].

לא הי’ זה רק כדי לעודדם ולחזקם בלבד, אלא שגדולי החסידים והצדיקים הכירו במעלתם הנפלאה של האנשים הפשוטים דווקא, ואף קינאו בהם.

ולא אחת שלח הבעש”ט את תלמידיו ללמוד מידות טובות וכדומה דווקא מן האנשים הפשוטים, כידוע ומפורסם.

ולכאורה דורש הדבר ביאור: על מה ולמה גדלה כל-כך מעלתם של האנשים הפשוטים, אלו שלא למדו תורה, אינם מבינים את תכלית-הכוונה, ואינם יודעים אפילו הלכות פשוטות, ובוודאי שכתוצאה מזה חסר אצלם הרבה בקיום המצוות?

מה יש בהם כל-כך שאין בצדיקים ובבני-תורה העמלים ויגעים כל ימיהם בתורה ובעבודת ה’, עובדים כל הזמן על תיקון המדות ומקיימים, כמובן, את המצוות בהידור ובזהירות ובדקדוק גדול?

 

בלי ‘ציור’  

 

מבואר בזה בחסידות: מי שלומד תורה ועוסק בעבודת ה’, התקשרותו ודבקותו עם הקב”ה היא בגלל מה שלמד, מה שהבין, מה שהרגיש, מה שנקלט בו – בגלל ה’ציור’ הטוב והאמיתי שלו.

ה’ציור’ שלו הוא אכן כדבעי, כפי שראוי להיות, ובגללו ועל-ידו הוא קשור עם הקב”ה.

אבל קשר זה אינו קשר עצמותי שאינו תלוי בשום דבר. זהו קשר עם סיבות, עם הסברים, עם הרבה הבנה והרגשה, עם הרבה ‘גילויים’. וככל שתגדל מעלת הלמדן והצדיק, כך יש לו סיבות טובות יותר להתקשר עם הקב”ה.

ומכיוון שאין הוא זקוק לגילוי’ של אותה התקשרות עצמית הקיימת בכל יהודי מצד עצם הנשמה – אין ההתקשרות העצמית מתגלית אצלו, אף כי בוודאי היא ישנה אצלו, שהרי היא נובעת מעצם הנשמה שהיא בכל יהודי בשווה.

כך נשאר הקשר שלו עם הקב”ה רק כפי מידת הסיבות וההסברים, ההבנה וההרגשה שלו.

ועד כמה שלא יהיו הללו גדולים ונפלאים – הרי הם מוגבלים במידה זו או אחרת, שהרי כל נברא הוא סוף-סוף מוגבל.

דווקא מי שאין לו ‘ציור’ – הוא אינו למדן, אינו מבין, אינו עובד ה’, אינו אוחז בשום דרגה ובשום ענין. אין לו כמעט שום ‘גילויים’. אין לו כלל וכלל סיבות אמיתיות ומוצדקות למה ומפני מה להתקשר עם הקב”ה – דווקא אצלו מתגלה אותה התקשרות עצמית שיש ליהודי עם הקב”ה, אותה התקשרות שאינה תלוי’ בשום דבר ובשום נסיבות. דווקא הוא קשור עם הקב”ה לא בגלל מה שהוא מבין ומה שהוא מרגיש, אלא בגלל מה שהוא בעצם, בלי הסברים וסיבות. בגלל שהוא יהודי, נקודה[4].

 

‘כלי’ לעצם 

 

כאשר[5] רוצים וצריכים להכניס את הגוף במים חמים, לא מתחילים מהראש, אלא מהרגל. שכן הראש והשכל אינו מסכים לזה, והוא אף מפריע לביצוע הרצון שמכאיב לו. דווקא הרגל היא זו שאין לה רצונות משלה, וברגע שהיא מקבלת פקודה מהרצון להיכנס גם למים חמים מאד – היא מבצעת זאת ללא עוררין.

ואין פירושו של דבר רק כפי שנדמה, שהראש יש בו מה שמפריע לרצון שלמעלה מן השכל, מה שמעלים ומסתיר על כח המסירות-נפש, ואילו ברגל אין מה שמפריע ומסתיר, משום שאין לה רגש ושכל לעצמה – זה נכון, אמנם, אבל זה הרבה יותר:

העובדה שאין לרגל ‘ציור’, היא ‘כלי’ להתגלות הרצון שלמעלה מטעם ודעת. כאשר הרצון מחפש היכן להתגלות, הוא אינו יכול להתגלות בדבר שיש בו מעלות ו’גילויים’. אדרבה. ככל שתגדל יותר מעלת ה’גילויים’, כך שה’ציור’ הוא גדול יותר, טוב יותר ואמיתי יותר – כך זקוקים פחות להתקשרות עצמית וכך מתגלה פחות ההתקשרות העצמית.

דווקא בביטול מוחלט מכל וכל, קבלת-עול ללא שום שכל ורגש, מודגש ביותר הקשר העצמי של יהודי אל הקב”ה והקשר העצמי של חסיד אל הרבי. כי דווקא ביודעו כי הוא מצד עצמו אינו שווה מאומה, אין לו הבנה והרגשה, אין לו עבודה ואין לו השכלה – הרי הביטול שלו הוא מוחלט, ואז הוא מתמסר לגמרי אל הרבי לקיים את הוראותיו בדרך קבלת-עול מוחלטת.

כדברי הרבי שליט”א[6]: “פעם היו אומרים, שהראש של החייל נועד רק כדי לשאת את חגורת הרובה… כשהראש מצווה על הרגל להכניס את העקב למים רותחים צריך הרגל להישמע מיד בלי להרהר בדבר, ולהבין (מידת הבנה כזו מותר שתהי’ לו…) שהכאב מרגיש הראש”.

 

כדי שהביטול ייכנס לתוך המציאות  

 

ולמרות שחסידות חב”ד חרטה על דגלה את הלימוד, ההבנה וההתבוננות – אין זה משום שהיא ויתרה ח”ו על ההתקשרות העצמית שלמעלה מטעם ודעת.

ההיפך הוא הנכון – אין כמו ליובאוויטש מי שדורש את הביטול המוחלט, הנחת עצמותו וויתור לגמרי על כל ה’ציורים’ וכל ה’גילויים’ למיניהם. כידוע לכל מי שפותח את ספרי רבותינו נשיאנו ואת תורתו של הרבי מלך המשיח שליט”א במיוחד.

אלא שכדי שביטול מוחלט זה ייכנס אל תוך תוכו של האדם, אל תוך ה’מציאות’ שלו עצמה – ולא רק שהמציאות שלו תתבטל וישימו אותה הצידה, אלא שהביטול יחדור אל תוך תוכה של המציאות עצמה – לשם כך צריך ללמוד ולהתבונן ולעמול ולהתייגע להפנים את הדברים. אבל מה שצריך לחדור אל תוך המציאות הוא דווקא הביטול המוחלט של היהודי הפשוט[7].

כפי שהי’ המשפיע ר’ מענדל פוטרפס נוהג לומר בחיוך: להיות יהודי פשוט, אין זה דבר פשוט כלל וכלל, אך להיות פשוט שבפשוטים, זהו “גאר גאר”, דבר מופלא לגמרי.

 

קשה “לצאת מן הציור”

 

זו הסיבה שדווקא לחסידים גדולים, וגדולים באמת, קשה לפעמים לקבל את הדברים בכזו פשיטות כמו ל”עמך”, האנשים הפשוטים ובעלי-תשובה:

אלו שיש להם ‘ציור’ מסויים אמיתי ונכון של הבנה והשגה, “השכלה”, “עבודה”, ואפילו ‘ציור’ של חסיד ומקושר באמת – קשה לו מאד “לצאת מן הציור”, לפעול בניגוד לשכל ובניגוד לרגש הלב.

ובמיוחד – בניגוד למה שטוען השכל של הנפש האלוקית שמביא ראיות מוצקות על-פי התורה (כמו בסיפור הנ”ל עם ר’ אייזיק) לדבריו, בניגוד להרגש שנדרש לכאורה על-פי החינוך וההדרכה של חסיד.

וככל שתגדל יותר מעלתו וה’ציור’ שלו – כך יקשה לו יותר ‘לצאת מן הציור’.

דווקא מי ש’אין לו ציור’, אין לו שכל ואין לו רגש, אין לו “השכלה” ואין לו “עבודה”. הוא לא רב גדול, לא ראש ישיבה גדול, לא משפיע גדול ולא עסקן גדול וגם לא קטן.

הוא יודע שהוא כשלעצמו אינו שווה כלום, וכל מה שיש לו הוא דברי הרבי והוראותיו – הרי אצלו הדברים פשוטים בתכלית שאין להתחשב במאומה בכל הקשור לביצוע דברי הרבי.

דווקא הוא, ה’דלי”ת שבדלי”ת’, אין לו שום בעי’ עם זה גם אם נדמה שזה מנוגד לכל ההיגיון והשכל והרגש וכו’ וכו’. הוא עושה את המוטל עליו ללא עירוב שום שיקולים משל עצמו כלל וכלל, גם אם נדמה ש”זה לא מסתדר” משום כיוון.

והאמת היא שכאשר שמים הצידה את כל ה’ציורים’ וה’גילויים’ ומתמסרים ונותנים את כל כולנו אל הרבי מלך המשיח שליט”א ללא שום חישובים וחשבונות – אזי רואים סוף-סוף שגם ה’ציור’ לא נפגע, לא בגשמיות ולא ברוחניות. אדרבה. דווקא אז יש גם את כל ה’גילויים’[8], כאשר ‘לוקחים’ את ה’עצם’ ללא שום חשבונות – “אנא נסיב מלכא”!

 

ר’ שמואל מונקעס 

 

ועוד מסיפוריו של המשפיע ר’ מענדל:

אחד מחביריו של ר’ פינחס רייזעס בין חסידי רבינו הזקן הי’ החסיד המפורסם ר’ שמואל מונקעס. גם הוא הי’ מגדולי חסידי רבינו הזקן, והתפרסם במיוחד במידת “הצנע לכת” שלו ובתעלוליו החסידותיים.

פעם הגיע ר’ שמואל מונקעס לביתו של ר’ פינחס. כמנהג הבתים העשירים הי’ הבית מסודר ונקי, יפה ומטופח, ושטיחים כיסו את הרצפה. ר’ שמואל, שבגדיו בכלל ונעליו בפרט היו מלאות בוץ ורפש, לא היסס, ואולי עשה זאת במיוחד בכוונה, ועם כל הבוץ והליכלוך שהיו על בגדיו, עלה על השטיחים וטינף אותם ברפש וטיט.

תוך שהוא משאיר עקבות על כל מדרך כף רגל, הגיע אל הסלון המיועד לקבלת האורחים החשובים, התיישב על הספה, ואף שכב עלי’ כדי לנוח, כאשר רגליו – עם הנעלים המלאות בוץ, כמובן – מונחות על-גבי המצעים הלבנים והנקיים.

אשתו של ר’ פינחס, שנפלאה על דרכו של האורח המוזר, לא חלמה לרגע לגרש את האורח המחוצף, אך בכל זאת ביקשה מבעלה שיאמר לו, שיוריד לפחות את הנעליים מן הספה ולא יטנף את הכל ברפש וטיט.

ר’ פינחס יצא אל ר’ שמואל חבירו, וכראותו כי כן, פנה אליו ואמר: שמואל, האם גם זה מתעלוליך, למה לך להכניס את הנעליים אל תוך הספה, הרי אפשר להסיר אותם כאשר שוכבים לנוח?

מה?! דברים כאלו תופסים מקום אצלך? – הגיב ר’ שמואל. וזאת, אחרי כל מה שלמדנו אצל רבינו הזקן שהכל אין ואפס ושום דבר אינו תופס מקום לפניו יתברך, כי ‘לית אתר פנוי מיני” ו’כולא קמי’ כלא חשיב’?! אם כן, אין אנו חברים, שלום לך ותהי’ בריא!…

ור’ שמואל קם בזריזות, ועזב במרוצה את הבית.

 

רכב על מטאטא לכפר על ‘חטאו’ 

 

ר’ פינחס נדהם לרגע, אך מיד התעשת, יצא את הדלת והתחיל לרדוף אחרי חבירו הטוב עד שהשיגו באמצע הרחוב, אחז בו בחזקה, ואמר לו: שמואל, חברים אנו!

אין יכול אני להיות חברך, כאשר דברים כאלו תופסים מקום אצלך?! הגיב ר’ שמואל, וניסה לעזוב את חברו האוחז בו בחזקה.

בכל זאת, חברים אנו, פסק ר’ פינחס והחזיק בחוזקה בחבירו הטוב ולא הניח לו להישמט. חברים אנו, חברים!

לבסוף נכנע ר’ שמואל לתחנוניו של חבירו, והסכים לחזור ולהיות חבירו, אך בתנאי אחד: שר’ פינחס – הגביר הגדול הגאון העצום והחסיד המפורסם – ירוץ ברחובות שקלוב, בה כולם מכירים אותו עם כל גדולתו ותפארתו, ו’ירכב על מטאטא’ ברחובותי’ הראשיים של העיר כדרכם של הילדים הקטנים והשוטים.

רק אז יכופר לו ‘חטאו’, ובזה הוא יוכיח כי כל ענייני העולם-הזה, עם כל הכבוד והגדולה המגיעים לו, אינם תופסים שום מקום אצלו. רק אז, אמר לו ר’ שמואל, נשוב להיות חברים…

ור’ פינחס סבר וקיבל. לתדהמת כל אנשי העיר, יצא ר’ פינחס אל הרחובות הראשיים של שקלוב ורץ לכל אורכם כשהוא רכוב על מטאטא, כמנהג השוטים והילדים הקטנים.

כל אנשי העיר שראוהו בקלונו, נדו לו בראשם, ובטוחים היו כי יצא מדעתו, רחמנא-ליצלן. הם בירכו אותו ברפואה שלימה וקרובה, ושזכות התורה שלמד, יראת השמים שלו ורוב הצדקה שנתן – תעמוד לו לחזור לאיתנו ולבוריו.

אז ורק אז חזר ר’ שמואל להיות חבירו הטוב של ר’ פינחס.

 

בזכות האמונה נגאלנו  

 

כך, מילה במילה, נכתב בעלון “שיחת השבוע”[9] על יסוד דברי הרבי שליט”א[10], תחת הכותרת: בזכות האמונה נגאל עם-ישראל מהגלות:

“תשע מכות כבר ניתכו על מצרים. היאור הפך לדם. צפרדעים, כינים וערוב מיררו את חיי המצרים. הם סבלו משחין פורח. הדבר היכה בבהמותיהם. הברד והארבה חיסלו את יבוליהם. שלושה ימים ישבו בחושך אפלה – וכלום. פרעה עודנו עומד במריו. שוב ושוב שמעו היהודים כי הנה-הנה הם עומדים לצאת ממצרים, ותוחלתם נכזבה.

“ואז מגיע ציווי מוזר ומפתיע. כל משפחה נצטוותה לקחת בעשרה בניסן שה, להחזיקו בבית ארבעה ימים, ולשחטו לקרבן פסח בי”ד בניסן. חז”ל שואלים לשם-מה נדרשו להחזיק את השה בבית ארבעה ימים? והם משיבים, שהמצרים קידשו את השה והחשיבו אותו לאליל. לכן נצטוו היהודים לקחת את השה לביתם, להחזיקו שם זמן ממושך, כדי שהמצרים יבחינו בכך וישאלו לפשר הדבר. ואז יאמרו להם היהודים, שהם עומדים לשחוט את השה – האליל המצרי – ולהעלותו לקרבן לה’.

“זה הי’ מבחן קשה שדרש מסירות-נפש. עצם הכוונה לשחוט את השה הייתה התגרות במצרים. על-אחת-כמה-וכמה ההפגנה הפומבית של החזקת השה בבית ארבעה ימים. אולם בני-ישראל נדרשו ערב הגאולה להפגין עוז-רוח ואמונה איתנה, ובזכותם זכו להיגאל בליל הפסח.

“שבעה ימים אחר-כך הועמדו בניסיון חדש וקשה פי כמה. המצרים רודפים אחריהם, ואילו הם לכודים מול הים. עשר המכות היו אמורות להשפיע על החלטתו של אדם – פרעה – וזה דבר אפשרי. אבל כאן הם עומדים מול ים, מול מציאות אימתנית, איזה נס יוכל להועיל כאן?

“אבל הקב”ה מצווה את משה רבנו: “דבר אל בני-ישראל ויסעו”. קדימה, לצעוד לעבר הר-סיני. יש ים, אין ים – קדימה!

“בני-ישראל נכנסים לתוך הים, והמים כבר מגיעים עד צווארם. ואז קורה הנס והים נבקע. שוב מבחן אמונה קשה מנשוא, שרק לאחר שהעם עמד בו, קרה הנס.

 

בזכות האמונה ניגאל

 

“מתכונת זו של יציאת מצרים מאפיינת גם את הגאולה העתידה, מדרשי חז”ל מלאים תיאורים של הניסיונות שיצטרכו היהודים לעבור ערב הגאולה. אך דומה, שהניסיון הקשה ביותר הוא זה הנוכחי, שבו הננו נדרשים לרומם את האמונה מעבר לכל מה שמכתיבה המציאות הטבעית.

“אלפיים שנות גלות עומדות להסתיים בימינו אלה. אלפיים שנים של העלם והסתר, שבהן נראה הי’ כאילו המציאות הטבעית היא המציאות היחידה. אנו עומדים בפיתחה של תקופה חדשה, שבה יתגלה הקב”ה שמעל הטבע ומעל מגבלותיו, ולפני הגילויים של תקופת הגאולה, נדרשים אנו לעבור מבחן דווקא בנקודה זו.

“האליל של התקופה שלנו הוא הטבע. האנשים בימינו רואים את עצמם כאנשים ריאליים, שבוחנים את המציאות בכלים רציונליים, טבעיים. לכל דבר יש הסבר טבעי, ואם אין – זו רק שאלה של זמן. המחקר המדעי הגיע לרמות גבוהות ביותר, ויש שורה ארוכה של מומחים לכל תחום ולכל נושא.

“ופתאום קמים יהודים ומנפצים את כל האליל הטבעי. הם מתייצבים מול רופאים ופסיכולוגים וחוקרים למיניהם ואומרים דברים שמנוגדים לכל היגיון טבעי. הם אומרים זאת מכוח האמונה האיתנה בדבריו של הרבי שליט”א ומתוך הביטחון בהכרזתו הברורה, כי הננו עומדים לקראת הגאולה האמיתית והשלמה.

“ציבור גדול ועצום של רבבות יהודים שלמד במשך השנים את שיחותיו ומאמריו של הרבי שליט”א, עומד היום ומתעלם בהפגנתיות מהמציאות הטבעית. אין זו ציפיי’ לנס, אלא ביטחון גמור בנס הקרוב לבוא.

“בזכות האמונה הזאת ניגאל בקרוב ממש”!

עד כאן הציטוט מ”שיחת השבוע”.

 

לא מתחשבים בטבע

 

כשאנו קוראים בתורה את פרשת החודש, בה מסופר אודות אותו ציווי מוזר ומפתיע, להתעלם מכל העצות הטובות של כל הידידים הטובים, לקחת את אליל הטבע ולהכריז קבל עם ועולם במשך זמן ממושך כי מתכוננים לשחוט אותו – להתעלם ממנו לחלוטין, לנפץ אותו לרסיסים ולהכריז כי “דבר[11] אלוקינו יקום לעד”, גם אם כל מציאות העולם והטבע זועקת את ההיפך,

נעשה אנו את שליחותנו-תפקידנו בשעה גורלית זו, את “הדבר[12] היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש”.

נפגין כולנו אמונה וביטחון מלא ומוחלט בדברי מלכנו משיחנו שליט”א, אשר הוא חי וקיים לעד, ועומד ומכריז וקורא לכולנו, לכל בית ישראל ולכל העולם כולו, מעל “גג בית המקדש” אשר בברוקלין[13]: “הגיע זמן גאולתכם”[14].

לעת כזאת, אנו כולנו עומדים בניסיון, לא מתחשבים כלל וכלל באליל הטבע. אדרבה, מנפצים אותו לרסיסים. ומביאים אל תוך תוכו של הטבע והעולם, את גילוי אור אין סוף שלמעלה מכל מדידה והגבלה.

וזה מה שמביא את התגלות הרבי מלך המשיח שליט”א לעיני כל בשר בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”!

 

הערות



[1] ראה סה”ש תש”ב (לה”ק) ע’ מז ואילך ועוד.

[2] ע’ קח ואילך וש”נ.

[3] ראה לדוגמא בעלמא במכתבו של כ”ק אדמו”ר מוהריי”צ הנדפס בסוף ס’ התהילים ע’ 194 ואילך.

[4] ראה לקו”ש ח”ט ע’ 74 ואילך ועוד.

[5] ראה לקו”ש שם ובפרט בהערה 30 ובכ”מ.

[6] התוועדויות תשי”א ח”א ע’ 31 ואילך.

[7] ראה בזה גם בספר “התוועדות חסידותית” ח”ב פכ”ד וש”נ ועוד.

[8] ראה שיחת ש”פ במדבר שם ובכ”מ.

[9] מספר 377.

[10] לקו”ש ח”א ע’ 128.

[11] ישעי’ מ, ח.

[12] שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב.

[13] קונטרס בית רבינו שבבבל הערה 38. התוועדויות ח”א ע’ 419.

[14] יל”ש ישעי’ רמז תצט.

 

פרסום תגובה חדשה

test email