"אמרי זושא"  

ה'פרטיזן' הבלתי-נשכח, הרה"ח ר' זושא וילמובסקי הי' נוהג מפעם לפעם להיכנס לישיבת תומכי תמימים בכפר חב"ד. בפרט לחדר האוכל שבישיבה, לטעום מהדייסא של תומכי תמימים. הוא הי' מתיישב ליד כמה מתלמידי התמימים, שומע מהם וגם אומר להם מאמרותיו שנאמרו כאילו חצי בצחוק חצי ברצינות, אבל לאמתו של דבר הרבה הרבה הי' מה ללמוד מהם.

לפעמים הי' ר' זושא עצמו מתבטא בחיוך על אימרות אלו שלו: אין אלו תורות וגם לא דרשות. אלו בסך הכל אימרות – "אמרי-זושא".

חלק מהדברים היו חידושים והסברים ופלפולים שלו בהלכות המלך המשיח ברמב"ם. בכך הי' ה"קאך" (ההתלהבות) שלו תמיד. אבל כנראה לא התייחסנו לכך מספיק ברצינות, ואינני זוכר מאומה מכל חידושים וביאורים אלו.

ר' זושא ביקש ממני פעם לשבת אתו ולהעלות על הכתב מפיו את אימרותיו אלו, אבל לא מצאתי פנאי לכך והדבר לא יצא אל הפועל. אולי בכתיבת כמה מאימרותיו להלן נצא ידי חובה לפחות במשהו.

דוגמא אחת קטנה מאותם אימרות: לפעמים הי' ר' זושא נכנס לאחד מחדרי השיעורים בישיבה, ששימש אז גם כולל-אברכים, הי' מסדר כמה כסאות זה ליד זה ונשכב עליהם לנוח. תוך כדי כך הי' מפטיר את אימרתו, "אמרי-זושא": לישון אסור. אסור לישון אפילו רגע אחד! אבל לנוח – לנוח מותר אפילו עשר שעות…

יום התייסדות המטבח  

כך הי' מרגלא בפומי' של ר' זושא, ובפרט בהיכנסו לחדר האוכל בישיבה: מסופר[1] כי יום התייסדות ישיבת תומכי-תמימים הי' בט"ו אלול, אך התחלת הלימודים בנגלה ודא"ח הי' בח"י אלול.

נשאלת השאלה, אם התחלת הלימוד הייתה בח"י אלול, מה פירוש הדבר שהתייסדות הישיבה הייתה בט"ו אלול, והרי אז עדיין לא התחיל מאומה בישיבה?

הפירוש הפשוט לכאורה הוא שההחלטה וההכרזה של כ"ק אדמו"ר מוהרש"ב נ"ע על הקמת הישיבה הייתה בט"ו אלול. אך ר' זושא לא הסתפק בכך. הוא סבר שאי אפשר לקרוא לכך התייסדות כשאין עדיין שום דבר בפועל.

והי' ר' זושא מבאר ומסביר שהמטבח של תומכי-תמימים הוא הוא שנוסד בט"ו אלול. משום שאחד העניינים העיקריים בתומכי-תמימים הוא שלא רק הלימוד יהי' כראוי, אלא שגם האכילה והשתי' יהיו חלק עיקרי ויסודי מהישיבה ומעבודת ה'. ועד כדי כך אמרו, שמי שאכל מן ה"קאשע" (הדייסא) של תומכי-תמימים לא ימות בלי תשובה. ולכן נחשב יום ייסוד המטבח ליום התייסדות הישיבה…

בכך הי' ר' זושא גם רומז לביאור בדרך צחות מדוע הוא נוהג להיכנס דווקא לחדר האוכל לטעום מן ה"קאשע" של תומכי-תמימים…

רבי, מלך ואבא  

כך הי' ר' זושא נוהג לומר:

מתוך כל החגים והמועדים ישנם שלושה מועדים מיוחדים השייכים במיוחד אלינו, לדור השביעי, לכ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א:

היום הבהיר י"ד כסלו, יום חתונת הרבי מלך המשיח שליט"א עם הרבנית חי' מושקא.

היום הגדול והקדוש, יום קבלת הנשיאות, יו"ד-י"א שבט.

והיום הבהיר י"א ניסן – יום הולדת הרבי מלך המשיח שליט"א.

[דיבורים אלו היו הרבה לפני שהתגלו הימים-טובים הנוספים של דורנו זה: ר"ח כסלו, כ"ח סיוון, וכל ימי ה'דידן-נצח'].

שלושה עניינים, הי' ר' זושא אומר, ישנם בקשר שלנו עם הרבי. הרבי עבורנו הוא: רבי, מלך ואבא.

י"ד כסלו הוא[2] "דער טאג וואס מ'האט מיר פארבונדן מיט אייך און אייך מיט מיר. איך וועל אייך מאטערן און איר וועט מיר מאטערן, און צוזאמען וועט מען אויסמאטערן די גאולה האמיתית והשלימה" – היום שקישר אותי עמכם ואתכם עמי. אני אייגע אתכם ואתם תייגעו אותי וביגיעתנו יחדיו נצליח להביא את הגאולה האמיתית והשלימה.

ביום זה קיבלנו את הרבי בתור רבי. כפי שהוא בפשטות, שעל-ידי חתונה זו, כאשר נהי' הרבי שליט"א חתנו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ נ"ע, התחיל הקשר עמנו.

יו"ד-י"א שבט הוא היום בו קיבל הרבי את הנשיאות ונהי' נשיא ומלך עלינו.

וי"א ניסן, יום ההולדת של הרבי שליט"א.

יום ההולדת של כל אחד  

לכאורה הי' מקום לומר שי"א ניסן הוא בעצם רק יום אישי ופרטי של הרבי לבדו. יום שלכאורה אינו שייך אלינו, לקהל החסידים ולכל עמך ישראל. שהרי ביום זה לא נוצר עדיין לכאורה שום קשר בינינו לבין הרבי. הרבי נולד, לכאורה, כאדם פרטי וכך גדל והתעלה.

רק מאוחר יותר, כאשר הרבי שליט"א נעשה חתנו של כ"ק אדמו"ר מהוריי"צ, אז נוצר הקשר עמנו. והקשר העיקרי עמנו החל רק בכח סיוון תש"א, כאשר הרבי שליט"א הגיע לארצות הברית, והרבי הריי"צ מינהו והעמידו בראש כל המוסדות שהקים ב"חצי כדור התחתון". רק אז התחיל הרבי מלך המשיח שליט"א לפעול בגלוי כמצביא ומנהיג ומנהל, עד שקיבל את הנשיאות בשנת תש"י-תשי"א.

נמצא לכאורה שי"א ניסן הוא יום אישי ופרטי של הרבי שליט"א, ששייכותו של יום זה אלינו היא לא ישירה כל כך.

אך האמת היא, הי' ר' זושא מטעים ומדגיש, להיפך.

דווקא בזה הוא ייחודו של היום הבהיר י"א ניסן – בכך שגם עניין אישי ופרטי של הרבי גם הוא שייך אלינו ואינו כלל וכלל עניין אישי ופרטי שלו בלבד.

כי הקשר שלנו עם הרבי הוא בכל מהותו ועצמותו ממש, מבלי שום נקודה שבה הוא כאילו לבדו בלעדינו. בכך דווקא מתבטא תכלית הקירוב והדביקות שלנו עם הרבי, בזה שהוא ממש כמו אבא שלנו.

והאמת היא שזה הרבה הרבה יותר מכך, אך זהו המשל הגשמי הקרוב ביותר לשבר את האוזן.

ועל דרך דברי הרבי מלך המשיח שליט"א אודות יום הגאולה ג' תמוז^[3]:

"הטעם שלא קבע כ"ק מו"ח אדמו"ר את יום השלישי בתמוז ליום טוב, רק את הימים י"ב וי"ג תמוז – יש לומר, לפי שכל עניינו של נשיא ורועה ישראל הוא להשפיע לאנשי דורו (וענייניו הפרטיים אין נחשבים אצלו – בערך זה), ומכיוון שבהיותו בגלות, יכולתו בהשפעה הייתה מוגבלת ביותר, לא קבע את יום הג' בתמוז ליום טוב.

"אמנם, התקשרות חסידים לרבי נשיא – צריכה להיות לכל מה שהוא (ובפרט שנשמה כללית, גם ענייני' "הפרטיים" שייכים לכלל ישראל), ולכן חסידים עליהם לחוג גם את יום הג' בתמוז".

אדרבה, הי' ר' זושא אומר, ענין אישי ופרטי הוא ענין עצמותי ופנימי הרבה הרבה יותר. וכאשר גם זה שייך אלינו, הרי דווקא זה מורה על שייכות עמוקה ופנימית ועצמותית הרבה הרבה יותר.

"משיחת ראש בני ישראל למלך המשיח"  

האמת היא שי"א ניסן אינו רק יום אישי ופרטי בלבד. הרבי מלך המשיח שליט"א בעצמו אומר על יום זה דברים נפלאים ביותר אודות שייכותו המיוחדת לכל אחד ואחת ממש.

יום ההולדת של נשיא הדור, אומר הרבי שליט"א^[4], הוא יום שמחה לכל אשר בשם ישראל יכונה.

זהו ממש יום ההולדת שלנו, של כל אחד ואחת מאתנו. של כל יהודי, בפרט של כל אשר בשם חסיד יכונה, ובפרט ובמיוחד של "חיילי בית דוד", "לגיונו של מלך".

זהו היום בו גובר מזלו של הנשיא-המלך, ומכיוון ש"הנשיא הוא הכל"[5], הכל ממש, הרי ביום זה גובר מזלם של ישראל בכלל ושל כל אחד ואחת מישראל בפרט. ועד שאין צורך בהזכות של החודש והמזל שלו, בגלל שישנו עניין נעלה יותר – התגברות המזל דישראל[6].

ביום זה, בו נולדה[7] בחינת הי"א, בחינת "אנת הוא חד ולא בחושבן"[8], שלמעלה מהעשר ספירות ולמעלה מכל מדידה והגבלה לגמרי. ואז מתחיל הגילוי של בחינה זו, בחינת הי"א, ולא סתם י"א אלא י"א בחודש ניסן, חודש שעניינו "נסי נסים" – להימשך ולהתגלות בעולם למטה דווקא[9].

ועד שעניינו של יום אישי ופרטי זה, כפי שמבאר הרבי בסופה של אותה שיחה נפלאה^[10], הוא – לא פחות ולא יותר – "משיחת ראש בני ישראל למלך המשיח"!

אנא נסיב מלכא

ידועה תורת הבעש"ט[11] על הפסוק[12] "תפילה לעני כי יעטוף ולפני הוי' ישפוך שיחו":

ישנו מי שנכנס לחצר המלך ורואה את כל הגילויים הנפלאים והוא מתפעל ומתרגש כל כך עד שעומד במקומו ואינו ממשיך הלאה. די לו בגילויים נפלאים אלו.

ישנו פיקח יותר, שממשיך ללכת הלאה, אבל כאשר מגיע אל תוכו של היכל וארמון המלך ורואה את הדברים הנפלאים של מה שקורה שם – הוא מתבלבל לגמרי מבלי שיעלה כלל על דעתו ללכת ולהתקדם הלאה. וכן הלאה והלאה.

וישנו מי שמגיע עד המלך עצמו ממש, אבל כאשר הוא רואה את כל גודל עוצם ההפלאה שסביב המלך – הרי דווקא בגלל כל ההפלאה האמיתית שמסביב, הוא עלול לשכוח מהמלך עצמו.

וככל שתגדל יותר מידת הבנתו והרגשתו בהפלאת ה'גילויים', כך מתפעל ומתרגש הוא יותר ממה שמסביב ועלול הוא לשכוח מהמלך עצמו.

דווקא העני, שאין לא שום הבנה והשגה בגדלותו של המלך ובכל ה'גילויים' שמסביב – אותו אי-אפשר לבלבל. שום דבר אינו יכול להסיט אותו מן המלך עצמו. הוא לא יביט לצדדים, לא יבקש אוצרות גשמיים ולא רוחניים. הוא רוצה דבר אחד – את המלך עצמו. כאשר זו "תפילה לעני" – אזי כל בקשתו אינה אלא את המלך עצמו, ש"לפני הוי' ישפוך שיחו". "אנא נסיב מלכא"!

והרבי שליט"א מוסיף ומבאר[13] שכאשר חסר בנקודה זו. כאשר מוכנים להסתפק ב'גילויים' ובעילויים נפלאים ביותר ואפילו אותם 'גילויים' של המלך עצמו – "דאיין גן-עדן, דאיין עולם-הבא [=הגן-עדן שלך, העולם-הבא שלך], עלולים לבוא מזה עד למטה מטה, ועד לומר כאילו ח"ו עזב ה' את הארץ ביד השרים ונציבי המלך, בטענה שהמלך עצמו מינה אותם על כך[14].

התקשרות של עצם בעצם

בכל אופן, אין לך דבר שאין לו מקום[15], וגם אימרתו זו של ר' זושא בקשר לי"א ניסן יש ללמוד ממנה הרבה.

היום הבהיר י"א ניסן, אומר ר' זושא, מבהיר ומדגיש שההתקשרות שלנו עם הרבי אינה תלוי' רק בפרט מסויים בו – בכך שהוא מלמד אותנו תורה, בכך שהוא מדריך אותנו בעבודת ה', בכך שהוא משפיע לנו את כל העניינים הגשמיים והרוחניים, ואפילו לא רק בכך שאנו תלויים בו וכל מה שיש בנו הכל בא ממנו.

כל אלה סיבות מוצדקות ואמיתות, אבל אנו קשורים עם הרבי בכל עצם מציאותנו, למעלה מכל הסיבות ומכל ההסברים, אפילו האמיתיים ביותר.

אנו מקושרים אליו ודבוקים בו בדביקות של עצם בעצם, באופן שאינו תלוי בשום דבר כלל. ולכן גם הוא, מצדו, קשור עמנו בכל מהותו ועצמותו ממש, בעצם עצמותו.

לכן גם ענין אישי כל-כך כמו יום הולדת, אינו רק ענין אישי ופרטי שלו לבדו – כי אין לו בכלל עניינים אישיים ופרטיים שאינם קשורים עמנו, עבדיו חסידיו ומקושריו, שכן כל מהותו ממש מסורה ונתונה אלינו, כשם שכל מהותנו ועצמותנו קשורים ודבוקים בו.

ולמרות שאנו כל כך רחוקים ממנו, ללא שום ערך ויחס כלל וכלל וכו' וכו', הרי הוא מצדו, בכוחותיו שלו, פועל את ההתקשרות הזו, שאינה תלוי' בשום ענין ובשום דבר.

ומכיוון שזה לא נעשה על ידינו, בכוחות המוגבלים שלנו, כי אנו דלים וריקים אנו ואין לנו מצד עצמנו מאומה, אלא מלמעלה, בכוחו הבלתי מוגבל, לכן שום דבר אינו יכול לפגוע ואפילו להזיז משהו בהתקשרות זו.

אנו מצדנו יכולים וצריכים לקבל ולקלוט זאת על-ידי ההתבטלות המוחלטת מכל וכל, בעצם מהותנו ומציאותנו כולה.

לבוא ולהביא לכינוס י"א ניסן

נעשה הכל כדי שהעוצמה הנפלאה של יום זה לא תישאר רק נחלתם של ד' האמות שלנו, של אנ"ש והמקורבים בלבד. אלא, כדברי הרבי מלך המשיח שליט"א – "כל אחינו בני ישראל בגדר אנ"ש הם"^[16]. ואם כן הרי עלינו להרעיש את העולם כולו בידיעה והכרה והכרזה שהנה מגיע יום מלכנו משיחנו, ויום הולדתו של מלך המשיח הוא יום שמחה לכלל ישראל, לכל יהודי, לכל אשר בשם ישראל יכונה.

בוודאי יעשה כל אחד ואחת מאתנו כל התלוי בו להצלחת הכינוס לכבוד י"א ניסן, ולמרות כל ההכנות לחג הפסח ידאג שיבואו וישתתפו בו בפועל עוד ועוד יהודים, אנשים נשים וטף, מנער ועד זקן טף ונשים. ופשיטא שיבוא וישתתף בו בגופו, עם כל בני משפחתו, לבושים בגדי שבת ויום טוב, ועומדים בציפי' דרוכה לראות גם בעיני-בשר את עניינו של י"א ניסן (כנ"ל) – "משיחת "ראש בני ישראל" למלך המשיח".

ועצם ההחלטה, עוד לפני שנספיק לחשוב לתכנן ולהכין, עוד הרבה הרבה לפני י"א ניסן, ברגע זה ממש – תביא בגלוי ובפשטות את עניינו של י"א ניסן, ש"יכירו וידעו כל יושבי תבל כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון", ואז יתקיים הכינוס הגדול וההתועדות הגדולה ב-770 המחובר לבית-המקדש השלישי, על-ידי מלכנו משיחנו שליט"א בגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

"יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד"!

הערות