אוצר פניני החסידות ל"ד – לימוד הרמב"ם היומי וסיומי הרמב"ם

הקראת כתבה
יום שני ד׳ אדר א׳ ה׳תשע״ד
"א בעל-שם'סקער ענין" – הרבי עורך "סיום-הרמב"ם" אחרי ג' תמוז ב"דבר-מלכות" השבועי! * לעשות "שטורעם" מסיומי-הרמב"ם הן הארציים והן כל אחד בסביבתו * להביא כמה שיותר יהודים ללימוד יומי ברמב"ם ולהתקשרות יומית אל הרבי מלך המשיח שליט"א * הרמב"ם הוא ספר "הלכות הלכות", הכולל את כל התורה שבעל-פה כולה באופן המובן לקטן ולגדול * תחילת הרמב"ם היא ההתחלה של כל התורה וסיומו הוא התכלית של כל התורה
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
כחול כהה

 

"א בעל-שם'סקער ענין"

 

     בהמשך להוראה שבאה בהמשך ישיר ל"שיחה הידועה" בכ"ח ניסן, "עשו כל אשר ביכולתכם", כאשר הרבי שליט"א מבהיר[1] כי "הדרך ישרה, הקלה והמהירה מכל דרכי התורה, להביא התגלות וביאת המשיח בפועל ממש" היא "לימוד ענייני גאולה ומשיח בתורה, ובפרט בתורתו (מאמרים ולקוטי שיחות) של נשיא דורנו".

     וכבר נכתב כמה פעמים במסגרת זו שעיקר הכוונה היא לשיחות של הדבר-מלכות תנש"א-תשנ"ב בהם מדובר לא רק ענייני גאולה ומשיח בכלל, אלא במיוחד[2] המעמד ומצב בו נמצאים עתה, שעומדים על סף הגאולה ממש ותיכף ומיד ממש "הנה זה משיח בא", שעל ידי זה אפשר "לחיות עם משיח" כפי הנדרש מאתנו עתה.

     ובהמשך לדברי קדשו של הרבי שליט"א[3] "והלוואי היו מדקדקים" במאמרים וגם בהשיחות מהשנה האחרונה לעת עתה –

     נתעכב כאן קצת גם על כמה דקדוקים בשיחות מופלאות אלו של הדבר-מלכות, נוסף על העיקר, מה שכתוב בהן במפורש ובהדגשה.

     לכל לראש, לא אוכל להתאפק מלהזכיר שוב ושוב משהו מופלא ביותר, ממש "א בעל-שם'סקער ענין" – מסוגי המופתים המופלאים המיוחסים למורנו הבעל שם טוב – "סיומי-הרמב"ם" שהרבי שליט"א עורך אחרי ג' תמוז!

     ובהקדם: ידועה החיבה המיוחדת שהרבי מלך המשיח שליט"א מייחס ללימוד הרמב"ם בכלל, ללימוד הרמב"ם היומי בפרט, ולעריכת חגיגות סיום-הרמב"ם בזמן בו מסיימים את הלימוד היומי[4].

     גם בשנים שלפני התקנה הקדושה הי' ריבוי שיחות, פלפולים ושקלא-וטריא בדברי הרמב"ם מתוך חביבות מיוחדת, וכמה פעמים ערך הרבי שליט"א גם "סיום-הרמב"ם", כמו למשל בי"ט כסלו תשל"ה.

     הפעם הראשונה שהרבי שליט"א דיבר על תקנת לימוד הרמב"ם היומי הייתה בסעודת-משיח, באחרון של פסח ה'תשד"מ.

     יום התחלת לימוד הרמב"ם היומי בפעם הראשונה נקבע לז"ך ניסן ה'תשד"מ – אותו יום בו נאמרה כעבור כמה שנים, בשנת תנש"א, השיחה הידועה "עשו כל אשר ביכולתכם". ובמשך השנים הי' ריבוי עצום של שיחות על הרמב"ם היומי[5].

     כאשר הרה"ח ר' מנחם נחום שי' גרליצקי, מגבאי 770, הכריז פעם, באחת ההתוועדויות של הרבי שליט"א אודות חגיגת-סיום של אחד מספרי הרמב"ם, נתן לו הרבי בקבוק משקה והוסיף שבוודאי יערכו לא רק סיום ספר אלא גם "סיום" על כל הלכה והלכה ברמב"ם!

     ואכן יש לציין שבעקשנות חיובית ראוי' לציון במיוחד מארגן הרב גרליצקי, יחד עם הרה"ח ר' יקותיאל מנחם שי' ראפ, בכל סיום-הלכה ברמב"ם חגיגת סיום ב-770. ומדובר ממש על כל כמה ימים במשך יותר מעשרים שנה! 

     כשהגיע זמן סיום המחזור היומי בפעם הראשונה, יום מלכנו משיחנו י"א ניסן תשמ"ה, הגי-ה הרבי והוציא לאור לקראת יום זה את "סיום-הרמב"ם" המופלא שערך בי"ט כסלו תשל"ה, מלבד ה"סיום" שערך ביום זה עצמו.

 

הרבי עורך סיום-הרמב"ם ועושה מזה "שטורעם"

 

     מאז, בכל שנה ושנה כשמגיע זמן הסיום, עורך הרבי שליט"א בעצמו "סיום-הרמב"ם" בהתוועדות הסמוכה ליום הסיום בשיחה מיוחדת של "הדרן" על הרמב"ם. ויחד עם זה הוא מדגיש ותובע לערוך ברוב פאר והדר את חגיגות סיום-הרמב"ם. הן במישור המקומי – בכל מקום ומקום, וכל המרבה הרי זה משובח, והן במישור הארצי והעולמי.

     בהתוועדויות ובשיחות-הקודש חוזר הרבי מלך המשיח שליט"א באריכות ובהתלהבות אש-קודש על תביעה זו. לאחר-מכן הוא מגי-ה את השיחות ונחתום בטבעת המלך על-מנת להפיצן בצורה הרשמית ביותר בשמו. זאת, גם בשנים הקודמות, כאשר רוב השיחות שהרבי אמר יצאו לאור רק באופן בלתי רשמי תחת הכותרת "בלתי מוגה".

הרבי אומר שוב ושוב שכל אחד ואחת מחוייב וזכאי להשתתף בחגיגות הסיום בגופו בממונו ובנפשו, ומחוייב וזכאי לעשות מעניין זה "שטורעם" ופרסום הכי גדול. שכן עצם עריכת חגיגות הסיום מוסיפה בהתעוררות ובקריאה ליהודים נוספים שיצטרפו גם הם למעגל לומדי הרמב"ם היומי על הסדר באחד משלושת המסלולים, "כל חד לפום שיעורא דילי'." כמנהג ישראל שבעת הסיום מדברים רבנים וגדולים דברי-תורה וכו'.

כן מעורר הרבי שלא להסתפק רק בחגיגות הגדולות והמכובדות כראוי לכבודו של הרמב"ם, אלא בנוסף על כך יערוך כל אחד ואחת סיום-הרמב"ם בכל שיעור או מפגש של קבוצת אנשים או נשים וכדומה. כשהסיבה לכך בפשטות היא כדי לעשות בכל מקום ומקום "שטורעם" מלימוד הרמב"ם, כדי שיצטרפו עוד ועוד אנשים נשים וטף למעגל לומדי הרמב"ם היומי.

     לאחר-מכן באה "הצעה ובקשה נפשית", שירשמו את הדרשות ודברי התורה, ובפרט בתורת הרמב"ם, שנאמרו בחגיגות הסיום, כמנהג ישראל שבעת הסיום מדברים רבנים וגדולים דברי-תורה. וידפיסום בקובצי חידושי-תורה עם מראי-מקומות, בדפוס נאה ובכריכה נאה וכו' לכבודו של הרמב"ם, על-מנת שיוכלו ללמוד בהם. וכך יתווסף עוד יותר בפירסום וב"שטורעם" שיעורר יהודים להצטרף ללימוד הרמב"ם היומי.

הייתה לי גם הזדמנות אישית להיווכח בחשיבות הדברים. באותה תקופה כתבתי פעם אל הרבי שליט"א דו"ח אודות שיעורי תורה ומבצעים וכו', ובין הדברים הזכרתי בקיצור שבאחד השיעורים שמסרתי בתניא לנשים ובנות בבית פרטי בבני-ברק, ערכתי גם "סיום-הרמב"ם". בתשובה, הוציא הרבי חזרה את המכתב, ללא שום התייחסות לכל תוכנו, מלבד הדגשה בשני קווים תחת המילים "סיום-הרמב"ם"!

 

כל אחד חייב וזכאי

 

והדברים כמובן ופשוט אמיתיים ונצחיים ואקטואליים היום בדיוק באותה מידה שהיו אז, ואדרבה, הולך ומוסיף ואור:

אל לנו לסמוך על פלוני או אלמוני. כל אחד ואחת מאיתנו, גם במסגרת המצומצמת שלו, יכול וצריך למלא הוראה זו ולקיים סיום-הרמב"ם בכל מקום אפשרי ובכל הזדמנות אפשרית.

וכמובן יש לקשר זאת עם ביאת המשיח, כהוראת הרבי מלך המשיח שליט"א[6] שכיום צריכים כל ענייני העבודה להיות חדורים בנקודה זו – כיצד זה מוביל לקבלת פני משיח צדקנו. ועל אחת כמה וכמה סיום-הרמב"ם, הפוסק היחיד בפירוט בענייני משיח וגאולה, אשר שני הפרקים שבסיומו וחותמו מלאים מכל פרטי ענייני משיח וגאולה, עד "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ובהדגשה, שה"סיום" צריך להיעשות באופן כזה שהוא יעורר יהודים נוספים להצטרף למעגל לומדי הרמב"ם היומי באחד משלושת המסלולים, "כל חד לפום שיעורא דילי'."

ובנוסף, כאמור בוודאי ישתתף גם כל אחד ואחת מאתנו בגופו ובנפשו בחגיגות הסיום הארציות והעולמיות שתתקיימנה בעזרת השם ברוב פאר והדר, כפי שנצטווינו.

ובוודאי שהעשיי' בזה, לא רק שלא תהי' על חשבון דברים אחרים ולא תפריע ותזיק ח"ו לפעולות בנושאים אחרים – אלא, כבכל ענייני קדושה, אף תסייע תעזור ותוסיף בכל שאר הפעולות.

ובכל אופן, חסידים עושים תמיד מה שהרבי אומר, ללא שום חישובים ושיקולים של רווח והפסד. ובסופו של דבר, כאשר פועלים כך, רואים גם בגלוי שהדברים מוסיפים ומועילים ופועלים הצלחה והרחבה גם בכל העניינים האחרים. הן ברוחניות והן בגשמיות כפשוטו, ובשניהם גם יחד. עד למעלה מכל מה שציפו, למעלה מכל מדידה והגבלה. עד עיקר כל העיקרים ותכלית הכל – התגלות מלכנו משיחנו לעיני כל-בשר בגאולה האמיתית והשלמה תיכף ומיד ממש.

    

"סיום-הרמב"ם" תשנ"ה – ב"דבר מלכות"!

 

     ומה נפלא הדבר שמאז ז"ך אדר ראשון תשנ"ב, ובמיוחד אחרי ג' תמוז תשנ"ד, בתקופה בה לא זכינו לשמוע מהרבי שליט"א שיחות, הרי כמעט בכל שנה ושנה בתקופת סיום-הרמב"ם מזכיר הרבי שליט"א בדבר-מלכות השבועי את סיום הרמב"ם, תוך ציטוט מילים מהסיום וההתחלה, או מהפרק שלפני, פרק י"א – "יעמוד מלך מבית דוד …" או מהקדמת הרמב"ם וכדומה, ודברי התעוררות אודות לימוד הרמב"ם היומי, פעמים באריכות גדולה ופעמים בקיצור יותר או ברמז, אבל כמעט תמיד יש איזכור לעניין – בשיחה של אותו שבוע בשיחות עמם אנו חיים היום, בדבר-מלכות תנש"א-תשנ"ב!

     נביא כאן כמה דוגמאות בולטות ביותר, וכן דוגמאות מהשנים האחרונות.

     בסיום-הרמב"ם בשנת תשנ"ה, סיום-הרמב"ם הראשון אחרי ג' תמוז תשנ"ד. הסיום הי' בכ' סיוון הסמוך לשבת פרשת שלח. והנה בדבר-מלכות לפרשת שלח[7] מדבר הרבי שליט"א על סיום הרמב"ם "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים" ומבאר את ההבדל בין נוסח הסיום לבין הלכות תשובה שם לא נאמר "כמים לים מכסים".

     לאחר מכן אומר הרבי: "ובלשון הרמב"ם בהתחלת ספרו ("מתכיפין התחלה להשלמה" באופן מחודש ונעלה יותר) "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון כו' וכל הנמצאים כו' לא נמצאו אלא מאמתת המצאו … ויש להוסיף, שנקודת האחדות דישראל ודתורה היא בהדגשה מיוחדת בלימוד הרמב"ם (כהמנהג שנתפשט בשנים האחרונות ללמוד שיעור יומי ברמב"ם, ג' פרקים ליום) – שכל בני ישראל מתאחדים בלימוד כל התורה ("מקבץ לתורה שבעל פה כולה") … זוכים תיכף ומיד ל"אותו הזמן (ש)לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד, ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

     ממש סיום-הרמב"ם מלא, עם כל המרכיבים. זאת בשעה ששום ענין הקשור לסיום הרמב"ם לא הי' בשעה שנאמרה השיחה בשנת תנש"א. אלא, כאמור, שהרבי שליט"א עורך כאן את ה"סיום" של שנת תשנ"ה!

 

"סיום-הרמב"ם" תשס"א

 

     כך הי' גם בשנת תשס"א, כשהסיום הי' בט"ז טבת. והנה בדבר-מלכות לפרשת שמות כ"א טבת[8], למחרת יום ההילולא של הרמב"ם, מקדיש הרבי שליט"א חלק גדול מהשיחה אודות הרמב"ם – כאשר בשנים קודמות בתאריך זה רק פעמים בודדות הוזכר הרמב"ם – ובהדגשה מיוחדת על ספרו המקבץ את כל התורה כולה, גם את ההלכות הנוגעות לימות המשיח, "בלשון ברורה ודרך קצרה", מדבר[9] על הסך-הכל של מספר ההלכות – פ"ג, שהם משלימים את מספר הימים מיום הסתלקותו בכ' טבת עד יום הולדתו בערב פסח.

     ומסיים וחותם את השיחה: "כולל ובמיוחד – בקשר עם יום ההילולא דהרמב"ם – ע"י שמתחזקים ומוסיפים בלימוד ספר משנה תורה להרמב"ם, כולל ע"י ההשתתפות (או להוסיף חיזוק בזה אם משתתף כבר) בלימוד הרמב"ם דכמה וכמה מבני ישראל, ג' פרקים ליום, או פרק אחד ליום, או ספר המצוות.

     "ובפרט – בספר הרמב"ם עצמו – הלכות מלך המשיח, בשני הפרקים האחרונים דהלכות מלכים בסיום ספר משנה תורה.

     "ונוסף ללימודו בזה, להשפיע גם על עוד מבני ישראל מסביבתו, אנשים נשים וטף, באופן ד"והעמידו תלמידים הרבה", ומהם יראו וכן יעשו רבים.

     "ויהי רצון, שע"י עצם ההחלטה בדבר יקבלו תיכף ומיד את השכר, הקיום בפועל של דברי הרמב"ם בסיום ספרו, שלאחרי שישנו כבר ה"מלך מבית דוד הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו .. ויכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה וילחם מלחמות ה' – שאז "בחזקת שהוא משיח" – שכבר יהי' מיד "משיח בודאי", עי"ז ש"עשה והצליח ובנה מקדש במקומו וקבץ נדחי ישראל .. ויתקן את העולם כולו לעבוד את ה' ביחד כו'.

     "עד – כסיום הרמב"ם – "מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים"."

 

"סיום-הרמב"ם" תשס"ב

 

     בשנה שלאחר מכן, תשס"ב, הי' סיום הרמב"ם בראש חודש טבת. והנה בדבר- מלכות לפרשת מקץ, ראש חודש טבת, כותב הרבי[10]:

     "…בגלל שהולכים ומתקרבים לביאת משיח צדקנו, שנקרא "משיח" על שם המשיחה בשמן, כמו שכתוב "בשמן קדשי משחתיו", ועל ידו יהי' עיקר ושלימות גילוי השמן (רזין דרזין) שבתורה, שילמד "סוד טעמי' ומסתר צפונותי'", ועד ש"באותו הזמן (בימות המשיח) .. לא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד", ועל אחת כמה וכמה בני ישראל ש"יהיו חכמים גדולים ויודעים דברים הסתומים וישיגו דעת בוראם כו'[11]", היינו שעיקר הלימוד יהי' ברזין דרזין שבתורה. ולכן, ככל שהולכים ומתקרבים לביאת משיח צדקנו, הולך ומוסיף בהגילוי דשמן (רזין דרזין) שבתורה, שזוהי ה"טעימה" מתורתו של משיח.

     "[ויש לומר, שההתקרבות לביאת משיח צדקנו היא גם הסיבה להתגברות החושך בעולם – שבגלל התגברות הקדושה נעשית גם התגברות הלעומת זה שמנגד לביאת משיח צדקנו, ויש צורך ללחום עם המנגד, שזהו ענין "ילחם מלחמות ה'," עד ש"נצח"]".

     וסיום השיחה הוא "כפסק דין הרמב"ם[12] בסיום וחותם הלכות תעניות "כל הצומות האלה עתידים ליבטל לימות המשיח ולא עוד אלא שהם עתידים להיות ימים טובים וימי ששון ושמחה שנאמר כה אמר ה' צבאות גו' צום העשירי יהי' לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים".

 

"סיום-הרמב"ם" תשס"ו

 

     כך גם בסיום הרמב"ם אשתקד, בי"ג מנחם אב תשס"ו: בדבר-מלכות פרשת ואתחנן, ט"ז מנחם-אב תנש"א[13], כשהרבי שליט"א מדבר אודות ההוספה בלימוד התורה בענייני משיח וגאולה, הוא מזכיר ומעורר – מה שלא הי' בכל השיחות הקודמות בהם דובר על לימוד ענייני משיח וגאולה! – ללמוד את הדברים בספרו של הרמב"ם, בהלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח. ובהערות שם[14] מציין שזהו סיום ספר היד כולו, מביא ומבאר את המילים שבסיום "וכל המעדנים מצויין כעפר", מעורר על לימוד השיעורים היומיים ברמב"ם ואף מציין שיש קשר בין הסיום לבין ההתחלה, "נעוץ תחילתן בסופן"!

 

"סיום-הרמב"ם" תשס"ז

 

     וכך גם בסיום הרמב"ם האחרון לעת עתה, בכ"ו תמוז תשס"ז: בדבר-מלכות פרשת מטות ומסעי, ב' מנחם-אב ה'תנש"א[15], מדובר על "סיום" ספר במדבר, שהוא במובן מסוים סיום התורה כולה (רמז בולט לסיום הרמב"ם שזה עניינו, כל התורה כולה), אמירת "חזק חזק ונתחזק", והקשר לתקופה זו של בין המצרים.

     בהמשך[16] מדבר הרבי על סיום משנה-תורה (כשהכוונה בפשטות אמנם לספר דברים, אבל הרמז בולט – הקשר לסיום ספר משנה-תורה של הרמב"ם[17]) ועל הקשר עם תחילתו, נעוץ תחילתן בסופן.

     בהמשך מדובר הרבה[18] על נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות שהיא בגלוי אצל אהרן הכהן ובהדגשה יתירה אצל משיח, ולכן נדרשת עתה אהבת ישראל לא (רק) בשביל לתקן את סיבת הגלות, שהרי סיבת הגלות בוודאי כבר תוקנה, אלא בתור טעימה ועד להתחלה דהגאולה האמיתית והשלימה הקשורה עם נקודת האחדות שלמעלה מהתחלקות (והרי נקודה זו היא עניינו של הרמב"ם[19]).

     ובסיום השיחה מעורר "להשתדל במיוחד בשנה זו בעריכת הסיומים (דתשעת הימים) "ברוב עם הדרת מלך", לאחד רבים מישראל בהשמחה לגמרה של תורה, כולל גם הקטנים … על דרך ובדוגמת הסיום דערב פסח (=יום הולדת הרמב"ם!) … כי הסיום דערב פסח הוא הכנה להגאולה דפסח, והסיומים דתשעת הימים הם הכנה להגאולה העתידה".

     וכך, כאמור, כמעט בכל שנה ושנה בתקופת סיום-הרמב"ם מזכיר הרבי שליט"א בדבר-מלכות השבועי את סיום-הרמב"ם, תוך ציטוט מילים מהסיום וההתחלה, או מהפרק שלפני, פרק י"א – "יעמוד מלך מבית דוד…" או מהקדמת הרמב"ם וכדומה, ודברי התעוררות אודות לימוד הרמב"ם היומי, פעמים באריכות גדולה, פעמים בקיצור יותר ופעמים ברמז, אבל כמעט תמיד יש איזכור לעניין.

 

ר' מענדל על הרמב"ם

 

     כאשר מדברים על לימוד הרמב"ם וסיומי הרמב"ם אי אפשר שלא להזכיר תחילה אודות היחס המיוחד של המשפיע הרה"ח ר' מענדל פוטרפס לקיום הוראת כ"ק אדמו"ר מלך המשיח שליט"א ללמוד את שיעורי הרמב"ם היומי.

     פעמים רבות שמעתי אותו מביע בקול את התפעלותו מספר הרמב"ם. הוא הי' מדבר תמיד בהתפעלות גדולה כיצד רואים במוחש ממש בספרו של הרמב"ם כיצד כל חלקי היד החזקה קשורים ומאוחדים זה בזה, כאשר בכל מקום מציין הרמב"ם ומפנה את הלומדים למה שנתבאר לעיל ולמה שיבואר לקמן, כך שכל דבר נמצא על מקומו בצורה הכי נפלאה.

     בכך רואים, הי' ר' מענדל מדגיש תמיד, לא רק את הסדר הנפלא וההסברה הנפלאה של הרמב"ם ואת כושרו הגאוני המופלא בריכוז וסידור וסיכום כל עניני התורה כולם עד ההלכה למעשה – אלא בעיקר את העובדה שכל התורה היא תורה אחת וכל חלקי התורה קשורים ומאוחדים זה בזה. וכידוע שענין זה בולט באופן פלאי במיוחד בתורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א[20], המחבר ומאחד את כל חלקי התורה ממש לנקודה אחת ויחידה.

     אך אצל ר' מענדל כל זה עדיין לא הי' העיקר. הדבר שהי' במיוחד עניינו של ר' מענדל היא האמונה הטהורה. הוא הי' נוהג לומר כי למרות כל המעלות הנפלאות שישנן בלימוד הרמב"ם, הרי הדבר החשוב ביותר הוא שהרמב"ם מלמד אותנו בחיבורו אמונה מהי. ולמרות שספר הרמב"ם הוא ספר הלכות, הריהו מלא כולו באמונה לוהטת: הרמב"ם לא מוותר על שום הזדמנות ואף משתדל ומחפש הזדמנויות להזכיר שם שמים בכל מקום אפשרי. שלא בדומה כלל לספרי הלכה אחרים, גם של גדולי עולם. תמיד שגור על לשונו "ציוה הא-ל ברוך הוא", "בריך רחמנא דסייען", "הא-ל הנכבד והנורא הזה" וכיוצא באלו.

       ובפרט, הי' ר' מענדל מדגיש, מה שרואים בספר היד החזקה כי למרות כל החכמה הנפלאה שבו הוא נשאר באותה אמונת אומן פשוטה ותמימה, ללא חכמות וללא התחכמויות. כדברי הרבי שליט"א[21]: "ומי לנו גדול מהרמב"ם, אשר עליו אמרו גדולי ישראל "ממשה ועד משה לא קם כמשה". הנה המעיין בספרו יד החזקה יראה עד כמה הפירושים אשר במורה נבוכים, ובפרט טעמי המצוות, לא היו שיטתו הוא בעצמו בתורה". כי בספר היד הוא נוקט בגישת האמונה המוחלטת[22], אמונת אומן פשוטה ותמימה.

     ר' מענדל הי' מספר תמיד אודות מה ששמע על הרמב"ם כי כשהי' מניח תפילין היו צריכים שני אנשים להחזיק אותו, כי מרוב יראה ופחד מה' הניצב עליו לא הי' יכול לעמוד על מקומו והי' עלול ליפול. הביטו וראו, אמר ר' מענדל, את גדלותו האמיתית של הרמב"ם, שלמרות כל גדולתו השכלית היתה האמונה התמימה ויראת ה' ופחדו הבסיס האמיתי היציב והאיתן לכל עבודת ה' שלו.

     אבל מה שיותר מכל "תפס" את ר' מענדל, הייתה בעיקר העובדה שהרמב"ם הוא הקובע כי "מעיקרי הדת, שהא-ל יתעלה מנבא את בני האדם". הוא מזכיר ומדגיש שמוכרח להאמין בנביא כדי להתקשר להקב"ה, ובכך הוא מבסס ומלבה את האמונה בצדיקים בנביאים במשה רבינו וברבותינו נשיאינו.

     שזה הי' כל עניינו ומהותו של ר' מענדל: רבי! לדעת ולהכיר עד כמה חשוב ונחוץ וחיוני כאוויר לנשימה והרבה יותר להתקשר לרבי שליט"א, כי רק על ידי כך אפשר להיות באמת קשור להקב"ה.

     רואים במוחש, היה ר' מענדל אומר, שלימוד הרמב"ם נוטע אמונה יראה ואהבה בה' ובצדיקים ובמיוחד ברבי שליט"א בלב הלומדים!

 

ר' מענדל ולימוד הרמב"ם היומי

 

     מאז התחלת הלימוד ברמב"ם בז"ך ניסן תשד"מ, הקפיד ר' מענדל – גם בזמנים שהדבר היה כרוך אצלו במאמץ רב מאד – ללמוד בכל יום ויום את השיעור היומי ברמב"ם, ודווקא במסלול של שלושה פרקים ליום. הוא שמר מכל משמר על כך שהלימוד היומי ברמב"ם יהי' בכל יום ויום ממש, ללא אף יוצא מן הכלל.

     כאשר בגלל מצב בריאותו הייתה הקריאה בספר קשה לו ביותר, היו לו "חברותות", בחורים מתלמידי הישיבה שלמדו עמו בקביעות בכל יום את השיעור היומי. הם הקריאו לו והסבירו לו את דברי הרמב"ם גם כשגופו הי' חלש וחולה ולא הצליח לקרוא בעצמו. הוא לא וויתר אף פעם על לימוד השיעור היומי, גם כשמצב בריאותו הי' קשה ביותר, ותמיד ניסה, יחד עם ה"חברותא", להבין הן את הפירוש הפשוט והן את ההוראה בעבודת ה' שיש להפיק מכך.

     בתקופה מסוימת הי' ר' מענדל משתתף בקביעות בשיעור ברבים ברמב"ם שהתקיים בבית הכנסת "בית מנחם", שם לא הי' יכול להתעכב כל כך על הבנת ההלכות כפי שנהג עם החברותא. ואז הי' נוהג לומר בדרך צחות שאחת המעלות בשיעור ברבים הוא שגם כאשר מישהו לא מבין, מוציאים אותו האחרים ידי חובתו…

     ר' מענדל לא שעה לכל אלו שניסו להסביר כי עדיף ללמוד פרק אחד ליום, כדי שהלימוד יהיה מעמיק יותר, כך שהדברים אכן ייקבעו היטב במוח ובלב.

     הרי רואים אנו, היה טוען בלהט, שהרבי שליט"א "קאכט זיך" במיוחד דווקא באופן הלימוד של שלשה פרקים – כל ההסברים של הרבי ברמב"ם היו תמיד בשיעור היומי לפי המסלול של שלשה פרקים ליום, ואפילו לא פעם אחת לפי השיעור של פרק אחד ליום!

     ובכלל, הי' טוען, אם לא אנ"ש ותלמידי תומכי תמימים, מי ילמד את הרמב"ם באופן הרצוי ביותר!

     [אגב, הדעה הרווחת כאילו נשים ובנות לומדות אך ורק 'ספר המצוות' – בטעות יסודה. היו כמה פעמים ביטויים מהרבי שליט"א בהם היה משמע די במפורש שגם השיעור של ג' פרקים שייך לנשים ובנות, אלא אם כן אין אפשרות וכו', אבל אין לגרש אותן מלהסתפח בנחלת ה' בלימוד ספר היד עצמו, לפחות אלו שהאפשרות והרצון בידן].

     ונוסף לזה, הי' ר' מענדל אומר, התוצאה מזה תהי' בדרך כלל שילמדו גם את הפרק האחד לא בעיון, ובהמשך עלולים להפסיק ללמוד אותו בכלל.

     כי פירושו של דבר הוא פשרה וויתור על הידור בקיום התקנה וההוראה. והרי אמרו רז"ל[23] שכך היא אומנותו של היצר-הרע: בתחילה אומר לו עשה כך – דבר טוב כשלעצמו – ואחר-כך אומר לו עשה כך, עד שאומר לו לך ועבוד עבודה-זרה!

     הדרך להצלחה בכלל, ובעבודת ה' בפרט, הי' ר' מענדל אומר, היא דווקא בנחישות וללא ויתור על קוצו של יו"ד. יש לעשות את הדברים בהידור המירבי, ואז הקב"ה עוזרו שהלימוד יהיה כראוי ויפעל פעולתו.

     [כמובן אין פירושו של דבר שאין בכלל אפשרות של פרק אחד ליום, שהרי הרבי שליט"א קבע גם אופן זה כאחד מאופני הלימוד, אלא שיש לעשות זאת רק כאשר באמת אין אפשרות אחרת].

 

איך אפשר לשכוח על זה?!

 

     כך אומר הרבי מלך המשיח שליט"א[24]:

     "שמעתי פעם מיהודי כי בטוח הוא שתהי' לו אריכות ימים…

     "שאלתי אותו: מדוע אתה כה בטוח?

     "ויאמר לי, כי הייתה לו הבטחה מכ"ק מו"ח אדמו"ר שיהי' ירא שמים, ומכיוון שהוא יודע שעדיין הוא רחוק מיראת שמים, וכדי שיהי' ירא שמים צריך לקחת ריבוי זמן, במילא בטוח הוא כי הוא יאריך ימים ושנים.

     "שאלתי אותו: מה אתה עושה כדי לקיים את מה שהרבי אמר?

     "והוא אומר לי: אשרי ובא לציון הרי מהיכי תיתי (=הוא לא כל כך מקפיד על זה), אבל את השיעורים של חת"ת (=אז עוד לא נתקנה תקנת לימוד הרמב"ם היומי), את זאת שומר הוא בכל התוקף.

     "אשרי ובא לציון זהו הרי דבר שיש בזה שינויי המנהגים, והוא אינו רוצה להכניס עצמו בשינויי המנהגים. אבל חת"ת זהו דבר שהוא שמע מהרבי, שגופא בתר רישא אזיל (=שהגוף הולך אחרי הראש), אם כן הרי שמע זאת מהראש שלו ואיך יוכל לשכוח על זה?!"

ומסיים הרבי: "מילא את הרש"י או את הרמב"ם וכו' הוא שכח, אבל דבר ששמע בעצמו כיצד "מ'קאכט זיך" בזה בהתוועדות איך אפשר לשכוח על זה?!"

     ובנדון דידן, אצלנו תקנת לימוד הרמב"ם הוא אפילו יותר מלימוד שיעורי חת"ת, שהרי תקנת החת"ת היא של הרבי הריי"צ ואילו תקנת לימוד הרמב"ם היא תקנתו של נשיא הדור שלנו – הרבי מלך המשיח שליט"א!

 

קביעות בנפש

 

     כאמור, נוסף לחגיגות הסיום הגדולות, ברמה המקומית, הארצית והעולמית – חשוב ונחוץ שכל אחד ואחת, בכל מקום ובכל פינה, בכל שיעור או מפגש שלו או שלה עם קבוצת אנשים, יעשה מזה "שטורעם" גם בפינה הקטנה שלו.

     והמטרה בזה כדי שיצטרפו עוד ועוד אנשים נשים וטף לקיים את הוראת הרבי מלך המשיח שליט"א ללמוד את הרמב"ם כפשוטו במעגל הלימוד היומי בכל יום ויום ממש.

     שזו עיקר המטרה בכל ה"שטורעם" הנערך סביב סיומי-הרמב"ם הוא – בפשטות, נוסף לכל הסודות ופנימיות העניינים – כדי שיותר ויותר יצטרפו כפשוטו ללימוד השיעור היומי: להקפיד ולהתמיד ללמוד זאת בכל יום ויום ללא אף יוצא מן הכלל, שתהי' זו קביעות-בנפש ששום דבר לא יזיז אותה ממקומה.

     וגם אם קרה ונשארו עד מאוחר מאד בלילה ועדיין לא למדו את השיעור היומי, ובא היצר ומנסה להטיף שאין שום תועלת בכך שיקראו את השיעור ויירדמו על הספר בלי לקלוט מאומה, ועדיף לדחות זאת למחר ואז ילמדו זאת בעיון וכראוי וכו' וכו' –

     יש לדעת שאין זה אלא תכסיס של היצר, הרוצה שיוותרו לו על עוד שעל ועל עוד שטח כדי להוסיף ולדרוש ולתבוע עוד ועוד. כל כוונתו אינה אלא לדחות שלא ילמדו זאת היום, וכשיגיע מחר, והמחר יהפוך להיות "היום", הוא יעשה הכל לדחות זאת שוב ל"מחר" אחר.

 

נוגע לחיי נפשו – גם כשאינו מבין

 

     ולכן אין להתחשב בו כלל, ואין לוותר לו על אף שעל ועל אף נקודה, אלא להקפיד וללמוד את השיעור היומי באותו יום באיזה אופן שיהי', בין אם מבינים זאת כראוי ובין אם לא, שכן הדבר נוגע ל"חיי נפשו" ועל כך אין שום אפשרות להתפשר.

     כפי שאומר הרבי מלך המשיח שליט"א[25]:

     "[כולל – שיעורי חת"ת (חומש, תהלים ותניא) שכ"ק מו"ח אדמו"ר נשיא דורנו קבע אותם כשיעורים השווים לכל נפש, לכל יהודי בדורנו (שהרי נשיא דורנו הוא הנשיא של כל אנשי הדור): השיעור בכל יום: בחומש (כפי שנחלק לכל יום). השיעור בתהלים (כפי שנחלק לימי החודש). והשיעור בספר התניא (כפי שנחלק לימי השנה).

     "ושלא כדעת הטועים, ששיעורים אלו הינם (רק) חלק ממצות תלמוד תורה, שאז יש מקום לומר שהשיעור בספר התניא (שהוא חלק מהתורה שבעל פה) אין מקיימים אותו אלא אם יש בזה הבנה והשגה כדרוש (שזהו הכרח בלימוד תורה שבעל פה),     "אלא בעיקר נוגעים שיעורי חת"ת לחיי נפשו [והשיעור בתניא, פנימיות התורה חיי פנימיות נפשו, כידוע שהסתים דישראל קשור עם סתים דאורייתא], וכשם שהשיעור בחומש והשיעור תהלים (תורה שבכתב) מקיימים גם כאשר לא ידע מאי קאמר, יש לומר שכן הוא גם בנוגע לשיעור התניא.

     "וכן, כיון שנתקבל ונתפשט לאחרונה, שיעור בספר הרמב"ם, באחד מהג' אופנים: ג' פרקים ליום, או ספר המצוות, או פרק אחד ליום]".

 

רק בגלל שהרבי אומר

 

     שמכל זה מובן שרצונו הקדוש של הרבי מלך המשיח שליט"א הוא שבאותה תקופה כאשר מסיימים את הרמב"ם ובזמן שלאחר מכן ירעישו ללא הרף אודות סיום הרמב"ם ויערכו "הדרן" על הרמב"ם בכל מקום אפשרי. הן ב"שטורעם" גדול במקומות גדולים וציבוריים ארציים ועולמיים. ולא פחות חשוב גם במקומות קטנים, בכל שיעור תורה שמתקיים ובכל הזדמנות אפשרית של פגישה עם מספר יהודים.

     ולהדגיש תמיד את ה"בכן" בנוגע לפועל ממש – שעוד יהודי ועוד יהודי יצטרף בקביעות ללימוד הרמב"ם היומי באחד המסלולים.

     שעל ידי זה יהי' לו קשר חזק וקבוע, יום יומי, עם הרבי שליט"א, ומבחינתנו זהו העיקר שאין למעלה הימנו, יותר מכל שאר המעלות הנפלאות.

     ומענין לענין, לא אוכל להימנע מלהזכיר ולעורר לפחות בכמה מילים דבר עיקרי ביותר שכמובן כמו כן יש לעשות "שטורעם" גדול מחלוקת הש"ס בי"ט כסליו[26], ולדאוג שאכן כמה שיותר יהודים יצטרפו לקיום תקנה זו של רבינו הזקן, תקנה שהרבי שליט"א כה מעורר על קיומה ומדגיש שעל ידי השתתפות בה נחשב הדבר שכל אחד מהמשתתפים למד את כל הש"ס כולו וכו' וכו'. אלא שהדבר קובע ברכה לעצמו.

     ואת כל זה צריך לעשות לא רק בגלל כל המעלות הנשגבות שבזה, אלא לכל לראש מפני שכך הרבי מלך המשיח שליט"א רוצה מאתנו ומכל אחד ואחת.

     וכפי הסיפור הידוע על הרה"ח וכו' ר' ראובן דונין, שבעת היותו תלמיד בתומכי תמימים קירב אותו הרבי שליט"א מאד. פעמים רבות הי' הרבי קורא לו לחדרו הקדוש והי' מורה לו לעשות כך וכך, תוך שהוא מסביר מה התועלת שתצמח לו כאשר יעשה כך.

     באותן הזדמנויות הי' קורה שר' ראובן הי' פורץ בבכי ואומר: רבי, אינני רוצה שתגיד לי למה לעשות כך רצוני לעשות זאת אך ורק בגלל שהרבי אומר!

     ומספרים שפעם באחת ההתוועדויות באותה תקופה חזר הרבי שליט"א בעצמו על הדברים. הרבי דיבר אודות משהו שהי' צריך לעשות אז, והוסיף בחיוך: כמו שראובן דונין אומר שצריך לעשות בלי לדעת מדוע, בלי לחפש את הסיבה והתועלת, רק בגלל שאומרים…

 

חלק מקבלת פני משיח

 

     ומכיוון שאחד השיעורים שהוטלו עלי למסור הוא במסגרת ה"התוועדות-חסידותית" בשבועון העולמי להפצת בשורת הגאולה 'בית משיח', ולאחר מכן מורה הרבי שליט"א[27] לקבץ זאת בספר, שגם מסגרות אלו הן שיעור ומפגש עם יהודים, יש לנצל גם בימות אלו לערוך בהן "הדרן" על הרמב"ם, לפחות כמה נקודות בקיצור על פי שיחות הרבי שליט"א[28].

     ובפרט כדי שיוכלו להשתמש גם בנקודות אלו בסיומי-הרמב"ם שייערכו בעזרת השם בכל ה"שטורעם" בכל מקום ובכל פינה.

     ועוד והוא העיקר שה"סיומים" לא יהיו כאילו ח"ו דבר נפרד מהעניין שהזמן גרמא, הדבר היחיד שנותר בעבודת השליחות – קבלת פני משיח צדקנו בפועל ממש[29]:

 

הלכות הלכות – היכן?

 

     הרמב"ם, אומר הרבי מלך המשיח שליט"א, הרי הוא ספר "הלכות הלכות", כפי שכתב בעצמו בהקדמתו לספר היד. כלומר, כל עניינו של הרמב"ם בספר היד הוא אך ורק הלכות.

     כל שאר חלקי התורה – דרשות, הסברים, רמזים, סיפורים וכדומה – למרות שכולם הם חלקים מהתורה, שכולה תורת אמת ותורת חיים ותורה נצחית, וכולם ניתנו למשה מסיני וכו' וכו', הרי לא זהו עניינו של הרמב"ם בספרו זה.

     ומכיוון שעניינו של כל דבר מתבטא במיוחד בתחילתו ובסופו, שהרי הפתיחה היא הראש וההתחלה שבה נכלל הכל, והסיום גם הוא כולל הכל, שהרי "הכל הולך אחר החיתום"[30], הי' צריך עניינו של ספר הרמב"ם, "הלכות הלכות", לבוא לידי ביטוי חזק במיוחד בתחילתו ובסופו. היינו שבהם צריכות להיות הלכות עיקרית וכללית הנוגעת לכל התורה כולה ולכל העניינים כולם.

     כשמסתכלים בתחילת הרמב"ם ובסופו נדמה שלא זו בלבד שאין כאן הלכה עיקרית וכללית, אלא נדמה שאין כאן בכלל הלכה!

     הרמב"ם פותח את ספרו במילים "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון ממציא כל נמצא, וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו".

     ולכאורה, המילים הראשונות "יסוד היסודות ועמוד החכמות" אינם אלא מליצה יפה בגודל המעלה והחשיבות של המצווה לדעת את ה', שזוהי המצווה עלי' מדובר בהמשך, אך מילים אלו עצמן אין בהם לכאורה שום הלכה כלל!.

     ועל פי הנ"ל שכל מה שכתוב בספרו של הרמב"ם הוא הלכה, ובפרט בפתיחתו וראשיתו – לכאורה הי' לו להרמב"ם לפתוח לא במילים של מליצה, אלא מיד בהלכה, כגון "מצוות עשה לידע שיש שם מצוי ראשון" וכדומה.

     אותה קושיא, ועוד הרבה יותר, היא בקשר לסיום הרמב"ם, שם לא מדובר רק על מספר מילים, אלא על פרק שלם.

     הרמב"ם מקדיש פרק שלם, את כל הפרק האחרון, פרק י"ב מהלכות מלכים ומלחמות ומלך המשיח – לא להלכות הנוגעות למעשה, כגון כיצד נדע מיהו המלך המשיח, "בחזקת שהוא משיח", ועד "הרי זה משיח בוודאי", כדי להאמין בו וללכת אחריו. את כל זה הוא מבאר בפרק הקודם, פרק י"א. ואילו פרק י"ב מדבר רק על מצב העולם שיהי' בימות המשיח.

     עד ההלכה האחרונה "ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהי' עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

     שלכאורה כל זה אינו אלא סיפור דברים של מה שיקרה אז, ואין בזה לכאורה שום הלכה. ואם כן, הרי אין זה כלל וכלל עניינו של הרמב"ם, הלכות הלכות, ובפרט בסיומו וחותמו!

 

ידיעת השם – היסוד והעמוד של הכל

 

     אלא, אומר הרבי שליט"א, מכאן שאכן יש בדברים אלו הלכה, ולא עוד אלא שבכך מורה לנו הרמב"ם הלכה עיקרית כללית ויסודית הנוגעת לכל התורה כולה.

     ההלכה שמורה לנו הרמב"ם במילים הראשונות "יסוד היסודות ועמוד החכמות" היא: שלא זו בלבד שצריך לידע את מציאות ה' לפני הכל, אלא שזה צריך להיות היסוד והעמוד שעליו עומד כל הזמן כל הבניין של כל ההלכות כולן.

     כשם שיסוד ועמוד של בניין צריך תמיד תמיד להישאר היסוד והעמוד שכל הבניין כולו עומד כל הזמן עליו – כך אומרת ההלכה במילים הראשונות של הרמב"ם, קיום כל ההלכות כולן צריך תמיד להיות מושתת כל כולו על יסוד היסודות ועמוד החכמות.

     כלומר, לא זו בלבד שישנה מצווה והלכה לדעת כי ישנו מצוי ראשון שהוא הבורא וכו' – אלא ישנה מצווה והלכה שידיעה זו צריכה להיות במשך כל הזמן ולמלא את כל הדברים שבהם יהודי עוסק. היא צריכה לשמש יסוד ועמוד לכל התורה והמצוות ולכל החיים.

     כשיהודי ניגש לקיים כל מצווה שהיא – ללמוד תורה, להניח תפילין, לאכול כשר, לשמור שבת, לנהוג בצדק וביושר, להקריב קרבנות בבית המקדש וכו' – עליו לגשת לעשות זאת מתוך ידיעה והכרה "שיש שם מצוי ראשון" שציווהו על כך, ולכן הוא הולך ועושה זאת.

     ההתחלה של הכל, היסוד והעמוד של קיום כל המצוות הוא – שאין הוא מקיים את המצווה משום כל המעלות הנשגבות שבה, אלא מפני שכך ציווה ה'.

     ובזה עצמו, לא רק יסוד אלא גם עמוד.

     אחד[31] ההבדלים בין יסוד לבין עמוד הוא, שיסוד הוא מתחת לבניין וכל הבניין עומד ונשען עליו, אבל הוא לא חלק מן הבניין עצמו, ואילו עמוד הוא  חלק מהבניין עצמו[32]. וזוהי כוונת הרמב"ם להדגיש שהאמונה והידיעה את השם היא לא רק הקדמה שלפני קיום כל המצוות, אלא שהיא חלק עיקרי ביותר מן הקיום עצמו, כי הקיום עצמו צריך להיות חדור כל כולו בהכרה שהאדם עושה זאת אך ורק מפני שכן ציווה השם.

     [ב"הדרן" שם מבאר הרבי שליט"א בארוכה ובפרטיות מהו יסוד ומהו עמוד, מה הן היסודות ומה הן החכמות, ולפי זה מדוע זהו יסוד של היסודות ועמוד של החכמות, עם עוד ריבוי גדול של פרטים רבים ונפלאים. אבל מפני קוצר היריעה לא ניכנס כאן לפרטי הביאור הנפלא].

     וכך, ועוד יותר, גם בנוגע לסיום הרמב"ם, לתיאור מצב העולם "באותו הזמן".

     אין זה רק סיפור דברים מה שיהי' בימות המשיח, תיכף ומיד ממש, אלא זוהי הלכה עיקרית וכללית הנוגעת לכל התורה כולה – לדעת ולהכיר שזהו הסיום והתכלית של הכל. כל עבודתו של היהודי בקיום כל המצוות כולן צריכה להיות חדורה בהכרה זו שכל כולן מכוונות לתכלית זו, כדלקמן.

 

ההתחלה של איש צבא – והתכלית והמטרה שלו

 

     משל למה הדבר דומה, לאיש צבא היוצא למלחמה – והרי ישראל נקראו[33] "צבאות השם".

     הדבר הראשון והחשוב ביותר שעליו לדעת הוא שיש לו מפקד מעליו, או עמוק יותר שישנו מצביא המפקד על הצבא כולו, או עוד יותר שהצבא כולו הינו שייך לגמרי כל כולו אל המלך הגדול והאדיר.

     איש הצבא עליו לדעת ולזכור תמיד, וזה מה שמניע אותו ואת כל מעשיו ופעולותיו – כי הוא חייל של המלך, נמצא הוא כל כולו תחת פיקודו וחייב הוא להתמסר אליו לגמרי ולקיים את כל פקודותיו בכל פרט ופרט.

     אם תחסר אצלו נקודה זו של התמסרות מוחלטת אל המלך ואל פקודותיו – גם אם יהי' נאמן למלך ויהי' אמיץ ויילחם ללא חת, אבל הוא יעשה מה שהוא מבין ומה שהוא מרגיש, אזי אין הוא חייל בכלל.

     לפני הכל צריך החייל לדעת שיש לו מצביא ומפקד, ועליו לשמוע ולציית לו ללא עוררין ולהתמסר אליו למילוי כל רצונותיו ופקודותיו בכל פרטיהן גם אם לא יבין ולא ירגיש מאומה.

     אבל גם אם הידיעה שיש בעל הבית ויש מלך מצביא ומפקד והמשמעת היא ללא דופי, עדיין לא די רק בכך.

     החייל צריך גם לדעת את מטרת המלחמה ולשאוף בכל מאודו לכבוש את היעד עבור המלך.

     לולא זאת, גם אם יקיים את כל מה שנצטווה – כפי שקוראים לזה היום בארץ "ראש קטן": אומרים לו לרוץ הוא ירוץ, אומרים לו לשכב הוא ישכב, אומרים לו לירות הוא יירה וכדומה – אם אין לו שום רצון ושום מטרה ותכלית במלחמה, וכל מה שהוא עושה אינו אלא אך ורק כדי למלא את הפקודות שקיבל, חסר לו ענין עיקרי ביותר, ואין הוא חייל כפי הנדרש ממנו, גם אם יש לו את ההתחלה, גם אם  הוא נקרא איש צבא ובפועל הוא מקיים ועושה הכל כפי שנצטווה.

 

התחלת וסיום הרמב"ם – התחלת וסיום כל התורה

 

     והרי בני ישראל נקראו "צבאות השם", ונשלחנו לעולם להילחם כדי לכבוש את העולם כולו לה', להביא את העולם כולו למצב בו תימלא הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים, שיהי' ניכר בכל הנמצאים כי כל הימצאותם אינה אלא מאמיתת הימצאו.

     וזוהי התחלת ספר הרמב"ם וסיומו.

     הרמב"ם הוא הספר הכולל את כל ההלכות של כל התורה כולה. לפיכך ההתחלה שלו היא ההתחלה וראשית הכל של כל הלכות התורה כולן, והסיום שלו הוא הסיום וסך הכל והמטרה והתכלית של כל הלכות התורה כולן.

     ראשית הכל, ההתחלה והראש של כל הלכות התורה כולן, הוא – שידיעת מציאות השם והשגחתו וכו' היא יסוד היסודות ועמוד החכמות של כל ההלכות כולן.

     היינו שבכל דבר שיהודי לומד או עושה צריך הוא תמיד תמיד לזכור בתוך זה את מציאות ה'. שזה יהי' היסוד והעמוד לכל פרט ופרט שהוא מקיים ועושה, כי כל מה שהוא עושה אינו אלא משום שכך ציוה ה'.

     קיום כל התורה וכל פרט בתורה צריך כל כולו להיות חדור בידיעה ובהכרה "שיש שם מצוי ראשון".

 

לידע ולא רק להאמין

 

     ואת כל זה, אומר הרמב"ם צריך "לידע", לדעת בידיעה שכלית, ולא די באמונה בלבד[34].

     למרות שאלו הם דברים שלמעלה מהשכל לגמרי, ואי-אפשר "לקחת" אותם לאמיתתם אלא אך ורק על ידי אמונה, בכל זאת, מדגיש הרמב"ם עלינו לא להסתפק באמונה לבדה, אלא יחד עם האמונה צריך לדעת זאת בידיעה שכלית.

     מדוע – משום שהתכלית היא[35] "לעשות לו יתברך דירה בתחתונים". הכוונה האלוקית היא שגם השכל האנושי התחתון והמגושם, יהי' גם הוא מלא וחדור באלקות, ולא רק שיתבטל למה שלמעלה ממנו על-ידי האמונה.

     ולמרות שברור ופשוט שלפני הכל ישנו יסוד עוד יותר יסודי, חייבת להיות דווקא האמונה שלמעלה מהשכל וקבלת עול מלכות שמים בהתבטלות מוחלטת ללא עוררין, ורק על זה אפשר לבנות את ההתקשרות של יהודי לה', ולא על השכל האנושי המגושם והנתון לשינויים –

     אך זהו היסוד עוד לפני שמתחילים ללמוד את הרמב"ם. אילולא זאת לא היו ניגשים אפילו ללמוד את התורה ולקיים את המצוות.

     הרמב"ם מדבר ליהודי שיש לו את האמונה בהשם ובגללה הוא מוכן כבר לשמוע ולקבל ציוויים.

     אומר לו הרמב"ם את ההלכה הראשונה, שלא די באמונה על שכלית, למרות חשיבותה העצומה והעובדה שבלעדיה אי-אפשר לזוז כלל, אלא צריך להוריד את הדברים ולהכניס אותם לתוך השכל האנושי הנמוך והמגושם, שגם הוא יהיה מלא וחדור באלקות.

 

תכלית הכל – משיח

 

     אותה נקודה שהתחילה בתחילת הרמב"ם, אותה צריך יהודי לדעת לפני הכל – שישנו "מצוי ראשון", וכל העולם כולו "כל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם", "לא נמצאו", אין להם מצד עצמם שום מציאות כלל, וכל מציאותם אינו אלא "מאמיתת הימצאו" –

     אותה נקודה נמצאת ומגיעה לתכלית שלימותה בסיום הרמב"ם, בסוף הפרק האחרון של הלכות מלכים ומלחמותיהם ומלך המשיח, כאשר הרמב"ם מדבר על תכלית הכל, המצב שיהי' "באותו הזמן", בזמן הגאולה האמיתית והשלימה, כאשר יהי' אכן ניכר בכל הנמצאים שכל מציאותם אינה אלא "מאמיתת הימצאו":

     "ובאותו הזמן לא יהי' שם לא רעב ולא מלחמה ולא קנאה ותחרות, שהטובה תהי' מושפעת הרבה וכל המעדנים מצויים כעפר. ולא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד. ולפיכך יהיו ישראל חכמים גדולים, ויודעים דברים הסתומים, וישיגו דעת בוראם כפי כח האדם, שנאמר כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

     מה הפירוש "כמים לים מכסים" – כשם שהמים מכסים את כל מה שיש בתוך הים, וכשאנו מסתכלים מלמעלה אנו רואים אך ורק מים. רק אם נחפש ונחטט בפנים נמצא שיש שם דגים, צמחים, חיות ים ועוד ועוד. כך תימלא הארץ, העולם כולו, דעה את ה': כשנסתכל על העולם ועל כל מה שיש בו, נראה בפשטות רק "דעה את ה'," רק את האלקות שבבריאה, ורק אם נחפש ונחטט, נמצא שיש כאן אכן גם נבראים. בלשון החסידות[36]: "אלקות בפשיטות ומציאות בהתחדשות".

     כיום, ברגע כתיבת הדברים, המצב הוא הפוך: את מציאות הנבראים רואים אנו בפשטות, ואת האלקות שבבריאה צריך לחפש ולחטט כדי למצוא. מציאות הנבראים היא בפשטות ואילו האלקות היא בהתחדשות.

     אבל לשם כך נשלחנו לעולם, זו המטרה הכללית אלי' שואף היהודי ואותה הוא עושה ופועל כל הזמן על ידי קיום התורה והמצוות[37] – הוא מכניס את האלקות לעולם, ומביא את העולם למצב בו יראו ויכירו בו את מציאותו האמיתית "שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו".

 

להכניס את האלקות בכל

 

     זוהי ההלכה הכללית והעיקרית שמלמד אותנו הרמב"ם בסיומו וחותמו, הלכה שנוגעת לאופן קיום כל התורה והמצוות כולם:

     לא להסתפק בכך שמקיימים את המצוות רק בקבלת עול, משום שכך ציוה ה' בלבד, אם כי זו ההתחלה וזה העיקר תמיד. אלא צריך להיות גם "סיום", צריכה להיות גם תכלית ומטרה. על יהודי לשאוף ולעשות הכל לא רק מפני הציווי, אלא כדי לבצע במילואה את המטרה ולכבוש סופית את היעד, לעשות לו יתברך דירה בתחתונים.

     זו הכוונה שצריכה להיות ליהודי בכל פרט ופרט של קיום התורה והמצוות:

     מדוע הוא לומד תורה – כדי להכניס את האלקות לשכלו. מדוע הוא נותן צדקה – כדי להכניס את האלקות לכספו. מדוע הוא קובע מזוזה – כדי להכניס את האלקות לביתו. מדוע הוא שומר שבת ומועדים – כדי להכניס את האלקות לתוך הזמן. מדוע הוא שומר על כשרות המאכלים ומברך עליהם – כדי להכניס את האלקות לתוך האוכל. מדוע הוא קורא קריאת שמע שעל המיטה ומכין "נעגעל וואסער" ליד מיטתו – כדי להכניס את האלקות לתוך השינה. מדוע הוא שומר טהרת המשפחה – כדי להכניס את האלקות לחיי המשפחה שלו.

     וכן בכל דבר ובכל פרט, התכלית והמטרה בה יהודי צריך להיות חדור בכל מעשה ובכל פרט מחייו היא תכלית הכל – המצב שיהיה "באותו הזמן", שהארץ כולה תימלא דעה את ה' כמים לים מכסים.

     ולכן משאת הנפש של יהודי כל הזמן, בקיום כל מצווה וכל לימוד תורה, היא אחת ויחידה ביאת המשיח והגאולה. כדברי חז"ל[38]: "כל ימי חייך (אינם אלא אך ורק כדי) – להביא לימות המשיח"!

     כמו חייל הנלחם ופועל ורץ ושוכב וקם ויורה ומתאמץ ועושה הכל – הכל לשם תכלית אחת ויחידה, לכבוש את היעד שהציב המלך והמצביא. כך כל יהודי כל מעשיו וכל תורתו ועבודתו מכוונים כל כולם, ובגלוי, לתכלית אחת ויחידה לראות את מלכנו משיחנו שליט"א עומד ומביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש.

     [ולהעיר, שגם בנקודה קצרה זו מתורתו של הרבי מלך המשיח שליט"א אפשר לראות את אופן הלימוד המופלא בתורתו של משיח[39], שהכל צריך להיות "קיילעכדיק", מתאים מכל הכיוונים: כיוון שהרמב"ם הוא הספר הכולל את כל ההלכות של כל התורה כולה, הרי תחילת הרמב"ם היא הלכה כללית הנוגעת להתחלה של קיום כל התורה כולה, וסיום הרמב"ם הוא הלכה כללית הנוגעת לתכלית של כל התורה כולה]!

     ושוב, העיקר הוא שייערכו חגיגות סיום-הרמב"ם בכל מקום ובכל פינה בעולם ב"שטורעם" הכי גדול, הן ברמה הארצית והעולמית, להרעיש בזה כל כך שכולם ישמעו על זה ויצטרפו לכך, והן ברמה המקומית, בכל מקום, בכל עיר ועיירה ובכל פינה אפשרית, וגם בכל שיעור ובכל מפגש קיים או יזום עם יהודים, לנצל זאת להרעיש אודות סיום-הרמב"ם.

     ולשים דגש חזק מאד על ה"בכן" למעשה בפועל – שיותר ויותר יהודים יצטרפו כפשוטו ללימוד השיעור היומי ברמב"ם באחד משלושת המסלולים, ובפרט במסלול העיקרי של ג' פרקים ליום.

     וההתמסרות שלנו לגמרי אל הרבי מלך המשיח שליט"א, ובפרט לקיום הוראותיו הקדושות, כמו תקנת לימוד הרמב"ם וסיומי-הרמב"ם תביא לתכלית הכל – לראות את הרבי מלך המשיח שליט"א מביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש, "ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

     "יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד"!



[1] שיחת ש"פ תזו"מ תנש"א ומאז כמעט בכל שבוע!

[2] ראה בארוכה שיחת ש"פ בלק תנש"א.

[3] אג"ק כ"ק אד"ש מה"מ ח"ד ע' כד.

[4] בכל הבא לקמן ראה לקו"ש חכ"ז ע' 261 ואילך ועוד.

[5] חלקם נקבצו בספר "יין מלכות".

[6] שיחות ש"פ וירא וחיי שרה תשנ"ב ועוד.

[7] סי"א-י"ג. סה"ש תנש"א ח"ב ע' 631 ואילך.

[8] סי"ב ואילך. סה"ש תשנ"ב ח"א ע' 255 ואילך.

[9] בהערה 83 – פ"ג!

[10] ס"ח.

[11] ובהערה 75: רמב"ם בסיום וחותם ספרו "משנה תורה".

[12] ובהערה 164: שיעור היומי דא' טבת.

[13] סעיף י"א-י"ב. סה"ש תנש"א ח"ב ע' 747-8.

[14] הערה 127, 128, 134.

[15] מתחילתו.

[16] ובפרט בהערה 20.

[17] ובפרט שבאותה שיחה (סי"ד) מדובר שכשכתוב במשנה "רבי שמעון" סתם, אף שהכוונה בפשטות לר"ש בן נתנאל, אך מרומז בזה גם רשב"י. ועד"ז ב"משנה-תורה" מרומז גם "משנה-תורה" להרמב"ם.

[18] ס"ט ואילך.

[19] כמודגש בשיחת ש"פ שלח הנ"ל.

[20] ראה בארוכה לעיל פ"ב.

[21] אג"ק ח"ז ע' קלג עיי"ש באריכות.

[22] וראה בענין זה עוד לקמן.

[23] שבת קה, ב.

[24] שיחת ש"פ מטו"מ ה'תשל"ו. בלתי מוגה. תרגום חופשי.

 

[25] שיחת ש"פ מטו"מ ה'תשמ"ו. מוגה. נדפס בלקו"ש חכ"ח עמוד 286. תרגום חופשי.

[26] ראה קונטרס ע"ד חלוקת הש"ס בי"ט כסלו. התוועדויות תשנ"ב ח"א ע' 432.

[27] ראה התשובות באג"ק שבתחילת הספר.

[28] האמור לקמן מיוסד ומעובד על פי חלק קטן מ"הדרן" תשל"ה שיצא לאור מוגה בשנת תשמ"ה לקראת סיום הרמב"ם הראשון בי"א ניסן ועוד.

[29] שיחת ש"פ חיי שרה תשנ"ב.

[30] ברכות יב, א.

[31] פרט זה הוא באופן אחר מהמבואר בשיחה הנ"ל.

[32] ע"ד לשון הרמב"ם בראש הלכות ממרים "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה והם עמודי ההוראה", שהכוונה כמובן ופשוט שהם לא רק היסודות שלפני ההוראה אלא הם עצמם עיקרי ההוראה.

[33] בא יב, מא.

[34] ראה גם הדרן על הרמב"ם תנש"א – התוועדויות ח"א ע' 388 וש"נ ועוד.

[35] תנחומא נשא פט"ז. בחוקותי  פ"ג. ב"ר ספ"ג. במדב"ר פי"ג, ו. תניא פל"ו.

[36] המשך תער"ב ח"ב ע' תתקלד.

[37] כמבואר בתניא פל"ו-ל"ז.

[38] ברכות ספ"א. וראה שיחת ש"פ חיי שרה וש"פ שמות תשנ"ב ועוד.

[39] ראה בארוכה לעיל פ"ב.

 

פרסום תגובה חדשה

test email