פניני התניא – תוספת ביאור לפרק מב בליקוטי אמרים

הקראת כתבה
יום שני ט׳ אדר ב׳ ה׳תשע״ד
מבואר בפרק זה, שנשמתו של משה רבינו מתלבשת ממש בגופו של נשיא הדור שבכל דור ודור, והיא הנשמה המחי’ את גופו. (אלא שיש בו גם נפש נוספת פרטית, בהתאם לעניינים המיוחדים של דור זה. וגם בנפש זו מתלבשת נפשו של משה רבינו, שהרי היא “מתלבשת בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה” – הן בגוף והן בנפש). ומכאן שנשמת משה רבינו היא גם נשמתו של המלך המשיח, נשיא הדור של דור הגאולה האמיתית והשלימה.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
שקיעה ציפורים ים

 

עניינו של משיח – שהאלקות תפרוץ מהגשמיות דווקא

 

גואל ראשון וגואל אחרון

 

מבואר בפרק זה[1], שנשמתו של משה רבינו מתלבשת ממש בגופו של נשיא הדור שבכל דור ודור, והיא הנשמה המחי’ את גופו.

(אלא שיש בו גם נפש נוספת פרטית, בהתאם לעניינים המיוחדים של דור זה. וגם בנפש זו מתלבשת נפשו של משה רבינו, שהרי היא “מתלבשת בגוף ונפש של חכמי הדור עיני העדה” – הן בגוף והן בנפש).

ומכאן שנשמת משה רבינו היא גם נשמתו של המלך המשיח, נשיא הדור של דור הגאולה האמיתית והשלימה.

ובכך[2] נתקבלה בקשתו של משה רבינו[3] “שלח נא ביד תשלח” – “ביד[4] משיח שהוא עומד ליגלות”.

כלומר, משה רבינו ביקש שהגואל האחרון יהי’ גם הגואל הראשון. וכיוון שמשה רבינו, שהוא שיא החכמה דקדושה, ביקש זאת – בוודאי נתקבלה בקשתו. ואכן הגואל האחרון הוא גם הגואל הראשון. כמאמר רבותינו ז”ל[5] “גואל ראשון (משה) הוא גואל אחרון (משיח)”.

ולכאורה משה רבינו ומשיח הם שני אנשים שונים והם גם שני עניינים שונים. שהרי משה הוא משבט לוי, ומשיח הוא מבית דוד משבט יהודה. ואיך ייתכן שהגואל האחרון הוא גם הגואל הראשון.

אלא, כפי המבואר כאן, שנשמתו של משה רבינו נמצאת במלך המשיח (כמו בכל נשיא דור) והיא המחי’ את גופו. ולכן משה רבינו הוא ממש הגואל האחרון, המלך המשיח.

ובכל זאת יש הבדל גדול בין משה רבינו לבין המלך המשיח. כאמור שמשה הוא משבט לוי, ואילו משיח הוא מבית דוד משבט יהודה. היינו שהם גם עניינים שונים זה מזה.

והקב”ה רצה שהגואל הראשון יהי’ דווקא משה רבינו (ולא משיח) ואילו הגואל האחרון יהי’ דווקא המלך המשיח (ולא משה). שכן עיקר עניינו של משה קשור לגאולה הראשונה ממצרים, ואילו עיקר עניינו של משיח הוא הגאולה האחרונה.

אלא שהם כלולים זה מזה, וכל אחד מהם כולל גם את עניינו של השני, כבקשת משה שנתקיימה, כנ”ל.

[היות וענין זה לא שייך כל כך באופן ישיר לעניינו של פרק זה, שעוסק בעיקר בנשמת משה רבינו ולא בנשמת משיח, לא רצינו להאריך בפנים בהסבר הענין, אך כהוספה כדאי לבאר זאת בפרטיות יותר].

 

יחוד מ”ה וב”ן

 

והביאור בזה[6]: נשמת משה רבינו היא נשמה דמ”ה, שהיא שייכת במיוחד לספירת החכמה. ואילו משיח הוא בן דוד, שעיקר עניינו ספירת המלכות, נשמה דב”ן.

ומבואר בחסידות[7] שתכלית בריאת העולם היא “יחוד מ”ה וב”ן”:

[על פי הקבלה, “מ”ה” הוא הגימטרייא של שם הוי’ כאשר כותבים אותו במילוי אלפי”ם: “יו”ד, ה”א, וא“ו, ה”א” – סך הכל מ”ה (45).

ואילו “ב”ן” הוא הגימטרייא של שם הוי’ כשכותבים אותו במילוי ההי”ן: “יו”ד, ה”ה, ו”ו, ה”ה” – סך הכל ב”ן (52)].

“מ”ה” – בגימטרייא “אדם” – הוא העליון, הרוחני, הנשגב, מי שמלא תוכן אמיתי ופנימי. ולכן הוא החכם, הצדיק, הישר והטוב.

לעומת זאת “ב”ן” – בגימטרייא “בהמה” – הוא התחתון, הגשמי, החיצוני, הרדוד, שאין בו שום תוכן אמיתי. ולכן הוא בדרך כלל גם הטיפש, הרשע והרע.

התכלית היא לחבר אותם ביחד, להחדיר את האמת האלוקית המוחלטת גם ודווקא בתוך הגשמיות והחומריות הרדודה והחיצונית של העולם הזה התחתון.

ויותר מזה, והוא העיקר, לא רק להחדיר בו זאת מלמעלה ולהתגבר על הגשמיות והתחתוניות שלו – אלא, בשלב הסופי, בתכלית, להעלות גם את התחתון והשפל עצמו, שגם ממנו ודווקא ממנו תפרוץ ותבקע האמת האלוקית המוחלטת. ולא על ידי שהוא יפסיק להיות תחתון ויתחיל להיות עליון. אלא גם ודווקא כפי שהוא תחתון ושפל – תפרוץ ותבקע גם ממנו עצמו, ודווקא ממנו, האמת האלוקית המוחלטת, ואפילו יותר מכפי שהיא מאירה בעליונים.

שבכך נעשית[8] לו יתברך, לעצמותו יתברך ממש, דירה, בה ישכון ויאיר בכל תוקפו ובכל עצמותו – בתחתונים דווקא, ודווקא בתחתון שאין תחתון למטה הימנו.

איך עושים את זה, איך מצליחים לקחת את מי שכל כולו “בהמה”, תחתון שאין תחתון למטה הימנו. ולהפוך אותו לדירה ולארמון, בו תשכון ותאיר בכל תוקפה ובכל עוצמתה האמת האלוקית המוחלטת –

לשם[9] כך קיבלנו את התורה. התורה נקראת עוז, כמו שכתוב[10] “ה’ עוז לעמו יתן”. זהו העוז והכוח האלוקי המוחלט, שאין לו שום הגבלה ושום מעצור. שאין שום דבר נשגב ממנו. רק הוא יכול להביא לכך שגם ודווקא מהתחתון ביותר, תפרוץ ותבקע גם ממנו, ודווקא ממנו – האמת האלוקית המוחלטת.

 

גוף ונשמה – מ”ה וב”ן

 

מכיוון שזו השליחות של עם ישראל בעולם, ייחוד מ”ה וב”ן, לפיכך צריך להיות בכל יהודי את שני הדברים – את העליון, כדי שיוכל לפעול ולהחדיר אלקות בתחתון. ואת התחתון, שהמטרה היא להחדיר בו דווקא אלקות, ולהביא לכך שהאלקות תבקע ותפרוץ ממנו גם ודווקא מצד עצמו.

לכן יש לכל יהודי גוף וגם נשמה. שכן מחד, התכלית היא להחדיר אלקות דווקא בגוף ובנפש הבהמית. אך מאידך, מי שיכול לעשות זאת היא רק הנשמה האלוקית, שהיא חלק אלוקה ממעל ממש, וישראל וקודשא בריך הוא כולא חד.

השליחות של כל יהודי, שליחות הנשמה בגוף, היא להילחם עם הגוף והנפש הבהמית המושכים אותו מטה, ולהגביר את הנשמה על הגוף ואת הרוחניות על הגשמיות, כך שגם מהגשמיות תפרוץ ותבקע האלקות. “יסוד[11] ושורש כל התורה הוא – להגביה ולהעלות הנפש על הגוף”.

בשלב[12] ראשון האלקות תגיע מלמעלה, שהרי המטה הוא ההיפך הגמור. אלא שהמטה לא יפריע, ואפילו יסייע, לגילוי הנשמה והרוחניות.

אבל התכלית הסופית היא לא רק שהגוף לא יפריע, אלא שהאמת האלוקית תבקע דווקא מהגוף עצמו.

עד שאפילו הנשמה[13] תהי’ ניזונת ומקבלת חיות מן הגוף. כי הגוף מצד עצמו תהי’ בו חיות ואלקות עוד יותר מהנשמה, עד שהוא יהי’ מי שנותן לנשמה חיות ואלקות.

לכן[14] ישנם גם בעם ישראל עצמו שני סוגי נשמות – “נשמות דמ”ה” ו”נשמות דב”ן”.

שניהם נשמות אלוקיות, חלק אלוקה ממעל ממש.

אולם ה”נשמות דמ”ה” תפקידם הוא בעיקר להגביר את הנשמה והרוחניות ולא לתת לגוף למשוך מטה.

ואילו ה”נשמות דב”ן” עיקר תפקידם הוא השלב העמוק יותר, לברר ולזכך את הגוף הגשמי עצמו, שלא רק שלא יפריע ואפילו יסייע, אלא שהאלקות תפרוץ דווקא ממנו.

לא להגביר את העליון, אלא למצוא את האלקות בתחתון. ודווקא באופן שהוא נשאר תחתון, והאלקות פורצת מתוך התחתון שבו.

ההתחלה חייבת להיות על ידי ה”נשמות דמ”ה”. שכן התחתון מצד עצמו, בהיותו תחתון, מתנגד לכל שבב של גילוי אלקות. ורק העליון יכול להתחיל להחדיר בו אלקות. ולכן גם כל מה שנעשה אחר כך (גם הפעולה שהאלקות תפרוץ מתוך התחתון עצמו) בא מכוחו של העליון.

אולם בסופו של דבר נעשית התכלית בעיקר על ידי ה”נשמות דב”ן”, הפועלות לגלות את האמת האלוקית של התחתון עצמו.

 

נשמות דמ”ה – משה רבינו

 

משה רבינו הוא עיקר ה”נשמות דמ”ה”. הוא העליון ביותר שאין למעלה הימנו. כל עניינו הוא אלקות וקדושה. והוא נותן בכולם את הכח הזה, להכניס אלקות וקדושה בכל דבר.

משה רבינו”, אומר הרבי[15], הוא ההתחלה של “יחוד מ”ה וב”ן”. ואפילו פעולתו של המלך המשיח היא בכוחו של משה רבינו. שכן חייבים לקבל את הכח לכך מן העליון ביותר, משיא ה”נשמות דמ”ה”, משה רבינו.

לכן משנולד[16] משה, ברגע שנולדה בעולם עצם מציאותו של משה, עוד לפני שהתחיל בכלל לעשות משהו, מיד נתמלא הבית כולו אור. שכן עצם מציאותו של משה בעולם היא הנותנת את הכוח להביא לעולם אור וקדושה.

כשם[17] שהמוח מחבר ומקשר את כל חלקי הגוף עם הנשמה, כך מחבר ומקשר משה רבינו כל יהודי אל הקב”ה. הוא מגלה בכל יהודי את הנשמה האלוקית, את שייכותו לאלקות וקדושה. את הטוב, את האור ואת הקדושה שבו.

משה הוא המביא לנו את התורה, כמו שכתוב[18] “תורה ציווה לנו משה”. שרק בכוח התורה, כאמור, יכולים אנו לעשות את העבודה להחדיר אלקות בתוך הגשמיות.

משה רבינו נקרא[19] “עשיר בעצם”, שהוא למעלה מכל חסרון. ולא רק שלא חסר לו מאומה, אלא יש לו עשירות מופלגה, ריבוי השפע בכל התחומים. כי כיוון שהוא בטל לאלקות בתכלית, הרי כל מציאותו היא אלקות. ולא רק אלקות בכלל, אלא שמאירה בו עצמותו יתברך. ומצד עצמותו יתברך לא שייך שום חסרון. “משה הוא בחינת דעת עליון, ומצד דעת עליון, ענין העשירות, אין שייך שום חסרון.”

ולא זו בלבד שמשה רבינו עצמו אין בו שום חסרון, אלא מצדו אין באף אחד שום חסרון, כיוון שהוא מסתכל על כולם כפי שנלקחו מעצמותו יתברך, ומצד עצמותו יתברך לא שייך שום חסרון.

“היינו, דנוסף לזה שבמשה עצמו אין שייך שום חסרון ח”ו, אלא שלגבי משה, גם החיסרון דכנסת ישראל שהתפלל עליהם אינו חסרון. כי דעת עליון מקבל מעתיק, ולכן נרגש בו שאמיתית הימצאו יתברך הוא אמיתית המציאות של כל הנמצאים ואינם חסרים מאומה.

“והגם שמשה התפלל עליהם, דענין התפלה הוא למלאת החסרון – יש לומר שהתפילה שלו היתה שענין זה (שהאמת היא שאינם חסרים מאומה) יהי’ נרגש בגילוי גם אצלם, אבל במשה הי’ נרגש זה (שאינם חסרים מאומה) בגילוי גם כשהיו במצב שהוצרך להתפלל עליהם, ולכן התפילה דמשה היא תפילת עשיר.”

בכוחו של משה רבינו יוכל גם התחתון, למרות היותו נמוך ושפל מצד עצמו, למלא את תפקידו ושליחותו, ולזכך את הגוף והנפש הבהמית. שכן משה רבינו מוצא גם בתחתון את העליון שבו, את שייכותו לאלקות, היותו “חלק אלוקה ממעל ממש”.

אולם[20] דווקא בגלל שמשה רבינו הוא כל כך נעלה ונשגב, אין הוא זקוק להתמודד ולהתעסק כמעט עם התחתון. שכן הוא מלכתחילה עליון שבעליונים. אצלו מלכתחילה העיקר היא הנשמה, וגם הגוף שלו הוא גוף זך ונעלה, שאינו מסתיר בכלל על אור הנשמה. ולכן אין הוא צריך להתעסק בתיקון הגוף.

לכן אמרו חז”ל[21] שמשה הי’ בעיבור (בהריון) רק במשך ששה חודשים ומשהו, המינימום הנדרש כדי שיוכל להיוולד גוף גשמי. שכן אצלו העיקר היא הנשמה והרוחניות, ואילו הגוף אינו מסתיר בכלל, ולכן הוא כמעט לא מתעסק עמו.

אבל דווקא בגלל זה, הי’ גופו של משה טעון קבורה. שכן הגוף הגשמי מצד עצמו הוא סוף סוף גשמי.

הוא אמנם לא הסתיר ואפילו עזר וסייע לקדושה והרוחניות של הנשמה.

אבל דווקא בגלל זה, בגלל שלא הי’ צורך להתמודד עמו ולהתעסק להכניס בו את הקדושה מצד עצמו, כיוון שהוא הי’ דק ונעלה מלכתחילה, וכל ענייני הקדושה יכלו לעבור דרכו ללא הפרעה – לכן ענייני הקדושה עברו דרכו רק “בדרך מעבר”, ללא שהתעסקו עמו להכניס בו את הקדושה מצד עצמו. הוא עצמו לא הפך להיות קדושה ואלקות מצד עצמו. הוא נשאר גשמי, ולכן הי’ טעון קבורה.

 

נשמות דב”ן

 

לעומת זאת, ה”נשמות דב”ן” זהו סוג של נשמות שעיקר תפקידן ושליחותן להתמודד ולהתעסק עם התחתון, עם הגוף והגשמיות. ולכן הגוף מפריע להן כל הזמן ומוריד אותם להיות שייכים גם לדברים נמוכים ושפלים מאד.

ודווקא בגלל שהגוף מפריע לנשמות אלו למלא את תפקידן ושליחותן, הרי הן חייבות להתמודד ולהתעסק עם הגוף והגשמיות.

וזהו אכן התפקיד והשליחות שלהן, להתמודד ולהתעסק עם הגוף, ולפעול בו, שלא רק לא יפריע, אלא יהי’ גם בעצמו, כפי שהוא תחתון, שייך לאלקות.

רוב נשמות עם ישראל הינן נשמות נמוכות, “נשמות דב”ן”. שכן העיקר והתכלית הוא ההתעסקות עם התחתון, לעשות ממנו דווקא דירה לו יתברך בתחתונים (מה שאין כן נשמות דמ”ה הן עליונים ולא תחתונים).

וזו גם הסיבה שככל שמתקרבים יותר ויותר לגאולה, הנשמות הן נמוכות יותר ויותר, והגשמיות של הגוף חזקה ושפלה יותר –

שלכאורה הי’ צריך להיות להיפך. שהרי כשעברנו את רוב הגלות וכבר נעשה כמעט כל הבירור והתיקון, הי’ העולם צריך לכאורה להיות מזוכך ונעלה יותר –

אלא הסיבה לכך היא, משום שהתכלית היא דווקא לברר ולזכך את התחתון ביותר. ולכן ככל שמתקרבים יותר אל התכלית, נדרש לרדת עוד יותר כדי לברר ולזכך גם ודווקא את התחתון ביותר.

לכן[22] מכונה תקופה זו “עקבתא דמשיחא”, ואפילו “עקבתא דעקבתא דמשיחא” (נוסף לפירוש הפשוט שמשיח כה קרוב עד שרואים כבר את עקבותיו, ישנו גם הפירוש) –

משום שהנשמות בתקופה זו הן בעיקר מבחינת “עקביים”. מהתחתון שאין תחתון למטה הימנו.

 

נשמות גבוהות דב”ן

 

את הכוחות להתמודד עם הגוף והגשמיות ולהיות שייכים לקדושה ואלקות, קיבלנו, כאמור, מהנשמות הגבוהות, ה”נשמות דמ”ה”, שבראשן משה רבינו. הם נותנים לנו את הכוחות להגביר את הנשמה על הגוף.

אולם, כיוון שהתכלית היא לא רק להגביר את הנשמה על הגוף, אלא בעיקר להגיע לזה שהגוף עצמו כפי שהוא תחתון יהי’ שייך לאלקות –

לכן לא די בכך שקיבלנו כוחות מהנשמות דמ”ה. שהרי הכוחות הללו הן רק להגביר את הרוחניות והאלקות, להגביר את העליון על התחתון, ולא לברר ולזכך את התחתון עצמו מצד עצמו.

כדי לברר ולזכך את התחתון ביותר, שיהי’ גם הוא, ודווקא הוא, שייך לאלקות גם ודווקא מצד עצמו – צריכים לקבל כוחות לכך מסוג מיוחד של נשמות גבוהות. נשמות שגם הן “נשמות דב”ן”, שעיקר עניינן הוא (לא הגברת הנשמה, אלא) דווקא העבודה וההתעסקות עם הגוף והגשמיות. אלא שהן נשמות גבוהות ביותר, שבכוחן להתמודד עם הגוף (לא רק על ידי הגברת הנשמה והרוחניות, אלא) גם ובעיקר על ידי שיגלו בגוף ובגשמיות עצמם שגם הם שייכים לאלקות גם מצד עצמם.  

ומכיוון שיש לנשמות אלו כוחות נעלים ביותר להתעסק במיוחד עם הגוף והגשמיות, הרי הן נותנות כוחות לנו, לנשמות הנמוכות דב”ן, שגם הן (אנחנו) תוכלנה למלא את שליחותן, ולהביא את הגוף והגשמיות שיהיו שייכים לאלקות גם מצד עצמם.

כלומר, נשמות אלו לא רק מחפשות ומוצאות ומגלות אצלנו את הנשמה והרוחניות שבנו (כמו משה רבינו, שמחבר ומקשר את כולנו אל האלקות והרוחניות), אלא הן מגלות בנו בעיקר את העובדה שגם הגוף והגשמיות יכולים וצריכים להיות שייכים לאלקות גם מצד עצמם.

 

דוד המלך ואלי-הו הנביא

 

הדוגמאות בתורת החסידות[23] ל”נשמות דב”ן” הנעלות ביותר הן דוד המלך ואלי’ הנביא.

למרות היותן של נשמות אלו נשמות נעלות ביותר, אך עיקר תפקידן ושליחותן בעולם הוא לא הגברת הרוחניות העליונה, אלא דווקא ההתעסקות עם הגוף והגשמיות התחתונים ביותר, לפעול גם בהן ודווקא בהן שייכות לאלקות.

זה[24] מסביר לנו את כל הסיפורים בתנ”ך, ועוד יותר במדרשי חז”ל, אודות השפלות ואפילו החטאים הכבדים שנראים כאילו מיוחסים לדוד המלך (בניגוד למשה רבינו, שמצטייר בכל מקום כאיש מעלה ושיא השלמות):

מלידתו חשב אביו על דוד המלך שהוא ממזר ובן השפחה ולא ראוי לבוא בקהל. הרחיקו אותו מהבית שיהי’ רועה את הצאן, כדי שלא יפגום בייחוס המשפחתי.

כאשר[25] בא שמואל הנביא למשוח את אחד מבני ישי למלך, לא חשבו בכלל לקרוא לו.

כאשר הגיע אל המערכה עם הפלשתים, צעקו עליו[26] “על מי נטשת מעט הצאן … אני ידעתי את זדונך ואת רוע לבבך”.

לאחר מכן רדף אותו שאול בחיר ה’ ללא הרף ורצה להורגו. דואג ואחיתופל אמרו שהוא חייב מיתה. שמעי[27] בן גרא קרא עליו “צא צא איש הדמים ואיש הבליעל”. גם אבשלום בנו קם למרוד ולהילחם נגדו. אפילו הקב”ה אומר לו “דם[28] לרוב שפכת” ולכן אתה לא תבנה את בית המקדש.

וכל הסיפור בתנ”ך[29] עם אורי’ החתי ובת שבע. וגם אחרי דברי הגמרא ש”כל[30] האומר דוד חטא אינו אלא טועה”, ובפרט לפי כל ההסברים בקבלה ובחסידות, אבל – האם אלו סיפורים שמתאימים למשיח ה’, לדוד מלך ישראל?!

גם ספר התהילים של “נעים זמירות ישראל” מלא מביטויים שפלים שהוא אומר על עצמו. כמו “ואנוכי[31] תולעת ולא איש, חרפת אדם ובזוי עם”, ופסוקים רבים דומים, המדברים על היותו עני ואביון, פחות ושפל.

לעומת משה רבינו, שנקרא[32] “עשיר בעצם” ולא חסר בו מאומה – הרי תפילתו של דוד היא “תפילת עני”, “תפילה[33] לעני כי יעטוף”.

ולכאורה תמוה מאד, הייתכן, איך יכול להיות שדוד המלך בחיר ה’, משיח ה’, ייראה, ואפילו רק בחיצוניות, כה פחות ושפל?!

אלא שזהו בדיוק עניינן של “נשמות דב”ן” – לרדת מטה מטה, אל התחתון ביותר. ולא לפעול בו שיהי’ עליון, אלא שגם ודווקא כפי שהוא תחתון, תבקע ממנו האלקות מהתחתון שבו.

דוגמא נוספת בחסידות[34] ל”נשמות דב”ן” הוא אלי’ הנביא – “אלי’הו” בגימטרייא ב”ן.

חז”ל אומרים שהוא הי’ בעיבור י”ב חודש – המקסימום שיכול גוף גשמי להיות בעיבור[35] – משום שעיקר עניינו הוא לא גילוי הנשמה, אלא זיכוך הגוף והגשמיות.

ולכן הוא צריך להתמודד עם בעיות נמוכות ושפלות.

אולם דווקא בגלל זה הוא מצליח לזכך את הגוף והגשמיות לגמרי, עד כדי שיא הזיכוך – שהגוף הגשמי הופך להיות רוחני והוא עולה בסערה השמיימה.

וזו הסיבה שדווקא אלי’ הנביא הוא המבשר את הגאולה האמיתית והשלימה – משום שהוא מסמל את עניינה של הגאולה, את זיכוך הגוף בתכלית. כפי שהוא זיכך כל כך את גופו עד שעלה בסערה השמיימה.

 

הגשמיות כמות שהיא

 

אולם[36] גם זה לא התכלית הסופית. זהו שלב מאד מתקדם בעבודה של זיכוך התחתון, אבל עדיין לא השיא.

כי אמנם כאן הגוף הגשמי התברר והזדכך לגמרי עד שהוא הפך להיות רוחני. אולם סוף-סוף הגשמיות כפי שהיא לא נזדככה אלא הפכה לרוחניות. ואילו התכלית היא שהגשמיות תישאר גשמיות, ודווקא כך, כפי שהוא מצד עצמו גשמי ותחתון, תהי’ לו שייכות לאלוקות.

התכלית היא לא שהגוף יתרומם ויתעלה, אלא שהוא יישאר גשמי ותחתון, ובתור שכזה תבקע ממנו האלקות.

ועד כדי-כך, שבו דווקא יתגלה כוח ה’עצמות’. ועד שהנשמה[37] תהי’ ניזונת מן הגוף. שזהו דווקא החידוש של משיח צדקנו, כדלקמן.

ויש לומר שזהו גם הביאור במאמר הבעש”ט[38] שהי’ ביכולתו לעלות בסערה השמימה כמו אליהו הנביא, אלא שהוא רצה לעבור את הענין של “(כי[39] עפר אתה) ואל עפר תשוב”.

ולכאורה, מהו גודל העילוי בענין זה, עד שבגללו כדאי לוותר על העלייה בסערה השמימה כאלי-הו הנביא?

מבאר כ”ק אדמו”ר (מוהרש”ב) נ”ע[40] שהעילוי ב”ואל עפר תשוב” הוא משום שהתהוות העפר היא מעצמותו יתברך.

וכמבואר באגרת הקודש בתניא[41] מעלת הגשמיות דווקא, שבה דווקא ישנו כח העצמות. כי רק הוא לבדו, שמציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה קודמת, בכוחו ויכולתו להוות יש מאין ואפס המוחלט ממש[42].

כלומר, אילו הי’ הגוף עולה בסערה השמימה כמו אליהו הנביא, אזי הייתה הגשמיות מתרוממת ומתעלה והופכת לרוחניות, כשם שגופו של אליהו הנביא הפך להיות רוחני.

אולם הבעש”ט רצה שהגוף יישאר דווקא גשמי, קשור לעפר. ודווקא כך, כפי שהוא בגשמיותו, הוא יבטא ויגלה את כח העצמות שנמצא בגשמיות דווקא.

“לגבי[43] אלי-הו הנביא, העובדה שהוא עלה בסערה השמימה ולא הי’ אצלו הענין של “ואל עפר תשוב” – אינה חסרון אצלו. כיוון שלא זהו עניינו של אלי’ הנביא. ומצד עניינו שלו, הוא הגיע לתכליתו בזה שגופו הפך לרוחני ונשאר בעולם היצירה.

“אבל הבעש”ט שהי’ נשיא הדור, נשמה כללית, ועניינו הוא לעורר את כל ישראל, גם את הפחות שבפחותים והקל שבקלים מהם – עניינו של הבעש”ט הוא להגיע גם למדרגות התחתונות ביותר, עד למטה מטה ביותר, וגם שם לפעול התעוררות וקשר עם הקב”ה, עם עצמות ומהות אין סוף ברוך הוא. ולכן הוא הי’ צריך (וממילא רצה בזה) לעבור את הענין של “ואל עפר תשוב”.”

לכן לא רצה הבעש”ט לעזוב את הגשמיות כמו שעשה אליהו הנביא – מכיוון שעניינו הי’ התחלת האיחוד של הגשמיות עצמה, כמות שהיא, עם אלוקות. ולכן הוא לא רצה שהגוף יהפוך לרוחני, אלא שהגוף יישאר גשמי.

אבל מכיוון שגם אצל הבעש”ט (הייתה אמנם התחלה, אך) עדיין לא נשלם בירור הגשמיות, הייתה הגשמיות רק באופן של “ואל עפר תשוב”. ועדיין לא חיים נצחיים בגשמיות כפשוטו.

וגם רבותינו נשיאינו שאחריו, שכל אחד מהם הוריד את השכינה למטה יותר[44] – אך כל זה הי’ רק “מרקיע לרקיע”, ועדיין לא “למטה בארץ” ממש. ולכן, אף כי הייתה בכך התקדמות בכל דור ודור יותר ויותר, אך עדיין התקיים בכולם “ואל עפר תשוב”, ועדיין לא היו חיים נצחיים בגשמיות כפשוטו בעולם הזה הגשמי.

אחד השלבים המיוחדים בכך שהגשמיות עצמה מתאחדת עם אלקות, מצינו אצל אדמו”ר האמצעי.

הוא[45] החדיר את החסידות גם בגוף הגשמי ובדם הגשמי. עד כדי כך שהרבי הצמח-צדק אמר אודותיו, שאילו היו חותכים לו את האצבע, לא הי’ יוצא דם אלא חסידות – משום שכל מהותו של “הדם[46] הוא הנפש” אצלו הייתה החסידות. והוא פעל זאת גם בחסידיו, שגם כשיילכו בשוק, ירדברו על “יחודא עילאה ויחודא תתאה”, או על “עתיק ואריך”.

ולכן הוא פעל עוד יותר את האיחוד של הגשמיות עם אלקות. עד שזה התבטא גם בגופו הגשמי, בכך ששלמותו חדרה גם בתוך גדרי הזמן הגשמי. שמספר ימי חייו הי’ “עגול” ושלם גם בגשמיות. שיום הסתלקותו הי’ בדיוק באותו יום שנולד.

אבל גם זה הי’ עדיין מצב של “ואל עפר תשוב”, שהגוף הגשמי חזר לעפר במלאות לו מספר שנים שלם ומלא. אך גם כאן אין עדיין חיים נצחיים של הגוף הגשמי בגשמיות כפשוטו.

 

משיח – שהתחתון עצמו הוא אלקות

 

את תכלית הכל, שהגשמי עצמו מצד עצמו יהי’ ממש אלקות, וממילא שהגוף הגשמי התחתון יחי’ חיים נצחיים – יכול לפעול ופועל רק המלך המשיח. רק הוא מגיע אל השיא, שהגוף הגשמי יחי’ חיים נצחיים גם ודווקא בגשמיות כפשוטו. ולאחר מכן הוא פועל זאת בכולם, שגם המתים יקומו לתחיי’ וכולם יחיו חיים נצחיים כפשוטם גם ודווקא בגשמיות הגוף.

לכן, אומר הרבי שליט”א[47], דווקא המלך המשיח הוא תכלית השלימות של “יחוד מ”ה וב”ן”. שכן עיקר עניינו של משיח הוא “ב”ן” (הגשמיות, הגוף, החומר, העולם), לגלות את האלקות בגשמי התחתון מצד עצמו דווקא.

ולכן, ממשיך הרבי, “משיח חייב להיות דווקא מציאות לעצמו, כביכול, של נשמה בגוף, בשר ודם [כפסק דין הרמב”ם, שמשיח הוא “מלך מבית דוד, הוגה בתורה ועוסק במצוות כדוד אביו כו’, וילחום מלחמת ה'” – דבר המוכיח שהוא נמצא בעולם שבו קיימים מנגדים, ומשום כך הוא צריך לנהל מלחמה, וינצח]. ויחד עם זאת – הוא שלוחו של אדם העליון, כמותו ממש.

“שכן כדי לפעול את יחוד הנשמה והגוף בישראל (על-ידי “יכוף כל ישראל לילך בה ולחזק בדקה”) ויחוד הרוחניות והגשמיות בעולם – צריכות להיות בו עצמו שני העניינים והתאחדותם יחד.”

[והרבי ממשיך: “ועכשיו רואים בפועל איך שכבר הי’, וישנו בפועל, ה”וילחום מלחמות ה’,” וינצח בכמה וכמה עניינים – ודווקא מתוך מלחמה של שלום ... והדבר היחיד שנשאר בעבודת השליחות הוא רק לקבל את פניו בפועל ממש, כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את בני ישראל מהגלות”].

שדבר זה, שהגוף הגשמי יהי’ נצחי בגשמיות כפשוטו, הוא דבר שלא יכול להיות בגוף מצד עצמו. כי רק הנשמה הרוחנית היא נצחית ולא הגשמיות.

אולם זהו חידושו הנפלא של המלך המשיח, הפועל את שלימות ותכלית הכל – שהגוף הגשמי התחתון יהי’ אמיתי ונצחי גם מצד עצמו.

ולא זו בלבד שהוא יחי’ חיים נצחיים, ויפעל זאת גם בכל הגופים ובכל הגשמיות, שתהי’ אצל כולם תחיית המתים וכולם יחיו לנצח –

אלא יותר מזה: הוא פועל שהגשמיות תהי’ אפילו יותר אמיתית ויותר נצחית מהרוחניות. עד שהנשמה האלוקית תצטרך לקבל חיות ואלקות מן הגוף והגשמיות, כאמור שהנשמה ניזונית מן הגוף.

המלך המשיח מגיע[48] גם ודווקא לאלו שנדמה כי הם לגמרי בצד השני של המתרס, ואינם שייכים לשום אור אלוקי כלל.

הוא מגלה גם בהם ודווקא בהם את מציאותם האמיתית, “שלא[49] נמצאו אלא מאמיתת הימצאו”.

ואדרבה, דווקא בהם נמצא הכוח של עצמותו יתברך. שכן “הוא[50] לבדו שמציאותו מעצמותו ואין לו עילה וסיבה קודמת, הוא לבדו בכוחו ויכולתו לברוא יש מאין ואפס המוחלט ממש”, “יש” כזה שנדמה לו כאילו הוא קיים ח”ו מעצמו, “מציאותו מעצמותו”.

משיח חודר אל מעבר לקווי האויב, ומגלה כי בעצם, באמת ובפנימיות, הכל אלקות. גם אותו אחד שהי’ נדמה לגמרי כאויב מוחלט, בעצם כל מציאותו היא אלקות.

ואז הוא עצמו הופך להיות לא רק מושפע מאלקות, אלא משפיע של אלקות.

“צרפת”, שיא[51] הקליפה הקשה, מתהפכת לגמרי ומתגלה מציאותה האמיתית, “צרפת” אותיות “פרצת”, שהיא בגימטרייא 770.

וממילא נעשה “אור הלבנה כאור החמה”, שהמקבל (צרפת) הופך להיות כמו המשפיע (770) ממש.

ועד שהוא בכלל לא חושב שהשפעה זו באה לו מבחוץ, אלא הוא מרגיש כי זוהי בעצם מציאותו שלו, מציאותו האמיתית מלכתחילה.

והאמת היא אכן כך, מצד “כח העצמות” שבורא אותו כל הזמן מאין ליש. אלא שזה הי’ בו בהעלם לגמרי, ללא שום שייכות לגילוי, כי מציאותו הגלוי’ הייתה ההפך הגמור. ובא המלך המשיח ומגלה בו את האמת לאמתה “שכל הנמצאים לא נמצאו אלא מאמיתת הימצאו”, וכל מציאותם היא אך ורק אלקות.

והוא עושה זאת לא באופן שזה בא ממנו, מלמעלה למטה, אלא דווקא באופן שהוא מפעיל אותנו, את אלו שאינם אנשים נעלים אלא תחתונים, אנשים פשוטים ומגושמים. שאנחנו דווקא, התחתונים, נעשה עבודה זו, לחדור מעבר לקווי האויב ולהפוך אותו לחלק מהענין.

כי הכוונה האלוקית היא שהדבר לא ייעשה מלמעלה, אלא דווקא על ידינו, על ידי התחתונים מצד עצמם.

אבל באמת זה עצמו אינו אלא כוחו ופעולתו של המלך המשיח, המתקן את העולם כולו במלכות ש-ד-י.

שכן, כנ”ל, משיח הוא השלמות של “יחוד מ”ה וב”ן” – עיקר עניינו הוא מלכות, המלך המשיח, לגלות את האמת של התחתון, של הב”ן.

ויחד עם זה הוא גם “רב”, והוא כולל בתוכו גם את המ”ה, משה רבינו, “עשיר בעצם”, שלמות מוחלטת לגמרי.

ושני הקווים הללו הם אצלו נקודה אחת ממש.

 

חיבור שני הקווים בכוח העצמות

 

ובלשון כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א[52]: “דהנה משה, אף שמת מיתת נשיקין, מכל מקום גופו הי’ טעון קבורה, שנקבר בהר נבו.

“למעלה מזה חנוך, שעלה השמיימה, אבל גופו נשתנה

[היינו שהפך להיות גוף רוחני. כמו אלי’ הנביא, שעלה בסערה השמימה, וגופו הפך להיות רוחני].

“אמנם משיח יהי’ נשמה בגוף, בגוף גשמי. ובגופו הגשמי יהי’ ונחה[53] עליו רוח הוי’. ויפעול זה גם בכללות העולם.” 

כלומר: עניינו של המלך המשיח הוא לחבר ולאחד בתכלית את הרוחניות והגשמיות, שגם הגשמיות מצד עצמה תהי’ אלקות, ועוד יותר מהרוחניות.

ולכן עניינו של המלך המשיח הוא דווקא לרדת אל התחתון ביותר שאין למטה הימנו.

לא להישאר ברוחניות, אלא להיות דווקא בגשמיות כפשוטו, בשר ודם בעולם הזה הגשמי, ובמצב שיש לו מנגדים, ועליו להילחם עמם עד הניצחון[54].

ואופן פעולתו הוא, לא כמו גופו של משה רבינו שהי’ טעון קבורה. ולא כגופו של חנוך ואליהו הנביא שהפך להיות רוחני. אלא בגוף הגשמי, שנשאר גשמי כמות שהוא – ועם כל זה אין זו ירידה והסתלקות, אלא להיפך: החיבור והייחוד של התחתון ביותר שאין תחתון למטה הימנו כמות שהוא, עם העליון ביותר שאין עליון למעלה הימנו.

והכח להתאחדות זו מגיע ממה שלמעלה מכל גדר של עליון ותחתון. שבו מאירה רק נקודה אחת ויחידה: שהוא יתברך אין סוף בתכלית לגמרי, מכל הכיוונים.

שהביטוי של זה הוא בנקודת החיבור של התחתון ביותר, שנשאר כמות שהוא תחתון ביותר, עם העליון ביותר, שנשאר כמות שהוא עליון ביותר.

עד שמתגלה שבעצם הכל נקודה אחת, שאין לה שום גדר וציור. ואפילו לא את הגדר והציור של בלי גבול ובלי גדר ובלי ציור.

שלכן הביטוי של זה הוא בנקודת החיבור של הגבול בתכלית עם הבלי גבול בתכלית. של הגוף הגשמי התחתון שבו מאיר האין סוף (ואפילו ה”אין לו תחילה”) בכל עצמותו ללא שום “כנף” ולבוש וגדר וציור.

ובלשונו של הרבי שליט”א[55]: “אמנם כל זה הוא כמו שהוא מצד סדר השתלשלות.

“דמצד סדר השתלשלות עצמו, הנה הב’ קוין הם בהבדלה זה מזה, והלמטה מטה הוא בגילוי, והלמעלה מעלה הוא בהעלם.

“אבל ע”י עבודת האדם, הנה עבודתו הוא לייחד ב’ קוים אלו.

“והיינו שעבודת האדם צריך לפעול בב’ הקוין – בהקו דלמטה מטה צריך לפעול שיורגש בו שזהו רק מצד כח האין סוף, ובהקו דלמעלה מעלה צריך לפעול שלא יהי’ בהעלם כי אם בגילוי.

“וזה אפשרי לפעול כאשר מקשרים ומאחדים ב’ הקוים ביחד כמו שהם בשרשם בהיכולת [ביכולתו של הקב”ה].

“דמעין גילוי מזה הי’ בקריעת ים סוף [שאז “הפך ים ליבשה”, והי’ חיבור ההעלם בתכלית עם הגילוי בתכלית ביחד].

“אך בקריעת ים סוף הי’ רק לפי שעה.

“ואחר כך הי’ זה במתן תורה. דמתן תורה ביטל הגזירה, ונעשה החיבור דמעלה ומטה.

“ואמיתת הגילוי מזה יהי’ בביאת המשיח, שמשיח יחבר ב’ הקוים ביחד.

“וזהו אין סוף למטה מטה עד אין תכלית ולמעלה מעלה עד אין קץ. דלמטה מטה עד אין תכלית, שהוא המציאות דהמטה של הנבראים. ולמעלה מעלה עד אין קץ, שהוא הרצוא ועליית הנבראים עד אין קץ.

ובמקום אחר[56] אומר הרבי שליט”א: “והנה ידוע שישנם ג’ מדריגות: משה, חנוך ומשיח.

“דמשה, הנה אף שמת מיתת נשיקין, מכל מקום הנה גופו טעון קבורה, שנקבר בהר נבו.

“וחנוך הוא למעלה מזה, דכתיב בי’ ואיננו כי לקח אותו אלקים, מכל מקום הנה גופו נשתנה [שהפך להיות גוף רוחני, וכמו אלי’ הנביא, שעלה בסערה השמימה, וגופו הפך להיות רוחני].

“ואמנם משיח יהי’ נשמה בגוף גשמי, וגופו הגשמי יהי’ מקושר ומיוחד בלמעלה מעלה עד אין קץ …

“שבהמטה מטה עד אין תכלית יורגש הלמעלה מעלה עד אין קץ, שיהי’ דבר אחד כמו שהם בשורשם בהיכולת [ביכולתו של הקב”ה] …

“על ידי זה אשר ונחה עליו רוח ה’, שהוא המשכת אור אין סוף שלמעלה מעלה עד אין קץ ולמטה מטה עד אין תכלית, ושם הנה ב’ דברים אלה הם דבר א’ – הנה ע”י המשכה זו דרוח ה’, יומשך גם בהשתלשלות רוח חכמה ובינה ושאר ההמשכות שחושב בהפסוק. עד אשר גם בגשמיות ממש יהיו ב’ קוים אלו מאוחדים.

“עד אשר יפעול גם בבשר הגשמי אשר וראו כל בשר יחדיו כי פי ה’ דיבר”. עד כאן לשון הרב.

 

ג’ תמוז – חיבור שני הקווים

 

ואולי יש להוסיף בדרך אפשר גם יותר מזה, שמשיח מחבר גם את התחתון תחתון ביותר עם העליון עליון ביותר, לא רק בכך שהגוף נשאר בגשמיותו ממש – אלא שהוא יורד למקום התחתון ביותר, למטה מטה עד אין תכלית, למצב כה נמוך שאין על כך שום הסבר וביאור ושום נתינת מקום כלל וכלל, עד שנראה כהיפך החיים, מצב של ג’ תמוז.

וביחד עם זה יש כאן גם עלי’ והתרוממות למעלה מעלה עד אין קץ, בהעלם אחר העלם ובעילוי אחר עילוי. עד העלם והתרוממות למעלה מעלה לגמרי מכל מה שהי’ מישהו יכול לתאר לעצמו.

וכל זה לא הי’ אלא בשביל תכלית הכל – לבטא את גילוי עצמותו יתברך. שאין כאן שני דברים אלא דבר אחד ממש. כי ההעלם והגילוי שניהם כאחד מבטאים את עצמותו יתברך שלמעלה מהעלם ולמעלה מגילוי ולמעלה מכל ציור וגדר וגבול, ולמעלה גם מלהיות למעלה מכל ציור וגדר וגבול.

ולכן הביטוי שלו הוא גם ודווקא בתוך הציור והגדר והגבול התחתון ביותר, שאין תחתון למטה הימנו, כאשר ממנו בוקע העליון עליון ביותר:

בגופו הגשמי של המלך המשיח, ש”ירום[57] ונישא וגבה מאד”. וביחד עם זה “אשר[58] חלינו הוא נשא ומכאובינו סבלם, ואנחנו חשבנוהו נגוע, מוכה אלקים ומעונה. והוא מחולל מפשענו, מדוכא מעוונותינו, מוסר שלומנו עליו, ובחבורתו נרפא לנו … וכרחל לפני גוזזי’ נאלמה, ולא[59] יפתח פיו”. ועד שהי’ נדמה ח”ו “כי[60] נגזר מארץ חיים … ויתן את רשעים קברו”. 

אבל כל זה אינו ח”ו מצב של הסתלקות הנשמה מן הגוף, אלא אדרבה, כהמשך הכתוב[61] “יראה זרע[62], יאריך ימים[63], וחפץ ה’ בידו יצלח”[64].

כיוון שכל זה לא בא אלא לבטא ולגלות את עצמותו יתברך, שלמעלה מהעלם ולמעלה מגילוי, ולמעלה מכל ציור וגדר וגבול, ולמעלה גם מלהיות למעלה מכל ציור וגדר וגבול.

ולכן הביטוי שלו הוא דווקא בחיבור שני הקווים ההפכיים לגמרי. כשמתגלה ששניהם אינם אלא נקודה אחת, גילוי עצמותו יתברך, שמתגלה בכל תוקפו ובכל עצמותו בתוך הגשמי התחתון ביותר.

ותיכף ומיד ממש יתגלה הדבר ויאיר גם למטה לעיני כל בשר.

 

“נשמה בגוף באופן נצחי”

 

זו הסיבה שבנוגע לדורנו זה, דורו של המלך המשיח, מדגיש הרבי[65]: “מובן וגם פשוט שבימינו אלה, לאחרי כל מה שעברו במשך הדורות שלפני זה ויצאו ידי-חובת כל הענינים הבלתי רצויים (כמובא גם בדרושי אדמו”ר האמצעי), אין עוד ענינים של ירידה כו’ (כולל גם שלילת הענין ד”מאן דנפל מדרגי’ איקרי כו’ “) ובמילא ישנה מציאותו של משה – גואל ראשון הוא גואל אחרון” – נשמה בגוף באופן נצחי.”

וכפי שמבאר בארוכה במקום אחר[66] שזהו החידוש של דורנו זה, שבניגוד לדורות קודמים, לא שייך בדור זה, הדור האחרון לגלות שהוא הראשון לגאולה, הסתלקות הנשמה מן הגוף. כיוון שכל החידוש של משיח הוא שדווקא הנשמה כמו שהיא בגוף, ובתכלית הבריאות והשלימות, מקבלת בתוכה את כל הגילויים הנעלים ביותר, עד גילוי עצמותו יתברך.

[ולמרות שהרבי מדבר על כך שאין הסתלקות הנשמה בכל אנשי הדור, על ידי שמשיח צדקנו בא ברגע זה ממש[67]

זהו כדרכו בקודש שמערב החלק בדבריו שהוא ברכה ואיחול, ואפילו בלשון וודאית מוחלטת. כמו “ועוד לפני מנחה”. “ועוד לפני סיום הדיבור, ברגע זה ממש”[68] – עם החלק של הדברים בהם יש קביעה מוחלטת שכך הוא על פי התורה ואי אפשר להיות באופן אחר כלל.

ולא בגלל שלא זכינו לראות כיצד הדבר ארע עוד לפני מנחה וברגע זה ממש, אין כאן כאילו ח”ו שום קביעה מוחלטת של מה שהרבי חוזר ומדגיש שוב ושוב כמעט בכל התוועדות בשנים אלו – שהדבר וודאי ללא שום ספק וספק ספיקא שדורנו זה הוא הדור האחרון לגלות שהוא הראשון לגאולה, ושכבר הגיע זמן הגאולה, ומשיח כבר נמצא ונמצא בגלוי, וצריכים רק לקבל פניו בפועל ממש וכו’.

והרבי מצווה להדפיס ולפרסם זאת בעיתונים גם אחרי כמה ימים, כאשר ברור ש”רגע זה ממש” כבר עבר מזמן, וכבר התפללו מנחה לפני כמה ימים.

ואם נאמר שזהו רק ברכה ואיחול ח”ו, נמצא שכל מה שכתוב ומוסבר בכל השיחה, עד המסקנה שדורנו זה שונה מהדורות הקודמים שהייתה בהם הסתלקות מה שאין כן בדורנו – אין בכך שום הסבר ושום חידוש, וזה פשוט ח”ו לא נכון, אם גם בדורנו, בדיוק כמו בדורות הקודמים, הייתה ח”ו הסתלקות.

ועל כרחך שגם כאן הכוונה היא בעיקר שלא שייכת הסתלקות אצל נשיא הדור[69].

כי בנוגע לנשיא הדור, ברגע שישנה הסתלקות ח”ו אצל הנשיא, אזי מסתיים הדור ומתחיל דור חדש. ואם זה קורה ח”ו בדורנו, נמצא שאין שום חידוש בדורנו זה על הדורות הקודמים, ואין שום תוכן ח”ו בכל הנאמר בשיחה זו.

אלא שעל ידי ההתקשרות והביטול אל הנשיא, נמשך ממנו כך בכל אנשי הדור[70] ברגע הגאולה, שצריך להיות בכל רגע ממש, ואז עוברים כולם, בלי הפסק בינתיים, לחיים הנצחיים של הגאולה].

 

“דוד מלך ישראל חי וקיים”

 

ואולי אפשר לומר, כאשר מדייקים ומדקדקים בשיחות הקודש, שהרבי דיבר כמעט במפורש על מצב זה של ג’ תמוז, תוך הדגשה שמדובר כאן לא על הסתלקות, אלא על עלי’ נעלית ביותר כדי להביא את הגאולה:

בהמשך להסבר שהובא לעיל[71] שמשיח עיקר עניינו “ב”ן”, נשמה בגוף דווקא, ממשיך הרבי ואומר שזה קשור במיוחד לימות הגשמים. שכן גשמים (גם מלשון גשמיות) קשורים גם הם לשליחותו של משיח. וכמו שכתוב על הגשמים[72] “ואד יעלה מן הארץ”.

והרבי אומר: “שדווקא “מן הארץ” (ב”ן), נשמה בגוף, נעשה מהחומריות גשמיות, ומהגשמיות נעשה “אד” (יסוד האוויר, היסוד הדק ביותר), שהוא “יעלה” מלמטה למעלה, עוד יותר למעלה מ”ורוח אלוקים מרחפת על פני המים” – זה רוחו של מלך המשיח – מאחר שנפעל התחייה בתור נשמתו דכ”ק מו”ח אדמו”ר בפועל ממש, כנשמה בגוף (ולא רק כפי שהוא “רוח אלוקים מרחפת על פני המים)”.

היינו שהרבי מדגיש, שכיוון שעיקרו של משיח הוא “ב”ן”, לפיכך מתחילה פעולתו ונמשכת “מן הארץ”, מהגשמיות דווקא.

ואחר כך נעשית אצלו עלי’ מלמטה למעלה עוד יותר, שמהגשמיות נעשה “אד”, היסוד הדק ביותר.

[ולכאורה הפירוש בזה הוא שמדובר כאן כמעט במפורש על העלי’ שנעשתה בג’ תמוז. אחרת – על מה מדובר כאן? איזו עלי’ ומתי נעשית פתאום עלי’ במשיח, “שמהגשמיות נעשה “אד”, היסוד הדק ביותר”?].

ותוך כדי כך הרבי מדגיש כל הזמן, שבשום שלב שהוא אצל משיח צדקנו זה לא נעשה על-ידי שהגשמיות מפסיקה להיות גשמיות והופכת לרוחניות. ובוודאי ובוודאי לא על-ידי שהנשמה נפרדת מן הגוף ח”ו –

שהרי זהו היפך כל עניינו של משיח וכל התכלית, להיות דווקא נשמה בגוף גשמי כמו שהוא נשאר גשמי, כנ”ל בארוכה.

אלא דווקא על-ידי שהגשמיות עצמה, כפי שהיא נשארת גשמיות, מזדככת ומתעלה יותר ויותר, מלמטה למעלה. עד שהיא מגיעה לשיא העלי’, שמתבטאת דווקא בשיא הגשמיות – שנראה בעינינו את התחייה של כ”ק מו”ח אדמו”ר בפועל ממש.

וכוונת הדברים אודות העלי’ שנעשית במשיח היא לכאורה על הזמן שאודותיו אמרו חז”ל[73] “משיח נגלה, ונכסה, וישוב ויתגלה”.

והאר”י הקדוש אומר על כך[74], שמשיח יהי’ אדם צדיק, נולד מאיש ומאשה. ותגדל צדקתו, ויתקבצו אליו רבים.

ובתחילה לא יכיר בעצמו שהוא הגואל – כשם שמשה רבינו לא הכיר בעצמו שהוא הגואל הראשון, שגואל את ישראל ממצרים, עד שנגלה אליו השם יתברך בסנה ושלחו.

ואחר כך יגלה אליו השם יתברך וישלחו, כשם שנגלה למשה בסנה. ויכיר בעצמו שהוא משיח, ויכירוהו מקצת בני אדם (כמשיח), ועדיין לא יכירוהו כולם (שהוא משיח).

ואחר כך, ממשיך האר”י הקדוש, כשם שמשה רבינו עלה להר סיני לקבל את התורה, והייתה זו (לא ח”ו הסתלקות הנשמה מן הגוף, למרות שלא ראו את גופו הגשמי למטה. אלא) עליית גופו ונפשו יחדיו כדי לקבל את התורה ולהביא אותה לישראל – כך אצל המלך המשיח בתקופה זו, אחרי שיכירוהו מקצת בני אדם ועדיין לא יכירוהו כולם, תהי’ אצלו אז עלי’ והתעלות “בגופו ובנפשו, על דרך עליית משה להר בגופו ובנפשו”.

וכמו במשה רבינו כך אצל המשיח, אין זו ח”ו הסתלקות הנשמה מן הגוף, אלא זו עליית גופו ונפשו יחדיו כדי לקבל את הכוחות האלוקיים להביא את הגאולה, על דרך עליית משה רבינו בגופו ובנפשו להר סיני לקבל את התורה.

ועל כך כותב רבינו הזקן[75] שההכרזה והקביעה “דוד מלך ישראל חי וקיים”, היא בעיקר[76] על המלך המשיח, שנקרא בתנ”ך על שם דוד אביו[77].

והיינו שמדובר על תקופה זו, בה הוא נכסה אחר שנתגלה, ונדמה כאילו ח”ו אינו חי.

ועל תקופה זו, לפני שישוב ויתגלה, אומר רבינו הזקן, נאמר “דוד מלך ישראל חי וקיים”. שאז צריכים את האמונה שהוא חי וקיים ועומד בכל רגע להביא את הגאולה האמיתית והשלמה.

וכשם ש”בזכות[78] האמונה נגאלו אבותינו ממצרים”, כך ניגאל גם עתה בזכות אמונה זו, בגאולה האמיתית והשלמה.

 

משיח כבר מכריז “הגיע זמן גאולתכם”

 

וזהו בדיוק המצב כיום, שהרבי שליט”א כבר נגלה תחילה בתור המלך המשיח. וכפי שהרבי אומר[79]שכבר נתקיימו דברי הילקוט שמעוני (ישעי’ רמז תצט) אודות “שנה שמלך המשיח נגלה בה”. ועתה, ובפרט מחודש ניסן, חודש הגאולה, נמצאים כבר “בשעה שמלך המשיח בא”.”

והיינו[80] שהילקוט שמעוני לא מדבר על הזמן שאחרי הגאולה, שהרי אז כולם כבר רואים גאולה ואין צורך להכריז “הגיע זמן גאולתכם”[81].

אלא מדובר כאן על ראשית התגלותו של משיח כמנהיג ישראל לפני הגאולה.

(כשם שמשה רבינו בא לישראל לפני הגאולה, הודיע להם כי “כה[82] אמר ה’, פקד פקדתי אתכם וגו’ “. “ויאמן[83] העם, וישמעו כי פקד ה’ את בני ישראל וכי ראה את ענים, ויקדו וישתחוו”. ובא לפרעה בדרישה[84] “שלח את עמי ויחוגו לי במדבר”. והגאולה הגיעה רק אחר כך, רק אחרי שפרעה הכביד את העול, ומשה רבינו זעק[85] “למה הרעות לעם הזה, למה זה שלחתני”. והמדרש[86] מוסיף שבדיוק אז נעלם משה רבינו מהשטח והי’ שוב משך זמן במדיין, כך שהיו זקוקים מאד לאמונה, ובזכות האמונה נגאלו).

שאז[87] הוא עומד על גג בית המקדש – רמז לבית רבינו שבבבל, “770”. שיהי’ חלק מבית המקדש השלישי, כיוון שעתידים כל בתי כנסיות להיות מחוברים לבית המקדש והוא בראשם, אבל עדיין הוא בחוץ לארץ ואין בו קדושת המקדש. ולכן הוא מכונה “גג”, כדברי המשנה “גגין לא נתקדשו” –    

ומשם הוא משמיע ואומר להם לישראל הגיע זמן גאולתכם.

והרבי אף מוסיף ומבהיר[88] “כפי שהכריזו ומכריזים במיוחד לאחרונה”.

ולכן אומר הרבי[89] “שמציאותו של משיח כבר נמצאת, ונמצאת כבר בגלוי. וצריך רק לקבל פניו בפועל ממש כדי שיוכל למלא את שליחותו ולהוציא את ישראל מהגלות”.

אלא שהתגלות זו כמשיח היא עדיין באופן, כדברי האריז”ל הנ”ל, ש”ויכיר בעצמו שהוא משיח, ויכירוהו מקצת בני אדם, ועדיין לא יכירוהו כולם”.

ולאחר מכן, כדברי האריז”ל, נכסה מעינינו הגשמיות (בג’ תמוז), והוא נמצא בהתעלות נפלאה בגופו ובנפשו, “על דרך עליית משה להר”, כדי להביא את הגאולה.

וביחד עם זה הוא נמצא (גם לפני שישוב ויתגלה) דווקא נשמה בגוף גשמי, ובעולם הזה הגשמי, כנ”ל בארוכה.

והוא נמצא במיוחד במקום בו הודיע והכריז[90] כי זהו המקום האחרון להשראת השכינה בזמן הגלות, ושם יתגלה בית המקדש השלישי ומשם ישוב לירושלים – ב”770″, שהוא בגימטרייא[91] “בית משיח”.

ועצם האמונה בכך, והעובדה שחיים עם זה בזמן הניסיון, מביאה ופועלת את התגלות הדבר. שתיכף ומיד ממש נראה זאת גם בעיני בשר. ולא רק בעיניים, אלא “וראו כל בשר”, יוכלו אפילו למשש זאת גם ב”בשר” סתם, וב”כל בשר”.

וגם בזה יש הבדל בין משה רבינו, שעיקר עניינו ההתגלות העליונה מלמעלה, מ”ה – לבין המלך המשיח, שעיקר עניינו העבודה של התחתון שבאה מלמטה, ב”ן.

שלכן במשה רבינו הי’ די בכך שהאמינו בו והלכו אחריו – קיבלו באמונה מוחלטת את מה שהוא הביא מלמעלה. וגם זו הייתה עבודה קשה ונעלית עד מאד, להאמין בו בשיא החושך, וכאשר הוא נעלם דווקא אז מהשטח, כנ”ל. אך העבודה הייתה רק להאמין ולקבל את מה שבא מלמעלה.

ואילו אצל המלך המשיח מודגש שהתגלותו נעשית (לא רק על ידי האמונה במה שבא מלמעלה, אלא) דווקא על ידי העבודה מלמטה והיוזמה שבאה מלמטה – “עשו[92] כל אשר ביכולתכם”, “קבלת[93] פני משיח צדקנו”, הכרזת[94] העם “יחי המלך” שמוסיפה כביכול בחיי המלך ופועלת את מלכותו והתגלותו לעין כל בגאולה האמיתית והשלמה.

ולא רק “יחי המלך”, אלא “מראה באצבעו ואומר זה” –

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”.

 

מסתכלים על בשר ודם

 

אחד הדברים שמפריעים לכמה וכמה להאמין בזה באמת ולפרסם זאת לכולם, היא משום שהדבר נשמע לא מציאותי, לא בגדרי העולם.

המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס הי’ מתעכב הרבה בהתוועדויות על נקודה זו ואומר: כל הבעיות נובעות מאותה נקודה. מזה שמסתכלים על הרבי כמו על בשר ודם רגיל.

אנו מסתכלים על הרבי וחושבים כי הרבי הוא בשר ודם. אדם כמותנו. אמנם, כמובן, הוא חכם עצום, גאון נפלא, צדיק גדול, ירא-שמים, עובד ה’ בכל מאודו, פועל ישועות ומחולל מופתים, מוסר נפשו עבור כלל ישראל ועבור כל יהודי וכו’ – אבל, אחרי הכל, נדמה לנו לפעמים שגם הרבי הוא בסך הכל בשר ודם כמונו, מוגדר ומוגבל בהגבלות העולם והטבע. “מ’קוקט אויף א בשר ודם!”

צריך לזכור ולדעת ברור שלא מדובר כאן על מישהו שיש לו את ההגבלות של בשר ודם. צריך להפסיק להסתכל על הרבי כמו על בשר ודם.

כמובן שגופו של הרבי הוא בשר ודם. אבל זאת אך ורק משום שכך היא הכוונה העליונה שתהי’ לו יתברך דירה בתחתונים, ולכן זהו ה’ציור’ בו בחר הרבי לבוא ולהתגלות.

אבל מצד עצמו אין הוא מוכרח ואין הוא מוגדר בשום דבר – לא בהגבלות של גוף גשמי, לא בהגבלות של רוחניות, ולא בשום ‘ציור’ והגבלה כלשהם.

מכיוון שהוא בטל לגמרי לה’ ואין לו שום מציאות לעצמו כלל, הרי הוא מאוחד לגמרי עם אלקות. לא ‘אילו ידעתיו הייתיו’, אלא אמנם[95] ‘ידעתיו – הייתיו’. כל מציאותו היא אלקות. “שכינה[96] מדברת מתוך גרונו”.

וממילא, כיוון שהקב”ה מאיר בו (וממנו ועל ידו הוא מאיר בכל יהודי), אין לו שום הגבלות כלל. אפילו לא ההגבלה וההגדרה בזה שהוא רק ‘בלי גבול’ ולא ‘גבול’ – שגם זוהי הגדרה וציור והגבלה כלשהי – אלא ‘הוא מה שהוא’. וגם בהיותו מלובש בגוף גשמי, אין הוא מוגדר ומוגבל בשום דבר, וביכולתו לעשות הכל ולהיות הכל, בלי שום הגבלה וגדר וציור איזה שיהיו כלל וכלל.

ולכן גם כאשר לקחו את הרבי למאסר – הוא בעל-הבית על כל מה שקורה עמו.

וכמו שכותב על כך כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ נ”ע[97]:

“כל עניין המאסר הי’ בהסכמת כבוד קדושת רבינו הגדול. לא רק כבוד קדושת רבינו הזקן, כי אם כל צדיק וצדיק, מושל ושולט על כל העניינים הגשמיים. התורה היא בעלת דעה על העולם, וכל ענייני העולם משועבדים לתורה. ממילא מה שצריך לקרות לצדיק הוא רק בהסכמת הצדיק, ומובן שהמאסר הי’ בהסכמת כ”ק רבינו הגדול.

“אילו לא הסכים הרבי – לא היו אוסרים אותו. הוכחה לדבר מהנסיעה לפטרבורג, שביום שישי נעצרה העגלה השחורה, ולא עזרו ארבעת הסוסים למשוך את העגלה. היא לא זזה ממקומה, מפני שהרבי לא רצה.

“סיפור הנסיעה לפטרבורג נותן לנו מופת מוחשי על מה שאמרנו, שכל עניין ועניין שמתרחש אצל צדיק בכלל, וצדיק ונשיא ישראל בפרט, הוא רק בהסכמת הצדיק. כשהרבי לא רצה – עמדה העגלה, והיא נעצרה היכן ומתי שהרבי רצה.

“אשר על כן, הכל מבינים די ברור, ש”מאן דאמר” ובעל דעה כזה על גשמיות כמו הרבי, הי’ בכוחו שלא ללכת למאסר כלל, ולא הי’ צריך להיחבא אף לא לשעה. ואם הוא הלך למאסר, הרי זה בוודאי בגלל כוונה פנימית בעבודת ה’.

“אברהם אבינו פתח את צינור המסירות-נפש על קידוש-השם, והרבי פתח את צינור מסירות-הנפש של עבודת ה’ בתורת החסידות.

“מכל זה אנו מבינים שעניין המאסר בכללו אינו אלא “התלבשות רצונית”, כדי שלא להשתמש בדרך שלמעלה מן הטבע”.

כך קובע כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א במאמר חסידות[98]:

“בנוגע להנשיאים לא שייך לומר שבהיותם במאסר הי’ לגבם איזה ענין של חושך [וכמובן גם מהשיחה הידועה דבעל הגאולה[99] בנוגע למאסר של אדמו”ר הזקן שהמאסר הי’ בהסכמתו, דמזה מובן שלגבם, ההעלמות וההסתרים דהמאסר הם רק בחיצוניות]”.

ועד כדי-כך מגיעים הדברים, שהרבי תמה ושואל באותו מאמר, מהו בכלל העילוי של י”ט כסלו וי”ב תמוז – והרי בנוגע להנשיאים לא הי’ מלכתחילה שום חושך, ואיך נעשה על-ידי זה יתרון האור.

וההסבר הוא רק “כיוון שעיקר עניינם של הנשיאים הוא זה שהם רועי ישראל ונשיאי ישראל, לכן, ההעלם וההסתר דהמאסר שהי’ בנוגע לישראל הוא העלם והסתר גם לגבי הנשיאים, ולכן בהגאולה מהמאסר, כשהחושך נהפך לאור, נעשה יתרון האור” – אבל בנוגע להנשיאים מצד-עצמם, לא הי’ מלכתחילה שום חושך ושום העלם.

ומי[100] שיש לו ספק בזה, אם הרבי יודע הכל ויכול הכל ואין לו שום הגבלות כלל (כיוון שהוא בטל בתכלית והקב”ה מאיר בו בשלמות, כנ”ל) – חסר לו ביסודות האמונה היהודית. חסר לו ב”אנכי” ו”לא יהי’ לך”!

כאשר מסתכלים כך על הרבי, ברור ופשוט שלא שייך להסתיר ולהחביא שום דבר מהרבי, חס ושלום. כדברי הכתוב: ‘אם[101] יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאום ה’.”

אז יודעים שהרבי (יכול, רוצה וממילא) נמצא עם כל אחד ואחד בפרטיות ממש, בכל פרט ופרט ובכל רגע ורגע של עשייתו והנהגתו – כשם שהמוח מרגיש בכל רגע כל מה שקורה בכל פרט מאברי הגוף, והוא המפעיל את הכל. וההנהגה האישית שלנו במחשבה דיבור ומעשה צריכה להיות כל הזמן בהתאם לכך.

אז מקושרים לרבי לא רק ברגע מסוים ובמקום ובזמן מסוימים, אלא כל הזמן וללא כל מדידות והגבלות – 365 ימים בשנה, 30 יום בחודש, 24 שעות ביממה, 60 דקות בשעה, ו-60 שניות בדקה.

 

“דער רבי וועט אויספירן”

 

ברבי מצד-עצמו לא שייך שום חסרון ושום חושך. הרבי לא הי’, ואינו יכול להיות לעולם, חולה, או כלוא בבית האסורים במובן הפשוט של המילה – שהוא סובל ומתענה ואין בידו להושיע. שכן הוא מחובר ודבוק לגמרי בהקב”ה, ולכן אין לו שום הגבלות.

אלא שהעמיד עצמו, מפני כוונה פנימית שכך הוא הסדר בגילוי אור כנ”ל, באופן כזה, כאילו הוא חולה והוא נמצא במאסר ויש עליו משפט וכיוצא-בזה.

ועל-דרך כמו שנאמר שהקב”ה נקרא חולה – “שכינה[102] איהי מרעא בגלותא”.

והרי כל בר-דעת מבין שהקב”ה אינו חולה ואינו מסכן לעולם. הוא יודע הכל ויכול הכל. אלא שהעמיד עצמו כאילו הוא במצב כזה. וככה ממש הוא בנוגע לרבי בטל ודבוק בהקב”ה לגמרי, כנ”ל.

ולכן ברור ופשוט שרצונו וכוונתו יתמלאו במילואם, ושום דבר בעולם לא יוכל ‘לקלקל לו את התכניות’ ח”ו וח”ו –

“ס’איז א זיכערע זאך, אז דער אויבערשטער וועט אויספירן און דער רבי וועט אויספירן” – וודאי הוא שהקב”ה ימלא את רצונו וחפצו במילואו והרבי ימלא את רצונו וחפצו במילואו.

ואי אפשר לומר בשום אופן (ולחשוב כך זו שטות הכי גדולה) שכיוון שהקב”ה קבע את העניינים באופן מסוים – יהי’ אפשר על-ידי “מעשינו ועבודתינו” ‘לקלקל לו את התכניות’ ח”ו וח”ו.

וכן הוא בדיוק בנוגע לרבותינו נשיאינו, ובפרט רבינו נשיאנו מלך המשיח שליט”א, שעניינו להוריד את כל העניינים למטה ולפעול את המשכת השכינה “למטה בארץ”[103].

וכמו שהי’ המשפיע ר’ מענדל מספר, שהחסיד המפורסם ר’ איצ’ה דער מתמיד הי’ אומר תמיד: אין שום שאלה בכך שהרבי ימלא וישלים את כל מה שהוא רוצה. “דער רבי וועט סיי ווי אויספירן זיינע’ס” – הרבי בין כך ובין כך ימלא את מה שהוא רוצה. אלא שלנו צריכה להיות הזכות, שאנו נזכה שהוא יקבל זאת מאתנו.

צריך לעשות תשובה, להתפלל ולבקש שתהי’ לנו הזכות והיכולת שהדברים יעברו על ידינו, שאנו נוכל להשתתף בעבודתו של הרבי.

שנוכל להביא, ואכן נביא, את העולם כולו לזעקה שהוא מוכן לגאולה והוא מקבל את מלכותו של הרבי מלך המשיח שליט”א בהכרזה המביאה את הגאולה –

“יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד”!

 

 

הערות

 


[1] ע”פ הערת-ביאור הרבי מלך המשיח שליט”א.

[2] שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב.

[3] שמות ד, יג.

[4] מדרש לק”ט עה”פ. פרדר”א פ”מ.

[5] ראה שמו”ר פ”ב, ד. זח”א  רנג, א. שער הפסוקים פ’ ויחי ועוד.

[6] בהבא לקמן ראה ד”ה החודש תרס”ו. המשך תער”ב ח”ג ע’ רנ”ז. סה”מ תש”ח ע’ 211. שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב וש”נ ועוד.

[7] שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב וש”נ. וראה גם לעיל פרק ל”ו ובפניני-התניא שם.

[8] כדלעיל פרק ל”ו וראה בפניני-התניא שם.

[9] כמבואר בפל”ו שם.

[10] תהלים ספכ”ט,

[11] תניא פל”ב.

[12] ראה דבר-מלכות בהעלותך תנש”א וש”נ.

[13] המשך וככה תרל”ז פצ”א-ב. ד”ה אלה תולדות נח תרל”ז. ד”ה לכל תכלה תרנ”ט. המשך תער”ב ח”א ע’ תנט. סה”ש תו”ש ע’ 120 ואילך. סה”מ תרח”צ ע’ ריט ועוד.

[14] ראה ד”ה החודש תרס”ו. המשך תער”ב ח”ג ע’ רנ”ז. .סה”מ תש”ח ס”ע 211. שיחת ש”פ לך תשי”א ועוד.

[15] שיחת ש”פ חיי-שרה ה’תשנ”ב ס”ט ואילך. בתרגום חופשי.

[16] ראה ללקו”ש חכ”ו בתחילתו וש”נ, ובכ”מ.

[17] ראה בארוכה בפניני-התניא בפרק זה.

[18] ברכה לג, ד.

[19] ד”ה חוקת וד”ה תפלה למשה תשכ”ט – קונטרס י”ב תמוז וי”א ניסן בסה”מ מלוקט ח”ה וש”נ.

[20] ראה ד”ה החודש תרס”ו. המשך תער”ב ח”ג ע’ רנ”ז. סה”מ תש”ח ע’ 211.

[21] רש”י (שמות ב,ב). ת”י שם. זח”א לא, ב. ע”ח שער הכללים פ”ג ועוד. 

[22] שיחת ש”פ עקב תנש”א ועוד.

[23] ראה ד”ה החודש תרס”ו. המשך תער”ב ח”ג ע’ רנ”ז. סה”מ תש”ח ע’ 211.

[24] ראה בארוכה במבוא לספר “עתה ידעתי” לר”ח ששון ובהנסמן שם.

[25] שמואל-א פרק טז,

[26] שמואל-א יז, כח.

[27] שמואל-ב טז, ז.

[28] ד”ה-א כב, ח.

[29] שמואל-ב פרק י”א.

[30] שבת נו, א. וראה גם ע”ז ד, ב. סנהדרין קז, א. ועוד.

[31] תהילים כב, ז.,

[32] ראה ד”ה חוקת וד”ה תפלה למשה תשכ”ט – קונטרס י”ב תמוז וי”א ניסן בסה”מ מלוקט ח”ה.

[33] תהילים קב, א ועוד.

[34] ראה ד”ה החודש תרס”ו. המשך תער”ב ח”ג ע’ רנ”ז. סה”מ תש”ח ע’ 211 וש”נ.

[35] ראה יבמות פ, ב; ע”ז לה, א. רמב”ם הל’ אישות טו, ד, הל’ איסורי ביאה טו, יט.,טושו”ע אבהע”ז ד, יד, אנציקלופדיה תלמודית, כרך כד, ע’ יחס, ע’ קסג.

[36] ד”ה ונחה עליו תשי”ד. בלתי מוגה.

[37] המשך וככה תרל”ז פצ”א-ב. ד”ה אלה תולדות נח תרל”ז. ד”ה לכל תכלה תרנ”ט. המשך תער”ב ח”א ע’ תנט. סה”ש תו”ש ע’ 120 ואילך. סה”מ תרח”צ ע’ ריט ועוד..

[38] הובאה בהמשך תער”ב ח”ג ע’ א’רנז. ספר השיחות תורת שלום ע’ 46. לקו”ד ח”א צו, ב. ודלא כהמסופר בשבחי הבעש”ט (קרוב לסופו) שהבעש”ט הצטער ע”ז.

[39][39] בראשית ג, יט.

[40] שם.

[41] ס”כ.

[42] וראה הביאור בזה בפניני-התניא ח”ו רפל”ו.

[43] שיחת י”ג שבט ה’תשי”א.

[44] ראה ד”ה באתי לגני תשי”א.

[45] שיחת ש”פ ויצא תשנ”ב.

[46] ויקרא יז, יא.

[47] שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב.

[48] ראה בארוכה ד”ה פדה בשלום וד”ה חנוכה בסה”מ מלוקט ח”ו, וש”נ.

[49] רמב”ם בתחילתו.

[50] אגה”ק ס”כ.

[51] ראה שיחת ש”פ וישלח וש”פ וישב תשנ”ב.

[52] ד”ה על שלושה דברים תשי”ד בסופו (סה”מ תשי”ד-ט”ז ע’ 113).

[53] ישעי’  מ, ה.

[54] שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב.

[55] ד”ה ונחה עליו תשי”ד. בלתי מוגה.

[56] ד”ה על שלושה דברים תשי”ד בסופו (סה”מ תשי”ד-ט”ז ע’ 113).

[57] ישעי’ פרק נ”ב – רמז לשנת תשנ”ב, שבה מרעיש הרבי על בשורת הגאולה. וכל הפרק מתחילתו מדבר על בשורת הגאולה: “עורי עורי לבשי עוזך ציון … מה נאוו על ההרים רגלי מבשר, משמיע שלום, מבשר טוב, משמיע ישועה”. ובהמשך (פסוק י”ג. לפירוש ת”י וחז”ל – תנחומא תולדות יד, זח”א קפא, ג ועוד) מדובר אודות התגלותו של משיח – “הנה ישכיל עבדי, ירום ונשא וגבה מאד“: ירום מאברהם, ונשא מיצחק, וגבה מיעקב … ונשא ממשה (תנחומא ס”פ תולדות). ועד שלמעלה אף מאדם הראשון (לקו”ת צו יז, א).  

 [58]ישעי’ פרק נ”ג (פסוק ד ואילך) – רמז לשנת תשנ”ג, בה ראינו מצב של חולי ומכאובים. וכל הפרק מתחילתו מדבר (לפירוש חז”ל – סנהדרין צח, א) על מצב זה, שמשיח סובל בעצמו את ייסוריו של עם ישראל על מנת לכפר עליהם ולגאלם:  “מי האמין לשמועתנו … נבזה וחדל אישים איש מכאובות וידוע חולי … אכן חוליינו הוא נשא …”.  

[59] שזהו בדיוק המצב שהי’ בשנת תשנ”ג, כאשר הרבי כאילו לא הי’ יכול לדבר, “לא יפתח פיו”.

[60] שם פסוקים ח-ט.

[61] שם פסוק י.

[62] “מה זרעו בחיים – אף הוא בחיים” (תענית ה, ב). ולא כאותם “טיפשים” שמפרשים זאת שהעובדה ש”זרעו בחיים” נחשבת רק כאילו ש”הוא בחיים” – שהרי הגמרא מדברת על “זרעו בחיים” כפשוטו, והיא מקישה זאת ולומדת מכאן שבדיוק באותו אופן כמו ש”זרעו בחיים”, כך באותו אופן “אף הוא בחיים”, גם בגשמיות כפשוטו. אלא הפירוש בגמרא הוא שההוכחה הטובה ביותר ש”הוא בחיים” כפשוטו, היא מזה שרואים את “זרעו בחיים”. כי אילו לא הי’ “הוא בחיים”, לא הי’ שייך כלל שיהי’ “זרעו בחיים” – משיחת ט”ו תמוז תשל”ה.

[63] אומרים עליו “שליט”א” – יאריך ימים – גם אחרי שנדמה “כי נגזר מארץ חיים וגו’.”

[64] ובהמשך בפרק נ”ד – רמז לשנת תשנ”ד, בה, בג’ תמוז, הרבי נסתר מעיני בשר – נאמר “ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדולים אקבצך“.

[65] שיחת ש”פ האזינו ה’תש”נ..

[66] בשיחת ש”פ בא תשנ”ב.

[67] והרי באותה שיחה (בסופה) מדבר הרבי על אנשים שנפטרו (הרבנית גוטניק), ובשיחות הבאות (ש”פ וארא) על הרב משה יצחק ע”ה העכט ועוד.  

[68] והרבה כיוצא בזה, כידוע לכל שומעי ולומדי תורתו של הרבי שליט”א.

[69] שהרי בכל רגע נולד מישהו ונפטר מישהו. והרבי מדבר גם בשיחה זו עצמה, ובשיחות שאחרי זה, על מי שנפטרה באותו שבוע ובשבועות שאחרי זה, כנ”ל.

[70] שיחת ש”פ ויחי תשנ”ב.

[71] בשיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב הנ”ל.

[72] בראשית ב, ו.

[73] הובא בפרש”י סוף דניאל.

[74] בספר ארבע מאות שקל כסף ובשער הגלגולים פי”ג.

[75] מאמרים על נביאים ע’ ס’.

[76] שהרי דוד המלך חי שבעים שנה, ונאמר (מלכים-א ב, י) “וישכב דוד עם אבותיו ויקבר בעיר דוד”. ובדברי חז”ל שהי’ “בר נפלי” ואדם הראשון והאבות נתנו לו שנים לחיות (ראה סהמ”צ להצ”צ מצוות מינוי מלך וש”נ).

[77] כמו שכתוב (יחזקאל לז, כד-כה) “ועבדי דוד מלך עליהם”, “ודוד עבדי נשיא להם לעולם”.

[78] סוטה י, ב.

[79] שיחת ש”פ נשא תנש”א.

[80] קונטרס בית רבינו שבבבל ועוד.

[81] ובוודאי לא שייך אז מצב של “ואם אין אתם מאמינים (ראו באורי שזרח עליכם)”, כהמשך המדרש.

[82] שמות ג, טז.

[83] שם ד, לא.

[84] שם ה, א.

[85] בס”פ שמות.

[86] מד”ר שם. הובא גם ברמב”ן, ב”מעם לועז” ועוד.

[87] קונטרס בית רבינו שבבבל. ש”פ חיי שרה תנש”א בסופה.

[88] שיחת ש”פ חיי שרה תנש”א בסופה.

[89] שיחות ש”פ וירא וש”פ חיי שרה תשנ”ב ועוד.

[90] קונטרס בית רבינו שבבבל.

[91] שם הערה 92.

[92] שיחת כ”ח ניסן תנש”א.

[93] שיחת ש”פ חיי שרה תשנ”ב ופעמים רבות מאז.

[94] שיחת ב’ ניסן תשמ”ח וש”פ תולדות תשנ”ב בסופה.

[95] ראה סה”ש ה’ש”ת ע’ 26 ובכ”מ.

[96] זח”ג רלב, א. שמו”ר פ”ג, טו וברד”ל שם.

[97] לקו”ד ח”א (לה”ק) ע’ 53 ואילך.

[98] סה”מ מלוקט ח”ה ע’ שכד.

[99] השיחה שהובאה לעיל בפנים.

[100] שיחת כ’ מנ”א תש”י.

[101] ירמי’ כג, כד.

[102] תקו”ז תכ”ה. אגה”ק סל”א.

[103] ד”ה באתי לגני תשי”א – המאמר שבו קיבל הרבי את הנשיאות.

 

פרסום תגובה חדשה

test email