פרשת בראשית – מעלת האדם על המלאכים

הקראת כתבה
יום חמישי כ״ג תשרי ה׳תשע״ה
בניגוד למלאכים העובדים את ה’ באהבה ויראה טבעיים, הרי שבעלי הנשמות עובדים את ה’ באהבה ויראה שכליים. רק לנשמה יש שכל ובחירה, השגה והכרה, ואף הביטול שלה לה’ נעלה יותר. הקב”ה המפליא לעשות, מוריד את הנשמה לעולם העשיה ומלבישה בגוף, ונותן לה תפקיד חשוב שאף נברא אינו יכול לעשותו – לברר את חומריות העולם הזה וגשמיותו. אין ספק שזהו תפקיד רם משל המלאכים.
מאת שולמית שמידע
עצי דקל
תוכן העניינים

     

    “וייצר ה’ אלוקים את האדם עפר מן האדמה, ויפח באפיו נשמת חיים”.

    האדם תכלית הבריאה ונזר הבריאה שאין לו אח ורע בנבראים.

    אפילו “מלאך” הנחשב ליצור נעלה בבריאה וגם הוא עובד ה’,

    נחות הרבה מה”נשמה” ואינו בערכו של אדם כלל.

    *   *   *

    נשמות הן מפנימיות העולמות ואילו מלאכים הם נפרדים המתלבשים בכלים.

    נשמה היא “חלק אלוקה ממעל ממש” – “נשמה שנתת בי טהורה היא”.

    הקב”ה נפח באדם נשמת חיים “ומאן דנפח מתוכיה נפח – מתוכיותו ומפנימיותו”,

    נשמת כל איש ישראל נמשכה ממחשבת ה’ וחכמתו ית’ לאחר שעלתה במחשבתו.

    *   *   *

    המלאכים הם “חיות הקודש” ושמותיהם שמות של חיות (אריה, שור, נשר).

    אמנם נעלים הם באין ערוך מן החיות, אך שרשם מסוג שורש החיות.

    למלאכים כמו לחיות אין יצר הרע (ולא מלחמה), לא בחירה ואף לא זיכוך המדות.

    המלאכים מתנהגים לפי הטבע שנבראו.

    מעלתם בעבודת ה’ שלהם שהיא בתוקף גדול, והיא עצם מציאותם,

    אלא שיראתם את ה’ ואהבתם אליו היא טבעית בנפשם מאז שנתהוו,

    ותפקידם נצחי – “ויעמידם לעד לעולם, חוק נתן ולא יעבור”.

    לכל מלאך מדה המיוחדת לו לפי טבעו:

    מיכאל מדתו מדת החסד, ומתפעל כל הזמן באהבת ה’.

    גבריאל מדתו מדת הגבורה, ומתפעל כל הזמן ביראת ה’.

    בהיות המלאך שליח, אינו יכול לשנות את המדות שהוטבעו בו על ידי המשלח.

    *   *   *

    בניגוד למלאכים העובדים את ה’ באהבה ויראה טבעיים,

    הרי שבעלי הנשמות עובדים את ה’ באהבה ויראה שכליים.

    רק לנשמה יש שכל ובחירה, השגה והכרה, ואף הביטול שלה לה’ נעלה יותר.

    [אמנם יש גם סוג של “חיות קודש שכליים”, הם ה”שרפים”,

    שעבודתם היא בדחילו ורחימו שכליים,

    אך גם הם אינם בעלי בחירה כלל, בניגוד לנשמות שהם בעלי בחירה והכרה].

    הקב”ה המפליא לעשות, מוריד את הנשמה לעולם העשיה ומלבישה בגוף,

    ונותן לה תפקיד חשוב שאף נברא אינו יכול לעשותו –

    לברר את חומריות העולם הזה וגשמיותו.

    אין ספק שזהו תפקיד רם משל המלאכים.

    *   *   *

    לכאורה, יש מעלה במלאכים שאומרים שירה, מה שלא מצינו בנשמות,

    ויכולנו לחשוב שהנה יש במלאכים מעלה שאין בנשמות.

    אך האמת שהנשמות כן אומרות שירה ואפילו באופן תמידי,

    בניגוד למלאכים האומרים שירה רק בזמנים מסויימים.

    שהרי הנשמות עולות ויורדות במדרגות השונות בגן עדן

    בבחינת “רצוא” ו”שוב” מחיל אל חיל תמיד,

    ובכל הילוך ועליה הן אומרות שירה – “כל בעלי השיר יוצאין בשיר ונמשכין בשיר”,

    אלא ששירתן היא רק בבחינת שכל והשגה ואינה מתלבשת בקול, כי אין להם גוף.

    מה שאין כן, המלאכים שיש להם גוף לכן שירתם מתלבשת בקול.

    “והם משמיעים ביראה יחד בקול”… “והאופנים וחיות הקודש ברעש גדול”…

    עד שנשמעת לאוזני הנביא:

    “ואשמע אחרי קול רעש גדול”… בחינת קול ממש.

    “ואשמע את קול כנפיהם כקול מים רבים” כו’.

    *   *   *

    שירת המלאכים יכולה להישמע לזכי האוזן כנביא, כי למלאכים יש גופים.

    יש מלאכים שגופם מיסוד הרוח הפשוט, ויש מלאכים שגופם מיסוד האש הפשוט,

    שהקב”ה “עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט”.

    והם תופסים מקום, שהרי גופם גדול כל כך בבחינת מקום.

    יש מלאך שגודלו מהלך ת”ק שנה, ויש מלאך בשליש העולם כו’.

    ובהיות המלאכים בעלי גוף הם יכולים גם להתגלות לעיני בשר זכי הראות,

    כמו שהתגלו לעיני אברהם אבינו שראה “שלושה מלאכים ניצבים לפניו”.

    *   *   *

    הנשמות הן בעלות שכל והשגות כמו נשמת האדם שהיא משכלת ומשגת,

    ולא שייך לקרותן “רוחות” ו”אש”.

    לכן כשאומרים סדר קדושה של המלאכים בתפילה – “קדוש”, “ברוך” ו”ימלוך”,

    מוסיפים את קדושת הנשמות, שהיא נעלית יותר – “וקדושים בכל יום יהללוך סלה”.

    שהמלאכים בעלי גוף ומוגבלים בזמן ומקום, לכן יש להם עת קבוע לומר שירה,

    ואילו הנשמות שאין להן גוף ואינם תלויים בזמן ומקום,

    “בכל יום יהללוך סלה” – בלי הפסק.

    *   *   *

    לכן לא ייפלא, שמראשית בריאת האדם ועוד קודם לכן התקנאו המלאכים בבני אדם.

    בשעת בריאת העולם קטרגו מלאכי השרת לפני הקב”ה ואמרו:

    “מה אנוש כי תזכרנו?”

    ובשעת מתן תורה כשעם ישראל הקדים “נעשה לנשמע” הודו המלאכים במעלת ישראל,

    ובאו מלאכי השרת ושמו שני כתרים בראשיהם אחד כנגד “נעשה” ואחד כנגד “נשמע”…

    אולם כשחטאו בעגל זמן קצר (רק ארבעים יום) לאחר שהקב”ה נגלה עליהם פנים בפנים,

    שמחו שנמצא כדבריהם…

    ובשעת מעשה המשכן שוב ערבה שמחתם לפי שמלאכת המשכן מכפר על מעשה העגל.

    ועל זה חיבר דוד המלך “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד”… ואמר:

    “אודך ה’ כי דיליתני ולא שמחת אויבי לי” – שלא שימחת את המלאכים שקטרגו.

    *   *   *

    המלאכים בבחינת “אויבים בשער” קטרגו ואמרו: “מה אנוש כי תזכרנו”?

    כי נדמה להם שהם במדרגה עליונה מן האדם.

    את מעלת הנשמות על המלאכים כמות שהן קודם התלבשותן בגוף, יודעים היו המלאכים,

    אלא שקטרגו על ירידת הנשמה והתלבשותה בגוף… ואמרו:

    “מה אנוש כי תזכרנו”? כי ידעו שמצד הגוף אדם יכול לחטוא.

    טענתם היתה: גם לנו יש גוף ונפש, (אף שגופם רוחני),

    לכן ביקשו את התורה לעצמם: “תנה הודך על השמים”.

    וה’ משיב להם, שדוקא נשמה שמקורה מפנימיות העולמות,

    דוקא נשמה שמצד עצמה מופשטת מחומר גופני לגמרי,

    היורדת ומתלבשת בגוף גשמי ממש, יכולה לעשות להקב”ה דירה בתחתונים,

    ולא מלאכים שהם בבחינת נפרדים ומתלבשים בכלים המגבילים וגופם רוחני.

    *   *   *

    גם בית המקדש נבנה מדברים גשמיים כעצים ואבנים דוקא,

    ודוקא בבית המקדש היה גילוי מבחינה שלמעלה מהשתלשלות.

    כשנבנה בית המקדש ערבה שמחתם של המלאכים,

    וכאמור, על זה אמר דוד המלך את המזמור:

    “מזמור שיר חנוכת הבית לדוד, אודך ה’ כי דיליתני ולא שימחת אויבי לי”.

    *   *   *

    כל יהודי כשהיה עולה לרגל, (וכולם חייבים בראיה),

    היה מקבל גילוי שכינה, גילוי “יחוד קוב”ה ושכינתיה”, לפום שיעורא דיליה.

    ועיקר הראיה היה ה”השתחוויה” שהיה משתחוה ויוצא.

    ומזה קיבל “בחינת השתחוואה” – בחינת ביטול לכל השנה.

    כי מכל רגל ויום טוב היה נמשך הביטול עד הרגל הבא.

    אולם משחרב בית המקדש נתפשטה הקדושה במקדש מעט – בבית כנסת ובית מדרש,

    ואיננו יכולים לעלות ולראות, ומשום כך גם איננו יכולים להשתחוות.

    אנו יכולים רק להכניע את הגוף שלא למרוד בה’ – השתחוואה חיצונית,

    אך איננו יכולים להכניע את עצמנו לפני ה’ ית’ – השתחוואה פנימית.

    שבלי קדושת בית המקדש, עיקר הרצון ופנימיות הנפש אינה מבוטלת.

    בלי קדושת בית המקדש אדם מרגיש שהוא דבר בפני עצמו,

    ויש לו רצון אחר ומחשבה אחרת בפני עצמה, ואינו מונח בעניין ההכנעה וביטול לה’.

    מה שאין כן, בבית המקדש כשרואה את השכינה בגילוי שלוש רגלים בשנה,

    אין לו רצון וחפץ אחר כלל זולת ביטול לה’ וכניעה אליו.

    ואז מבטל רצונו מפני רצון ה’ בבחינת השתחוויה פנימית.

    והוא “ברא כרעא דאבוה” (הבן רגל האב), שהרגל בטלה ממש…

    שם בבית המקדש הנשמות מתבטלות לה’ כמו נר בפני האבוקה,

    שכל נר יחידי הדולק סמוך לאבוקה, אורו הולך ונכלל באור האבוקה,

    עד ש”והיו לאחדים ממש”.

    *   *   *

    משחרב בית המקדש נתפשט רק אפס קצהו של קדושת הארה זו במקדש מעט,

    ורק בשעת התפילה בזמן שאדם מדבק עצמו לקונו,

    ורוצה לבטל את עצמו נגד המלך – מלכו של עולם, כל אחד לפום שיעורא דיליה.

    עיקר תפילה נשמעת במנין בבית הכנסת – “אכל ביה עשרה שכינתא שריא”,

    שאז אומרים דבר שבקדושה.

    כי כשמתקבצים עשרה מישראל, כנסת ישראל העליונה (מקור נשמות ישראל) שורה.

    שאז נעשה בחינת השתחוויה וביטול כנר בפני האבוקה.

    כל זה בנשמות דוקא “בנים אתם לה’ אלוקיכם” – “ברא כרעא דאבוה”.

    מה שאין כן, המלאכים שהם בחינת נפרדים, כי מלובשים בכלים המוגבלים.

    וכל שכן כשיורדים למטה שאז הם הופכים ל”נפילים”, שנופלים ומפילים את העולם.

    על כן …”אילו נמצא מלאך אחד עומד במעמד עשרה מישראל ביחד

    אף שאינם מדברים בדברי תורה,

    תפול עליו אימה ופחד בלי גבול ותכלית משכינתא דשריא עלייהו,

    עד שהיה מתבטל ממציאותו לגמרי”

    *   *   *

    ולואי שכל יהודי יכיר עצמו וידע שנתעלה מעל גדר מלאכים הנקראים חיות ובהמות,

    ויהיה במעלה הראויה לו, מעלת האדם שיש לו בחירה;

    שלכן הוא “מהלך” ולא “עומד”, ויכול לעשות את העבודה בשלימות.

    *   *   *

    יהי רצון שנלך מחיל אל חיל בעבודת ה’ ונקיים את תכלית הכוונה של ירידת הנשמה לעולם,

    ולואי “שיבנה בית המקדש במהרה בימינו ותן חלקנו בתורתך”,

    שאז נעשה את עבודתנו “כמצות רצונך”.

    פרסום תגובה חדשה

    test email