פרק יא – דיני יולדת [ומפלת]

הקראת כתבה
יום רביעי י״ז ניסן ה׳תשע״ד
למעשה, היום מטמאים כל דם שתראה יולדת גם אם הוא בימי טוהר – מצד המנהג שנהגו שלא לחלק בין דם לדם, כדי שלא יקילו בדם טמא [ויש דיעות שזה כלול במנהג בנות ישראל לשבת שבעה ימים נקיים על טיפת דם ולדעתם גם דם טוהר כלול במנהג הזה]. על כן אין יכולה היולדת לטבול עד שתספור שבעה נקיים, דהיינו, ביולדת זכר המינימום הוא חמישה ימים שעליה להמתין מתחילת טומאתה ועוד שבעה נקיים אחר הלידה ותטבול. יולדת נקבה לא תטבול לפני שעברו שבועיים מהלידה.
מאת הרב דב טברדוביץ
את הבניין

 

 

הקדמה לדיני יולדת ומפלת

נאמר בתורה בתחילת פרשת תזריע, שאשה שילדה זכר טמאה שבעה ימים ואח”כ יש לה שלשים ושלשה ימי טהרה, ואשה שילדה נקבה טמאה ארבעה-עשר יום ואח”כ יש לה שישים ושישה ימי טהרה [ובתום טומאתה וימי טהרתה הייתה מביאה קרבנות בזמן שביהמ”ק היה קיים].

כלומר, מדאורייתא יולדת זכר טמאה שבוע ואח”כ יש לה שלשים ושלשה יום שאין דם שלה מטמאה. ולכן אחר שבוע היא יכולה לטבול גם אם מדממת עדיין ואין לה כל חשש, כי הדם הוא טהור למשך שלשים ושלשה ימים אחר השבוע.

יולדת נקבה היא טמאה שבועיים ואח”כ יש לה שישים ושישה ימי טהרה, וכנ”ל, שהיא טובלת אחר שבועיים וגם אם רואה דם – אין כל חשש, כי התורה טיהרה את הדם הזה.

אך למעשה, היום מטמאים כל דם שתראה האשה גם אם הוא בימי טוהר – מצד המנהג שנהגו שלא לחלק בין דם לדם, כדי שלא יקילו בדם טמא [ויש דיעות שזה כלול במנהג בנות ישראל לשבת שבעה ימים נקיים על טיפת דם ולדעתם גם דם טוהר כלול במנהג הזה]. על כן אין יכולה היולדת לטבול עד שתספור שבעה נקיים, דהיינו, ביולדת זכר המינימום הוא חמישה ימים שעליה להמתין מתחילת טומאתה ועוד שבעה נקיים אחר הלידה ותטבול. יולדת נקבה לא תטבול לפני שעברו שבועיים מהלידה.

בטעם הדבר שיולדת נקבה ימי טומאתה [מן התורה] וימי טהרתה מרובים יותר, נאמרו כמה הסברים וביניהם, שבאופן טבעי לידת נקבה מרובה בדמים יותר מבלידת זכר וע”כ גם מרובים ימי טומאתה בזמן הסמוך ללידה וכן מרובים ימי טוהר שלה אח”כ.

והנה רמ”א בשו”ע (סי׳ קצד ס”א) מביא, שיש מקומות שנהגו שאשה יולדת זכר טמאה ארבעים יום לפחות ויולדת נקבה טמאה שמונים יום לפחות, ואע”פ שלכאורה זה הפוך מהכתוב בתורה, שהרי בתורה נכתב בפירוש שיש ליולדת ימי טוהר, מ”מ כך נהגו בכמה מקומות וכמה הסברים נאמרו בדבר. אחד ההסברים הוא, דהנה התורה טיהרה את הדמים בימי טוהרה, והטעם שטיהרה התורה – כיון שזהו זמן שצפויה לדמם בו מצד הלידה והתורה טיהרתו מאחר שיש לזה סיבה מיוחדת ושונה משאר דם האשה.

והנה, היום נהגו לטמא כל דם [כדי שלא יבואו לזלזל בדם שמטמא] וע”כ חששו ואסרו את האשה באותם ימים, מפני שכאמור, התורה העידה שמצוי אצלה דם וחששו שמא תראה דם ולא תהיה מודעת לכך, כיון שבימים אלו מצוי אצלה דם, כנ”ל.

אולם מנהג זה אינו נפוץ בקהילות האשכנזים וגם לא בקרב אנ”ש אם כי יש קצת מקהילות הספרדים שנהגו כן.

ולכן, אם אשה נהגה כן או שאימה נהגה כן – תשאל רב האם עליה להמשיך במנהג או לבטלו, ואם היא רוצה שלא לנהוג כן, האם צריכה [היא וגם בעלה] התרת נדרים.

♦♦♦

שאלה נוספת שדנו בה הפוסקים היא מאיזה זמן אשה נטמאת בתהליך הלידה. מובן שמזמן שראתה דם היא נטמאת, אבל יש חלק מהפוסקים הסוברים שנטמאת כבר מזמן שאינה יכולה לעמוד על רגליה מחמת צירי לידה. וכן נוהגים בקרב אנ”ש. ויש שמטהרים בצירי לידה כל זמן שאין דם.

(כן יש שחששו לטומאה בעת ירידת מים בכמות גדולה, שגם אם לא נראית בהם דם חששו שמא התערב שם מעט דם, ולכן אם היה ירידת מים בכמות ניכרת – יש לשאול רב).

וכן יש לשאול רב על פתיחת הרחם שנגרמה כתוצאה מהצירים, אבל פתיחה שקיימת זמן ארוך במהלך ההריון ולא נוצרה מהצירים – אין בה כל חשש טומאה.

כן יש לחשוש לטומאה בהכנסת יד הרופא בסמוך ללידה, כיון שלעיתים הכנסת היד היא לתוך הרחם [כדי לגרום זירוז הלידה וכדומה] ויש בזה חשש טומאה. וכן יש חשש טומאה בהכנסת מכשיר לגוף בסמוך ללידה [ולכן בכל ספק תשאל רב].

♦♦♦

הפלה, רח”ל, נחשבת ללידה ובתנאי שההפלה הייתה בהריון שנמשך לפחות ארבעים יום, שבהם הייתה התפתחות העובר. אשר לכן, אם הפילה אחר ארבעים יום ולא נודע מין העובר, עליה לחשוש שמא נקבה הפילה ולכן לא תטבול לפני שיחלפו שבועיים מלידתה.

ואם הפילה גוש לפני ארבעים יום – טמאה כנדה ותמתין חמישה ימים ואח”כ תספור שבעה נקיים [כי אין פתיחת הרחם בלא דם].

♦♦♦

ניתוח קיסרי אינו נחשב כלידה לעניין טומאה. ולכן, אם בתהליך הניתוח לא יצא דם מהמקום הרגיל ורק בחתך הניתוח יצא דם – היא טהורה [אך אינו מצוי כלל]. אבל אם יצא גם דם בדרך הרגילה היא טמאה, אבל גם אם ילדה נקבה אינה צריכה להמתין שבועיים עד הטבילה אלא מונה חמישה ימים מתחילת טומאתה וסופרת שבעה נקיים וטובלת [אם אכן מתאפשר הדבר מצד המציאות ומצד בריאות גופה].

 

יולדת

א. יולדת או מפלת עובר בן ארבעים יום ויותר נטמאת גם אם לא ראתה דם בתהליך הלידה או ההפלה.

ואם הפילה נפל שגילו פחות מארבעים יום, גם אם לא היה דימום – עליה לשאול רב, כי אם הופל גוש בגודל מסוים יש לה טומאה כנדה[1].

ב. אשה שאחזוה חבלי לידה חזקים ואינה יכולה לעמוד על רגליה מגודל הכאבים, או שמסיבה אחרת עליה לשכב במשכב היולדת – הרי היא טמאה [מספק] גם אם לא יצא דם, ולכן אין לבעל להיות נוכח בחדר הלידה, ולדעת הרבי עליו להימנע מלהיות נוכח גם בחדר הצירים [כנראה מזמן שלובשת חלוק לקראת הלידה, אך במקומות שלובשת חלוק סמוך ממש ללידה יתכן שעל הבעל לצאת גם לפני שלובשת חלוק]. אם פסקו חבלי הלידה – תשאל רב מה דינה.

אם הייתה לה ירידת מים בכמות קטנה ללא דם – היא טהורה, ואם הייתה לה ירידת מים בכמות גדולה ללא דם – תשאל רב.

אם נבדקה בדיקה פנימית סמוך ללידה כגון מתוך רצון לזרז את הלידה או מפני צורך לבדוק בתוך הרחם – תשאל רב. אבל פתיחה מסוימת שיש לה זמן ניכר לפני הלידה – אין בה חשש וטהורה היא[2].

ג. כיצד סדר טהרת היולדת? יולדת זכר, מונה חמישה ימים מתחילת הטומאה וסופרת שבעה נקיים אחר הלידה וטובלת. יולדת נקבה, לא תטבול לפני שעברו ארבעה-עשר ימים מלידתה[3].

 

מפלת

ד. מפלת, רח”ל, שהוברר מה הפילה, הרי אם הפילה זכר – ממתינה חמישה ימים מתחילת טומאתה וסופרת שבעה נקיים [אחרי ההפלה] וטובלת. אם הפילה נקבה לא תטבול לפני שיחלפו ארבעה-עשר ימים מההפלה (ולכן לא תתחיל למנות שבעה נקיים עד שיחלוף שבוע מההפלה).

אם יש לה ספק מה מין הנפל – עליה להמתין כיולדת נקבה.

אם ההפלה הייתה בתוך ארבעים יום לתחילת ההריון, עליה להמתין חמישה ימים ולספור שבעה נקיים כמו כל אשה נדה. אם יש לה ספק באיזה שלב הייתה ההפלה או שחושבת שהעובר “מת” ברחם בתוך ארבעים יום – תשאל רב[4].

 

ניתוח קיסרי

ה. לידה בניתוח קיסרי: אם לא יצא דם בדרך הרגילה ורק דיממה מחתך הניתוח – היולדת טהורה (וכנ”ל אין זה מצוי כלל).

אם החלה לידה טבעית ובשלב מסוים הוצא העובר בניתוח קיסרי – תשאל רב מה דינה[5].

ו. תינוק שנולד בניתוח קיסרי, אם היום השמיני ללידתו חל בשבת או ביום-טוב – דוחים את הברית לאחר השבת או היו”ט.

ילדה בן בכור בניתוח קיסרי פטורים מפדיון הבן, ואם החלה לידה טבעית ובאמצעה עברה לניתוח קיסרי – יש לשאול רב.

וכן דנו המחברים האם יש לה דין “מניקה”, שהיא מסולקת דמים כ”ד חודש אחר הלידה או שאין לה דין מניקה, כיון שלא עברה תהליך לידה אלא ניתוח ותשאל רב[6].

חילול שבת עבור יולדת

ז. יולדת נחשבת כמסוכנת בשלשה ימים הראשונים אחר הלידה ומחללים שבת בשבילה, ולכן כל דבר שזקוקה לו [כגון מזון חם] ולא ניתן להשיגו בלי שיחללו שבת – יש לחלל שבת בשבילה [אך בזמננו ע”פ הרוב אין היולדת זקוקה למזון חם בדווקא].

כן אסורה היולדת לצום ביוהכ”פ וכ”ש בשאר ימים בתוך ג׳ ימים מהלידה.

ומשלשה עד שבעה ימים מהלידה אם אמרה “צריכה אני מאכל חם” וכיו”ב – מחללים שבת עבורה.

וכן לעניין יוהכ”פ, אם אמרה שזקוקה לאכילה – תאכל. מ”מ, כל יולדת שאוכלת ביוהכ”פ תאכל לשיעורין אם אינה זקוקה מיידית לכמות גדולה של מאכל או משקה.

ומשבעה עד שלשים יום ללידה נחשבת כחולה שנפל למשכב ואין בו סכנה, ופטורה מלצום בשאר תעניות, אבל בתענית יוהכ”פ חייבת. ואם מרגישה חולשה – תשאל רב, ואם חוששת לסכנת נפש – תאכל מיד אפילו בספק סכנה. וכן אם אמר לה רופא שצריכה לאכול – צריכה לאכול. אם לפני יוהכ”פ הרופא אמר לה שצריכה לאכול – תתייעץ עם רב לפני יוהכ”פ כיצד ©האם צריכה לאכול בשיעורים וכו׳).

יולדת בניתוח קיסרי אפשר שנחשבת למסוכנת יותר מאשר יולדת רגילה, ע”כ אם ילדה לפני שבת או יוהכ”פ – תתייעץ לפני יוהכ”פ עם רופא ועם רב. ואם ילדה בשבת או יוהכ”פ – ודאי באותו יום דינה כמסוכנת, וכן אשה שאחזוה חבלי לידה נחשבת מיד כמסוכנת[7].

 

יולדת בשבת

ח. יולדת בשבת – מחללים עליה שבת לכל מה שצריכה. ומ”מ, אם ניתן לחלל שבת ע”י נוכרי ואין חשש שתתעכב העזרה [כגון נסיעה עם נהג נוכרי שמצוי מיד לפנינו ואין צורך בחילול שבת כדי לקרוא לו] – נוהגים לעשות ע”י נוכרי.

וכן אם אפשר לבצע חילול שבת בשינוי, כגון לחיצה על כפתור בשינוי ואין חשש שתסתכן בכך – צריך לעשות כן. אבל מה שלא ניתן לבצע בשינוי, כגון נהיגה ברכב וכדומה – יש לבצע כדרכו. ועיין לעיל בח”א של ספרנו עמוד קח ואילך פרטי הדינים בזה[8].

 

 



[1] ראה שו”ע סי’ קצד סעיפים א-ב.

[2] נחלקו הפוסקים האם הכלל שנאמר בשבת [ראה שוע”ר סי’ של ס”ג], שנקראת יולדת לחילול שבת משתשב על המשבר או שאין לה כוח ללכת, האם זה גם נוגע לחשש טומאה או שרק לענין שבת חוששין לפיקוח נפש, אבל אינה טמאה עדיין עד שתראה דם. ואצלנו נהוג להחמיר בזה. אבל אם פסקו הצירים – תשאל רב, כי אז אפשר שיטהרנה, מאחר שהוכח שלא הייתה יולדת אז.

[3] ראה שו”ע סי’ קצד ס”א.

[4] ראה שו”ע סי’ קצד ס”א וס”ט ואילך.

[5] ראה שו”ע סי’ קצד סי”ד.

[6] ראה שוע”ר או”ח סי’ שלא ס”ו. לענין מילה ולגבי כ”ד חודש – דנו בזה המחברים ולדעת חלק מהמחברים אין לה דין של מסולקת דמים, כיון שלא עברה תהליך של לידה רגילה.

[7] ראה שוע”ר או”ח סי’ של סעיפים ד-ה.

ובס”ו שם כותב רבינו, שמקצת יום נחשב יום ולא מונים מעת לעת. לדוגמא: אם ילדה ביום ד’ בשעה 2 בצהריים מונים לה יום ד’ וה’ ויום ערב שבת, אבל בשבת דינה כמו מג’ עד ז’ ימים ללידה.

ועד”ז בהלכות יוהכ”פ בסי’ תריז סעיפים ד-ה. ושם נכתב, שמאכילים אותה [גם] בעל כורחה בג’ ימים ראשונים [ושמעתי שהיה מעשה בא”י, שיולדת ביום השני ללידתה צמה ביוהכ”פ והלכה לעולמה, ה”י].

ובשו”ת צמח צדק או”ח סי’ סג מביא מאח אדמוה”ז, בעל שארית יהודה, שפסק להקל באשה חלושה לאכול לשיעורין ביוהכ”פ עד שלשה ימים מעת לעת.

לדוגמא, אם ילדה ביום רביעי, ז’ תשרי, בשעה 2 בצהריים – נחשבת מסוכנת עד יום שבת, יוהכ”פ, בשעה 2 בצהריים, וכדעת הרבה פוסקים. עי”ש.

ועד”ז פסק בשו”ת שארית יהודה חלק או”ח סי’ טו.

עי”ש שמחלק, שרק לענין יוהכ”פ יש להקל ולא לענין חילול שבת [ובמשנה ברורה סי’ של סק”י אומר, דלענין יוהכ”פ ודאי יש לצדד להקל למנות ג’ ימים מעת לעת.

ואפשר שגם לענין שבת יש להקל. עי”ש].

[8] ראה שוע”ר או”ח סי’ שכח ס”ד ואילך, שמביא שנוהגים לעשות ע”י נוכרי אם אין חשש שיתעצל בהצלתה ואין עיכוב בדבר.

וכן בסי”ג שם מביא, שלשיטה זו אם מחללים שבת ע”י יהודי יש לעשות בשינוי אם זה לא יסכן את החולה.

ומובן שאם יש חשש סיכון בזה – יש לעשות ע”י ישראל גם כדרכו, כמ”ש שם בסי”ד, שכל הזריז בכך [בהצלה של יהודי] ה”ז משובח.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email