פניני התניא – ביאור פרק ח בליקוטי אמרים

הקראת כתבה
יום ראשון י״ב אייר ה׳תשע״ד
אם בפרק ז׳ הדגיש רבנו את פחיתותם של הלבושים, המחשבה דיבור ומעשה של הנפש הבהמית בכך שאפילו אם הם בתאוות היתר, הריהם ״מורידים״ את הנפש וכוחותי׳ לשלוש קליפות הטמאות (לפי שעה) – הרי בתחילת פרק ח׳ הוא מוסיף להסביר את פחיתותם של ה״לבושים״ בענייני איסור, שהם כל כך נמוכים, עד שאינם שייכים בכלל אצל יהודי מצד עצמו.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
הים
 
 
 

יצר הרע של גוי

 
אם בפרק ז׳ הדגיש רבנו את פחיתותם של הלבושים, המחשבה דיבור ומעשה של הנפש הבהמית בכך שאפילו אם הם בתאוות היתר, הריהם ״מורידים״ את הנפש וכוחותי׳ לשלוש קליפות הטמאות (לפי שעה) – הרי בתחילת פרק ח׳ הוא מוסיף להסביר את פחיתותם של ה״לבושים״ בענייני איסור, שהם כל כך נמוכים, עד שאינם שייכים בכלל אצל יהודי מצד עצמו – תאוות איסור הם בעצם ״שד משדין נוכראין”, יצר הרע של גוי, שיהודי אינו שייך לזה כלל מצד עצמו.
ובזה עצמו רואים גם את פחיתותם של הלבושים גם בתאוות היתר – שבכך הריהם מורידים את הנפש למצב שתהי׳ שייכת גם להתאוות לדברים שאינם אלא יצר הרע של גוי!
ועוד זאת במאכלות אסורות, נוסף למה שנתבאר בפרק ז׳ ש״איסור״ אינו יכול לעלות לקדושה אם כבר ירד לקליפות הטמאות (שלא כ״היתר״, שיכול לעלות גם אחרי הירידה, כנ״ל), נוסף לכך יש חומרה נוספת במאכלות אסורות.
שלכך נקראים בשם איסור, שפירושו, כנ״ל, אסור וקשור בידי החיצונים שלא יוכל לחזור ולעלות לה׳. משום שבניגוד ל״היתר״, שאם משתמש בו לשם
שמים הריהו מעלה אותו לה’, הרי באיסור, גם אם יכוין את הכוונות הטובות ביותר, אין שום אפשרות להעלותו לקדושה.
מפני שאף מי שאכל מאכל איסור בלא הודע, כשלא ידע בכלל שזהו ״איסור״, וא״כ הרי זה ״שוגג״. ויותר מזה: ייתכן שהי׳ ״אנוס״ לגמרי, שלא הי׳ באפשרותו לדעת, ואי אפשר להאשים אותו כלל במה שלא ידע שזה איסור.
ואכל זאת לשם שמים, כדי לעבוד ה׳ בכח אכילה ההיא. ויותר מזה: וגם פעל ועשה כן, כפי שהתכוין לשם שמים, וקרא, למד תורה, והתפלל בכח האכילה ההיא. א״כ הרי השתמש בחיות האלוקית הנמצאת בדבר האיסור בכדי ללמוד ולהתפלל, ולכאורה ברור שהחיות עולה על ידי זה לקדושה. ואעפ״כ כל זה לא יכול לשנות את העובדה הבסיסית, שהחיות אסורה וקשורה בידי הקליפות לגמרי ואין שום אפשרות להעלותה לקדושה – אין החיות שבה עולה ומתלבשת בתיבות התורה והתפילה כמו ההיתר, מפני איסורה בידי הסטרא אחרא משלש קליפות הטמאות. ואדרבה, מכיון שהחיות אינה יכולה לעלות לקדושה, ולפועל למד והתפלל בכח זה, הריהו ״מוריד״ בכך גם את התורה והתפילה לקליפות (אלא שהובטחנו ש״לא ידח ממנו נידח״, וסוף סוף יחזור בתשובה שלימה, ויעלה גם את החיות בחזרה לקדושה).
ואפילו הוא איסור דרבנן, גם אז שורש חיותו משלש קליפות הטמאות, כנ״ל (שמשמע שגם איסורי דרבנן הם ״איסור חפצא״), ואין שום אפשרות להעלותו לקדושה. ואדרבה, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה כו׳, שהרי ״העובר על דברי חכמים חייב מיתה״ אף באיסור קל, משא״כ באיסורים מן התורה, שיש בהם חילוקי דרגות בפגם ובעונש.
בפשטות הטעם הוא כדי שלא יזלזלו באיסורים דרבנן, אבל מזה מובן שאכן כך הוא גם באמיתיות ובפנימיות. שהרי התורה היא ״תורת אמת״ בכל פרטי׳, ואין שום פרט שקיים רק בגלל ״אילוץ״ וטעם צדדי – אם הקב״ה סיבב את הדברים כך, זה עצמו מוכיח שכך אמנם צריך להיות באמת. ומכאן שגם האיסורים שגזרו חכמים, יש בהם אותה חומרה כמו מן התורה ממש. ואדרבה, עוד יותר, משום שבעוברו על האיסור דרבנן הריהו כאילו ״עובר את הגבול״ בין הקדושה לקליפה, והחומרה בכך יתירה (במידה מסויימת) ממי שעובר על רצון המלך, כאשר המלך עצמו קבע שישנם דברים חמורים יותר וחמורים פחות. ובזה עצמו כאילו קבע המלך שלא יהי׳ לזה הגדר של מורד במלכות בכל פרט שיעבור על רצון המלך.
ומכיון ש״איסור״ שייך לקליפות הטמאות לגמרי, ואין שום אפשרות להעלותו לקדושה, אם כן, כשיהודי אוכל ח״ו דבר איסור, ואפילו איסור דרבנן, והדבר הופך להיות ״דם ובשר מבשרו״, הרי בכך הוא נהי׳ ״שייך״ לשלוש קליפות הטמאות. לפיכך עלול להיות שבמצב כזה יחדרו אליו ספיקות באמונה וכדומה – ידועים כמה סיפורים מיהודים שהתאוננו על ספיקות באמונה וכדומה, הרבי הורה לבדוק את הדיוק בכשרות המאכלים, וכשבדקו ומצאו את שורש הבעי׳ ותיקנוה – חלפו הספיקות כלעומת שבאו.
לכן מקפידים מאד אצל חסידים במיוחד להיזהר מכל חשש איסור, ואפילו כשיש כל מיני צדדים להיתר. כגון לתת חלב עכו״ם לתינוקות, למרות שמצד הדין יש מקום להתיר מכמה טעמים, ובפרט שלתינוקות יש דין חולה שאין בו סכנה – הרי עלול להיות ח״ו שעי״ז תהי׳ לו שייכות לשלוש קליפות הטמאות! ואדרבה, דווקא לתינוק, שניכר בגופו שהוא גדל ממש מהחלב, צריך להיזהר יותר.
זו גם הסיבה שהיו חסידים (וידוע הסיפור על רבנו הזקן עצמו בפטרבורג באופן כזה) שמסרו נפשם שלא לאכול איסור אפילו במצב של פיקוח נפש ממש (למרות שיש דיעות בהלכה שעל כך אסור למסור את הנפש, ונחשב שופך דמים!) – משום שלא הסכימו בשום אופן להכניס לגופם את שלוש קליפות הטמאות לגמרי.
ומכיון שכך, הרי שיהודי, אפילו מצד גופו ונפשו הבהמית, מאחר שהן מקליפת נוגה, שיש בה קצת טוב, אינו שייך כלל לדברים כה שפלים, שאין להם שום שייכות לטוב. יהודי מצד עצמו אינו שייך כלל לרצות ולהתאוות לדבר איסור!
ולכן גם היצר הרע וכח המתאווה לדברים האסורים הוא שד משדין נוכראין, שהוא יצר הרע של אומות העולם, שנפשותיהם משלש קליפות הטמאות, ולכן הם שייכים להתאוות לדברים האסורים.
 
 

גם ״היתר״ מלכלך

 
כיצד, אם כן, יש ליהודי ״יצר הרע של גוי״ – איך ייתכן שיהודי יתאווה גם לדברים האסורים?
– על ידי שהוריד את נפשו בתאוות היתר לשלוש קליפות הטמאות, נהי׳ גם הוא שייך לקליפות טמאות אלו, וכך יש להם שליטה עליו ״לזרוק״ בו תאוות איסור.
נמצא שבזה רואים אנו עוד יותר את פחיתותם של לבושי הנפש, שכאשר הם יורדים לחשוב לדבר ולעשות בתאוות היתר, הרי בכך הם מורידים את הנפש וכוחותי׳ לשלוש קליפות הטמאות, עד שגם ליהודי יהי׳ יצר הרע ששייך בעצם רק לגוי.
מה שאין כן היצר הרע וכח המתאוה לדברים המותרים למלאות תאוותו, הוא שד משדין יהודאין, זהו ״יצר הרע של יהודי״, דבר שיהודי שייך להתאוות אליו (אמנם רק) מצד גופו ונפשו הבהמית שהן מקליפת נוגה, לפי שיכול לחזור לקדושה כדלעיל.
אבל, מאידך, שלא נחשוב שאם תאוות היתר הם ״יצר הרע של יהודי״, א״כ זה ״לא נורא״ כל כך – אך, מכל מקום, קודם שחזר לקדושה הוא סטרא אחרא וקליפה, היינו שהוא שייך אז לשלוש קליפות הטמאות לגמרי. וזו אכן הסיבה שמזה הוא נופל להיות שייך גם לתאוות איסור, כנ״ל.
ונוסף לכך שבשעת מילוי התאווה בתאוות היתר הוא יורד לקליפות הטמאות – וגם אחר כך – אפילו כאשר מייד לאחר מכן התחרט וחזר בתשובה, והשתמש בכוחם של תאוות ההיתר שאכל כדי ללמוד ולהתפלל, גם אז אינו ״נפטר״ לגמרי מהרע שהי׳ בהם כשאכלם לשם תאוה – הרשימו ממנו נשאר דבוק בגוף, משהו, רושם מההיתר שירד לקליפות נשאר דבוק בגופו, ובכך נמצא בתוך גופו דבר שהוא נגד אלוקות לגמרי, שלוש קליפות הטמאות. וזאת, למרות שחזר בתשובה והשתמש בהם לשם שמיים.
מדוע? – להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו – בו ברגע שאכל שלא לשם שמים, ואפילו ״סתם״, הפך משהו מהמאכל ״תיכף״ להיות דם ובשר מבשרו, שהרי מייד ברגע שאכל מתחיל האדם לשבוע ממה שאכל.
ומכיון שהמאכל, שירד, כנ״ל, לשלוש קליפות הטמאות, הפך לדבר גשמי, דם ובשר מבשרו, שוב אין אפשרות לחזור ולהעלותו לקדושה. וכפי שנתבאר לעיל (סוף פרק ז’) שכאשר החיות ״ירדה לעולם הזה, ונתלבשה בגוף בשר ודם״, אזי אין אפשרות לחזור ולהעלותה לקדושה, אפילו על ידי תשובה מאהבה רבה, שמועילה להעלות את החיות שבאיסור רגיל. נמצא שהעובדה שהחיות של הקליפות הפכה לדבר גשמי מונעת ממנו לחזור ולעלות לקדושה. וא״כ, בענייננו, מכיון שהחיות שירדה לקליפות כבר הפכה לדם ובשר מבשרו, שוב אין אפשרות להעלותה.
וזו הסיבה שרבנו הזקן המתין בביאור עניין זה – מדוע נשאר הרשימו דבוק בגוף ואי אפשר להעלותו לקדושה – עד כאן, ולא הסביר זאת לעיל בפרק ז’, רק ציין שם ״כמו שיתבאר לקמן״ (והרי כל הביאור כאן הוא רק כמה מילים ״להיות כי מכל מאכל ומשקה נעשה תיכף דם ובשר מבשרו״, ולמה אי אפשר הי׳ לומר מילים אלו לעיל?) –
לפי שדווקא אחרי ההסבר בסוף פרק ז׳, שכאשר הדבר יורד לעולם הזה והופך להיות גוף בשר ודם, שוב אי אפשר לבררו ולהפכו לקדושה – דווקא אז אפשר להבין את הטעם לכך שהרשימו נשאר דבוק בגוף ואינו חוזר ועולה לקדושה, מאחר שנהפך כבר להיות דם ובשר מבשרו!
 
 

ייסורים ממרקים ומזככים

 
מכיון שכאשר האדם אכל שלא לשם שמים, נשאר דבוק בגופו רשימו מהחיות שירדה לשלוש קליפות הטמאות, לכן, כשצריך לנקותו ולזככו ולהעלותו לקדושה, צריך ״להוריד״ ממנו תחילה את הלכלוך שדבק בו.
ולכן צריך הגוף לחיבוט הקבר, שאחר הסתלקות הנפש מן הגוף, הגוף נרקב והרימה אוכלת בבשרו עד שהבשר כלה, ומזה סובל האדם צער גדול. והרי עונשי התורה אינם ח״ו ״עונש לשם עונש״, לשם ״נקמה״ וכדומה, אלא אך ורק לטובתו של האדם. מכיון שכל כך נתלכלך ונדבקה בו טינופת שלוש קליפות הטמאות, צריך להסיר ממנו את הטינופת, כדי שיוכל לחזור ולעלות לה׳ – לנקותו ולטהרו, ע״י חבוט הקבר, מטומאתו שקיבל בהנאת עולם הזה ותענוגיו, מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודאין.
[ולהעיר מ״היום יום״ ז׳ טבת: ״השיעור להיפטר מחיבוט הקבר (והכוונה, כמובן, לזכות ולהגיע לזיכוך ולעלי׳ גם בלי הייסורים, כי אם לא כן, מה התועלת ״להיפטר״ מזה!) הוא שחלק שישי מהמעת־לעת יאמר אותיות התורה, תהילים כו״׳].
אלא אם כן, מי שלא נהנה מהעולם הזה כל ימיו. ואין הכוונה דווקא אם הי׳ מעונה ושרוי בצער כל ימיו, אלא אף אם חי בהרחבה גדולה כרבנו הקדוש, שהי׳ שולחנו מתנהל בעשירות מופלגת, עד שהשוו אותו לאנטונינוס קיסר רומי, ״שלא פסק מעל שולחנם (של רבי ואנטונינוס) לא צנון ולא חזרת לא בימות החמה ולא בימות הגשמים״, ובכל זאת קודם פטירתו ״זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה, ואמר לפניו: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שלא נהניתי מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה״. והיינו משום שלא הרגיש כלל טעם והנאה באכילתו, כי כל אכילתו והנאתו לא היו אלא לשם שמים, ולכן אמנם לא הי׳ גופו זקוק לחיבוט הקבר.
[הדוגמא מ״רבנו הקדוש״ לא באה לומר שרק צדיק גדול ונשיא הדור כמותו יכול להגיע לדרגא זו, אלא, כנ״ל, שגם מי שיש לו עשירות גדולה שייך לזה. אבל ברור שגם מי שבדרגה פחותה הרבה מאוד מ״רבנו הקדוש״, מסוגל גם הוא להגיע לזה. ויתירה מזו: לכן מדגיש רבנו כאן את הלשון ״רבנו (הקדוש)״ – להדגיש שהוא הרב שלנו המלמד ומורה ומדריך אותנו. ואם כן, גם אנו, האנשים הרגילים, הבינונים, שייכים להגיע לדרגה זו, שתהא כל אכילתנו והנאתנו אך ורק לשם שמיים]
זו הסיבה שמצינו אצל כמה צדיקים וחסידים שגופם נשאר שלם גם שנים רבות אחרי פטירתם, ולא אכלה בו רימה – לפי שהם לא אכלו ונהנו מהעולם הזה אלא לשם שמים, ולא היו זקוקים לזיכוך ע״י הייסורים שבחיבוט הקבר.
וכשם שבענייני אכילה ושתי׳, גם כשהם ״היתר״ גמור, הרי כשאינם לשם שמים, ואפילו ״סתם״, הם מורידים את הנפש מטה מטה לשלוש קליפות הטמאות, עד שזקוקים ל״שפשוף״ והסרת הפסולת על ידי חיבוט הקבר, כן הוא גם בענייני דיבור בדברים בטלים בהיתר.
ועל דברים בטלים בהיתר, כשאין בהם שום צד איסור, כגון עם הארץ שאינו יכול ללמוד,
[כ״ק אדמו״ר שליט״א נשאר ב״צריך עיון״ מדוע לא יתחייב באמירת תורה שבכתב, שבזה יוצא ידי חובת תלמוד תורה אף שאינו מבין מאומה (ודוחק גדול לומר שמדובר ביהודי שאינו יודע מאומה מתורה שבכתב, ואפילו לא את הפסוק ״שמע ישראל״!
ולכאורה אפשר להביא דוגמא פשוטה גם מדברים בטלים בבית המרחץ וכדומה)]
צריך לטהר נפשו מטומאה זו דקליפה זו – קליפת נוגה שבדברים בטלים (מאחר שזהו בהיתר, רק שלא לשם שמים) שירדה לקליפות הטמאות.
וה״שפשוף״ והזיכוך הוא על ידי גלגולה בכף הקלע. כדאיתא במדרש שהמלאך לוקח את הנפש ו״זורק״ אותה (״קולע״ ב״כף הקלע״) מקצה העולם ועד קצהו. ומבואר הפירוש בזה(מה שייך ״לזרוק״ נפש רוחנית), שמעבירים את הנפש ממצב בו היא שקועה לחלוטין למצב שונה והפכי לגמרי, כגון שהיא שקועה בתאוות אכילה גשמית ולפתע ״מעבירים״ אותה למצב שכולו רוחניות ואלוקות. וכשמתחילה קצת ״להתרגל״ למצב החדש, מעבירים אותה שוב לפתע למצב מגושם לגמרי וכדומה. שכל זה הוא צער גדול לנפש, ובכך כאילו ״מנערים״ אותה להוציא ממנה את הלכלוך שדבק בה. כמו שכתוב בזהר פרשת בשלח דף נ״ט.
(בתאוות האכילה, כשהקליפה ״נכנסה״ בעיקר לגוף, לכן גם הייסורים המבררים ומזככים הם גופניים, ואילו בדברים בטלים, שהוא עניין נפשי ורוחני יותר, גם הייסורים הממרקים הם רוחניים, ובעיקרם הם לנפש).
[ולהעיר מ״היום יום״ הנ״ל ז׳ טבת: ״לזכות לזיכוך הנפש להיפטר מכף הקלע הוא, על ידי חזרה כל היום, כמה שיש ביכולתו, משניות תניא תהילים בעל פה״!].
 
 

מתי צריך גיהנום?

 
אך כל זה הוא בענייני היתר, שהלכלוך הוא בעיקרו מקליפת נוגה, אלא שירדה ונפלה לשלוש קליפות הטמאות. ולכן די לה בזיכוך קל יחסית, כמו ״בגד״ ש״חובטים״ או ״מנערים״ אותו להוציא ממנו את האבק, מאחר שלא הוכתם בכתם שנדבק בו חזק, שאז צריך ״לשפשף״ אותו במים רותחים ובחומרי כיבוס חריפים.
אבל לדיבורים אסורים, כמו ליצנות ולשון הרע וכיוצא בהם, שהם בעצם מציאותם ״חפצא״ של איסור, משלש קליפות הטמאות לגמרי – כאן לא די ב״חיבוט״ וב״ניעור״ בלבד, מאחר שהאיסור נדבק חזק מאד בתוך הנפש, אין כף הקלע [לבדו] מועיל לטהר ולהעביר טומאתו מהנפש – שם יש צורך, נוסף ל״חיבוט״ ול״ניעור״, גם במירוק ושיפשוף ברותחין ובחומרי כיבוס חריפים ביותר – רק צריכה לירד לגיהנום. רק שם, על ידי הייסורים הקשים, שתכליתם ״לשפשף״ ו״למרק״ את הנפש היטב היטב, יהי׳ אפשר ״להוציא״ ממנה גם את הליכלוך הקשה שדבק בה, ואז תוכל לחזור ולעלות לקדושה,
וכן אף כאשר עצם הדיבורים אינם אסורים, אבל העובדה שדיבר בם היתה באיסור, שהרי הי׳ מוטל עליו לעסוק בתורה באותה שעה ולא עסק, ועוון ביטול תורה חמור הוא ביותר (אף כי קשה מאד להיזהר ממנו) כנ״ל בפרק א׳. לפיכך, גם כאן נדבק בנפש עניין של איסור ממש (אף שהדיבורים מצד עצמם הם דיבורים מותרים) וכדי ״להוציא״ זאת ממנה זקוקים למירוק ולזיכוך בגהינום –
וכן מי שאפשר לו לעסוק בתורה, ועוסק בדברים בטלים, אף שהם דברים המותרים מצד עצמם, אבל הוא דיבר בהם בשעת איסור ביטול תורה. לפיכך אין כף הקלע לבדו מועיל לנפשו למרקה ולזככה, רק עונשים חמורים שמענישים על ביטול תורה בפרטות, מפני חומרתו המיוחדת, מאחר שבכך הריהו מזלזל בדבר ה׳, שאינו חשוב בעיניו לעסוק בו כבדברים בטלים, ועליו נאמר ״כי דבר ה׳ בזה וגו׳”, כנ״ל בפרק א׳.
זאת, מלבד עונש הכללי לכל ביטול מצות עשה מחמת עצלות בגיהנום של שלג, כמבואר במקום אחר. ייסורי הגיהנום, שבאו לברר ולזכך את הנפש, ו״לשפשף״ אותה מהלכלוך שדבק בה, הם בהתאם לאופן החטא, מידה כנגד מידה. כאשר החטא היה מחמת חמימות, רתיחה והתלהבות בתאוות איסור, אזי גם הזיכוך והבירור יהיו על ידי גיהנום של אש, ואילו כשהחטא הי׳ מחמת קרירות, עצלות ואי עשי׳, יהיו גם הזיכוך והבירור בגיהנום של שלג.
ולהדגיש שוב – בדרך כלל אין עוסקים בחסידות בפרטי העונשים על חטאים וכו’, כי כפי שהוזכר לעיל (בפרק ג׳ וד׳) אין ״יראת העונש״ יראת ה׳ כלל. הוא אינו ירא מה׳ כלל, אלא חושש לעורו, שלא ״יקבל מכות״ (אלא שבכל זאת יש בה גם מעלה, שסוף סוף על ידי זה מתנהג כראוי. וכן בכדי להכרית את הקליפה במינה ודוגמתה. ועוד שכאן ״מגיע״ העניין של אלוקות גם ל״מקום״ ודרגת הקליפה, כפי שהוזכר שם, אבל בעצם הרי היראה היא ״לגרמי״׳, לצורך עצמו, ולא יראה מה׳ כלל)!
יהודי אינו צריך בעיקרון לפחד מהעונשים. להיפך. עליו לדעת שהעונשים לא באו אלא לטובתו, לנקותו ולזככו, כדי שיוכל לחזור ולעלות לה׳. עליו לחשוש ולפחד מעצם החטא, מעצם המצב של פירוד ח״ו מהקב״ה.
וכאן שרבנו מסביר את פרטי העונשים, אין זה כדי ״להפחיד״ ביראת העונש, אלא להיפך, לומר לאדם: ראה, אל תתלכלך כל כך, שאם תעשה כן, כמה יצטרכו ״לשפשף״ ולזכך אותך…
 
 

איסור לימודי חול

 
בחלק האחרון של הפרק, מבאר רבנו סוג נוסף של קליפת נוגה. ענין גבוה ונעלה יותר בקליפה, שיש בו הרבה תוכן ועניין, אבל דווקא משום כך, עמוקה הרבה יותר ה״בעי׳” שבזה; מאחר שכאן הוא עלול יותר להיות שקוע בקליפה זו, ולהגיע למצב שיורגש בו שיש ״עוד משהו״ ח״ו חוץ מהקב״ה, שיש לו גם כן איזו חשיבות.
וכן העוסק בחכמות אומות העולם, ואין הכוונה כאן לחכמה שאסור ללמוד, כחכמות עבודה זרה, כישוף או דברים הנוגדים את הלכות התורה. מדובר כאן על לימודי חול, חכמות העולם, שאין בהם שום צד איסור, ה״בעי׳״ בהם היא ה״בעי׳״ של כל קליפת נוגה – עצם העובדה שכאילו יש עוד משהו חוץ מאלוקות, היפך ״אין עוד מלבדו״.
האיסור בעיסוק בלימודי חול אינו מצד עצמו, כנ״ל שמדובר כאן על דברים שאין בהם שום צד איסור. ה״בעי׳״ בזה היא קודם כל עצם העובדה שהוא מוצא זמן לעסוק בזה, כשיכול באותה שעה לעסוק בתורה ובמצוות – בכלל דברים בטלים יחשב לענין עוון ביטול תורה, באותה שעה שעוסק בזה יכול הי׳ ללמוד תורה, ואם הוא מוצא לנכון, חשוב בעיניו, לעסוק בדבר אחר, הריהו מבזה בכך את התורה, ועל זה נאמר ״כי דבר ה׳ בזה וגו׳” כנ״ל, כמו בשעה שמדבר דברים בטלים, כמו שכתוב בהלכות תלמוד תורה.
אבל ה״בעי׳״ שבלימודי חול היא לא רק איסור ״ביטול תורה״, אלא גם ״בעי׳״ פנימית ומהותית הרבה יותר.
ועוד זאת יתירה טומאתה של חכמת האומות על טומאת דברים בטלים. בדברים בטלים אין הרע נדבק כל כך בנפשו, מאחר שאינו דבר בעל תוכן ומשמעות, אין אלו אלא ״דברים בטלים״ שאינם ״לוקחים״ את נפשו – שאינו מלביש ומטמא, כאשר הוא מדבר דברים בטלים, אלא אך ורק את המידות של הנפש האלוקית, מאחר שהדברים באו מיסוד הרוח הקדוש שבנפשו האלוקית.
כפי שהוזכר לעיל כמה פעמים, שבכל דבר, גשמי כמו רוחני, ישנן כל ארבע ה״יסודות״, אש, רוח, מים ועפר. ומיסוד ה״רוח״ שבנפש האלוקית בא הדיבור (שהרי בפשטות הדיבורים באים על ידי הוצאת ״רוח״ והבל מהלב, שהיא ״מצטיירת״ בחמש מוצאות הפה להיות אותיות ומילים). בתוך הדיבור ישנו תוכן של מידות (רגשות), שהאדם מבטא את רגשותיו באותם דברים בטלים. ולכן בדברו אותם הוא מטמא את המידות שבנפשו בטומאת קליפת נוגה שבדברים בטלים, הבאים מיסוד הרוח הרע שבקליפה זו בנפשו הבהמית כדלעיל (בפרק א׳, שמיסוד הרוח שבנפש הבהמית באים ״הוללות וליצנות והתפארות ודברים בטלים״).
ישנה כאן נקודה שאולי לא הדגשנו אותה די לעיל: כאשר פועלים ה״לבושים״ של הנפש הבהמית ״להוריד״ את הנפש, הם אינם מורידים רק את הנפש הבהמית, אלא גם את הנפש האלוקית.
עיקר החיות אצל יהודי היא תמיד מהנפש האלוקית, שהיא ״חלק אלוקה ממעל ממש״ – אין ליהודי (כמעט) אפשרות לקבל חיות מהנפש הבהמית בלבד, כמו, להבדיל, גוים ובעלי חיים (רק כאשר עבר איסור שיש בו כרת בזמן הגלות, אפשר, לפי שעה, לקבל חיות מהנפש הבהמית בלבד, ״נמשל כבהמות נדמו״, כמבואר באגרת התשובה פרק ו’. אבל כרגיל זה בלתי אפשרי ליהודי).
מאידך, תמיד החיות של הנפש האלוקית ״עוברת״ דרך הנפש (השכלית. ראה לעיל סוף פרק ב’. ו)החיונית הבהמית – ״כוח הנפש החיונית שבגופו… הוא הוא הפועל ועושה מעשה המצוה, שבלעדו לא היתה הנפש האלוקית פועלת בגוף כלל, כי היא רוחניית, והגוף גשמי וחומרי, והממוצע ביניהם היא נפש החיונית הבהמית המלובשת בדם האדם שבליבו וכל הגוף״ (לקמן פרק ל״ה).
לכן, כשיהודי עושה מצוה, הריהו ״לוקח״ כאן את כוחות הנפש הבהמית ו״מכניס״ אותם לקדושה. מאידך, כשהוא עושה עניינים של קליפה, הריהו מוריד בכך גם את נפשו האלוקית, כי ביהודי תמיד היא עיקר החיות כנ״ל.
ומאחר שבדברים בטלים האדם ״מכניס״ בדיבורים את מידותיו, הרי נטמאו המידות של הנפש האלוקית בטומאת קליפת נוגה שירדה לקליפות הטמאות כנ״ל.
ולא בחינת חב״ד שבנפשו – אבל אינו ״מטמא״ את החכמה בינה ודעת של הנפש האלוקית בכך, מאחר שחב״ד של הנפש האלוקית לא ״היו בתמונה״ כלל כשדיבר דברים בטלים, מאחר שהם דברי שטות ובורות, שגם השוטים ועמי הארץ, שאין להם שכל כלל, יכולים לדבר כן. ומכיון שה״שכל״ של הנפש האלוקית (וגם של הנפש הבהמית) ״לא הי׳ בתמונה״, הרי השכל שבנפשו לא ״ירד״ לטומאת הקליפה שבדברים הבטלים.
 
 

כשהשכל האנושי שולט ח״ו

 
מה שאין כן בחכמות האומות, בלימודי חול, הוא מלביש ומטמא בחינת חב״ד שבנפשו האלוקית, בטומאת קליפת נוגה שבחכמות אלו.
מהי ה״טומאה״ שבחכמות אלו – כנ״ל. הן נותנות את ההרגשה שכאילו ח״ו יש ״עוד משהו״ מלבד הקב״ה. עצם ההבנה וההשגה בגודל השכל והיופי הטמון בעולם (אם אין זה לשם שמים, כדלקמן), מדגיש יותר ויותר את ההכרה שהעולם הוא ״מציאות״, ויש לו כאילו חשיבות בפני עצמו.
כשילד יהודי מסתכל על השמש ושואל מדוע היא זורחת במזרח ושוקעת במערב, כשהוא רואה עשב צומח ושואל מניין לו הכוח לצמוח, כשהוא רואה את כל נפלאות הטבע ושואל כיצד זה קורה – התשובה הפשוטה היא: כך ברא ה׳ את העולם.
אבל כאשר הוא מתחיל ללמוד ולהבין את חוקי הטבע, ולהסביר את ההסברים הטבעיים (האמיתיים גם על פי התורה!) לכל מה שקורה – בכך (אם אין זה לשם שמים) הופך בעיניו יותר ויותר הטבע וחוקיו, מציאות העולם, ל״מציאות״ שאינה תלוי׳ כאילו ח״ו בכוח האלוקי המהווה ומחי׳ אותה בכל רגע מאין ליש. יש לו ״הסבר״ לכל תופעה, הוא רואה את ה״היגיון״ שבטבע, ונדמה לו יותר ויותר שכל זה הוא מציאות קיימת ועומדת – הוא לא מרגיש שמציאות זו זקוקה למשהו שלמעלה ממנה,
כשהוא מדבר דברים בטלים שאין להם תוכן ועניין כלל, הרי הוא יודע בעצמו שאלו הן שטויות בלבד. זה לא נותן לו שום ״תחליף״ בעל ערך כלשהו למציאות האמיתית. ולכן, למרות הטומאה שבזה, והעובדה שהוא נדבק בקליפות וכו’, הרי ״הנחות היסוד״ של הנפש האלוקית לא ״נפגעו״ במאומה. בנפש ״מונח״ עדיין בכל התוקף, מבחינה מהותית ופנימית, שהאמת היחידה היא אלוקות ורק אלוקות. אבל כשהוא ״פוקח את עיני שכלו״ ורואה עולם כל כך מסודר ומתנהל על פי חוקים וטבע שאינם משתנים (אם לא ישתמש בזה להכיר את גדולת ה׳ הבורא ויוצר את כל זה, כדלקמן). יש לו כאילו ״עוד משהו״ בעל חשיבות וערך. ״הנחות היסוד״ – חב״ד שבנפשו האלוקית, ״נפגעות״ ונטמאות בטומאת הקליפה המחשיבה עצמה ״מציאות יש״.
זו הסיבה שחסידים הקפידו ומקפידים למעט בלימודי חול עד הקצה האחרון,
רק מה שמוכרח לצורך הבנת התורה וכדומה. ובפרט בגילאים צעירים, כאשר ״הנחות היסוד״ שבנפש עוד לא ״נבנו״ דיים. ונזהרו בזה הרבה הרבה יותר ממה שנזהרו מדיבור בדברים בטלים – בדברים בטלים ה״בעי׳״ היא ״חיצונית״, והפגם בנפש אינו מהותי. אך בלימודי חול, אף כשהם מותרים לגמרי, עלולה ״להיטמא״ ה״נקודה״, נקודת היסוד של הקדושה, נקודת השייכות של יהודי להקב״ה!
כאשר הנחת היסוד היא השכל האנושי, והוא השולט בכיפה, יכולים לשמוע דברי נבואה ברורים מנשיא הדור ומנהיגו, המכריז ״הנה הנה משיח בא״, ומצווה לפרסם זאת בשמו בראש חוצות – ולהטיל ספקות ולקרר: יכולים לשמוע בפירוש כי ״משיח כבר נמצא ופועל בתוך גדרי העולם״ (הפסקת מירוץ החימוש ופירוק הנשק, ״וכתתו חרבותם לאיתים״, ביטול והעברת ממשלת זדון ברוסי׳, וקיבוץ היהודים לאה״ק כהכנה לגאולה וכו’) – ולהמשיך ללעוג ולפקפק: יכולים לשמוע הודעה ברורה כי שוב ״אין הדבר תלוי בתשובה״, וכי ״העבודה היחידה שנשארה אינה עבודת הבירורים, אלא עבודה מיוחדת לקבל פני משיח צדקנו בפועל ממש״ – ולהמשיך לקנטר ולזעוק ״משוגעים, הפסיקו״! אפשר לשמוע את הקהל כולו שר ומכריז מאות פעמים במעמד מלכנו נשיאנו ״יחי אדוננו מורנו ורבנו מלך המשיח לעולם ועד״ – ולהמשיך לטעון ש״צריך להחליף את הניגון״… וזאת, גם אחרי שמאות ואלפי פעמים ראו בפשטות שלא נפל דבר מדבריו ארצה!
מדוע? – פשוט! משום שהשכל האנושי הוא הנחת היסוד, משום שאין זה ״מסתדר״ עם חוקי הטבע, משום שמציאות העולם נדמה ש״אומרת״ את ההיפך הגמור!
ומה עם הקב״ה – כן, בוודאי, אסור לדבר ח״ו וח״ו – אבל בכל זאת ״צריך להיות ׳ריאליים ומעשיים׳ – ומה תעשו אם ח״ו זה לא יקרה?! הרי אתם מובילים את העם לאבדון…״
או אז נבחנת האמונה של יהודי – אם אכן הוא מאמין בגלוי, ואינו חושש להכריז בגלוי שדבר ה׳ בפי עבדיו הנביאים לא ישוב ריקם, ודברי רבנו מלכנו משיחנו הם אמת מוחלטת – או…
זוהי עיקר ה״בעי׳״ בלימודי חול – שינוי איטי ומתוחכם של ״הנחות היסוד״ של הנפש האלוקית. החדרת ההרגש ש״העולם הוא מציאות״ – ומדובר פה לא על העולם של חטאים, אלא על עולם יפה ומתוקן, אבל עולם שאינו מרגיש שהוא זקוק להקב״ה בכל עצם מציאותו ח״ו! 
 
 

ב״שבירת הכלים״

 
אלא שעדיין צריך להבין: מנין ל״קליפה״ דבר בעל תוכן ומשמעות, חב״ד דקליפה – הרי כל מציאות הקליפה, כשמה כן היא, ״קליפה״ והסתר על האמת. מניין לה דבר כזה, שיש בו גם אמת כאילו מצד עצמו?
מבאר רבנו: שנפלו שמה בשבירת הכלים, מבחינת אחוריים של חכמה דקדושה – חכמות האומות באו בשורשן מהחכמה דקדושה, שהיא כמובן בעלת תוכן ומשמעות אלוקיים. אלא שאופן ה״מעבר״ של החכמה דקדושה אל הקליפה הי’, כמו כל החיות האלוקית המשפעת לקליפות (כנ״ל בפרק ו׳), ״מבחינת אחוריים״ – לא מעצם ופנימיות הקדושה, אלא מחיצוניותה בלבד, ״כמאן דשדי בתר כתפוי״ (כאדם הזורק לאחר ׳כתיפו, לשונאו שלא ברצונו).
ומבחינה זו עצמה, גם כן לא באה ההשפעה באופן ישיר, ואפילו לא רק ב״ירידה״ ו״צמצום״, אלא על ידי ״שבירה״ ו״נפילה״ – היינו שהחיות האלוקית כאילו ״נפלה״ ו״נשברה״, והיא נראית עכשיו משהו שונה ואף הפכי לגמרי ממה שהייתה קודם ״נפילתה״.
המושג ״שבירת הכלים״ הוא בדוגמת חכם גדול שהסביר בבת אחת את כל חכמתו העמוקה לאנשים פשוטים. ומעוצמת האור והחכמה שלמעלה מהשגתם לגמרי, ״נשבר״ כאילו כוח הקיבול שלהם, ולא קלטו מאומה, אפילו לא את המסר הפשוט שהוא כן לפי ערכם. ואדרבה, הגיעו למסקנה הפוכה לגמרי ממה שהתכוין החכם.
[מישהו פעם נתן דוגמא: שמעו את פרשת ״והי׳ אם שמוע תשמעו אל מצוותי וגו׳״, ומרוב עוצמת האור לא קלטו מאומה, רק דבר אחד נשאר בזכרונם ״וסרתם ועבדתם אלוקים אחרים״ – הגיעו למסקנה, על פי מה ששמעו, כמובן, שצריך ללכת ולעבוד אלוקים אחרים ח״ו…].
וכן בענייננו, שהחיות האלוקית העליונה של ״חכמה דקדושה״ (ואפילו ״בחינת אחוריים״ שבה), שבמקורה היא תכלית הביטול והייחוד עם אלוקות, וההרגש ש״אין עוד מלבדו״ לגמרי – כאשר היא ״נפלה״ ב״שבירת הכלים״, יצא ממנה משהו שונה והפכי לגמרי; חכמה כזו, שלמרות שהיא נכונה ואמיתית (ובתוכה גנוזה האמת האמיתית של ״אין עוד מלבדו״) הרי ניכר ומורגש בה כאילו היא דבר בפני עצמו שאינו זקוק ח״ו לאלוקות בכל מציאותו. כידוע ליודעי חן – כפי שמוסבר עניין ״שבירת הכלים״ בספרי הקבלה, הוא ידוע ליודעי חכמה נסתרת.
 
 

אפשר להעלות – אבל מסוכן

 
אבל יחד עם זאת צריך לזכור שלא מדובר כאן על שלוש קליפות הטמאות, שאין אפשרות להעלותם לקדושה, אלא על קליפת נוגה, שיש אפשרות וצורך להעלות גם את זה לקדושה. ולכן אמנם אפשר במקרים מסויימים לעסוק בזה לשם שמים, אלא שצריך בזה זהירות יתירה, כדלקמן.
אלא אם כן עושה אותן, את חכמות האומות, קרדום לחתוך בהן – אם הוא מרגיש שהחכמה כשלעצמה אין בה חשיבות כלל, ואינה אלא כמו ״קרדום״ שכל תכליתו אינה אלא לעבוד בו (ובלי זה אין בו שום תכלית). והוא אכן עובד ב״קרדום״ זה, דהיינו כדי להתפרנס בה! בריוח לעבוד ה׳ – הוא מנצל את החכמה כדי להתפרנס בריוח, כדי שיוכל לעסוק פחות שעות בענייני העולם, ויותר בתורה תפילה ומצוות, לתת יותר צדקה וכו’ – אזי הוא ״לוקח״ את החכמה, שבאה מקליפת נוגה, ומשתמש בה לשם שמים. נמצא שהוא מעלה אה החיות שבה לקדושה, כמו בשעה שאוכל מאכל היתר. ובמידה מסויימת, מכיון שכאן הוא ״מברר״ ומעלה לקדושה ענין שהוא ״גבוה״ יותר ועמוק יותר בתוך הקליפה, הרי בכך יש עילוי גדול יותר, כשגם זה עולה לקדושה.
או, אפשרות נוספת, שלא רק משתמש בחכמות אלו כדי להרוויח יותר כסף לשם שמים, אלא שיודע להשתמש בהן לעבודת ה׳ – יודע הוא להשתמש בחכמות הטבע עצמן לקדושה, כגון להשתמש ב״ווידאו״ וב״לויין” כדי לראות ולשמוע את דבר ה׳ בפי עבדיו הנביאים, במכשיר ״פאקס׳״ כדי להעביר שיחות ומאמרים והוראות במהירות, ב״תקשורת מחשבים״ כדי להעביר את המאמר האחרון שיוכלו להדפיסו ב״דבר מלכות״ ולהפיצו בהקדם הכי אפשרי, וכדומה.
או לתורתו – להבין עניינים בתורה על ידי ידיעת חכמות הטבע, כגון שלומד אסטרונומי׳ כדי להבין את הלכות קידוש החודש, לומד כיצד פועלים מכשירים חשמליים כדי לדעת אם מותר להפעילם בשבת, וכדומה.
אלא שבכל זה חייבים להיזהר מאוד שהעיסוק בחכמות אלו לא יגרור את האדם להחשיב את השכל האנושי. בטבען של חכמות אלו, שיש להן תוכן ו״מציאות״, הן ״מעניינות״ ומושכות את האדם להחשיב אותן יותר ויותר, וכתוצאה מכך להחשיב את העולם כמציאות בפני עצמה ח״ו. ומכך יש להיזהר מאד. יש להבטיח שהחכמה לא תפסיק להיות ״קרדום״ בלבד!
חייבים לזכור שאין לחכמות הטבע שום ״מציאות״ בפני עצמן, וכל מציאותם אינה אלא, כפי שהיא באמת, ש״כל מה שברא הקב״ה בעולמו, לא ברא (אין לו שום מציאות כלל) אלא (אם כן הוא) לכבודו״.
 
 

הרמב״ם והרמב״ן – ומשיח צדקנו

 
וזהו שמסיים רבנו וזהו טעמו של הרמב״ם ורמב״ן ז”ל וסיעתן שעסקו בהן – הרמב״ם הרמב״ן ועוד מגדולי ישראל שכמותם למדו ועסקו גם בחכמות האומות. והי׳ זה, כמובן לשם שמים, כדי להתפרנס בריוח או להשתמש בהן לעבודת ה׳ ולתורתו.
אין עניינו של רבנו בספר התניא להסביר את פשר הנהגתם של הרמב״ם והרמב״ן, אלא שבכך הוא מלמד ומדריך אותנו רק אנשים כמו הרמב״ם והרמב”ן ודומיהן, שאין חשש שמא העיסוק בחכמות האומות יסיט אותם מה״נקודה״ של ״אין עוד מלבדו״, הם יכולים וצריכים לעסוק בחכמות אלו לשם שמים, כנ״ל. לאנשים רגילים עלול הדבר להזיק, ולהורידם לשאול תחתיות ח״ו, כנ״ל.
אלא אם כן יש להם הוראה והסכמה מהרבי הנשיא, המכיר את כוחות הנשמה שלהם (בהיותו ״נשמה כללית״), ויודע שניתנו להם הכוחות לברר ולהעלות גם את קליפת נוגה שבחכמות אלו.
או מי שכבר למד חכמות אלו, מאיזו סיבה שתהי׳, ואף אם הי׳ זה שלא כדבעי, אבל סוף סוף הרי גם זה בהשגחה פרטית מאת ה׳, ובודאי שבדיעבד הי׳ זה לצורך ולשם שמים – אם כן מסתבר שעליו לנצל את מה שכבר למד לקדושה: מאחר שעקרונית אפשר לנצל זאת, ויש בזה אפילו עילוי גדול כנ״ל, אבל לגשת לזה מלכתחילה – מסוכן!
מספרים שכאשר דיבר כ״ק אדמו״ר שליט״א בחריפות נגד לימוד לימודי חול, ובפרט באוניברסיטה וכו׳ – שאלו אותו שלושה: הרי כ״ק אדמו״ר שליט״א למד בעצמו לימודי חול?
הרבי ענה שלוש תשובות, ל״בעל בית״, ל״אידענע״ (אשה פשוטה), ולתלמיד חכם:
ל״אידענע״: אם מישהו קפץ מן הקומה העשירית ונשאר בחיים – זאת אומרת שכולם צריכים לקפוץ מן הקומה העשירית?!
ל״בעל הבית״: דווקא מכיון שלמדתי, יודע אני עד כמה צריך להיזהר מזה…
ול״תלמיד חכם״: מי שכבר למד כל התורה כולה (ראה הלכות תלמוד תורה לרבנו הזקן פרק א׳ שישנה מציאות כזו של ״למד כל התורה כולה״) – יכול הוא וצריך ללמוד את חכמות האומות לשם שמים, כדי להעלותם לקדושה.
ואכן, כ״ק אדמו״ר שליט״א משתמש בכל הידע של חכמות אלו לקדושה באופן המופלא ביותר, ומראה בהדגשה דווקא בכל פרטי וענייני העולם וחכמות העולם כי ״הכל הוא אלוקות ואלוקות הוא הכל״.
 

פרסום תגובה חדשה

test email