פרק יג – הלכות וסתות א. כללים לרישום

הקראת כתבה
יום ראשון י״ז סיון ה׳תשע״ד
יש זמנים או מצבים שבהם יש חשש סביר שמגיע המחזור החודשי שאז יש להיזהר מכל מגע גופני של חיבה. להלן הגדרת זמני החשש.
מאת הרב דב טברדוביץ
פרח

 

 

 

לאיזו וסת חוששת

 

א. דם שנראה על הבגד או על תחבושת וכיו״ב, אם הוא בכמות של וסת, יש להתחשב בו בדיני וסתות [וכן אם הרגישה ביציאת הדם אך יש דיון מהי הרגשה לענין זה ויש לשאול רב][1].

 

ב. בדיקה שנמצא עליה אפילו כל שהוא דם, יש להתחשב בזה בדיני וסתות [ואם מסתפקת שמא הדם הוא משפשוף העור או מסיבה אחרת ולא ממקורה – תשאל רב ותציין זאת לפניו][2].

 

ג. ראתה דם ע״י קינוח, שהוא ניגוב שלא בעומק המקום – אין להחשיבו לדיני וסתות. אך אם היה זה בקביעות שלש פעמים באותו יום בחודש או באותה הפלגה – יש לשאול רב[3].

 

ד. דם שראתה עקב בדיקה רפואית [או פציעה], למרות שלעיתים מטמאה (כמפורט לעיל בהלכות טהרה פרק א הלכה ג) אינו מהווה חשש לגבי דיני וסתות[4].

 

ה. דם בתולים, דם לידה או הפלה אינו נחשב לדיני וסתות[5].

 

ו. כתם שמקדים בשעות ספורות את הראייה – יש לשאול רב האם להתחשב בזה לחישובי זמני חששות וסת[6].

 

ז. אשה שהפסיקה בטהרה בסוף היום החמישי לראייתה ואחר-כך בדקה למחרת ומצאה דם – אינה חוששת לו לחישובי וסתות לחודש הבא. וכן הדין אם מצאה דם בבדיקה ביום השביעי לראייתה אינה חוששת לזה. אבל אם הפסיקה בטהרה ואח״כ ראתה ביום השמיני או אחר-כך – תחשוש גם לעונה זו בחודש הבא.

 

אבל אם קבעה לה וסת, כגון בוסת החודש בשלש פעמים ע״י ראייה חדשה אחר הפסק טהרה ביום השישי או השביעי לוסתה [אחר שכבר הפסיקה בטהרה] – קובעת וסת ותשאל רב בכל צד של קביעות וסת ע״י ראיית ימים אלו[7].

 

ח. אשה זקנה וכבר פסקה מלראות 90 יום או יותר ואחר כך ראתה – תשאל רב מה דינה לענין חשש וסתות [דין מעוברת ומניקה יתבאר להלן, אי״ה, בפרק ז הלכה ז ואילך][8].

 

הגדרת זמני החשש

 

ט. לענין חישוב הוסתות יש חשיבות הן לעונת הראייה, האם ראתה בעונת היום או עונת הלילה, והן לשעת הראייה, כי הבדיקה צריכה להתבצע אחר שעת הראייה באותה עונה. לדוגמא: אם הראייה הייתה בחצות היום – עליה לבדוק בעונת החשש מאחר חצות היום ועד שקיעת החמה [ולא ללכת לבריכה וכיו״ב, וכן לא לבצע שטיפה פנימית באותו מקום מחצות היום עד הבדיקה, כדלעיל בהלכות טהרה פרק יב הלכה ח].

ומכל מקום, גם אם רגילה לראות תמיד בסוף העונה, למרות שאת הבדיקה מבצעת רק אז, אסורה לבעלה כל אותה העונה[9].

 

י. עונת יום נחשבת מזריחת השמש עד שקיעתה. ולכן עליה להיות מעודכנת בזמני השקיעה, ובהתאם לכך עליה לעדכן את הזמן לפי שעון קיץ או שעון חורף, וכיון שיש הבדלים קטנים בין הלוחות השונים לגבי הזמן המדוייק של הזריחה או השקיעה. וכן יש הבדל מסוים בין האיזורים השונים, כדוגמת ירושלים והשפלה, וצריכה להיזהר שלא לקבוע לפי הזמנים של מקום אחר, לכן עליה לברר בדיוק זמן השקיעה במקום שהייתה בו בזמן שקיבלה את הוסת.

כן יש להתחשב בכך, שדעת אדמו״ר הזקן שהשקיעה האמיתית לענין ההלכה הינה כארבע דקות אחר היעלמות השמש מהגגין הגבוהים [והדבר תלוי בזמני השנה והמיקום הגיאוגרפי]. ולכן במקרה שראתה מעט אחר השקיעה – יש לשאול רב האם עליה לחשוש לעונת יום או לעונת לילה [או לשתיהן][10].

 

יא. גם לגבי הגדרת וזמן זריחת השמש קיימים ההבדלים הנ״ל, [וכן שלשיטת אדמו״ר הזקן היא מוקדמת בכארבע דקות] ולכן בכל ספק יש לשאול רב[11].

 

יב. אם ראתה בזמן שנהוג שעון חורף ובהגיע החשש נהוג שעון קיץ, כך שיתכן שהשעה שבזמן הראייה הייתה לילה ובזמן החשש שעה זאת תהיה יום, הרי שחוששת כפי שהיה בזמן הראייה, שכן הלילה הוא הגורם לראייתה.

ולדוגמא: ראתה בשעה 17:00, שאז היה זה אחר שקיעת החמה, ובהגיע זמן החשש הוחלף השעון לשעון קיץ, כך שהשעה 17:00 היא לפני השקיעה – חוששת לעונת לילה בלבד, שכן הלילה הוא הגורם לראייתה.

וכן אם ראתה בקיץ בשעה 19:00, אז היה זה לפני השקיעה, ובהגיע זמן החשש הוחלף השעון לשעון חורף, כך שהשעה 19:00 היא לאחר השקיעה – חוששת רק לעונת היום.

כמו כן, גם שעת הראייה מתחשבת לפי הזמן היחסי ליום או ללילה, כך שאם ראתה, לדוגמא, בחורף 20 דקות לפני השקיעה – כן תחשב גם בהגיע זמן החשש – שתבדוק בעונת היום בעשרים דקות הסמוכות לשקיעה[12].

 

יג. אשה שנסעה מארץ לארץ, והגיע זמן חשש וסתה, אבל מצד מרחק המקום נמצא שעונת החשש בארץ בה נמצאת אינה בשעות של עונת החשש בארץ המוצא – תחשוש לזמני היום בארץ בה נמצאת בלבד.

ולדוגמא: אם טסה מארץ-ישראל לארה״ב – עליה לחשוש בזמן העונה בארה״ב. ואם טסה מארה״ב לארץ-ישראל – תחשוש לזמן העונה בארץ-ישראל[13].

 

יד. קמה משנתה בבוקר ומצאה שקיבלה וסת ואינה יודעת אם קיבלה וסת לפני זריחת השמש [עונת לילה] או אחר הזריחה [עונת יום] – חוששת לעונת יום בלבד [ובתנאי שקיימת אפשרות שכל הכמות יצאה רק לאחר הזריחה].

וגם אם רגילה לראות תמיד בסוף היום, מ״מ, היא אסורה כל עונת היום[14].

 

טו. וכן אם גילתה בתחילת הלילה שבגדיה מוכתמים בדם וסתה ואינה יודעת האם זה היה ביום או בלילה, אם קיימת אפשרות שהכל היה בלילה, הרי החשש הוא רק בלילה, ואם מצד הכמות או מצד יובש הדם ברור שזה התחיל ביום, הרי החשש הוא על עונת היום.

אבל אם אינה זוכרת אם הבחינה בדם בעונת יום או בעונת לילה, מעיקר הדין נחשב שראתה בעונה המאוחרת [לגבי חשש וסתות], אך צריכה להחמיר ולחשב גם את העונה המוקדמת [ואם בחישוב לפי העונה המוקדמת תחול עונת חשש וסת בליל טבילתה – תשאל רב].

וכן אם ראתה בבין השמשות, מעיקר הדין צריכה לחשוש רק לעונת הלילה, אך יש להחמיר ולחשוש גם לעונת היום[15].

 

טז. אשה שנוטלת כדורים האמורים להסדיר את זמני וסתה, ועדיין לא הוחזקה שאכן היא רואה בהתאם לכדורים – תשאל רב האם צריכה עדיין לחשוש לחששות הוסתות הקודמים, אך ודאי חוששת לזמן שצפויה לראות בגלל הכדורים.

וכן אשה שראתה וסת בגלל כדורים או שנטלה כדורים לשנות זמני וסתה – תשאל רב מה דינה, בין אם הפסיקה לקחת כדורים ובין אם ממשיכה לקחתם, ובפרט אם אין מועד מדוייק מתי צפוי להגיע הוסת[16].

 

נספח לפרק א: ההבדלים העיקריים בין הנהוג בחב״ד לבין מנהג שאר העולם:

 

1. לדעת הרב וואזנר בספר שיעורי שבט הלוי ס״ס קצ סעיף נד אות ג, אם ראתה פעם אחת בבדיקה ראוי לחשוש להחמיר אבל אין בכוחה לבטל את חשש ראיית הוסת שראתה. ולדעת הגר״ע יוסף [טהרת הבית הקצר פרק ב הלכה ח] אם אחר-כך קיבלה וסת – חוששת לעונת הוסת ולא לעונת הבדיקה אלא אם כן רוצה להחמיר תחשוש לשניהם. אבל אם קבעה לה וסת בבדיקות חוששת לעונת הבדיקות. ובספר חוט שני עמ׳ מו פסק לחוש רק לבדיקתה, כבפנים הספר.

 

ובספר נטעי גבריאל הלכות נדה פ״צ ס״ו מביא את שלש הדיעות, ומביא שנתפשטה ההוראה לחשוש רק לוסת ולא לבדיקת עד. ע״ש.

2. לדעת רוב הפוסקים השקיעה והזריחה הם לפי ראיית השמש או העלם השמש [ואין מוסיפים 4 דקות כדעת אדמוה״ז]. ויש שחששו לדעת ר״ת, שהשקיעה מאוחרת [ויש שדנו על בין השמשות].

 

3. אשה הנוטלת כדורים שאמורים לקבוע את זמני ראייתה – יש שסומכים על זה שלא לחשוש לשאר זמנים [הגר״ע יוסף, הגר״מ אליהו, הגר״י פרקש ועוד], ויש שאין סומכים על זה אלא אחר שהוכח אצלה 3 פעמים שאכן גופה מקבל וסת כצפוי על פי הכדורים [ספר חוט שני (ונטעי גבריאל הלכות נדה)]. והגר״ע יוסף בספר טהרת הבית הקצר פרק ב הלכה יד פסק, שמן הדין אפשר להקל, והמחמיר תבוא עליו ברכה.

 

ואם שינתה וסתה בגלל הכדורים ואחר-כך הפסיקה לקחתם – חוזרת לחוש לחששותיה הקודמים אם היה לה וסת קבוע, אך אינה חוששת לוסתות שלא נקבעו שראתה לפני נטילת הכדורים. ואם לוקחת כדורים ולפיהם צפויה לקבל וסת בזמן ידוע – ודאי חוששת לזה.

 

4. אשה שנוסעת מארץ לארץ, לדעת הגר״מ אליהו, ספר טהרה כהלכה וספר חוט שני מתחשבים בעונות של מקום שנמצאת בו בלבד ואין חוששים להפרשי השעות. אבל לדעת הגר״ש וואזנר והגר״ע יוסף יש גם להחמיר בהפרשי השעות כמ״ש בספר טהרת הבית הקצר פרק ב הלכה כג. אך וודאי שאין להקל מצד הפרשי השעות, כגון היוצאת מארץ-ישראל לאמריקה ביום עונת חשש וסתה ודאי אסורה עד שיסתיים היום באמריקה [ואינה מותרת בזמן שהסתיים היום בארץ-ישראל אך באמריקה עדיין הוא יום]. וכ״כ בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פפ״ה ס״ז להחמיר לפי שני המקומות.

 

5. יוצא לדרך – לדעת השו״ע [בסימן קפד ס״ו] מותרים לשמש בעונת החשש [ע״י בדיקה. וכן דעת הגר״ע יוסף בספר טהרת הבית הקצר פרק ב הלכה טו]. ויש האוסרים בתשהמ״ט [ספר חוט שני, הגר״ש וואזנר ע״פ הבנת כמה אחרונים בדעת רמ״א (ויש שכתבו שבוסת הגוף יש להחמיר בודאי)].

ולפסק אדמוה״ז – אם היא מוחלת אסור בתשהמ״ט בלבד ויש להתקרב אליה בקירוב גשמי כמו חיבוק ונישוק אם אין זה מחטיא את הבעל בז״ל, וראוי לפייסה שתמחול על תשהמ״ט, אך אם האשה רוצה בתשהמ״ט – מותרים וחייב בתשהמ״ט.

 

6. חל ליל חופתה בעונת חשש – להגר״ש וואזנר וספר טהרה כהלכה אסורה בתשמיש [אע״פ שמותרת ביחוד עם בעלה]. וראה בספר טהרה כהלכה, שיש מי שהתיר בעונה בינונית, וכן אשה שחל ליל טבילתה בעונת חשש אסורה לטבול ולשמש בעונת חשש. ולדעת הגר״ע יוסף [בספר טהרת הבית הקצר פרק ב הלכה כב] מותרת בליל חופתה אפילו בוסת קבוע אלא שכדאי שתיקח רפואות למניעת וסת [ואם לוקחת כדורים האמורים למנוע ממנה וסת בזמן ההוא – ראה לעיל הערה 5ו]. ולדעתו [שם הלכה כ] יש להקל גם בכל ליל טבילה בוסת שאינו קבוע, אבל לרוב השיטות אסורה אפילו בליל טבילה, ועל כן תשאל רב.

 

7. זקנה שראתה אחר שפסקה 90 יום, אינה חוששת. ויש הרבה דעות מתי נקראת זקנה, ויש מי שסובר שמגיל 60 ודאי היא זקנה [הגר״ש וואזנר].

 

8. ראתה כתמים ואחר-כך ראתה וסת [ורגילה לראות כתמים ואח״כ וסת] – לדעת הגר״ע יוסף וספר טהרה כהלכה הזמן נקבע רק מהוסת, לדעת ספר חוט שני יש לחשוש [גם] מזמן הכתמים הסמוכים לוסת אלא שמייעץ שם שתבדוק עצמה ואז תחשוש רק לעונת הבדיקה.

והגר״ש וואזנר כתב, שגם אם רואה כתמים טהורים לפני הוסת תחשוש לוסת הגוף. ובספר נטעי גבריאל הלכות נדה פ״צ ס״ג מביא מחלוקת גדולה בזה, וכמו שמאריך שם בהערה ו. ע״ש.

 

9. בדקה שהפסיק הדם ואחר-כך ראתה שוב בבדיקה או בזרימה של וסת גמור, לדעת אדמוה״ז אם הראייה הייתה תוך שבעת ימים לתחילת ראייתה אינה חוששת לוסת שאינו קבוע, אבל אם נקבע שלש פעמים תחשוש לזה ומתבטלים שאר החששות ואם ראתה אחר שבעה ימים לתחילת ראייתה [ואחר שבדקה שנפסק דמה] חוששת לו גם בוסת שאינו קבוע [ולדעת ספר חוט שני [עמ׳ מו] יש לחשוש גם בוסת שאינו קבוע אם היה הפסק של יממה אפילו בתוך שבעה ימים לראייתה].

 

10. זמן הבדיקה בעונת החשש לדעת אדמוה״ז הוא בשעה שראתה או אחר-כך עד סוף העונה [אבל לא לפני כן]. לדעת הגר״ע יוסף בטהרת הבית הקצר סי׳ ג ס״ד יש לבדוק בסוף העונה ולכתחילה גם בתחילתה.

ויש שכתבו כן בפשיטות לבדוק בוקר וערב, ויש שכתבו להרבות ולבדוק בוקר-צהריים-ערב, ויש שהוסיפו לבדוק גם לפני השקיעה וגם לאחר צאת הכוכבים [והביאם ספר נטעי גבריאל הלכות נדה פפ״ז סי״ג].

 

11. לדעת אדמוה״ז משמע שיכולה לרחוץ בבריכה וכיו״ב אחר שבדקה [וגם קודם הבדיקה אין איסור ברור] אף בעונת החשש. דעת הגר״ש וואזנר עליה לכתחילה להימנע מלרחוץ כל העונה, אך בדיעבד תבדוק אחר-כך והיא טהורה.

והגר״ע יוסף בטהרת הבית הקצר פ״ג ס״ב פוסק שלכתחילה לא תרחוץ בעונת החשש אבל בדיעבד, אם רחצה ובדקה ולא מצאה דם – הרי היא מותרת. ואם צריכה לרחוץ לרפואה יכולה לרחוץ. וכן כתב בנטעי גבריאל הלכות נדה פפ״ח ס״א וכתב, שבמקום הצורך תבדוק לפני הרחיצה, ואם אינו קשה לה תשים מוך דחוק בשעת הרחיצה. ובספר נטעי גבריאל הלכות נדה פפ״ח ס״ד מביא, שמי שצריכה לרחוץ בעונת החשש תשים טמפון באותו מקום.

 

12. אחר עונת החשש בוסת קבוע או עונה בינונית יש לה לומר לבעלה שבדקה והיא טהורה [כן משמע לדעת אדמוה״ז מיוסד על דברי הרמ״א], ולדעת הגר״ע יוסף מספיק שהיא באה אצל בעלה מתוך דיעה צלולה והרי זה כאילו אמרה.

 

 

הערות

 

לתשומת לב: כל הפרקים המצויינים בפנים ובהערות בפרק זה מכוונים לפרקי המשנה המפורטים בפרק זה, למעט היכן שצויין במפורש ״הלכות טהרה פרק פלוני״.

 

 

[1] ע”פ שו”ע סי׳ קפג ס”א, שרק בהרגשה טמאה מן התורה. ומ”מ, בכמות גדולה, נהוג להחשיבו כוסת דאורייתא, משום שחזקת ריבוי הדם שבא בהרגשה. ומה שטוענת שלא הרגישה, אפשר שלא הייתה מודעת לכך [ובספר מנחת אשר מביא דוגמא לדבר מיתוש שעוקץ אדם, שודאי שהעקיצה מורגשת, ולמרות זאת, אם האדם יהיה עסוק בשיחה וכיו”ב לא ישים לב לכך. ומכל מקום, כיון שהגוף מרגיש הרי זה נחשב להרגשה וטמאה מן התורה].

[2] ע”פ שו”ע סי׳ קצ סנ”ד, שכתמי עד הבדוק, כלומר, אם בדקה בעד שהוא בחזקת בדוק – הרי זה כראייה לכל דבר. וראה בשוע”ר סקקכ”ב, שטומאתו מדאורייתא וכמ”ש בסי׳ קפג סק”ג. ומביא שם, שנחלקו הראשונים, האם בבדיקה ה”ז ודאי טומאה מן התורה או רק ספק דאורייתא. ודעת ב”י ורמ”א היא, שבעד הבדוק ה”ז טומאה ודאית מדאורייתא.

ומ”מ מובא, שאם יש לה מכה שודאי מוציאה דם – מטהרים, כמ”ש הרמ”א בסי׳ קפז ס”ה [אבל בשעת וסתה או בעונה בינונית אין מטהרים אותה. ע”ש].

ובמיוחד אם ראתה רק בבדיקה, שיש הסתברות גבוהה שהשפשוף הביא דם, כמ”ש בשו”ת צמח צדק יו”ד סי׳ קלא – ודאי יש לדון בדבר, וע”כ תיבדק אצל בודקת הלכתית, שתבדוק האם אכן ישנה מכה ומהי עלולה לגרום ולהפנות השאלה לרב שיפסוק בזה.

[3] לענין קינוח – אע”פ שבחב”ד רבים נוהגים להחמיר בו כבדיקה [ומטמאים גם בצבעוני ובפחות מכגריס ובדבר שאינו מקבל טומאה, כנ”ל בהלכות טהרה פרק א הלכה ב], מכל מקום, אין מחמירים בו לחשוש לעונת הוסת, כמו שכתוב בספר טהרה כהלכה פכ”ד ס”ג ובהערה 6 שם.

ומ”מ, אם ראתה שלש פעמים רצופות באותו זמן, כגון באותו יום בחודש או באותה הפלגה – יש לשאול רב האם להתחשב בזה לענין וסתות.

[4] דם שראתה עקב בדיקה רפואית, גם אם זה מטמא, מובן שאין חוששת ליום ראייתה בחודש הבא וכיו”ב, מצד שאין סיבה שתראה שוב באותו תאריך [וכמו בוסת התלוי במעשה, שאם לא עשתה מעשה כזה – שוב אינה חוששת לו, כנפסק בשו”ע סי׳ קצ סי”ח. וכל שכן בזה]. ואין צריך לומר, שבמצב שראתה דם שאינו מטמאה, כיון שנגרם עקב פציעה בעור, ודאי שאין לחשוש לחודש הבא ליום זה [וראה להלן בפנים פרק ד הלכה ט ובהערה שם].

אמנם אם יצאה כמות של דם דינו כוסת שע”י קפיצה ואונס, שיתבארו דיניו לקמן בפנים פרק ו, וראה שם הלכה ה.

ועל כן, אם בעקבות הבדיקה הרפואית ראתה וסת – חוששת לעונה בינונית ואינה חוששת לשאר חששות אא”כ יחזור אותו מקרה באותו יום בחודש או באותה הפלגה [אך אם הבדיקה או הטיפול מוחזקים שמביאים דם, מובן שתמיד יש לחשוש בהם לוסת]. ואם קבעה שלש פעמים שראתה ע”י פעולה מסויימת – תחשוש אם תישנה הפעולה ההיא בכל זמן, כמ”ש בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פצ”ב הערה מג. וראה ג”כ בשוע”ר סי׳ קפט סקע”ב.

וכתב בספר נטעי גבריאל שם פצ”א סט”ז, שה”ה באשה שראתה גם בזמן טיסה ג”כ דינה כוסת שע”י אונס, שכנ”ל אינה חוששת לו אא”כ תטוס באותו יום בחודש או באותה הפלגה. אבל אם ראתה כך שלש פעמים – תחשוש בכל טיסה ותיאסר באותה העונה ותבדוק את עצמה בסוף העונה.

[5] מובן מצד הסברא, כי אין לחשוש שיקרה שוב באותה עונה בחודש הבא וכיו”ב, כנ”ל הערה 4.

[6] בשו”ע סי׳ קצ סנ”ד נפסק שאין בכתמים משום וסת.

ומ”מ, אם רגילה שיש לה כתמים ואח”כ מגיע הוסת – נחלקו בדבר מחברי זמננו:

יש הסוברים שיש [להחמיר ו]לחשב גם את הכתמים לספק וסת.

לדוגמא: אם ראתה ביום א׳ בחודש אחה”צ כתמים ובלילה קיבלה וסת, הרי שחוששים לעונת הלילה לענין חששות וסת החודש וכיו”ב;

ויש שחששו גם לעונת היום, שכיון שכך דרך ראייתה, אפשר שיש לחשב את היום לתחילת ראייתה.

ועל כן, במקרה שכך דרך ראייתה – תשאל רב. והאריך בזה בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פ”צ ס”ג ובהערות שם. וכתב שם בס”ד, דמכל מקום, ודאי לא תשמש מזמן שהיו לה הרגשות אלו עד שתבדוק עצמה.

[7] ראה שוע”ר סי׳ קפט סו”ס סקקי”ב, שכתב שבז׳ ימי נדה אין חוששין להם אם לא נקבעו.

ומשמע, שאחר ז׳ ימים לראייתה – חוששין גם בפעם האחת שתראה [אם כבר הפסיק הדם. ומן הסתם אומרים שהיא רואה דם שבעה ימים ולא יותר, כמ”ש בשו”ת מהרי”ל סי׳ קכב (שנדפס במהדורא החדשה של שוע”ר בסוף ח”ה עמ׳ תקלא)]. ולכן חוששת ליום השלושים מזמן הבדיקה האחרונה [שהייתה טמאה] בלבד.

ולענין וסת החודש, הרי שחוששת גם ליום החודש שהתחילה לראות בו וגם ליום החודש שמצאה בו דם בבדיקתה.

אבל וסת ההפלגה, אין שייך שתחשוש מההפסק טהרה הראשון עד לראייתה זו, שהרי ראתה בבדיקה בתוך השבעה נקיים. וא”כ, גם החשש יוצא בתוך שבעת הנקיים שבלאו הכי אסורה בו, וכדלקמן בפנים פרק ד הלכה ג. אבל שאר חששות ההפלגה הקודמות מונים מהפסק טהרה האחרון, כמובן.

ולפי זה מובן, שכל הנ”ל הוא רק אם ראתה וסת או שראתה דם בבדיקה. אבל אם נטמאה מכתם וכיו”ב – חוששת לראיה שראתה בבדיקה או בהרגשה אחר שנטמאה מכתם. ולכן, אם נטמאה מכתם ואחר-כך ראתה וסת או שראתה אחר-כך דם בבדיקה, הרי לענין הנ”ל, שאינה חוששת אם תראה שוב בתוך שבעה ימים לתחילת ראייתה, הרי זה תלוי בשבעה ימים מזמן שנטמאה טומאה דאורייתא ע”י וסת או בבדיקה, כי רק מאז מחשבים שמעיינה פתוח שבעה ימים.

[8] ע”פ שו”ע סי׳ קפט סכ”ח ואילך, שאם פסקה תשעים יום, שהם שלש עונות בינוניות אחר שהזקינה – א”צ לחשוש כלל לוסת. אלא שהאחרונים דנים באיזה גיל נחשבת לזקנה [כי מסתבר שיש גיל אחד לכולן].

ויש מי שהכריעו, שרק מגיל שישים שנה ודאי יש להקל ע”פ הנאמר במסכת אבות פ”ה מכ”ב: “בן שישים לזיקנה”.

ובשו”ע שם מפרט, שאם חזרה וראתה שלש פעמים חוזרת לחשוש ככל אשה צעירה.

וכן אם חזרה וראתה אפילו פעם אחת בזמן הוסת הקודם הקבוע שהיה לה מקודם שפסקה – חוזרת לחשוש לזה אפילו שראתה רק פעם אחת [וכן אם בעקבות טיפול רפואי היא אמורה לקבל וסת בזמן מסויים עליה לחשוש לזה ותתייעץ עם רב].

[9] ראה שו”ע סי׳ קפד ס”ב ובשוע”ר שם סקי”ב. ומה שכתבנו לענין הרואה בסוף העונה הוא לפי שוע”ר סי׳ קפט סקצ”ז.

[10] ע”פ שו”ע סי׳ קפד ס”ב ושוע”ר שם ס”ק ה-יב.

ודברי אדה”ז בענין השקיעה הם בסידורו בסדר הכנסת שבת, שם כותב, ש”אחר סילוק וביאת האור מראשי האילנות וגגים הגבוהים בכמו ד׳ חלקי שישים משעה [שקורין מינוטין] אזי היא שקיעה האמיתית” כו׳.

[11] לפי המצויין לעיל בהערה 10.

[12] כן מסתבר לפי המצויין בהערה 9, שחישובי הוסתות תלויים במהלך החמה והלבנה שהם הגורמים לראייתה, כך שלא משנה השעה בשעון אלא העונה אם הייתה עונת היום או עונת הלילה. וכן שעת הראיה מתחשבת באופן יחסי ליום או ללילה.

[13] לפי הנ”ל הערה 9, שחושי הוסתות תלויים במהלך החמה והלבנה. ולפ”ז מובן, שתלוי במקום בו היא נמצאת בזמן החשש, וכמ”ש בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פכ”ה הערה ט.

[14] כ”כ בספר טהרה כהלכה פכ”ד ס”ה. סי”א, ע”ש. ובהערה 21 שם. וראה גם בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פפ”ה ס”ה.

[15] ע”פ שוע”ר סי׳ קפד ס”ד ובשוע”ר שם סקי”ט.

[16] ראה בספר טהרה כהלכה פכ”ד סק”ו, שאם נוטלת כמה פעמים תרופות להסדרת וסת ואכן ראתה שלש פעמים בזמן שאמור להגיע הוסת ע”י התרופות אז היא נחשבת כאשה שיש לה וסת קבוע, דהיינו שכל זמן שהיא ממשיכה לקחת תרופות אלו חוששת רק לזמן שהוסת אמור להגיע בגלל התרופות.

ולדעתו, גם בפעם הראשונה שהחלה ליקח תרופות הרי היא סומכת שתראה בזמן שהוסת אמור להגיע [אם כבר הוחזקה תרופה זאת שאכן היא גורמת שהוסת יגיע בזמן מסוים דווקא].

ויש שחלקו על סברא זו (ראה ספר חוט שני סי׳ קפט סקט”ו) וסוברים, שרק אם הוחזקה אשה זו שלש פעמים שאכן רואה ע”פ הזמן האמור לבוא מצד התרופות אז אינה חוששת לזמנים אחרים.

וכ”כ להחמיר בספר נטעי גבריאל הלכות נדה פ”ק סי”א ואילך. ע”ש.

וע”כ, כל זמן שלא הוחזקה שלש פעמים בכך – תשאל רב האם נתבטלו החששות הקודמים, אבל ודאי שעליה לחשוש לזמן שהוסת אמור להגיע מצד התרופות [והדבר נוגע לעיתים אצל כלה, שלוקחת כדורים למניעת וסת בתקופה שלפני החתונה.

ואם יצא שליל החתונה הוא עונת חשש אבל מצד התרופות היא אמורה שלא לקבל וסת, לכאורה הדבר תלוי במחלוקת הנ”ל].

ואחר שהפסיקה ליטול התרופות, הרי החששות של וסת שאינו קבוע שהיו מלפני נטילת התרופות מתבטלים.

אבל אם היה לה וסת קבוע שנתבטל רק בגלל התרופות, הרי שאחר שפסקה מלקחת תרופות – חוזרת לחשוש לוסתות הקבועים שהיו לה.

[וכמו באשה שהיה לה וסת קבוע וביטלה את וסתותיה בזמן שהיא מסולקת דמים בגלל הריון והנקה, שהדין הוא שאח”כ חוזרת לחשוש לוסת קבוע שהיה לה, כדלקמן פרק ז הלכה יב.

ואמנם, שם אינה חוששת להם עד שתראה וסת פעם אחת [באיזה יום שיהיה], כדי שתוחזק שהיא שוב רואה וסת, כמ”ש בשוע”ר סי׳ קפט סקקט”ז [וראה לקמן בספרנו שם]. אבל באשה ששינתה וסת בגלל תרופות (או אפילו שהם מנעו לגמרי ממנה וסת), מסתבר שמיד כשמפסיקה ליטול תרופות היא מוחזקת שתראה דם, ולכן חוששת מיד לוסתה הקבוע שהיה מקודם.

אבל חשש וסת שאינו קבוע שהיה לה קודם נטילת התרופה ונעקר ע”י התרופות, הרי שגם אחר שפסקה ליטול את התרופות אינה צריכה לחשוש לו, וכמו באשה שעברו ימי העיבור וההנקה, שא”צ לחשוש לוסת שאינו קבוע שהיה לה מקודם, כדלקמן שם הלכה ג].

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email