שושבינים

הקראת כתבה
יום שני ו׳ אלול ה׳תשע״ד
בכמה קהילות קדושות בישראל נוהגים, שהחתן והכלה אינם הולכים לבדם לחופה, אלא שני אנשים, אחד מימין החתן ואחד משמאלו, ושתי נשותיהן, אחת מימין הכלה ואחת משמאלה, מכניסים את החתן והכלה לחופה, והם הנקראים: שושבינים. מה הרעיון המסתתר מאחורי זה?
מאת הרב יוסף קרסיק
נר עץ

 

 

שושבינין מעודדים את החתן והכלה

א. נוהגים[1] בכמה קהילות קדושות בישראל[2], שהחתן והכלה אינם הולכים לבדם לחופה, אלא שני אנשים[3], אחד מימין החתן ואחד משמאלו, ושתי נשותיהן, אחת מימין הכלה ואחת משמאלה, מכניסים את החתן והכלה לחופה, והם הנקראים: שושבינים.

סיבת הדבר: כדי לעודד ולחזק את החתן והכלה להתגבר על הבושה וההתרגשות שבמעמד החופה. כמו שכתב רבנו הזקן[4]: "חתן וכלה צריכים שושבין לילך עמהם, לפי שאי אפשר להם לילך בעצמם מחמת הבושה, וצריכין סעד לתומכם".

לכן הולכים לשושבינים איש ואשה נשואים, ולא רווקים וכדומה. כי, רק זוג נשוי שחי יחד ובשלום ושלוה, יכול לעודד את החתן והכלה בבואם להינשא[5].

 

השושבינים עוזרים לפעולת החופה

ב. אך, מובן שככל מנהגי החתונה, גם למנהג זה יש קשר מהותי פנימי עם פעולת החתונה (ראה הערה 4):

החתונה מקרבת ומאחדת בין שני קצוות שונים – איש ואשה, ובין שני חצאי נשמה שהתפרדו זה מזה (כמבואר לעיל בפרק "המבוא לחיי נישואין). והשושבינין לא רק מעודדים את החתן והכלה, אלא הם גם עוזרים להם להתקרב ולהתאחד זה עם זה.

קירוב ואיחוד בין איש לאשה אינו מעשה פשוט וקל אלא מעשה קשה הדורש כוחות מיוחדים:

שכן איש ואשה, מעצם טבעם, הם בעלי תכונות נפש הפכיות ומנוגדות זה מזה[6] [וגם בשורשם הרוחני, מבואר בקבלה "איש" מייצג את ענייני הנשמה, ו"אשה" את ענייני הגוף, שהמרחק ביניהם הוא עצום ורב[7]], ועד שאמרו חז"ל[8]: "קשין לזווגן כקריעת ים סוף".

גם הקירבה והאיחוד של הרובד הפנימי – הנשמה, דורשת כוחות מיוחדים, שכן קניין הקידושין הוא פעולה גשמית של נתינת טבעת, ובמה כוחו המיוחד של המעשה הגשמי ליצור קירבה ודביקות רוחנית עמוקה ופנימית של הנשמה האלוקית?

לפעולות נשגבות אלו מסייעים השושבינים, זוג נשוי שכבר פעלו בעצמם חיבור ואיחוד בין איש לאשה – ולכן יש להם כוחות לסייע לחתן ולכלה לפעול את הפעולות איחוד וחיבור הנשמה הקדושה.

 

"קוואטער" ב"ברית מילה"

ג. על פי זה נבין את מנהג ה"קוואטער" שב"ברית מילה" הדומה לשושבינים:

מנהג ישראל שהבאת הרך הנימול אל מקום ברית המילה הוא על ידי זוג נשוי: "אשה מחזקת התינוק כו' ובעלה לוקח מידה כו' והוא מוליכו למקום הכסא של אליהו", אל ברית המילה[9].

בספרים הקדושים מובא שחולקים כבוד גדול לזוג זה, והאיש עולה לתורה, ולובשים לכבוד זה בגדי שבת, ועוד[10].

יש לומר שהסיבה לדבר היא על דרך המבואר בעניין החתונה:

בברית מילה פועלים חיבור בין שני קצוות[11]: הגוף הגשמי של היהודי נעשה קדוש בקדושת המצוות, ואז "תחילת כניסת נפש הקדושה"[12].

כדי לסייע לחיבור בין הקצוות לוקחים איש ואשה שהם "מייצגים" את שני העניינים (ראה הערה 7): איש – רוחניות, אשה – גשמיות, והם נותנים כוח לחיבור הנשמה הקדושה עם הגוף הגשמי.

 

 

הערות

 


[1] בהבא לקמן עיין בלקוטי שיחות חלק כב, עמוד 56.

[2] כתב הרמ"א יורה דעה סימן שצא, סעיף א': "מנהג ארצנו [אירופה] ששני אנשים מכניסים החתן תחת החופה".

[3] רבים נוהגים שהשובינים הם ההורים של החתן והכלה (ראה "הנישואין כהלכתן", חלק א, עמוד שסב).

ישנם מנהגים שונים מי מוליך את החתן והכלה: יש הנהוגים ששני האבות מוליכים את החתן ושתי האמהות מוליכות את הכלה. ויש הנוהגים שההורים של החתן (אביו ואמו) מוליכים את החתן, וההורים של הכלה מוליכים את הכלה. אולם הבדלי המנהגים אינו בעיקר פעולתם של השושבינים, שהוא תחת החופה ובהקפות סביב לכלה – שכן שם נמצאים כל השושבינים יחד (שיחת טו בשבט תשמ"א).

[4] תורה אור, עמוד פא, דף א.

[5] שלחן העזר חלק ב, דף לב. ובלקוטי שיחות המובא בהערה 1, יש דיון האם אשה בהריון נעשית שושבינה. ועיין שם בהערה 29.

[6] לקוטי תורה, שיר השירים, דף מח, עמוד ג: "שני הפכים מנגדים זה לזה כו'". וראה אינציקלופדיה תלמודית, חלק ב, עמוד רנה.

[7] ראה זוהר חלק א, דף עח, סוף עמוד ב. ועיין ברשימות מכ"ק אדמו"ר חוברת יוד (עניני פסח ושבועות), עמוד 12.

[8] מסכת סוטה דף ב, עמוד א.

[9] מגן אברהם סימן תקנא, סעיף ג. הלשון שלפנינו מועתק מערוך השולחן יורה דעה סימן רסה, סעיף לה.

[10] ראה בספר ברית אבות (מונקאטש תרנח) על הלכות מילה ס"ה אות כח בסופו.

[11] מקורות למובא כאן עיין לעיל בעמוד 250.

[12] שולחן ערוך, אדמו"ר הזקן, אורח חיים (מהדורה תנינא) סוף סימן ד.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email