טבילה במקווה

הקראת כתבה
יום רביעי ט״ז אלול ה׳תשע״ד
הטהרה מהטומאה בטבילה במי מקוה, ככתוב : “ורחץ בשרו במים חיים – וטהר” היא דבר על־שכלי הנשגב מבינת בני האדם, וכדברי הרמב”ם: “הטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן בכלל החוקים כו'”.
מאת הרב יוסף קרסיק
כחול

 

 

טבילה – אותיות – ביטול ההתלהבות שבחומריות

א. הטהרה מהטומאה היא בטבילה במי מקוה, כמו שכתוב[1]: “ורחץ בשרו במים חיים – וטהר”[2].

בכלל, טומאות וטהרות הינם מושגים על־שכליים, הנעלים מבינת בני האדם, וכדברי הרמב”ם[3]: “הטומאות והטהרות גזירת הכתוב הן, ואינן מדברים שדעתו של אדם מכרעתו, והרי הן בכלל החוקים כו'”.

אולם הרמב”ם כותב (שם): “אף־על־פי־כן רמז יש בדבר, שהאדם מכוון את לבו לטהר נפשו מטומאות הנפשות שהן מחשבות האון ודעות הרעות, כיון שהסכים בליבו לפרוש מאותן העצות והביא נפשו במי הדעת – טהור”.

מבואר בתורת הסוד ש”טבילה” אותיות “ביטול”, כלומר שהאקט הגשמי של כניסת הגוף למים מבטא מהות רוחנית של ביטול והכנעת האדם כלפי הבורא, ובלשונו של רבנו הזקן[4]: “על ידי הטבילה כו’ יבטל האדם את עצמו מכל וכל”.

לכן, מדיני הטבילה שצריך להיות “טבילת כל הגוף במקוה כו’, אם טבל כולו חוץ מראש אצבע הקטנה – עדיין הוא בטומאתו”[5], כי הביטול צריך להיות מוחלט ומושלם לגמרי, שאין אפילו פרט אחד, ולו הקטן ביותר, שאינו שקוע בתוך המים, כלומר שאינו בטל להקב”ה.

זוהי אפוא המשמעות של הטבילה גם בנוגע לעניננו – הטהרה מדם הנדה:

טומאת הנידה עומדת בניגוד גמור לטבילה במקווה, לביטול להקב”ה, שכן הטומאה נובעת מכך שהאדם מגדיל ומאדיר את אישיותו וצרכיו הגשמיים, והוא מתמלא בחיות והתלהבות בכל צרכי גופו ועסקיו הגשמיים (שזהו המשמעות של ריבוי הדם (ההתלהבות) בגוף), והעניינים הרוחניים שלו, המצוות והמעשים הטובים, נעשים, אם בכלל, בקרירות ואדישות[6];

והטהרה היא שהאדם מבטל ומכניע את עצמו לגמרי, שכל כולו מסור ונתון אך ורק לקיום רצון הקב”ה – “אני נבראתי לשמש את קוני”[7], עבודת הקב”ה, ובזה הוא מונח בכל המרץ וההתלהבות, והוא עצמו וצרכיו אינם תופסים מקום וחשיבות כלל.

 

בתחילה הבריאה העולם כולו היה מלא מים

ב. בתורת הקבלה והחסידות מוסבר מדוע דווקא הטבילה ב”מים”, מסמלת את הביטול של האדם כלפי הבורא, כלומר מדוע דווקא המים מביאים את הטוהר הרוחני[8]:

מבואר במדרש[9] שבתחילה כשברא הקב”ה את העולם היתה הארץ כולה מוקפת במים – “כל העולם כולו מים”, ו”רוח אלוקים מרחפת על פני המים”[10].

גם על הזמן של לעתיד לבוא, ימות המשיח, מתואר ברמב”ם[11] במונח של מים – “כמים לים מכסים”, ומבואר בחסידות[12] שאז יהיה “מים כמו שהיה לפני הבריאה”.

כמה מהדברים הטובים והנעלים ביותר נמשלו על ידי חז”ל ל”מים”:

תורה נמשלה למים. כדברי חז”ל בתלמוד[13]: “נמשלו דברי תורה למים”; תפילה ועבודת ה’ ובית הכנסת נמשלו למי המקוה[14]; כוחות החסד והאהבה נמשלו למים. שכן טבע המים שהם “יורדים ממקום גבוה למקום נמוך”. כשם שאיש החסד יורד אל העני. ומסייע לו; גם הכוח הכי עליון שבנפש האדם, כוח העונג, מבואר בחסידות ובקבלה שהוא מיסוד המים.

זאת ועוד: יסוד וקיום כל החיים שבעולם הוא על ידי המים.

שהרי מזונו של העולם, תלוי במים “המצמיחים כל מיני תענוג”[15].

           

למים קירבה למקור הרוחני העליון

ג. הסגולה המיוחדת הטמונה ב”מים”. והסיבה שבתחילת הבריאה היה העולם מלא במים, כי במים יש מן המקוריות. מן הקירבה אל המקור, אל הבורא:

ירידת כל דבר מלמעלה למטה, יוצרת באופן טבעי, שינוי במהות הדבר, אינו דומה הדבר כמו שהוא בבחינתו העליונה, לכמו שהוא בבחינתו התחתונה.

לדוגמא – רעיון שכלי, שהמציא וחידש גאון עצום: אינו דומה הרעיון כפי שהגאון המפורסם מבין אותו בעומק שכלו, לכפי שמבין אותו איש אחר ששמע מהגאון את דברי חכמתו, כי העברת החכמה משכלו הרם של הגאון אל השומע, שינתה במידת מה את עומק ההבנה ושגב החכמה;

שונים הם פני הדברים ב”מים” – ירידת המים ממקום גבוה למקום נמוך לא עושה בהם שום שינוי, אותם מים שהיו למעלה, כך ממש הם למטה. אילו ניקח כוס מים מפיסגת ההר, וניקח כוס מים נוספת מתחתית ההר, נגלה שהמים הם בעצם שוים לחלוטין, בעלי אותם תכונות ומרכיבים.

גם ביחס אל השורש הרוחני העליון, קיים שינוי בין המים לשאר רוב הדברים:

כל הנבראים הקיימים בעולמנו התחתון רחוקים מרחק של אין ערוך משורשם ומקורם הנעלה שבעולמות העליונים, כי הירידה מלמעלה למטה שינתה והפכה את מהותם לגמרי;

ואילו ה”מים”, למרות שגם הם שונים מבחינת המים כפי שהם בעולמות העליונים [שהלא בעולמות העליונים אין שום מציאות של מים גשמיים, והמים שם הם במושג רוחני, ורק בעולמנו המים הפכו למושג ומציאות גשמית],

מכל מקום יש בתכונת המים הגשמיים קירבה מיוחדת לתכונת המים המקורית שבעולמות העליונים.

[סיבת הדבר היא, כי בעולמות העליונים עצמם, שורש המים הוא גבוה ונעלה ביותר, “כח התענוג העליון”, ומצד עליונותו הגבוהה הוא יכול לרדת למטה ולהשאר כפי שהוא בתכונתו העליונה].

הדבר מתבטא בין השאר גם בזה של”מים” יש כוחות סגוליים מיוחדים: הם מנקים ומסירים לכלוך וכתמים, הם שקופים ונטולי גוון ועוד, כמו שיתבאר בסעיף ו.

לכן בתחילה, כשהעולם נברא הוא היה מלא מים, כי למים יש, קירבה הכי גדולה אל המקור והשורש העליון של הבריאה.

 

טהרה היא חזרה אל המקור

ד. על פי זה נבין מדוע דווקא הטבילה במים מביאה לידי טהרה:

הטהרה, שהאדם מבטל את מעשיו השלילים וחוזר אל השורש האלוקי הטהור, נעשית דווקא בכניסה אל המים, שיש בהם קירבה מיוחדת אל המקור הרוחני העליון.

ומה הטעם שהתורה נמשלה למים:

כתב רבנו הזקן בספר התניא[16]: “מה מים יורדים ממקום גבוה למקום נמוך, כך התורה ירדה ממקום כבודה, שהיא רצונו וחכמתו יתברך כו’, ומשם נסעה וירדה כו’ עד שנתלבשה בדברים גשמיים וענייני עולם הזה כו'”, וגם כאן כפי שהיא בעולמנו היא “רצונו וחכמתו יתברך” של “הקב”ה בכבודו ובעצמו”.

 

מים שאובין פסולים לטבילה

ה. מדיני המקוה, שהמים צריכים להגיע למקום הטבילה בידי שמים (בירידת גשמים, מי מעין וכדומה), אבל מים שהובאו בידי אדם אינם כשרים למקוה, כדברי הרמב”ם[17]: “מים שאובין – פסולין לטבילה”.

סיבת הדבר נעוצה במהות הטבילה במים – שהם סמל לקירבה אל המקור:

לכן המים צריכים להיות בלי שום מגע יד אדם, אלא אך ורק מים כפי שירדו מהשמים, כי על־ידי־זה מודגש שהטהרה היא על ידי הקירבה אל המקור והשורש הרוחני.

 

תכונות עליונות ומיוחדות במים

ו. על פי זה יובנו כמה תכונות יסוד שבמים – כפי שכתבו אדמו”ר הזקן ואדמו”ר הרש”ב (ראה הערה 8):

א) “אין למים שום גוון בעצמותם, אלא באיזה כלי שיהיו בו – אם ירוק, או שחור, או אדום – כן יהיה מראה המים, אבל לא שיהיה להם מראה לעצמותם”.

ב) “כמים הפנים אל הפנים כו’[18] כאשר אדם מסתכל במים מיד ייראו פניו במים, שהמים הם חומר זך וצלול ופשוט מכל גוונים, על כן נראים בהם הפנים המסתכלים בהם”.

ג) “טבע המים שהם דוחים כל מיני מיאוס ומרחיצים כל מיני אשפות בירידתם ממקום למקום, או כמו הכתם בבגד, המים ירחיצוהו ויעבירוהו כו’ ויהיה נקי”.

וסיבת הדבר:

“המים יורדים מן מקום גבוה כו’. מכח התענוג העליון”, ובירידתם למטה נשארת בהם התכונה העליונה שבהם “לכן אין להם גוון וכלי, כמו שלא יש כלים וצמצומים בכוח התענוג כו’, כי המראה מגביל העצם שיתראה על אופן זה דווקא כו’, והמים אינם בבחינת כלי וצמצום כלל כו’, ולכן הם דוחים הרע והמאוס כו'”.

 

דברי ה”ראשית חכמה” על הטבילה במקוה

ז. לסיכום הדברים נעתיק את מה שכתב אחד מגדולי המקובלים שבצפת, בספר “ראשית חכמה”[19] – אודות הטבילה במקוה:

“הטהרה על ידי הטבילה הוא סיוע גדול לידבק האדם נפשו באלוקיו ועבודתו, שבהיותו טמא הטומאה מטמטמת לבו של אדם כו’, עיקר האהבה והדביקות תלוי בטהרת הלב מהמחשבות הזרות, כמו שאמר דוד המלך עליו השלום[20]: “לב טהור ברא לי אלוקים” כו’, ובהיותו טמא בוודאי תתבלבל כוונתו כו’, ובהיותו טובל כו’ הרי הפשיט מעליו כל צד רוח טומאה כו’ וטהר גופו ונפשו: גופו – במים, ונפשו – ברוחניות השם השורה שם (במקוה).

כשיכנס במקוה כר צריך האדם לכוין בטבילתו שהוא נכנס כר במים העליונים כר שהם בסוד עולם־הבא כו’, ועל ידי הטבילה מפשיט מעליו רוח הטומאה כו’, ורוחו ונפשו נטהרים מכל פגם כו’.

ועוד טעם הטבילה במקוה הוא:

כעין חזרת הכלים אל הכבשן, כדי שיטהרו ויתלבנו, וביציאתם מהכבשן הם חדשים. גם האדם – הכנסו אל המקוה הוא כדי להכלל ולחזור הנשמה הפגומה והאיברים הפגומים ממקום שיצאו, ושם מתעלמים כעובר המתעלם בבטן אמו. שאין עין החיצון שולט בו והוא שמור מכל פגע כו’, וביציאת האדם מהמקוה הרי נתקנו איבריו ונשמתו והרי הוא חדש ואין לחיצוני חלק בו וירגיש האדם בעצמו רוח חדשה מניצוץ הנשמה שחזרה אליו.

ועל דרך הרמז והסוד:

“מקוה הוא ארבעים סאה, וכן (בשמו של הקב”ה) “י־ה־ו־ה” בו ארבע אותיות כל אות כוללת עשר (סך־הכל ארבעים, כמניין ארבעים סאה של המקוה) כו’, נמצא הטובל הוא דבק ב”י־ה־ו־ה” ממש”.

מכאן אנו למדים דבר חשוב בקשר לטבילה במקוה:

“אפילו יהיו המים קרים כו’, לא יזיקהו כו’, כי מאחר שהוא דבק בי־ה־ו־ה אי אפשר שיבוא לו היזק, כמו שכתב המשורר[21]: “אומר לה’ מחסי ומצודתי גו’ כי הוא יצילך מפח יקוש”, דהיינו צנים ופחים (כלומר שהקב”ה יצילנו מהקור, וכן ממי מקוה הקרים, שלא ינזק).

הזהיר לעשותו טבילה בזמנה, בוודאי לא ישיגהו שום מזיק, כי “שומר מצוה לא ידע דבר רע”[22] כו'”.

עד כאן דברי ה”ראשית חכמה”.

 

טהרת כלל ישראל בגאולה השלימה

ח. זמן הגלות נמשל ל”נידה”, וכדברי הכתוב במגילת “איכה”[23]: “חטא חטאה ירושלים, על כן לנידה היתה”. במדרש תנחומא[24] כתוב: “מדמה הקב”ה טומאת ישראל לטומאת הנידה: מה נידה ניטמאת וניטהרת, אף ישראל שנטמאו עתידים להטהר”.

ואמרו במשנה[25]: “אמר רבי עקיבא אשריכם ישראל: לפני מי אתם מטהרין ומי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר[26]: “וזרקתי עליכם מים טהורים – וטהרתם”, ואומר[27]: “מקוה ישראל – ה'”, מה מקוה מטהר את הטמאים, אף הקב”ה מטהר את ישראל”.

הסיום והשלימות של הטהרה תהיה בימות המשיח, עליהם התנבא הנביא זכריה[28]: “ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ”. ויהי רצון שנזכה לזה תיכף ומיד ממש.

 

 

הערות

 


[1] ויקרא פרק טו, פסוק יג.

[2] סידור עם דא״ח דף קנו ואילך.

[3] סוף הלכות מקוואות.

[4] סידור עם דא״ח דף קנט, עמוד ד בסופו.

[5] רמב״ם הלכות מקוואות פרק א, הלכה ב. להבנת פרטי הדברים – עיין ב״לקוטי שיחות, ביאורים בלקוטי לוי יצחק על אגרת התשובה״ עמוד 97.

[6] ראה לעיל בארוכה במאמר הראשון בשער זה, בעמוד 321.

[7] מסכת קידושין בסופה.

[8] סידור שבהערה 4, ספר המאמרים תערב, חלק ב, עמוד תתקסד.

[9] בראשית רבה, תחילת פרק ה. ועיין בלקוטי שיחות חלק ל, עמוד 16.

[10] בראשית פרק א, פסוק ב.

[11] בסוף ספרו, מהפסוק בישעיה פרק יא, פסוק ט.

[12] ספר הליקוטים לה״צמח צדק״, ״מ – מצורע״, עמוד תג. ראה לקוטי שיחות חלק ל עמוד 22 הערה 63. אולם בסוף ממש ״יתחדש העולם כאשר הוא עתה כו׳״, שיהיה ״יבשה״.

ועיין עוד בספר הליקוטים (עמוד תט), שגם הזמן שלפני הבריאה, שהיה כל מקום החלל מלא באור אין סוף, נקרא ״מים עליונים כו’״.

[13] מסכת תענית דף ז, עמוד א.

[14] ילקוט תהלים, סימן ד, על הפסוק ״רגזו ואל כו’״ סוף רמז תרכד. ועיין בספר הליקוטים ״מצות – מתנה״, עמוד א׳תסו.

[15] לשון רבנו הזקן בספר התניא, פרק א.

[16] פרק ד.

[17] הלכות מקוואות פרק ד, הלכה א.

[18] משלי כז, יט. ועיין בספר הליקוטים ״מ – מצורע”, עמוד תט, ש״בזה העולם השפל הרי מים כו׳ הוא משל, והנמשל הוא לב האדם כו’, אבל למעלה כו’ מים כו׳ הוא הנמשל כו’״, מפני מעלת דרגת המים, בחינת אור אין סוף.

[19] שער האהבה, פרק יא, דף צא, עמוד ד (בדבריו התיחסות לטבילת גברים, בבוקר, קודם תפילת שחרית).

[20] תהלים מזמור נא, פסוק יב.

[21] תהלים מזמור צא, פסוק ב.

[22] קוהלת פרק ח, פסוק ה.

[23] פרק א, פסוק ח.

[24] מצורע ח.

[25] מסכת יומא, דף פה, עמוד ב.

[26] יחזקאל פרק לו, פסוק כה.

[27] ירמיה פרק יז, פסוק יג.

[28] פרק יג, פסוק ב.

 

 

פרסום תגובה חדשה

test email