גלות וגירושין של עם ישראל

הקראת כתבה
יום חמישי י״ז אלול ה׳תשע״ד
זמן הגלות מכונה ומתואר כ”גירושין”. בזמן מתן תורה וחיי עם ישראל בארץ הקודש היתה קירבה בין היהודי להקב”ה, ותקופה זו נקראת תקופת ה”קידושין”, שבין ישראל והקב”ה. והגלות, של עם ישראל מארצו: “מפני חטאינו גלינו מארצנו”, הוא ה”גירושין”, הפירוד, כביכול, בין הקב”ה לישראל.
מאת הרב יוסף קרסיק
אדום

 

 

גלות – גירושין

א. במדרש[1] זמן הגלות מכונה ומתואר כ”גירושין”.

בזמן מתן תורה וחיי עם ישראל בארץ הקודש היתה קירבה בין היהודי להקב”ה, ותקופה זו נקראת תקופת ה”קידושין”, שבין ישראל והקב”ה. והגלות, של עם ישראל מארצו: “מפני חטאינו גלינו מארצנו”[2], הוא ה”גירושין”, הפירוד, כביכול, בין הקב”ה לישראל.

אולם, כשם שבגירושין בין איש לאשה אף על פי שיש ניתוק מוחלט ביניהם, נשמתם נשארת אחת (אלא שהיא חצויה לשניים), כמו כן ביחס להקב”ה וישראל, הגלות הינה פירוד גשמי וחיצוני שבגוף בלבד, אבל בפנימיות, בנשמת היהודי, גם בזמן הגלות היהודי דבק ומאוחד עם הקב”ה.

דבר זה מתבטא גם בהלכה. כתב הרמב”ם[3] שגירושין תקפים אך ורק כשהבעל נותן את הגט מרצונו החופשי, ולא בעל כורחו.

אמנם, במקרה שעל פי דין תורה הבעל חייב לתת גט לאשתו, כתב הרמב”ם שאם הבעל מסרב – “מכין אותו עד שיאמר רוצה אני כו'”, ונותן גט, והגט כשר.

ולכאורה מהי התועלת באמירת הבעל: “רוצה אני”, והלא אמירה זו יסודה בכפיה – “מכין אותו כו'”, ובאמת, ברצונו האמיתי, הוא אינו חפץ בנתינת הגט, אם־כן הגט היה צריך להיפסל?

אלא, מאחר שכל יהודי בפנימיותו דבק בהקב”ה, וכדברי הרמב”ם (שם): “רוצה לעשות את כל המצוות ולהתרחק מן העבירות”, אלא ש”יצרו הוא שתקפו” שלא לקיים את המצוות, ו”כיון שהוכה עד שתשש יצרו, ואמר רוצה אני, כבר גרש לרצונו”, פירוש: שכאשר “הוכה ואמר רוצה אני”, יש הסכמה מוחלטת, פנימית וחיצונית: פנימית – כי רצונו האמיתי של יהודי, לקיים את רצון התורה, וחיצונית – כי אמר בפיו רוצה אני, ולכן הגט כשר.

נמצאנו למדים שגם כשיהודי בחיצוניות מתנגד לקיום המצוות – הוא המצב של גלות – הרי בפנימיות הוא נשאר דבוק בהקב”ה, והוא רוצה לקיים את רצון הקב”ה.

 

איך יתכנו גירושי ישראל?

ב. על פי זה ניישב מספר שאלות בקשר לגלות של עם ישראל:

א) “לא[4] ישא אדם אשה ודעתו לגרשה כו'” – ולכאורה הלא הקב”ה ידע בעת הקידושין, שהוא יגרש את עם ישראל לגלות, הרי נמצא שכבר בעת הקידושין “דעתו לגרשה”, אם כן קידושי ישראל הם נגד הדין “לא ישא כו’ ודעתו לגרשה”?

ואין לתרץ שכיוון שהגלות באה בגלל מעשי האשה – עם ישראל (“מפני חטאינו גלינו כו'”), לכן הבעל – הקב”ה אינו אשם בגירושין, כי בהלכה זו אין מוזכר מהי הסיבה לגירושין, אלא בכל מצב (גם גירושין שבאשמת האשה) אסור לבעל לקדש את אשתו אם הוא יודע שבעתיד הוא יצטרך לגרשה?

ב) כתוב בתורה[5]: “וכתב לה ספר כריתות ונתן בידה גו'”, שכדי שהגירושין יהיו תקפים, הגט צריך לצאת מרשות הבעל ולעבור לרשות האשה – אם כן כיוון שהקב”ה נמצא בכל הארץ, כמו שכתוב[6]: “את השמים ואת הארץ אני מלא”, איך הוא יכול לגרש את עם ישראל, כיצד הגט יכול לצאת מרשותו?

ג) המחזיר גרושתו צריך לקדש את האשה מחדש – אם כן, מדוע על זמן הגאולה, בו עם ישראל והקב”ה יחזרו להיות נשואים, לא נאמר (במדרש וכדומה) שיהיה אירוסין מחדש?

 

הגירושין רק בחיצוניות

ג. העניין יובן לפי האמור שהגירושין והפירוד הינו חיצוני בלבד, אבל באמת לא היה שום פירוד בין הקב”ה לישראל:

הגירושין בין הקב”ה לישראל הם דבר דמיוני־חיצוני ולא דבר אמיתי, כי באמת גם לאחר הגירושין נותר הקשר המהותי והפנימי בין ישראל להקב”ה.

ובאמת מפורשים הדברים בנביא[7]: “אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה”, “הלא שלחתיה (את עם ישראל לגלות), בלא ספר כריתות, וזה אות כי לא שלחתיה מפני שמאסתי בה, רק מפני שמרדה נגדי, ולא נפסק הקשר בינינו”[8].

ואם־כן, שגם בזמן הגלות הקב”ה הוא הבעל של עם ישראל, הרי גם בזמן הגלות הקב”ה, הבעל, חייב למלא את כל צורכי האשה – עם ישראל – ולתת[9] “רב טוב לבית ישראל”, בגשמיות וברוחניות.

זאת ועוד:

אף על פי שמדין התלמוד[10] מותר לאדם לשאת כמה נשים יחד, הרי רבינו גרשום מאור הגולה תיקן שכל איש ישא אך ורק אשה אחת, והחרים את הנושא שתי נשים[11].

ומזה מובן בנוגע לקשר של הקב”ה ועם ישראל: אמרו חז”ל[12] נשבע הקב”ה לבני ישראל “שאין מעביר אותנו באומה אחרת”, “להחליפן באומה אחרת איני יכול”[13], ומשמעות שבועה זו שעם ישראל נשארים לעד ולנצח “עמו” של הקב”ה, והעם ה”יחיד” של הקב”ה, כי לא רק שאינו יכול להחליפם, אלא גם אינו יכול לצרף אליהם עוד אומה, מצד תקנתו של רבנו גרשום.

 

 

הערות

 


[1] בראשית רבה פרק יט, ט.

[2] מנוסח תפילת העמידה בחגים.

[3] הלכות גירושין, סוף פרק ב.

[4] רמב”ם הלכות גירושין פרק י, הלכה כא.

[5] דברים פרק כד, פסוק א. וראה משנה ורש”י בתחילת מסכת קידושין. רמב”ם הלכות גירושין פרק א, הלכה א וג.

[6] ירמיה פרק כג, פסוק כד.

[7] ישעיה פרק נ, פסוק א.

[8] ישעיה שם. ועיין בגמרא סנהדרין קה, א.

[9] ישעיה פרק סג, פסוק ו.

[10] עיין מסכת יבמות דף סה, עמוד ב. רמב”ם הלכות אישות פרק יד, הלכה ג. טור ושולחן ערוך אבן העזר סימן א, סעיף ט.

[11] שולחן ערוך שם, סעיף א.

[12] מסכת גיטין דף נז, עמוד ב.

[13] רות רבה פתיחא ג. מסכת קידושין דף לו, עמוד א.

 

פרסום תגובה חדשה

test email