מידת החסד

א. יש להתבונן במהות מידת גמילות חסדים והכנסת אורחים – מידת החסד[1]:

בתורת החסידות מבואר שלחסד יש שני גוונים: חסד הנובע מאהבת הזולת, וחסד הנובע מאהבת עצמו.

להבנת הדבר נבאר את ההבדל היסודי שבין איש החסד והאהבה לבין איש הגבורה והתקיפות[2]:

איש חסד – עושה מעשי חסד עם כולם. ללא הבט על מעמדו ומצבו של מקבל החסד, וגם עם מי שאינו זכאי לקבל חסדים.

איש גבורה – בוחן ובודק כל אדם ואדם, ורק עם מי שמגיע לו חסדים באמת הוא מתחסד, אבל עם מי שאינו זקוק באמת – הוא אינו מתחסד.

בהשקפה ראשונה נראה שלאיש החסד יש אהבה וחיבה לזולת יותר מלאיש הגבורה, שכן הוא מתחסד עם כולם, ואפילו עם מי שלא מגיע לו, ואילו לאיש הגבורה אין אהבה חזקה לכולם, הוא

אוהב רק את מי שאפשר לאהוב, מי שמגיע לו שיאהבו אותו או שירחמו עליו ויעזרו לו, והוא אינו אוהב את מי שלא מגיע לו.

חסד למי שאינו זכאי

ב. אולם החסידות מסבירה שהאמת היא הפוכה – שלאיש הגבורה יש אהבה וחיבה לזולת יותר מלאיש החסד:

איש החסד – מתחסד עם כולם, גם עם מי שעניותו נובעת מתוך עצלות ובטלנות ולא מתוך זה שהוא אינו מסוגל למצוא פרנסה. אם־כן יתכן שדווקא מעשי החסד שעושים עם העני מגבירים את עצלותו, שכן הוא מתרגל לקבל עזרה מהזולת ולא לעבוד בכוחות עצמו, וממילא הוא ישאר בבטלה כל ימיו ולעולם הוא יחזר אחר הפתחים ויבקש טובות מאחרים.

נמצא שבאמת איש החסד אינו מתעניין בטובת הזולת – שכן אז הוא היה מנסה לחנך אותו לעבוד בעצמו ולא לבקש את חסדי הזולת – ומעשי החסד שלו נובעים רק מתוך צרכי נפשו הפנימיים, שבהיות איש טוב ועדין נפש, הוא מרגיש חובה פנימית לעזור ולתת למישהו, ולא מתוך הכרה ודאגה אמיתיים לצרכי הנזקקים.

ויש איש חסד בדרגה עוד יותר נמוכה – שמעשי החסד שלו נובעים מתוך גסותו (ולא מתוך ענוותנות), שהוא רוצה להתפרסם בעולם כאיש טוב לבב, ולא מתוך האכפתיות שלו למצב העניים.

חסד הבא כלבוש של צער          

אבל איש הגבורה – אכפת לו באמת ממצבו של העני, ולכן:

מי שנמצא במצב הזקוק לעזרה באמת, הוא מסייע לו במעשי חסד ככל יכולתו.

אבל מי שמסוגל להתפרנס בכוחות עצמו, ועניותו נובעת רק מתוך עצלות, הוא מנסה לחנך אותו דווקא בזה שהוא אינו עוזר לו, כדי שדווקא מתוך חיי הדוחק שלו, הוא יתחנך ויבין שצריך לעבוד ולהתפרנס בכוחות עצמו ולא לבקש כל הזמן את חסדי בני האדם.

משל למה הדבר דומה: רופא המטפל בחולה, והטיפול כואב, הלא ברור שהרופא אינו מכאיב לחולה מתוך שנאה, אלא להיפך מתוך אהבה ודאגה לחולה שיבריא מהמחלה, והכאב הוא רגעי, כדי שבסופו של דבר החולה יבריא ויחיה את חייו במנוחה ובבריאות.

כך גם איש הגבורה – המצער את פלוני ואינו עושה עמו מעשי חסד, הרי לנגד עיניו עומדת אך ורק טובת הזולת, ולכן לעיתים הוא מצער את הנזקק ולא עוזר לו, כדי שמהצער הרגעי הזה הוא יתחנך לעבוד בכוחות עצמו, ואז יהיה לו טוב כל ימי חייו.

נמצא שהמניע למעשי איש הגבורה הוא – אהבת הזולת, והמניע למעשי איש החסד הוא – אהבת עצמו.

כשאין מי שזקוק לחסדים

ג. ההבדל בין איש החסד לאיש הגבורה בולט במיוחד במקרה שאין עם מי לעשות מעשי חסד, שבמצב כזה איש החסד יצטער שהוא אינו יכול לעשות מעשי צדקה וחסד.

ולכאורה, מדוע הוא מצטער עליו לשמוח שכולם מצאו את פרנסתם בכבוד ואין עוד נזקקים, ומה לו להלין על כך שאין למי לתת.

אלא, הנתינה שלו היא בשביל ההרגשה הטובה שלו, שהוא מרגיש "חסרון פנימי", כל זמן שאין לו למי לתת, ולא מתוך דאגה אמיתית לחיסרון העני, ולכן כשאין לו למי לתת הוא מצטער.

אבל איש הגבורה המניע למעשי העזרה שלו הוא מצבו העגום של הזולת, לכן כשאין מי שזקוק לעזרה – הוא שמח שטוב באמת לכולם[3].

חסד מענווה ושפלות

ד. גם במדת החסד יש נתינה הבאה מאהבת הזולת, כי יש שני גוונים לחסד:

א) הרצון להיטיב עם הזולת בא מתוך הרגשת התנשאות ועליונות של הנותן. טוב לו והוא מצליח בעסקיו, ולכן הוא רוצה להיטיב גם עם סביבתו, כדי שכולם יידעו ויכירו את גדולתו.

ב) הרצון להיטיב עם הזולת בא מתוך ביטול ענווה ושפלות, והוא מרגיש שכולם קודמים לו, ומה שיש לו זה כדי לעזור לזולתו.

שתי הבחינות של החסד יעזרו לכולם, גם למי שלא מגיע לו, אבל פער עצום יש בסיבה מדוע הם עוזרים לו:

הראשון – יתחסד עם מי שלא מגיע לו – כי טבעו הוא חסד ונתינה, והוא לא מתעניין בטובה האמיתית של הזולת.

והשני – יתחסד עם מי שלא מגיע לו – מתוך ענוותנות הגדולה, שהוא מחשיב את עצמו נחות ושפל כל כך, עד שגם מי שלא מגיע לו חסד, הוא מרגיש עצמו שפל בפניו, והוא גומל עמו חסד.

או באופן אחר – שמתוך גודל שפלותו בעיני עצמו הוא אינו מסוגל לראות שום חסרונות אצל הזולת. לכן גם עם אדם מלא בחסרונות, שבאמת לא מגיע לו חסד, הוא מתחסד, שכן הוא לא רואה באדם ההוא שום חסרון.

לתת מתוך מחסור; לתת מותרות

ה. ההבדל בין שתי מדות החסד בולט במיוחד במקרים הבאים:

א) כאשר יש לאדם רק פת לחם, והנתינה לזולת אינה רק מהמותרות, אלא גם מתוך הדברים החיוניים לו, מ"פת לחמו":

מדת החסד שבאה מתוך ההתנשאות – ברור שלא תיתן לזולת, שהרי זה פת לחמו. אבל מידת החסד הנובעת מתוך הענוה, שמרגיש שזולתו חשוב ממנו – יתן לזולת גם את פת לחמו.

ב) הבדל נוסף יש בין המידות הללו ביחס למהות הנתינה לעני – האם נותנים רק דברים המוכרחים עבור הקיום או שנותנים גם דברים שהם מותרות ותענוגות:

המדה הראשונה יתן לעני רק דברים ההכרחיים לקיומו מתוך הבנה שזה מחסורו, אבל המידה השניה יתן לעני מכל אשר לו, גם מותרות, שהרי הוא מרגיש עצמו נחות ושפל מהעני, אם כן העני קודם לו בכל, וגם במותרות.

איש חסד אמיתי – אברהם אבינו

ו. הוזכר לעיל שאברהם אבינו היה איש החסד, וביתו היה פתוח לכל עובר ושב, ומידת החסד שלו היתה המידה העליונה של חסד הנובעת מתוך ענווה ושפלות ואהבה אמיתית לזולת:

אברהם אבינו העיד על עצמו "ואנכי עפר ואפר"[4], שהוא היה עניו ושפל, והאריכו בזה חז"ל במשנה[5]: "תלמידיו של אברהם אבינו עין טובה, ורוח נמוכה, ונפש שפלה".

אם־כן אברהם אבינו השפיע טוב וחסד לכולם מצד הביטול והשפלות שלו שהיה בעיני עצמו כעפר ואפר ממש, והוא החשיב את כולם כיותר ממנו, ולכן הוא עזר לכולם.

לכן רואים אצל אברהם שהוא וויתר אפילו על הדברים הכי חשובים שלו (שהם אפילו יותר מ"פת לחמו") – בשביל לעזור לזולת:

התורה מספרת בתחילת פרשת וירא שבאמצע גילוי השכינה – "וירא אליו ה'" – הוא רץ לקבל את האורחים.

הפלא ופלא: אברהם וויתר לא רק על "פת הלחם" שלו, על דברים גשמיים, אלא גם על דברים שהיו בעיניו הרבה יותר חשובים – התגלות של הקב"ה – וכל זה בשביל להכניס אורחים.

זו היא מידת החסד האמיתית והמושלמת!

ומאברהם באה מידה זו בירושה לכל עם ישראל, שכל יהודי מעצם טבעו הוא בעל מידת החסד האמיתית, חסד הבא מענווה אמיתית.

וכדברי חז"ל[6]: "שלושה סימנים יש באומה זו רחמנים ביישנים וגומלי חסדים".

שלושה סימנים שהם בטבע כל יהודי

ז. נוסיף ונתעמק בדברי חז"ל על שלושת הסימנים שיש לעם ישראל – ביישנין, רחמנים וגומלי חסדים – שלכאורה הסדר אינו מובן[7]:

הרי העיקר הוא ה"גמילות חסדים", שהוא המעשה בפועל של נתינת עזרה לזולת, ואילו שני הסימנים הראשונים, ביישנים ורחמנים, הם מידות שבלב ואין להם השפעה ישירה ומעשית על הזולת כמו מעשה הגמילות חסד, ואם כן, תחילה היה צריך להאמר הסימן החשוב – גומלי חסדים, ואחריו שני האחרים?

אלא, בסדר זה באים ללמד אותנו חז"ל על מהותה של מידת גמילות החסד של היהודי שהיא באה מתוך ענווה אמיתית, ולכן גמילות חסד נכתב לאחר רחמנים וביישנים.

פירוש הדברים:

ההתחלה הראש והמקור לסימני היהודי הוא – "רחמנות וביישנות", רכות הנפש, בושה ועדינות, ענווה ושפלות, ורחמנות על הזולת, כלומר: שהוא עדין ורך נפש ומחשיב את זולתו גדול ממנו ולכן הוא מרחם עליו, ומתוך הרחמים והבושה הוא בא למעשה של עזרה לזולת – "גומלי חסדים".

אם כן הסדר שבשלושת סימני היהודי מדוייק הוא להפליא:

תחילה "רחמנים וביישנים", והאחרון, הנובע מהקודמים לו, הוא המעשה בפועל – "גמילות חסד".