פרק יז בליקוטי אמרים – כי קרוב אליך הדבר מאד

יום שישי י׳ אלול ה׳תשע״א
רשעים לא רק שאינם יכולים לעבוד את ה’ מתוך רגש פנימי של אהבת ה’, ובאופן קבוע ומסודר, אלא שעבודת ה’ שלהם מוסיפה חיות בסטרא אחרא, עד שיעשו תשובה. ומהו עניין התשובה? – לשבר הקליפות שהן המסכים היוצרים מחיצה בין החוטא לבין הקב”ה. ושתי דרגות במחיצה זו: מסך דק המבדיל אותו מעט מה’, היא קליפת נוגה, או מחיצה של ברזל שמנתקת אותו לגמרי מה’, על ידי שלש קליפות הטמאות.
פרחים

 

 

 

כי קרוב אליך הדבר מאד – הכיצד?

למדנו בפרק הקודם על מעלת אהבת ה’ בתעלומות לב, שגם אהבה נעלמת מחיצוניות הלב, כשהיא מתלבשת בתורה ומצוות היא נותנת בהן חיות ומעלה אותן למעלה, כמו העוסק במצוות באהבה ויראה שבהתגלות הלב. רק על פי זה אפשר להבין את הפסוק: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל יד), שעליו מיוסד כל הספר, ליקוטי אמרים, החלק הראשון של התניא. דהיינו, שכל יהודי יכול להיות יהודי גם במהותו ולא רק בהתנהגותו. הוא יכול להיות יהודי גם בדבור ובמחשבה, הוא הרגש שבלב, המביא לידי מעשה.

 

אמנם פסוק זה, שעליו מיוסד כל הספר מעורר תמיהה גדולה: איך יתכן שקרוב, כלומר: קל, לשנות את טבע הלב מתאוות עולם הזה לאהבת ה’? הרי כל אדם נמשך בטבעו לענייני העולם, והרי אי אפשר לאהוב את ה’ ועם זאת לאהוב את ענייני העולם. וכמו שאומר בעל חובת הלבבות: כשם שלא ישכנו אש ומים בכלי אחד, כך לא ישכנו בלב המאמין אהבת ה’ ואהבת עולם הזה כאחד (חובת הלבבות, פתיחה לשער האהבה). ולחשוב שדבר קל הוא, שהלב יהיה ממולא רק באהבת ה’ בלי שום אהבה לדבר אחר, זה מנוגד למה שאנו חשים באמת.

 

הגמרא מחזקת את השאלה ואומרת (ברכות לג ב): אמר רבי חנינא: הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים, שנאמר: ועתה ישראל, מה ה’ אלוקיך שואל מעמך, כי אם ליראה וגו’ (דברים י יב). ושואלת הגמרא: אטו יראה מלתא זוטרתי היא? כלומר: האם זה דבר קטן, ועונה הגמרא: כן, לגבי משה זה דבר קטן. על כך מעיר אדמו”ר הזקן, שמעצם הצגת השאלה מוכח, שאין הדבר קרוב (קל) בכל הדורות, ואף לא בדורו של משה. מה גם שלא יתכן שמדובר בדורו של משה בלבד, כי לתורה ומצוות אין שום שינוי, לא תוספת ולא גרעון, שכל דבר שבתורה הוא נצחי ולדורות. ואם כן, לא יתכן שדבר זה נאמר רק לדורו של משה – דור דעה – אלא שזה הוראה לכל הדורות לעולם. ואם נכון הדבר לגבי יראה, שאין זה עניין של מה בכך, קל וחומר לגבי אהבה. שהרי הרבה יותר קל להגיע ליראה מאשר לאהבה, כי כך הוא הסדר, שיראה קודמת לאהבה. יראה יכולה להיות בטבע ורק צריך לעוררה. ועוד שביראה אין צורך להפוך את הלב, אפשר להיות ירא ה’ ויחד עם זה לפחד מגנבים, משוטרים וכד’, ואין זו סתירה. כי הלב יכול להכיל את זה ואת זה. ואילו כדי להגיע לאהבת ה’, צריך עמל ויגיעה; ובאהבה כאמור, אם יש אהבה לה’ עם אהבה לענייני העולם, אין זו אהבת ה’. על כן כדי להגיע לאהבת ה’ צריך שינוי מהותי, צריך לזרוק מעליו את כל ענייני העולם, וזוהי עבודה עליונה מאד. וביראה אינו צריך לשנות את מהותו הקודמת, אף שמתיגע ביראה. ומכאן ברור למה אינו דומה עובד מיראה לעובד מאהבה, ששכרו כפול ומכופל. שזה תלוי לאלף דור וזה תלוי לאלפי דורות.

 

צדיקים, רשעים ובינונים

אמרו חז”ל: צדיקים דומים לבוראם, מה הקב”ה לבו ברשותו אף הצדיקים כן (בראשית רבה סז ז). שצדיקים כל עניינם אלוקות וכחות נפשם האלוקית בהתגלות. ועל כן הם בעלי הבית על כל מה שקורה בלבם. ומשום כך הם יראי ה’ ואוהבי ה’ תמיד. אך צדיקים – מועטים הם. ומה עם שאר בני אדם שאינם צדיקים, איך אפשר לומר שגם עבודת ה’ בלבבם היא דבר קל וקרוב? שהרי אם צדיק אוהב את ה’ בתכלית ובעל הבית על לבו, הרי שבינוני אינו בעל הבית על לבו, הוא בעל הבית על לבו רק בפועל ממש – במחשבה, דבור ומעשה. ולמטה וגרוע ממנו הוא רשע שחוטא, והוא עבד ללבו.

 

ולכן השאלה מתחדדת – איך יתכן שהדבר קרוב מאד (קל מאד) לבינוני, ומה עם הרשע? והתשובה היא על פי מה שלמדנו בפרק הקודם. הבינוני, עובד ה’, הגיע לאהבת ה’ על ידי עמל ויגיעה, ברצון הלב שהתפשט מהמוח, אף שהוא בתעלומות לבו. רצון זה עוזר לו לעבוד את ה’ בקיום תורה ומצוות בפועל בצורה מושלמת, ולזה התכוונה התורה באומרה: כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו (דברים ל יד) – שאין הכוונה לאהבה כרשפי אש דוקא. עניין אהבת ה’ ברצון הלב ובתעלומות הלב קרוב לבינוני מתולדתו, ונקל לבינוני בעל תשובה. כי הבינוני מוחו ברשותו, ואף שאין לבו של הבינוני ברשותו כמו אצל צדיק, אין הוא ברשות לבו כמו אצל רשע אמיתי, כלומר: התנאי היחידי שהדבר יהיה קרוב אליו הוא שאינו רשע באמת.

 

המעשה הוא העיקר

קיום תורה ומצוות הוא תכלית בריאת האדם – וזה כל האדם (קהלת יב יג). כי היום לעשותם (דברים ז יא)  – קיום המצוות הוא דוקא בעולם הזה, ודוקא היום ולא מחר, ולמחר לקבל שכרם  (עירובין כב א). הרגש הלב הוא רק אמצעי למטרה – המעשה, ולא העיקר, ופעמים הוא שכר על עבודה. ודוקא עניין מוח שליט על הלב, ובמיוחד על החלל השמאלי שבלב, הוא מה שמאפין את הבינוני. המוח בטבעו מעצם לידתו יכול לפעול בלב ולפתח איזה שהוא רגש אהבה, אולם העיקר הוא שהמוח מדריך אותנו לעשות מצוות כפי הרצון העליון; שהרי המוח שליט גם על הפה ועל שאר אברי העשיה. כשהסדר הוא: מוח (שכל), לב (מידות), כבד (מעשה), ראשי תיבות – מלך, הרי שהאדם שליט על עצמו. בניגוד לכך, רשעים הולכים בסדר לב, מוח, כבד, ראשי תיבות – למך, כי הרשעים הם ברשות לבם.

 

[זהו ההבדל בין מוח שליט על הלב בפרקנו לבין פרק י”ב. בפרק י”ב רצון המוח שולט על רצון הלב, היינו, לעשות בפועל בניגוד לרצון הלב של הנפש הבהמית. ואילו בפרקנו המוח שולט על הלב לפעול שתהיה אהבה בתעלומות לב, שזה נוגע לעשיה בפועל].

 

ולכן סדר הפסוק הוא: דבור, לב ומעשה: בפיך ובלבבך לעשותו, אף שהסדר הטבעי הוא: לב (מחשבה), פה (דבור) ומעשה. ללמדנו כמה דברים:

א. די בקשר של ובלבבך לעשותו, גם אם האהבה היא לכך בתעלומות לבו. העיקר שהלב מביא לידי מעשה.

ב. לימוד בתורה על גדולת ה’ בדבור, הנותן כח להשתלט על המדות שבלב שהן למעלה מהשכל, עשוי לעורר את האהבה לה’ שבלבבך.

ג. הסדר שבפסוק: בפיך – תורה, בלבבך – תפילה, לעשותו – גמילות חסדים, מתאים לסדר בפרקי אבות (א ב): תורה, עבודה (תפילה) וגמילות חסדים. שלושת הקוים, שעליהם העולם עומד.

 

רשע באמת

עניין כי קרוב אליך הדבר מאד (דברים ל יד) נכון לגבי מי שאינו רשע באמת. כי רשע באמת הוא מי שתמיד עשוי (מוכן) לחטוא. בניגוד ל”בינוני” שהוא כרשע, ואינו חוטא בפועל לעולם, רק שלא גרש את יצר הרע מלבו. ויש שני סוגים ב”רשע באמת”:

א. רשע בפועל – רשע ורע לו, שאינו מתחרט לעולם.

ב. רשע בכח – מי שמתחרט לפעמים, אך אינו מתגבר על היצר הרע. להוציא את הרשע וטוב לו בדרגה הגבוהה, שחוטא לעתים רחוקות. ובלשון התניא פרק יא – רשע בעת ההיא.

 

רשע באמת הוא יוצא מן הכלל, שאינו יכול לעורר את אהבת ה’ בלבו, ואינו יכול לעבוד את ה’ בסדר מסודר וקבוע. עניין כי קרוב אליך הדבר מאד (דברים ל יד) אינו קשור אליו. כי אין לו שליטה על הלב כלל, כאמור; ואף על המוח אין לו שליטה מוחלטת, אף שבדרך כלל מוח שליט על הלב אצל כל אדם. ומדוע “רשע באמת” שונה מכל אדם? כי מפאת גודל ועוצם עוונותיו, קיבל ענש גדול, עד שנשתנה טבעו ובמקום “מוח שליט על הלב”, יש לו לב שליט על המוח. היינו, אין לבו ברשותו כלל, שהרשעים הם ברשות לבם, ואין לבם ברשותם כלל (בראשית רבה לד יא).

 

מכאן מה שאמרה תורה: כי קרוב אליך הדבר מאד (דברים ל יד), אינו כולל כל יהודי, אלא באופן כללי ועל הרוב, להוציא את אלה הקרויים מתים אפילו בחייהם, שאינם דבקים בה’, וחייהם נמשכים ממקום המוות והטומאה (אגרת התשובה ז). שהרי רק מי שדבק בה’ נקרא חי, ככתוב: ואתם הדבקים בה’ אלוקיכם חיים כולכם היום (דברים ד ד). שרק אלוקות וקדושה נקראים חיים – וה’ אלקים אמת הוא אלקים חיים (ירמיה י י). רשעים לא רק שאינם יכולים לעבוד את ה’ מתוך רגש פנימי של אהבת ה’, ובאופן קבוע ומסודר, אלא שעבודת ה’ שלהם מוסיפה חיות בסטרא אחרא, עד שיעשו תשובה. ומהו עניין התשובה? – לשבר הקליפות שהן המסכים היוצרים מחיצה בין החוטא לבין הקב”ה. ושתי דרגות במחיצה זו: מסך דק מבדיל אותו מעט מה’, היא קליפת נוגה, או מחיצה של ברזל שמנתקת אותו לגמרי מה’, על ידי שלש קליפות הטמאות.

 

איך נוצרות הקליפות?

על פי חז”ל: העובר עבירה אחת קונה לו קטגור אחד (אבות ד יא). ועל פי הקבלה: העבירות מהוות את הקליפות. לקליפות אורות וכלים – נפשות וגופים. גוף הקליפה מתהוה ממעשה העבירה, ונפש הקליפה מתהוה על ידי התאוה שבעבירה.

 

העבירות מפרידות בין החוטא לה’, כמו שכתוב: עוונותיכם מבדילים ביניכם לבין אלוקיכם (ישעיהו נט ב), או על ידי מסך דק או על ידי מחיצה של ברזל, כאמור. במלה ברזל יש רמז לראשי תיבות: בלהה, רחל, זלפה, לאה. לפי זה השפחות קודמות לאמהות, כמו שכתוב: ושפחה כי תירש גבירתה (משלי ל כג). דבר הרומז על הקליפות הקודמות לקדושה ושולטות עליה. על ידי התשובה נשברות הקליפות, נשברת המחיצה. וכיצד היא שבירת הקליפות? – על ידי לב נשבר ונדכה – כאשר אדם מרגיש עצמו כאין ואפס, נשברת הקליפה; כי כל חיות הקליפה היא גסות הרוח והרגשת ישות. זהו עניין: זבחי אלקים רוח נשברה, לב נשבר (תהלים נא יט) וגו’. שמדייק הזהר הקדוש: זבחי אלקים ולא זבחי ה’.  אמנם מביאים קרבנות מן הבהמה לשם ה’ – מדת הרחמים. אולם לשם אלקים – מדת הדין, קרבן בהמה אינו מספיק, אלא נדרשת שבירת הקליפה – רוח נשברה, הנפעלת על ידי שבירת הלב – לב נשבר, כמו שכתוב בפסוק: לב נשבר ונדכה, אלקים לא תבזה (תהלים נא יט). כי על ידי שבירת הלב נשברות כל התאוות, והיצר הרע נכנע. [על פי ליקוטי לוי יצחק – על ידי “רוח נשברה” משברים את המסך המבדיל, ועל ידי “לב נשבר” משברים את המחיצה של ברזל].

 

שתי מדרגות בתשובה הקשורות בסוד גלות השכינה

תשובה תתאה, תשובה תחתונה – תשוב ה”א – רמז לאות ה”א אחרונה בשם הוי’, היא ספירת המלכות היורדת ומשפיעה על העולמות והנשמות, שהחטאים הורידוה אל הקליפות. ובתשובה זו היא חוזרת לאותיות הוי’ שלפניה. כלומר, תשובה תתאה מחזירה למקומה את ה”א תתאה משם הוי’, שמצטרפת לאות ו”ו. והאדם חוזר למצבו ומעמדו שלפני החטא.

 

תשובה עילאה, שהיא נעלית יותר – תשוב ה”א – מחזירה את הה”א הראשונה של שם הוי’ להתיחד עם היו”ד שלפניה, שהאדם שב אל ה’, על ידי שמשיב את נפשו למצבה קודם שירדה לגוף. כלומר, מחזירים את הנשמה למקורה, כמו שהיתה מיוחדת עם ה’ בתכלית היחוד, קודם שהתלבשה בגוף.

 

בפרקנו מדובר בתשובה תתאה. שעניינה להעלות את ה”א תתאה של שם הוי’ שנפלה אל הקליפות, הנקראים חיצונים. זהו סוד גלות השכינה – ספירת המלכות, החיות האלוקית המחיה את העולמות והנשמות – שמאז שחרב בית המקדש, היא נמצאת בגלות ובשבי החיצונים, הם הקליפות. ובמקום להכניעם ולשלול אותם, שהרי זהו תפקידה לרדת ולעשות את עבודת הבירורים ולהפריד את הטוב מן הרע, היא שבויה אצל האויב – הקליפות, וכאילו משרתת את האויב שנלחם בה, עד שמוסיפה בו חיות. מדוע היא יורדת עמהם? – השכינה שהיא הכח האלוקי של ישראל, יורדת לגלות עם עם ישראל, כי יעקב חבל נחלתו (דברים לב ט). וכמו שאמרו רז”ל: גלו לאדום שכינה עמהם (מגילה כט א). שהשכינה שבויה בגלות עם עם ישראל ואינה יכולה לצאת.

 

אלא שכאן מדובר בעיקר על הגלות הפרטית, שיכולה להיות בשתי בחינות: נפש שכחותיה רדומים ובמצב של העלם. וגרוע מזה, שהנפש עושה את רצון האויב שלה, הוא היצר הרע, נגד רצונה וטבעה. יהודי שעושה כמעשה אדום, כשהוא חוטא ומתנהג כגוי; כשהוא משליט את נפשו הבהמית על נפשו האלוקית, ומלביש את בחינת פנימיות לבו ונשמתו בלבושים צואים של תאוות העולם הזה או בענייני מוחין ושכל שמצד הטומאה, הוא מוריד את השכינה הפרטית שלו לאדום. היינו, הוא מוריד את עצם נשמתו, אותו חלק אלוקה ממש, הניצוץ האלוקי המחיה את נר”ן (נפש, רוח ונשמה) שבגופו, למקום המרוחק מאד מאלוקות וקדושה – ל”לעומת זה” הנקרא שם, הוא מקום הגלות והקליפות. הנר”ן (נפש, רוח ונשמה) שהן כחות הנשמה: שכל ומדות המלובשים בגופו, נמצאים בגלות בנפשו הבהמית שהיא מקליפת נוגה, והיא מושלת בהם, כי ברצון קיבלו את מלכות הקליפה, לכן גם הניצוץ האלוקי ירד עמהם לשם. ולא די שהם בגלות, אלא שהם גם כבושים בגולה – שה”לעומת זה” מנצל אותם בשבי, כי מאחר שהתלבשו בנפש הבהמית, הם פועלים על פי רצון הקליפה, שזה נגד האלוקות ונגד עצמם. זה קורה אצל הרשע באמת. אבל אם עשה תשובה, שהתחרט ונשבר לבו, אז גם רוח הטומאה, היא הקליפה, נשברת. ונחלש כחן של הקליפות והן מתבטלות לפני ה’. כך נופלים המסך המבדיל והמחיצה של ברזל, שהבדילו בין החוטא לה’, ומי שהיה “רשע באמת” שב אל ה’ כבעל תשובה הנקי מחטאים.

 

בשובו אל ה’ הניצוץ האלוקי שבנפש האלוקית – ה”א תתאה, היא השכינה הפרטית ששוכנת בנפשו, קמה ויוצאת מן הקליפות, ואינה נותנת בהן חיות, שכבר אינן שולטות בו. ולא עוד אלא קמה מנפילתה, ולא סתם קימה, אלא שהיא ניצבת בקומה זקופה ובתוקף, כך שלא תוכל ליפול שוב, מאחר שעשתה תשובה שלמה. ועל ידי זה תוכל לעשות אף תשובה עילאה, ולחזור למצב שהיתה בו, קודם ירידתה לגוף – והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה (קהלת יב ז), כמו שמבואר באגרת התשובה. וכמו שכתוב: כי קרוב אליך הדבר מאד (דברים ל יד). קרובתשובה תתאה, מאדתשובה עילאה. ומכיון שהרשע באמת יכול לשוב בתשובה בבת אחת, וברגע אחד, הוא גם יכול לעבוד את ה’ כמו שנדרש מכל יהודי – בלבבך, ואף יותר מכל יהודי, שמקומם של בעלי תשובה גבוה אף יותר משל צדיקים. ועניין הגאולה תלוי בתשובה – גדולה תשובה שמביאה רפואה לעולם (יומא פו א) – תשובה היא רפואה לעצמו ורפואה לעולם.

 

[בפרק זה מסיימים את הדרך הארוכה, דרך ההתבוננות. כמו שכתוב בהקדמה לתניא. ומפרק י”ח מתחילה הדרך הקצרה – האהבה המסותרת]. 

פרסום תגובה חדשה

test email