תניא לעם – פרק כט בליקוטי אמרים

הקראת כתבה
יום ראשון ג׳ מרחשון ה׳תשע״ה
בהמשך לפרק הקודם בו ניתנה העצה למי שמחשבות זרות טורדות את מנוחתו ואינו מצליח להתגבר עליהם, אזי העצה היא להשפיל את עצמו. כאן מתייחס רבנו לתופעה מזיקה זו ומסביר את סיבת התגברות הקליפה ומבאר בהרחבה את העצה להשפיל את עצמו.
מאת הרב שלמה יצחק במהרי"ל פראנק
ירוק

 

 

מבוא לפרק

 

בהמשך לפרק הקודם בו ניתנה העצה למי שמחשבות זרות טורדות את מנוחתו ואינו מצליח להתגבר עליהם, אזי העצה היא להשפיל את עצמו. כאן מתייחס רבנו לתופעה מזיקה זו מסביר את סיבת התגברות הקליפה ומבאר בהרחבה את העצה להשפיל את עצמו וכדלהלן:

לפעמים ועתים רבות יש לבינוניים טמטום וכבדות הלב. ואינו יכול לפתוח לבו לעבודה שבלב ולא להילחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו. בפרק זה נלמד את עצת הזוהר לזה הסובל מטמטום הלב, אלא שרבנו כדרכו דרך עבודת השם בחכמה בינה דעת מסביר בהרחבה קודם את סיבת הטמטום ואחר כך האופנים להתגבר על בעיה זו. והסיבה לזה היא גסות הקליפה. והעצה היא כאמור, להשפיל הקליפה והסטרא אחרא שהיא האדם עצמו בבינוניים על ידי חשבונות של שפלות עצמו שגרוע הוא מבעלי חיים הטמאים וכו', ולעשות חשבון עם נפשו מכל ענייניו. ובפרק הבא תבוא עצה נוספת והיא עצת המשנה.

שלושת הפרקים הבאים מוקדשים לתופעה מזיקה זו שנקראת טמטום הלב. והדרכים להתגבר על בעיה זו. וכדלהלן:

 

עצת הזוהר לטמטום הלב

 

אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשות הבינונים פותח רבנו את הפרק בהכרזה שצריך להשית עצות בנפשות "להשית" היינו לקבוע כיסוד מוצק, "עצות" לשון רבים א. עצת הזוהר בפרק זה ב. עצת המשנה והוי שפל רוח בפני כל האדם בפרק הבא. אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לפי הכתוב בדברים פרק יא' פסוק יג' וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם: מפרש בתלמוד מסכת תענית דף ב' עמוד א' "איזהו היא עבודה שבלב הוי אומר זו תפלה. בגלל לב האבן אינו יכול לעסוק בעבודה שבלב זהו תפילה, וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר לקדש עצמו במותר לו מפני כבדות שבלבו אדם שליבו הפך כאבן ולא מתעוררת בו חיות ואור הנשמה אלא נשאר בקרירותו וגסותו דבר הנובע מטמטום הלב וממילא לא יצלח להתגבר על גסות הגוף וטמטומו ואטימותו. והוא מפני כבדות הלב ומפני כבדות האבן והלב אבן. 

וזאת היא העצה היעוצה בזוהר הקדוש בזוהר במדבר חלק ג' דף קסח' עמוד א' דאמר רב מתיבתא בגן עדן רב מתיבתא נחית וגלי ממה דשמע לעילא (ראש הישיבה ירד וגילה מה ששמע למעלה) מלה חדא גלי ולא יתיר (מאמר אחד גילה ולא יותר) אעא דלא סליק ביה נהורא מבטשין ליה כו' ואנהיר (עץ שלא נאחז בו האש יכו בו וידלק) גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מבטשין ליה כו' (גוף שלא מאירה בו אור הנשמה יבטשו אותו כדי שתאיר בו אור הנשמה)". פירוש נהורא דנשמתא שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף. ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת השם אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך שיוכל למשול על חומריות הלב מחמת חומריותן וגסותן הטיפול שמציע רבנו בדרכו המיוחדת הוא יסודי מאד ולכן מתחיל רבנו לבאר את הסיבה והשורש כדי שיהיה טיפול שורש בבעיה של גסות הרוח.

שתי נקודות מציין כאן רבנו:

א. עצם הנפש אינה מתלבשת בגוף ואינה מאירה את הגוף.

ב. ההבנה אינה נקלטת במוחו באופן שתהיה לה השפעה על הלב.

לשם כך מבאר רבנו ראשית את סיבת טמטום הלב וכדלהלן:

 

סיבתה גסות הקליפה

 

והסיבה היא גסות הקליפה שמגביה עצמה על אור קדושת נפש האלוהית ומסתרת ומחשיכה אורה. לכך נדרשת העצה שמופיעה בזוהר הקדוש בשם מאמר ראש הישיבה בגן עדן: אם עץ שלא נאחז בו האש מכים בו ומבקעים אותו לחתיכות, כדי שיכנס בתוכו האש, כך גם גוף שלא נכנס בו אור הנשמה מכים אותו" כדי להכניעו מחומריותו וגסותו. ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר מהי ההכאה? ומה תועלת בה? דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס על סמך הפסוק בתהילים פרק טו' פסוק ד' נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְהֹוָה יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: ככתוב (תהילים פרק נא' פסוק יט') זִבְחֵי אֱלֹהִים רוּחַ נִשְׁבָּרָה לֵב נִשְׁבָּר וְנִדְכֶּה אֱלֹהִים לֹא תִבְזֶה: ו"לב נשבר" "רוח נשברה" היא הסטרא אחרא שהיא היא האדם עצמו בבינונים שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו נמצא היא היא האדם עצמו.

 

ועל נפש האלוהית שבו נאמר (סידור ברכות השחר מקורו בתלמוד מסכת ברכות דף ס' עמוד ב') כי מתער (כשמתעורר משנתו) אומר אֱלֹהַי. נְשָׁמָה שֶׁנָּתַתָּ בִּי טְהוֹרָה הִיא. אַתָּה בְרָאתָהּ. אַתָּה יְצַרְתָּהּ. אַתָּה נְפַחְתָּהּ בִּי. וְאַתָּה מְשַׁמְּרָהּ בְּקִרְבִּי. וְאַתָּה עָתִיד לִטְּלָהּ מִמֶּנִּי. וּלְהַחֲזִירָהּ בִּי לֶעָתִיד לָבוֹא. כָּל זְמַן שֶׁהַנְּשָׁמָה בְּקִרְבִּי מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶיךָ יְהֹוָה אֱלֹהַי וֵאלֹהֵי אֲבוֹתַי. רִבּוֹן כָּל הַמַּעֲשִׂים אֲדוֹן כָּל הַנְּשָׁמוֹת: שנתת בי דייקא מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה כי אם בצדיקים שבהם הוא להפך שנשמה הטהורה שהיא הנפש האלוהית הוא האדם וגופם נקרא בשר אדם כמו שכתוב בשמות פרק ל' פסוק (לב) עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם: וראה זוהר חלק א דף כ' עמוד א' ליקוטי תורה לארי ז"ל פרשת בראשית). התלמוד במסכת יבמות דף סא' עמוד א' מציין שקברי אומות העולם אינם מטמאים את האדם הבא תחת קורת גג אחת איתם משום שנאמר ביחזקאל פרק לד' פסוק לא' וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה: ודרשו חכמים אתם קרויים "אדם" ואין אומות העולם נקראים "אדם", ועוד שהרי בשמות פרק ל' פסוק לב' כתוב לאמור עַל בְּשַׂר אָדָם לֹא יִיסָךְ וּבְמַתְכֻּנְתּוֹ לֹא תַעֲשׂוּ כָּמֹהוּ קֹדֶשׁ הוּא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם: "בשר אדם" נקרא רק למי שהוא "אדם" כי הבשר הוא לבוש לאדם כמו שכתוב באיוב פרק י' פסוק יא' עוֹר וּבָשָׂר תַּלְבִּישֵׁנִי וּבַעֲצָמוֹת וְגִידִים תְּשׂכְכֵנִי:

וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו במדרש רבה לויקרא פרשה לד' אות ג': על הפסוק במשלי פרק יא פסוק יז' גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי: מבאר המדרש גומל נפשו איש חסד זהו הלל הזקן. כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה היא גופו כי כמו זר נחשב אצלו שבשעה שהיה נפטר מתלמדיו היה מהלך והולך עימהם אמרו לו תלמידו רבנו להיכן אתה הולך אמר להם לגמול חסד עם אורח בביתי שאלו תלמידו כל יום יש לך אורח אמר להם הנפש העלובה לא אורחת היא בגופי כי הרי היום היא כאן ומחר אינה כאן. כלומר נפשו היא העלובה שהולך לגמולה אייתה חסד ורבנו מוסיף עניה כי אין לה משלה כלום אלא רק מה שנותן לה הלל הזקן ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו כי הוא עצמו אינו רק נפש האלוהית לבד כי היא לבדה מחיה גופו ובשרו שהרע שהיה בנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלוהית ממש בצדיקים.

אבל בבינוני מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמסטרא אחרא המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב הרי היא היא האדם עצמו

ואם כן הוא רחוק מהשם בתכלית הריחוק שהרי כוח המתאווה שבנפשו הבהמית יכול גם כן להתאוות לדברים האסורים שהם נגד רצונו יתברך אף שאינו מתאווה לעשותם בפועל ממש חס ושלום רק שאינם מאוסים אצלו באמת כבצדיקים כמו שנתבאר לעיל [פרק יב']. ראשית קובע רבנו שיש הבדל בין בינוני לצדיק מבחינת התוקף של הגוף או התוקף של אור הנשמה בעוד שאצל צדיקים עיקר עניינם הוא אור הנשמה והיא מזינה ומחיה את הגוף ובעצם כשקוראים "אדם" הכוונה לנפשם האלוהית והגוף הוא בשר ולבוש לאדם והדוגמה לכך מהילל הזקן.

ואילו בבינוני הגוף והנפש הבהמית שמקורה מהקליפה והסטרא אחרא היא העיקר והיא מגביה את עצמה על הגוף ומכסה ומעלימה על אור הנשמה.

וכמו שכבר למדנו בפרק יב' בתניא שעצם זה שאין הוא מואס ברע בתכלית מראה הדבר שיש לו שמץ חיבה לרע והרע נשאר בתוקפו ולכן יכול בכוח למרות שבפועל אינו חוטא עדיין יש בכוחו לחטוא. וזאת הסיבה מדוע אור הנשמה לא מאיר בגוף ולכן צריך לבטשה כעצת הזוהר.

מהו ההכאה והביטוש? וכיצד הוא מועיל? יבואר בהמשך.

 

לב נשבר

 

על הבינוני להשפיל את עצמו ולבטש את עצמו בהתבוננות של חשבון נפש אמיתי כיצד הוא באמת במצבו כדי לעורר את הלב נשבר שיביא לשמחת הנפש שלאחריה והעצה לכך היא התבוננות בדברים הבאים: א. ובזה הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים כנזכר לעיל (תניא פרק כד) וכמו שכתוב (תהילים פרק כב' פסוק ז') וְאָנֹכִי תוֹלַעַת וְלֹא אִישׁ וגו' חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם: [וגם כשמתגברת בו נפשו האלוהית לעורר האהבה להשם בשעת התפלה אינה באמת לאמיתו לגמרי מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה כנזכר לעיל סוף פרק יג'] אם מצבו הוא בהווה רחוק מהשם בתכלית הריחוק כי יש בו אטימות הלב, אזי הוא גרוע מבעלי חיים טמאים ומשוקץ יותר מהשקצים ומתעוב יותר מהרמשים. ב. ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים והפגם שעשה בעליונים ושם הוא למעלה מהזמן וכאלו פגם ונטמא היום חס ושלום ממש ואף שכבר עשה תשובה נכונה הרי עיקר התשובה בלב והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות והכל לפי מה שהוא אדם ולפי הזמן והמקום כידוע ליודעים ולכן עכשיו בשעה זו שרואה בעצמו דלא סליק ביה נהורא דנשמתא מכלל שהיום לא נתקבלה תשובתו ועונותיו מבדילים או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר מעומקא דלבא יותר ולכן אמר דוד (תהילים פרק נא' פסוק ה') כִּי פְשָׁעַי אֲנִי אֵדָע וְחַטָּאתִי נֶגְדִּי תָמִיד: להתבונן בטומאת נפשו אם נכשל בעבר בחטאות נעורים ולמרות שעשה תשובה על כך הרי הפגם נשאר בעליונים, ושם הוא למעלה מהזמן הרי שכאילו חטא היום ממש ולכן במצבו הוא עכשיו באטימות מוחין. ג. וגם מי שהוא נקי מחטאות נעורים החמורים ישים אל לבו לקיים מאמר זוהר הקדוש (זוהר חלק ג דף קעח' עמוד א') להיות ממארי דחושבנא מארמית ללשון הקודש: "בעלי חשבון" כלומר העושה חשבון בנפשו. דהיינו לעשות חשבון עם נפשו מכל המחשבות והדיבורים והמעשים שחלפו ועברו מיום היותו עד היום הזה אם היו כולם מצד הקדושה או מצד הטומאה רחמנא לצלן דהיינו כל המחשבות והדיבורים והמעשים אשר לא להשם המה ולרצונו ולעבודתו שזהו פירוש לשון סטרא אחרא כנזכר לעיל [בפרק ו'] ומודעת זאת כי כל עת שהאדם מחשב מחשבות קדושות נעשה מרכבה בעת זו להיכלות הקדושה שמהן מושפעות מחשבות הללו וכן להפך נעשה מרכבה טמאה בעת זו להיכלות הטומאה שמהן מושפעות כל מחשבות רעות וכן בדבור ומעשה. בדוק עצמך בחשבון נפש אמיתי כמה מחשבות ודיבורים שלא להשם המה חשבת ודברת בכל מהלך חייך ובאותה העת הייתה מרכבה לסטרא אחרא הגורמת עתה לך ולנפשך אטימות וטמטום הלב. ד. עוד ישים אל לבו רוב חלומותיו שהם הבל ורעות רוח משום שאין נפשו עולה למעלה וכמו שכתוב (תהילים פרק כד' פסוקים (ג) מִי יַעֲלֶה בְהַר יְהֹוָה וּמִי יָקוּם בִּמְקוֹם קָדְשׁוֹ: (ד) נְקִי כַפַּיִם וגו' וּבַר לֵבָב אֲשֶׁר לֹא נָשָׂא לַשָּׁוְא נַפְשִׁי וְלֹא נִשְׁבַּע לְמִרְמָה: ואינון סטרין בישין אתיין ומתדבקין ביה ומודעין ליה בחלמא מילין דעלמא וכו' ולזמנין דחייכין ביה ואחזיאו ליה מילי שקר וצערין ליה בחלמיה כו' מארמית ללשון הקודש: אלו הצדדים הרעים באים ונדבקים בנפשו ומודיעים לו בחלום עניני עולם הזה הזרים לו ולפעמים אף צוחקים ממנו ומראים לו דברי שקר ומצערים אותו בחלום. גם בדוק עצמך בהתאם לחלומותיך כי בהם תדע נאמנה היכן הנך מונח שלא להשם אתה. כמו שכתוב בזוהר ויקרא [דף כ"ה ע"א וע"ב] עיין שם באריכות. סיכום מחשבות אלו יביאו אותך לביטוש הנפש וללב נשבר ולעבודת התשובה הנדרשת והיא לפי מה שהוא אדם ולפי הזמן והמקום דהיינו:

א. לפי מה שהוא אדם – מאדם גדול תובעים יותר תשובה עליונה מאשר אדם קטן.

ב. לפי הזמן – התשובה במשך השנה שונה מהתשובה בימי התשובה, כמו חודש אלול, עשרת ימי תשובה וקריאת שמע שעל המיטה.

ג. לפי המקום – ישנו הבדל בין אדם הגר בסביבת פורקי עול לבין הגר בסביבת יראים ושלמים.

 

לעולם ירגיז יצר הטוב על יצר הרע

 

והנה כל מה שיאירך בעניינים אלו במחשבתו וגם בעיונו בספרים להיות לבו נשבר בקרבו ו"נבזה בעיניו נמאס" ככתוב בתהילים פרק טו' פסוקים (א) מִזְמוֹר לְדָוִד יְהֹוָה מִי יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ מִי יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ: (ב) הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ: (ג) לֹא רָגַל עַל לְשֹׁנוֹ לֹא עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה וְחֶרְפָּה לֹא נָשָׂא עַל קְרֹבוֹ: (ד) נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס וְאֶת יִרְאֵי יְהֹוָה יְכַבֵּד נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר: (ה) כַּסְפּוֹ לֹא נָתַן בְּנֶשֶׁךְ וְשֹׁחַד עַל נָקִי לֹא לָקָח עֹשֵׂה אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם: פרק זה מלמד מי יגור באוהלו של הקדוש ברוך הוא ומי ישכון בהר קודשו הולך תמים וכדומה והדרך היא נבזה בעייניו נמאס וגו' בתכלית המיאוס ולמאוס חייו ממש הרי בזה ממאס ומבזה הסטרא אחרא ומשפילה לעפר ומורידה מגדולתה וגסות רוחה וגבהותה שמגביה את עצמה על אור קדושת נפש האלוהית להחשיך אורה. כשהבינוני חש בטמטום הלב מיד צריך לפעול ולא לחכות לשעת כושר לכך על ידי השפלת עצמו שהיא נפשו הבהמית השפלה זו נקראת בלשון הזוהר "ביטוש" והיא הכאה ממש אלא שההכאה נעשית בדברים ולא בכלים חיצונים והוא על ידי התבוננות בשני מישורים:

א.    על ידי התבוננות במערכת חייו כמה הוא רחוק מהשם יתברך.

ב.     על ידי השפלת הנפש הבהמית בכל שמות הגנאי שכינו לו חכמים זיכרונם לברכה.

וזה ייתן את הכוח לנפשו האלוהית להתגבר על הנפש הבהמית המסתירה ומעלימה את האמת, כפי שימשיך רבנו בביאורו.

וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה כמאמר רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת ברכות דף ה' עמוד א' אמר רבי לוי בר חמא אמר רבי שמעון בן לקיש לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע (פירש רש"י – שיעשה מלחמה עם יצר הרע) שנאמר בתהילים פרק ד' פסוק (ה) רִגְזוּ וְאַל תֶּחֱטָאוּ (אם נצחו מוטב ואם לאו יעסוק בתורה) שנאמר אִמְרוּ בִלְבַבְכֶם (אם נצחו מוטב ואם לאו יקרא קריאת שמע) שנאמר עַל מִשְׁכַּבְכֶם (אם נצחו מוטב ואם לאו יזכיר לו יום המיתה) שנאמר וְדֹמּוּ סֶלָה: (פירש רש"י – יום הדומיה הוא יום המיתה שהוא דומיה עולמית). דהיינו לרגוז על נפש הבהמית שהיא יצרו הרע בקול רעש ורוגז במחשבתו לומר לו אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו' בתלמוד במסכת סוכה דף נב' עמודים א'ו-ב': דרש רב עוירא ויש אומרים דרש רבי יהושע בן לוי שבעה שמות יש לו ליצר הרע הקדוש ברוך הוא קראו "רע" שנאמר (בראשית פרק ח' פסוק (כא) וַיָּרַח יְהֹוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי: משה קראו "ערל" שנאמר (דברים פרק י' פסוק (טז) וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם וְעָרְפְּכֶם לֹא תַקְשׁוּ עוֹד: דוד קראו "טמא" שנאמר (תהילים פרק נא' פסוק (יב) לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכוֹן חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי: אם נאמר טהור משמע שיש גם טמא, שלמה קראו "שונא" שנאמר (משלי פרק כה' פסוקים (כא) אִם רָעֵב שׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם: (כב) כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ וַיהֹוָה יְשַׁלֶּם לָךְ: אל תקרא ישלם לך אלא ישלימנו לך, ישעיה קראו "מכשול" שנאמר (ישעיה פרק נז' פסוק (יד) וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי: יחזקאל קראו "אבן" שנאמר (יחזקאל פרק לו' פסוק (כו) וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה אֶתֵּן בְּקִרְבְּכֶם וַהֲסִרֹתִי אֶת לֵב הָאֶבֶן מִבְּשַׂרְכֶם וְנָתַתִּי לָכֶם לֵב בָּשָׂר: יואל קראו "צפוני" שנאמר (יואל פרק ב' פסוק (כ) וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם וְהִדַּחְתִּיו אֶל אֶרֶץ צִיָּה וּשְׁמָמָה אֶת פָּנָיו אֶל הַיָּם הַקַּדְמֹנִי וְסֹפוֹ אֶל הַיָּם הָאַחֲרוֹן וְעָלָה בָאְשׁוֹ וְתַעַל צַחֲנָתוֹ כִּי הִגְדִּיל לַעֲשׂוֹת: "שנו רבותינו ואת הצפוני זה יצר הרע שצפון ועומד בלבו של אדם, … אמר רבי יצחק יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום שנאמר (בראשית פרק ו' פסוק (ה) וַיַּרְא יְהֹוָה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבּוֹ רַק רַע כָּל הַיּוֹם: אמר רבי שמעון בן לקיש יצרו של אדם מתגבר עליו בכל יום ומבקש להמיתו שנאמר (תהילים פרק לז' פסוק (לב) צוֹפֶה רָשָׁע לַצַּדִּיק וּמְבַקֵּשׁ לַהֲמִיתוֹ: מכל זה נראה ששמות רבים ולא מחמיאים נקרא היצר הרע אמנם רבנו כותב גם משוקץ ומתועב וכנראה כוונתו לעבודה הזרה שמוליך אליה היצר הרע שהרי אמרו חכמים בתלמוד מסכת שבת דף קה עמוד ב' כך היא אומנתו של יצר הרע היום אומר לך עשה כך ולמחר עשה כך עד שלבסוף אומר לו לך עבוד עבודה זרה שעליה נאמר בדברים פרק ו פסוק (כו) וְלֹא תָבִיא תוֹעֵבָה אֶל בֵּיתֶךָ וְהָיִיתָ חֵרֶם כָּמֹהוּ שַׁקֵּץ תְּשַׁקְּצֶנּוּ וְתַעֵב תְּתַעֲבֶנּוּ כִּי חֵרֶם הוּא: ככל השמות שקראו לו חכמינו זיכרונם לברכה באמת עד מתי תסתיר לפני אור אין סוף ברוך הוא הממלא כל עלמין היה הווה ויהיה בשווה גם במקום זה שאני עליו כמו שהיה אור אין סוף ברוך הוא לבדו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי כמו שכתוב (מלאכי פרק ג' פסוק ו') כִּי אֲנִי יְהֹוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם: כי הוא למעלה מהזמן וכו' ואתה מנוול וכו' מכחיש האמת הנראה לעיניים דכולא קמיה כלא ממש באמת בבחינת ראייה חושית. והנה על ידי זה יועיל לנפשו האלוהית להאיר עיניה באמת יחוד אור אין סוף בראייה חושית ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה כמו שכתוב במקום אחר (תניא פרק לו') שזהו שורש כל העבודה

 

כיצד עצת הזוהר מועילה

 

והטעם לפי שבאמת אין שום ממשות כלל בסטרא אחרא שלכן נמשלה לחושך שאין בו שום ממשות כלל וממילא נדחה מפני האור וכך הסטרא אחרא אף שיש בה חיות הרבה להחיות כל בעלי חיים הטמאים ונפשות האומות העולם וגם נפש הבהמית שבישראל כנזכר לעיל (תניא פרקים א' ו-ז') מכל מקום הרי כל חיותה אינה מצד עצמה חס ושלום אלא מצד הקדושה כנזכר לעיל (תניא פרקים כב' כד') ולכן היא בטלה לגמרי מפני הקדושה כביטול החושך מפני האור הגשמי

רק שלגבי קדושת נפש האלוהית שבאדם נתן לה הקדוש ברוך הוא רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה להשפילה על ידי שפלות ונמיכת רוחו ונבזה בעיניו נמאס ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא לקיים מה שכתוב (עובדיה פרק א' פסוק (ד) אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם יְהֹוָה: דהיינו שמסירה ממשלתה ויכולתה ומסלק ממנה הכוח ורשות שנתן לה להגביה עצמה נגד אור קדושת נפש האלוהית ואזי ממילא בטילה ונדחית כביטול החושך מפני אור הגשמי. כי באמת עם כל עוצמתה של הסטרא אחרא המחייה את כל נפשות האומות העולם שאם רוב רובה של האנשות ורק אתם המעט מכל העמים וכן את כל בעלי החיים הטמאים ושקצים ורמשים לעומת הטהור והמותר בפיך לאכילה, אף על פי כן נמוכה היא מהקדושה ואין בה הכוח להתגבר על הקדושה כי לקדושה יש יתרון ברור כמו יתרון האור על החושך.

וזה שיש בה הכוח להגביר את עצמה על הנפש האלוהית הוא רק מכוחו ורשותו של הקדוש ברוך הוא שנתן לה את הכוח כדי לעורר את האדם להתגבר עליה אבל באמת אינה חזקה בשום אופן יותר מהקדושה.

וההוכחה שעצה זו מועילה יובא בהמשך מחטא המרגלים. המרגלים שלא רצו להיכנס לארץ והתדרדרותם האמונית הגיעה למצב שלא האמינו ביכולתו של הקדוש ברוך הוא להכניס את בני ישראל לארץ הקודש למרות שבתחילה הם היו אנשים צדיקים קדושים ומנהיגים ישרים לשבטם, אך ברגע שהחלה ההידרדרות האמונית איבדו לגמרי את אמונתם בכוחו של הקדוש ברוך ומבלי שיזדקק משה להוכיח להם את כוחו הגדול של הקדוש ברוך הוא חזרה אליהם האמונה מבלי לראות על כך אות או מופת, כיצד שבה אליהם אמונתם בבורא? על כך מסביר רבנו בהמשך.

 

ההוכחה מחטא המרגלים

 

וכמו שמיצינו דבר זה מפורש בתורה (במדבר פרק יג' פסוק לא') גבי מרגלים שמתחלה אמרו (לא) וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עָלוּ עִמּוֹ אָמְרוּ לֹא נוּכַל לַעֲלוֹת אֶל הָעָם כִּי חָזָק הוּא מִמֶּנּוּ: בתלמוד מסכת סוטה דף לה' עמוד א' ומסכת מנחות דף נג' עמוד ב' ומסכת ערכין דף טו' עמוד ב') בשלושה מקומות אלו בתלמוד מוזכר מאמרו של רבי חיננא בר פפא שאמר: "דבר גדול דברו מרגלים באותה שעה כי חזק הוא ממנו אל תקרי ממנו כו' (כלומר מאיתנו) אלא ממנו כביכול (אלא אמור ממנו והכוונה על הקדוש ברוך הוא) שאפילו בעל הבית אינו יכול להוציא כליו משם. שלא האמינו ביכולת השם ואחר כך חזרו ואמרו (במדבר פרק יד' פסוק (מ) וַיַּשְׁכִּמוּ בַבֹּקֶר וַיַּעֲלוּ אֶל רֹאשׁ הָהָר לֵאמֹר הִנֶּנּוּ וְעָלִינוּ וגו' אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר אָמַר יְהֹוָה כִּי חָטָאנוּ: ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת השם הרי לא הראה להם משה רבנו עליו השלום שום אות ומופת על זה בנתיים רק שאמר להם איך שקצף השם עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ (בבמדבר פרק יד' פסוקים (כח) אֱמֹר אֲלֵהֶם חַי אָנִי נְאֻם יְהֹוָה אִם לֹא כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתֶּם בְּאָזְנָי כֵּן אֶעֱשֶׂה לָכֶם: (כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: (ל) אִם אַתֶּם תָּבֹאוּ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לְשַׁכֵּן אֶתְכֶם בָּהּ כִּי אִם כָּלֵב בֶּן יְפֻנֶּה וִיהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן: (לא) וְטַפְּכֶם אֲשֶׁר אֲמַרְתֶּם לָבַז יִהְיֶה וְהֵבֵיאתִי אֹתָם וְיָדְעוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר מְאַסְתֶּם בָּהּ: (לב) וּפִגְרֵיכֶם אַתֶּם יִפְּלוּ בַּמִּדְבָּר הַזֶּה: (לג) וּבְנֵיכֶם יִהְיוּ רֹעִים בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה וְנָשְׂאוּ אֶת זְנוּתֵיכֶם עַד תֹּם פִּגְרֵיכֶם בַּמִּדְבָּר: (לד) בְּמִסְפַּר הַיָּמִים אֲשֶׁר תַּרְתֶּם אֶת הָאָרֶץ אַרְבָּעִים יוֹם יוֹם לַשָּׁנָה יוֹם לַשָּׁנָה תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹנֹתֵיכֶם אַרְבָּעִים שָׁנָה וִידַעְתֶּם אֶת תְּנוּאָתִי: (לה) אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ: ומה הועיל זה להם אם לא היו מאמינים ביכולת השם חס ושלום לכבוש ל"א (שלושים ואחד) מלכים (שהיו מולכים ושולטים בארץ כמפורט מספרם ביהושע פרק יב') ומפני זה לא רצו כלל ליכנס לארץ. אלא ודאי מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים מקורו מהתלמוד מסכת שבת דף צז' עמוד א': אמר ריש לקיש החושד בכשרים לוקה בגופו דכתיב (שמות פרק ד' פסוק (א) וַיַּעַן משֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהֹוָה: (משה אומר לקדוש ברוך הוא ואולי לא יאמינו לי בני ישראל שהשם שלחני) וגליא קמי קודשא בריך הוא דמהימני ישראל (מארמית ללשון הקודש: לפני הקדוש ברוך הוא גלוי וידוע שבני ישראל יאמינו למשה) אמר לו הן מאמינים בני מאמינים ואתה אין סופך להאמין (הם בני ישראל מאמינים בניו שלח אברהם אבינו המאמין הראשון ואתה עתיד לטעות בתפקידך לחיזוק האמונה בבני ישראל) הן מאמינים דכתיב (שמות פרק ד' פסוק (לא) וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהֹוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲווּ: (בני ישראל האמינו לבשורת הגאולה שנתבשרו על ידי משה רבנו) בני מאמינים (שנאמר בבראשית פרק טו' פסוק (ו) וְהֶאֱמִן בַּיהֹוָה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה: (אברהם אבינו האמין להבטחת הקדוש ברוך הוא על העתיד להיות לבניו) ואתה אין סופך להאמין שנאמר (במדבר פרק כ' פסוק (יב) וַיֹּאמֶר יְהֹוָה אֶל משֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לָכֵן לֹא תָבִיאוּ אֶת הַקָּהָל הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם: (בטעותכם להכות על הסלע ולא דברתם אל הסלע להוציא מים נמנע כבודו של הקדוש ברוך הוא). רק שהסטרא אחרא המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלוהית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת ולכן מיד שקצף השם עליהם והרעים בקול רעש ורוגז (כמו שכתוב בבמדבר פרק יד' פסוק (כז) עַד מָתַי לָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת וגו' אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלָי אֶת תְּלֻנּוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֵמָּה מַלִּינִים עָלַי שָׁמָעְתִּי: (וממשיך בבמדבר פרק יד פסוק (כט) בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִפְּלוּ פִגְרֵיכֶם וגו' וְכָל פְּקֻדֵיכֶם לְכָל מִסְפַּרְכֶם מִבֶּן עֶשְׂרִים שָׁנָה וָמָעְלָה אֲשֶׁר הֲלִינֹתֶם עָלָי: ועוד בבמדבר פרק יד פסוק (לה) אֲנִי יְהֹוָה דִּבַּרְתִּי אִם לֹא זֹאת אֶעֱשֶׂה לְכָל הָעֵדָה הָרָעָה הַזֹּאת וגו' הַנּוֹעָדִים עָלָי בַּמִּדְבָּר הַזֶּה יִתַּמּוּ וְשָׁם יָמֻתוּ: וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם כדכתיב (בבמדבר פרק יד' פסוק (לט) וַיְדַבֵּר משֶׁה אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַיִּתְאַבְּלוּ הָעָם מְאֹד: וממילא נפלה הסטרא אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה וישראל עצמן הם מאמינים. מפורש במקרא הסיפור עם שנים עשר המרגלים ששלח משה לתור את הארץ וכדלהלן:

משה רבנו שלח את ראשי שבטי ישראל שנים עשר שליחים לטייל בארץ כמרגלים. באותה שעה כשרים היו והיו ראשי אלפי ישראל.

תפקידם היה לסייר בארץ ולראות את טובה ויופייה ואת השפע הטמון בה, בוודאי הם לא נשלחו כמרגלים עבור "מודיעין" שתפקידם לראות כיצד יהיה ניתן לכבוש את הארץ בקלות. שהרי למטרה כזו די לשלוח אחד או שנים בוודאי לא מתאים לשלוח קהל גדול כזה שיתגלה מיד על ידי האויב. מטרת שליחותם הייתה כמו אדם המסייר בבית לפני שהוא רוכש אותו כדי לראות אם הוא מתאים לצרכיו.

כשחזרו השליחים ודיווחו למשה בלשון המקרא: "ויספרו לו ויאמרו באנו אל הארץ אשר שלחתנו וגם זבת חלב ודבש היא וזה פריה" עד כאן ביצעו את השליחות אלא שכאן הם ערבו גם שיקול דעתם בנוסף לנאמר ובזה קלקלו. המשיכו ואמרו בלשון המקרא: " אפס כי עז העם היושב בארץ והערים בצורות גדולות מאד וגם ילידי הענק ראינו שם" "לא נוכל לעלות אל העם כי חזק הוא ממנו" (כביכול מהקדוש ברוך הוא). התדרדרותם האמונית הביאה אותם לכפור ביכולתו של הקדוש ברוך הוא להכניסם לארץ.

נשבע הקדוש ברוך הוא לעשות להם כפי דבריהם והם יישארו במדבר ובלשון המקרא: "חי אני נאם השם אם לא כאשר דברתם באזני כן אעשה לכם, במדבר הזה יפלו פגריכם".

מסר להם משה רבנו איך שקצף השם עליהם ונשבע לבלתי הכניסם לארץ, ובלשון המקרא: "וידבר משה את הדברים האלה אל כל בני ישראל ויתאבלו העם מאד, וישכימו בבקר ויעלו אל ראש ההר לאמור הננו ועלינו אל המקום אשר אמר השם כי חטאנו". כלומר מיד כשמסר להם משה את דבר השם עשו תשובה מעומק ליבם ונהפכו לשוב ולעלות ולהיכנס אל הארץ.

משה לא הוכיח להם את כוחו הגדול של הקדוש ברוך הוא כי זה ידעו מכבר והאמינו וראו את כוחו הגדול אלא רק הצליח משה לגרום להם להתעשת ולחזור לאמונתם השלימה.

כך בני ישראל שמאמינים בני מאמינים בוודאי אין לסטרא אחרא והקליפה שום ממשלה עליהם אלא רק היא מגביהה את עצמה ומכסה על האמת ועל ידי ה"ביטוש" חוזר ומתגלה האמת והאמונה השלימה.

 

איך להתגבר על ספקות באמונה

 

ומזה יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה כי הם דברי רוח הסטרא אחרא לבדה המגביה עצמה על נפשו אבל ישראל עצמן הם מאמינים כו' וגם הסטרא אחרא עצמה אין לה ספיקות כלל באמונה רק שניתן לה רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה להרבות שכרו כפיתויי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך כמו שכתוב בזוהר הקדוש. (זוהר חלק ב' דף קסג' עמוד א') הוזכר כבר לעיל בתניא סוף פרק ט'. אין לסטרא אחרא וליצר הרע כל שליטה וממשלה על האדם ורק היא מגביהה את עצמה וניתן לה הרשות להעלים ולכסות על האמת.

יהודים הם מאמינים בני מאמינים ואין להם שום ספק בדבר האמונה, אלא שהיצר העלים להם את האמת. פתגם שמעתי מחסידים האומרים: "יהודי שאומר לך שהוא לא מאמין אל תאמין לו".

 

סיכום הפרק

 

בפרק זה וגם בשני הפרקים הבאים לאחריו נעסוק בתופעה מזיקה הנקראת "טמטום הלב".

בתחילה מביא רבנו בפרק זה את עצת הזוהר הקדוש להיפטר מבעיה זו אך מקדים רבנו תחילה ממה נובעת תופעה מזיקה זו.

והוא מגסות הקליפה המגביה עצמה להסתיר האמת.

ולכן צריך להשפילה על ידי "ביטושים", והביטוש הוא לב נשבר הבא מהתבוננות במצבו האמיתי של האדם בהווה או בעבר.

העצה להתגבר על טמטום הלב הנובעת מהגברת היצר על הנפש האלוהית ומכסה ומעלימה את האמת יש צורך להשתמש בעצת הזוהר לבטשה ולהשפילה ביטוש זה ייעשה על ידי התבוננות.

תחומי ההתבוננות של הבינוני יהיו:

א. מצבו בהווה מצביע על היותו רחוק מהשם ובזה הוא גרוע מבעלי חיים טמאים.

ב. טומאת נפשו אם נכשל בחטאות נעורים.

ג. כל המחשבות והדיבורים שלא להשם המה שייעשה חשבון נפש באמת לאמיתה.

ד. גם החלומות בשעת השינה יעידו עליו ועל מצבו האמיתי.

והוכחה לכך מסיפור חטא המרגלים שכששבר משה רבנו את ליבם נשברה גם רוחם הגסה והתגלתה האמת.

ההוכחה להצלחה מחטא המרגלים זהו שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע ויצליח בזה כמו שיצליח עם יהיו לו ספקות על האמונה.

ואגב כך קיבלנו עצה פשוטה כיצד להתגבר על ספקות באמונה על ידי הכנעת הקליפה והסטרא אחרא ואז תתגלה האמת שאין בה ספק כלל.

 

סיפור חסידי לפרק

 

בעיר אחת נתקבל רב צעיר לכהן כרב העיר. הרב היה תלמיד חכם גדול ולמרות גילו הצעיר יכל לשאת בכבוד ובגדולה את ניהול ענייני העיר ברמה גבוהה.

מפני כבודו תושבי העיר החליטו לכבדו בכבוד התורה בזה שקיבלו על עצמם לתת לו עליה לתורה כל שבת העליה השלישית מיד לאחר הכהן והלוי. וכן קיבלו על עצמם היות שהרב "מוהל" בכל בריתות העיר יזמינו רק את הרב למול את ילדיהם. ועוד העמידו איש מיוחד שיהיה עומד בפני הרב ומשמשו בכל ענייני הרבנות בעיר.

באחד הכפרים הסמוכים לעיר, היה יהודי שהתפרנס מעשיית גבינות. יום אחד עלה בדעתו להשכים ולצאת לעיר עם תוצרתו כדי למכור לתושבי העיר ולהרוויח יותר כסף ממה שיכל להרוויח בכפרו.

כשהוא בא לעיר ופתח את מרכולתו ניגש עליו אדם וביקש לארוז לו גבינות מכמה סוגים. ולבסוף הוא לוקח את הסחורה והולך לו מבלי לשלם.

הכפרי פנה אליו בשאלה מה אם התשלום. והלה בחוצפתו אומר לו: שמע נא. אני כל העיר מכירה אותי שאני לא משלם אלא לוקח מה שליבי חפץ מבלי לשלם.

הכפרי מנסה לדבר אל ליבו ומסביר לו שזה כל פרנסתו ואם לא יהיה לו כסף הוא לא יוכל לרכוש אוכל לפרות וממילא כל פרנסתו תמוטט והוא יגיע לחרפת רעב.

אך האיש משיב לו: תשאל את כל אנשי העיר שמי גציל גרונמוס ואני לא משלם לאף אחד.

בצר לו פנה אל הרב על מנת להצילו.

הרב שמע את דבריו וביקש ממשרתו לקרוא לגציל גרונמוס לדין תורה. המשרת ידע שהאיש הוא רע מעללים ופחד ללכת והציע לרב לדחות את העניין לאחר תפילת שחרית כי הקהל מחכה לרב בבית הכנסת ובפרט שיום חמישי היום והתפילה ארוכה עם קריאת התורה.

אך הרב הורה לו ללכת מיד.

בלית ברירה הלך משרת הרב לגציל גרונמוס והתנצל הרב לא מכיר אותך אך אני מחויב להזמין אותך אל הרב ולבצע את עבודתי.

גציל גרונמוס השיב אני לא מכיר את הרב ואין לי זמן אליו בכלל.

המשרת חזר אל הרב ומסר כי גציל גרונמוס מסרב לבוא.

הרב הורה למשרתו לשוב אל גציל גרונמוס ולהתרות בו כי הוא מוזמן לדין תורה אל הרב ומתבקש לבוא מיד. המשרת שוב ניסה לשכנע את הרב כי אין זמן וצריך ללכת לתפילת שחרית אך הרב בשלו על פי ההלכה צריך להזמין בשנית ולתת לו האפשרות לבוא ואם יסרב בשנית נדע מה לעשות.

שוב בא המשרת אל גציל גרונמוס ומבקש את סליחתו כי הוא רק משרתו של הרב אך הרב מבקש שתבוא עכשיו.

גציל גרונמוס פקד על משרת הרב ללכת אל הרב ולמסור לו בזה הלשון: אני גציל גרונמוס ואיתי אף אחד לא מתעסק.

הרב כששמע שגציל גרונמוס מסרב לבוא בשנית אמר לכפרי בא לבית כנסת לתפילת שחרית ונראה מה לעשות. לאחר התפילה הודיע הרב למתפללים כי ליהודי זה נגרם נזק כספי מאחד מתושבי העיר, דבר שיכול למוטט אותו כלכלית ולכן הרב מבקש לאסוף כסף כדי נזקו ולתת לו. היהודי קיבל את כספו ושב לביתו.

אך כשנודע בעיר דבר המעשה התכנסו תושבי העיר לאסיפה והחליטו כי גציל גרונמוס מסוכן והוא עלול להרע לרב ולכן יש צורך לארגן שמירה על הרב. ואכן התנדבו מספר אברכים לשמור על בית הרב.

גציל גרונמוס מנהגו לבוא להתפלל בשבת בבית הכנסת ודרש תמיד שיעלו אותו לתורה בעליה השישית המכובדת. וגם השבת הוא בא לבית הכנסת אבל דרש הפעם מגבאי לעלות אותו לתורה שלישי ולא שביעי כמנהגו כל שבת. הגבאי עשה עצמו כלא שומע. והעלה את הרב לשלישי כרגיל.

לאחר העלייה לתורה נהוג שהעולה ממתין ליד הספר תורה עד לעליה הבאה כדי לחזור למקומו בזמן שהעולה הבא מגיע לעלות לתורה כדי שלא יפסיד את השמיעה לקריאת התורה. אבל הפעם הרב נשאר לעמוד ליד הספר תורה גם בעליה החמישית וגם כבר קראו לשישי לגציל גרונמוס הכועס שלא העלו אותו לפי דרישתו לעליה השלישית. והרב נשאר עדיין עומד ליד הספר תורה כשגציל גרונמוס הגיע לעלות לתורה הרב תפס אותו בבית הכנסת סטר לו על לחיו לעיני כל הקהל ודחף אותו לחוץ לבית הכנסת, הרב הורה לעלות לתורה מישהו אחר ולהמשיך בתפילה.

מיד לאחר התפילה התכנסו כל הקהל ורבים הביעו את חששם מתגובת נקם של גציל גרונמוס ברב. והחליטו שאין עצה אלא לחזק ולהגביר את השמירה על הרב וביתו.

במוצאי שבת הגיע יהודי לבית הרב וביקש שהוא גר בעיירה סמוכה לעיר ונולד לו בן מחר צריכים לעשות את הברית מילה ומבקש מהרב שיבוא לעשות את הברית בביתו.

האברכים השומרים על בית הרב חשדו שזהו ניסיון של גציל גרונמוס להרחיק את הרב מהעיר על מנת להתנפל עליו בדרך ולרוצחו נפש.

ולכן הביעו את דעתם לפני הרב וביקשו ממנו לדחות את בקשת היהודי.

אך הרב אמר להם כי מעולם הוא לא דחה עשיית ברית מילה ואין בכוונתו לדחות יהודי הזקוק לברית מילה ואם הם חוששים לחייו הם מוזמנים להצטרף לנסיעתו לברית.

ואכן הרב הודיע ליהודי כי הוא מוכן לבוא לעשות את הברית והאברכים יצטרפו אליו.

למרות רוחו של היהודי הוא הסכים לסדר לרב עגלה שתסיע אותו ואת האברכים בדרכם אל הברית.

למחרת כשיצאו לדרך ולא התרחקו הרבה מהעיר, חששות האברכים התאמתו ואך נכנסו ליער קטן מנגד ניצב לו גציל גרונמוס עם עוד שנים מחבר מרעיו מחכים לעגלה של הרב להתנפל עליה.

הרב שקוע כולו בספר שהחזיק בידו ואילו האברכים עומדים מוכנים לקדם את הרעה.

והנה גציל גרונמוס ניגש בהכנעה אל הרב ומבקש מחילתו וסליחתו ואומר כבוד הרב אין לי עליך כלום אבל לפחות תן לי להרע לאברכים אשר אתך כי הם התעברו על ריב לא להם.

הרב ציווה עליו לבלתי נגוע בשערות ראשו של אף אחד ולהסתלק מהמקום במהירות. גציל גרונמוס עשה כציווי הרב ואילו היהודי בעל הברית כביכול התנפל לרגלי הרב וביקש את סליחתו שאין לו כלל ברית מילה ורק גציל גרונמוס הכריח אותו לבוא ולרמות את הרב כדי לצאת אל היער. הרב סלח לו והם חזרו אל העיר.

בערב נודע כי גציל גרונמוס נכנס אל הרב וביקש דרך לעשות תשובה על כל מעלליו הרב ציווה עליו להחזיר את חובותיו ומה שהוא אינו יודע או אינו זוכר שירבה בצדקה.

ותהום כל העיר, הרבה דיברו בשבח הרב שהוא איש אלוקים קדוש, אך הרב לא נוחה הייתה דעתו מזה והסביר את אשר קרה.

כשראיתי את גציל גרונמוס והתבוננתי בו ראיתי אדם מסכן שלא עצבו אביו מעולם והוא חסר חינוך.

כשביישתי אותו לעיני כל הקהל שברתי את גאוותו ועוז רוחו, אך עדיין היצר שלו הייה בתוקף. אך כשנסענו ביער התחלתי להתבונן ולעורר רחמים בלבי אליו וכרגע נהפך ליבו בקרבו כי הרי רחמים בלבי אליו, אך אתם האברכים שנאה בלבכם הייתה אליו לכן הוא רצה רק להרע לכם ולא לי.

כשגם זה לא נתתי לו לעשות נשברה רוחו לגמרי ועכשיו הוא מסוגל להתחיל בעבודת התשובה.

פרסום תגובה חדשה

test email