תניא לעם – פרק ל בליקוטי אמרים

הקראת כתבה
יום ראשון ג׳ מרחשון ה׳תשע״ה
עצה נוספת לטמטום הלב, מושתת על מאמר חכמינו זיכרונם לברכה "הוי שפל רוח בפני כל האדם" בעוד שבפרק הקודם העצה להשפלת הבינוני בעיני עצמו היא בייחוסו אל הבורא יתברך בפרק זה יעסוק רבנו בהשפלת הבינוני בייחוסו אל בני אדם אחרים, ואגב זה יתבאר לנו מאמר נוסף שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".
מאת הרב שלמה יצחק במהרי"ל פראנק
ירוק

 

 

מבוא לפרק

 

עצה נוספת לטמטום הלב, מושתת על מאמר חכמינו זיכרונם לברכה "הוי שפל רוח בפני כל האדם" בעוד שבפרק הקודם העצה להשפלת הבינוני בעיני עצמו היא בייחוסו אל הבורא יתברך בפרק זה יעסוק רבנו בהשפלת הבינוני בייחוסו אל בני אדם אחרים, ואגב זה יתבאר לנו מאמר נוסף שאמרו חכמינו זיכרונם לברכה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו".

בפרק זה מתייחס רבנו לשתי נקודות עיקריות שיש על הבינוני להתבונן ולהיות שפל רוח בעיניו אפילו בפני קל שבקלים.

א. מבחינת החטאים, שהרי אין הבדל בין חטא חמור לקל מבחינת העניין שעונותיכם מבדילים ביניכם לבין הקדוש ברוך הוא.

ב. מבחינת החוטאים, היות ואתה גדול מחברך והיות ואתה יודע ספר ומחזיק ב"קרבת אלוהים לי טוב", הרי שהפגם בך הוא יותר חמור ויותר גדול כי הרי יש הבדל בין מקלקל כלי כסף וזהב של המלך לבין מקלקל כלי נחושת וברזל של חברו.

 

עצת המשנה – הוי שפלח רוח

 

עוד זאת ישים אל לבו לקיים מאמר רבותינו זיכרונם לברכה (משנה מסכת אבות פרק ד' משנה (י) רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר, הֱוֵי מְמַעֵט בָּעֵסֶק, וַעֲסוֹק בַּתּוֹרָה. וֶהֱוֵי שְׁפַל רוּחַ בִּפְנֵי כָל האָדָם. וְאִם בִּטַּלְתָּ מִן הַתּוֹרָה, יֶשׁ לְךָ בְּטֵלִים הַרְבֵּה כְּנֶגְדָּךְ. וְאִם עָמַלְתָּ בַתּוֹרָה, יֶשׁ (לוֹ) שָׂכָר הַרְבֵּה לִתֶּן לָךְ: אמנם הגירסא במשנה "הוי שפל רוח בפני כל אדם" ואילו כאן כתב רבנו הזקן "האדם" והוא על סמך דברי התלמוד מסכת יבמות דף סא' עמוד א' שרק קברי ישראל מטמאים ואילו קברי אומות העולם אינם מטמאים שנאמר ביחזקאל פרק לד' פסוק (לא) וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה: אתם קרואים אדם ואין אומות העולם קרוים אדם אבל בתוספות על התלמוד במסכת יבמות מחלק רבנו תם בין אדם להאדם אדם זהו ישראל והאדם הכוונה גם על הגוי וכאן שמדובר בהשפלת עצמו ולבו הנשבר צריך שיהיה אפילו כלפי הגוי. והוי הכוונה באמת לאמיתו בפני כל האדם ממש אפילו בפני קל שבקלים. והיינו על פי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה (משנה מסכת אבות פרק ב' משנה (ד) הוּא הָיָה אוֹמֵר, עֲשֵׂה רְצוֹנוֹ כִּרְצוֹנֶךָ, כְּדֵי שֶׁיַּעֲשֶׂה רְצוֹנְךָ כִּרְצוֹנוֹ. בַּטֵּל רְצוֹנְךָ מִפְּנֵי רְצוֹנוֹ, כְּדֵי שֶׁיְּבַטֵּל רְצוֹן אֲחֵרִים מִפְּנֵי רְצוֹנֶךָ. הִלֵּל אוֹמֵר, אַל תִּפְרוֹשׁ מִן הַצִּבּוּר, וְאַל תַּאֲמֵן בְּעַצְמָךְ עַד יוֹם מוֹתָךְ, וְאַל תָּדִין אֶת חֲבֵרָךְ עַד שֶׁתַּגִּיעַ לִמְקוֹמוֹ, וְאַל תֹּאמַר דָּבָר שֶׁאִי אֶפְשָׁר לִשְׁמוֹעַ שֶׁסּוֹפוֹ לְהִשָּׁמַע. וְאַל תֹּאמַר לִכְשֶׁאֶפָּנֶה אֶשְׁנֶה, שֶׁמָּא לֹא תִפָּנֶה: כי מקומו גורם לו לחטוא להיות פרנסתו לילך בשוק כל היום ולהיות מיושבי קרנות מקור ביטוי זה על פי התלמוד מסכת ברכות דף כח' עמוד ב' "מודה אני לפניך ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות" ופירש רש"י רוכלים היושבים בפינות הרחובות למכור מרכולתם. ומבלים את זמנם בישיבה בפינת הרחובות ובשיחות בטלות.  ועיניו רואות כל התאוות והעין רואה והלב חומד (במדבר רבה פרשה י' אות ב') שני סרסורים יש לחטא העין והלב העין רואה והלב חומד ומתאווה לכך. ויצרו בוער כתנור בוערה מאופה כמו שכתוב בהושע (הושע פרק ז' פסוקים (ד) כֻּלָּם מְנַאֲפִים כְּמוֹ תַנּוּר בֹּעֵרָה מֵאֹפֶה יִשְׁבּוֹת מֵעִיר מִלּוּשׁ בָּצֵק עַד חֻמְצָתוֹ: (ו) כִּי קֵרְבוּ כַתַּנּוּר לִבָּם בְּאָרְבָּם כָּל הַלַּיְלָה יָשֵׁן אֹפֵהֶם בֹּקֶר הוּא בֹעֵר כְּאֵשׁ לֶהָבָה: וגו'. מה שאין כן מי שהולך בשוק מעט ורוב היום יושב בביתו וגם אם הולך כל היום בשוק יכול להיות שאינו מחומם כל כך בטבעו כי אין היצר שווה בכל נפש יש שיצרו כו' כמו שנתבאר במקום אחר. (תניא פרק טו' וליקוטי תורה מרבנו הזקן לספר ויקרא דף ב' עמודה ד') בספר ליקוטי תורה מרבנו הזקן מאמרים לתורת החסידות נתבאר הפסוק בויקרא פרק א' פסוק (ב) דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קָרְבָּן לַיהֹוָה מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם: מדייק רבנו הזקן בפסוק ומפרש מן הבהמה פירוש היינו להכניע את הנפש הבהמית יש מי שהוא מבחינת בקר כי שור נגח הוא בחינת גבורות קשות והיינו מי שהוא כעסן בטבעו שמידה רעה זו היא בו בהתגברות יותר ויכונה בשם בקר על שם הרתחנות כו' ויש מי שאינו רתחן בטבעו וחלק הרע שבו הוא היותו בעל תאווה והוא שנפשו הבהמית היא מבחינת צאן שאינן נגחנים אדרבה קולם ברחמנות אלא שהם בעלי תאוות וכו' עיין שם בהרחבה. אלא שהעולה מן האמור שלא כל יצר הרע שווה יש בעלי תאוות ויש בעלי כעסים יש בעלי גאווה ויש בעלי גסות וגאווה.

העצה השניה לפי מאמר המשנה באבות "הוי שפל רוח בפני כל האדם והיינו גם בפני העובר על כריתות ומיתות בית דין. לכאורה הייתכן שהבינוני שפל ופחות מהקל שבקלים שנכשל בעבירות? מסתבר שכן והוא על יסוד המשנה אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, בתחילה מסביר רבנו את פשט המשנה ולאחר מכן דורש רבנו מהבינוני שיבחן את עצמו האם מאמציו בעבודת הבורא תואמים את מדרגתו ולאחר ההשוואה בין חוסר מאמציו של הבינוני להתעלות מדרגתו וחוסר מאמציו של הקל שבקלים להתגבר על עצמו, אכן אשמתו של הבינוני שיודע ספר ומחזיק בתורת השם וקרבת השם יחפוץ גדולה מאשמת הקל שבקלים היושב בקרנות וכפי שיתבאר בהמשך.

 

להתאפק ולמשול

 

והנה באמת גם מי שהוא מחומם מאד בטבעו ופרנסתו היא להיות מיושבי קרנות כל היום אין לו שום התנצלות על חטאיו ומקרי רשע גמור על אשר (תהילים פרק לו' פסוק ב') נְאֻם פֶּשַׁע לָרָשָׁע בְּקֶרֶב לִבִּי אֵין פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינָיו: כי היה לו להתאפק ולמשול להתאפק ולמשול שניהם יורו על ההבלגה אבל בעוד שלהתאפק הכוונה להבלגה זמנית ממשלה היא הבלגה תמידית על תאוות היצר וכאן מתחיל מהקל אל הכבד קודם הבלגה זמנית ואחר כך הבלגה תמידית. על רוח תאוותו שבלבו מפני פחד השם הרואה כל מעשיו כמו שנתבאר לעיל (תניא פרק יב') כי המוח שליט על הלב בתולדתו. מסביר רבנו כי ההוראה במשנה "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו" נאמרה רק לגבי חברו של החוטא שאין לך לדון את חברך על מעשיו הרעים אלא מצא לו צידוקים ונסיבות מקילות, אבל החוטא עצמו לא תועיל לו שום התנצלות על מעשיו הרעים כי נדרש ממנו להתאפק ולמשול ברוח תאוותו.

 

מלחמה גדולה ועצומה

 

והנה באמת היא מלחמה גדולה ועצומה המלחמה צריכה להיות גדולה דהיינו להתגבר ולגדול מרגע לרגע והוא כמו משמעות הפסוק באיוב פרק ב' פסוק (יג) וַיֵּשְׁבוּ אִתּוֹ לָאָרֶץ שִׁבְעַת יָמִים וְשִׁבְעַת לֵילוֹת וְאֵין דֹּבֵר אֵלָיו דָּבָר כִּי רָאוּ כִּי גָדַל הַכְּאֵב מְאֹד: וגם מלחמה עצומה שמשמעותה רבה מאד והוא על פי משמעות הפסוק בבמדבר פרק לב' פסוק (א) וּמִקְנֶה רַב הָיָה לִבְנֵי רְאוּבֵן וְלִבְנֵי גָד עָצוּם מְאֹד וַיִּרְאוּ אֶת אֶרֶץ יַעְזֵר וְאֶת אֶרֶץ גִּלְעָד וְהִנֵּה הַמָּקוֹם מְקוֹם מִקְנֶה: לשבור היצר הבוער כאש להבה מפני פחד השם וכמו ניסיון במשנה באבות פרק ה' משנה (ג) עֲשָׂרָה נִסְיוֹנוֹת נִתְנַסָּה אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם וְעָמַד בְּכֻלָּם, לְהוֹדִיעַ כַּמָּה חִבָּתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם אָבִינוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם: ניסיון הוא מלשון להרים כמו שכתוב בישעיה פרק יג' פסוק (ב) עַל הַר נִשְׁפֶּה שְׂאוּ נֵס הָרִימוּ קוֹל לָהֶם הָנִיפוּ יָד וְיָבֹאוּ פִּתְחֵי נְדִיבִים: הניסיון מיועד להרים ולרומם את האדם מעל מצבו הקודם. ממש.

והלכך צריך כל אדם לפי מה שהוא מקומו ומדרגתו בעבודת השם לשקול ולבחון משקל ובחינה שניהם יורו על בדיקה מדוקדקת אלא שבמשקל נדרש לדעת מהותו ומשקלו של דבר אם הוא טוב או רע ובחינה באה להבחין בין טוב למוטב וכאן הולך רבנו מהקל לכבד קודם לשקול מהות הדבר ואחר כך להפריד ממנו את הטוב מהמוטב. בעצמו אם הוא עובד השם בערך ובחינת מלחמה עצומה כזו וניסיון כזה בבחינת ועשה טוב כגון בעבודת התפילה בכוונה לשפוך נפשו לפני השם בכל כוחו ממש עד מיצוי הנפש ביטוי שמקורו בספרי (מדרש הלכה) לפרשת ואתחנן פיסקא לב' על הפסוק דברים פרק ו' פסוק (ה) וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ: כותב הספרי "בכל לבבך – אהבהו עד מיצוי הנפש ופירושו למצות את עומק הנפש.  ולהלחם עם גופו ונפש הבהמית שבו המונעים הכוונה במלחמה עצומה ולבטשם ולכיתתם כעפר לבטש ביטוי שמקורו בתלמוד מסכת בבא מציעא דף קיב' עמוד א' והוא פירוש עבודה הנעשית בצמר שמבטשים אותו היינו דורכים עליו ופירש רש"י שמשתמשים בכלי מיוחד ובקרקע מיוחדת כדי לדרוך על הצמר. ולכתת מקורו במעשה העגל לקח משה רבנו וכתת את העגל וטחן אותו עד דק, ככתוב בדברים פרק ט' פסוק (כא) וְאֶת חַטַּאתְכֶם אֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם אֶת הָעֵגֶל לָקַחְתִּי וָאֶשְׂרֹף אֹתוֹ בָּאֵשׁ וָאֶכֹּת אֹתוֹ טָחוֹן הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר דַּק לְעָפָר וָאַשְׁלִךְ אֶת עֲפָרוֹ אֶל הַנַּחַל הַיֹּרֵד מִן הָהָר: והכוונה לפורר אותו לגמרי בעוד שביטוש הוא רק הפיכתו לרך יותר והכתיתה היא פירוק לגורמים קטנים יותר. קודם התפילה שחרית וערבית מדי יום ביום וגם בשעת התפילה לייגע עצמו ביגיעת נפש ויגיעת בשר כמו שיתבאר לקמן באריכות. (תניא פרק מב')

וכל שלא הגיע לידי מידה זו להלחם עם גופו מלחמה עצומה כזו עדיין לא הגיע לבחינת ערך מלחמת היצר הבוער כאש להבה להיות נכנע ונשבר מפני פחד השם.

וכן בעניין ברכת המזון וכל ברכות הנהנין והמצוות בכוונה ואין צריך לומר כוונת המצוות לשמן. וכן בעניין עסק לימוד התורה ללמוד הרבה יותר מחפצו ורצונו לפי טבעו ורגילותו טבע הוא השם הכולל לתכונות מולדות ורגילות הולך על תכונות נרכשות. על ידי מלחמה עצומה עם גופו. כי הלומד מעט יותר מטבעו הרי זה מלחמה קטנה ואין לה ערך ודמיון עם מלחמת היצר הבוער כאש דמקרי רשע גמור אם אינו מנצח יצרו להיות נכנע ונשבר מפני השם. ומה לי בחינת סור מרע ומה לי בחינת ועשה טוב הכל היא מצוות בשלוש לשונות א. המלך פירוש "המלך" מבואר בחסידות, שיש הבדל בין חוקי המדינה הנקבעים על ידי חכמי המקום לבין חוקי המלך והוראותיו, בקביעת חוקי המדינה מתחשבים חכמי המקום בטובת המדינה. יש חוקים שטובת המדינה גדולה בהם ויש חוקים שטובתה מועטת ויותר טובת האזרחים לנגד עיני חכמי המקום. אך הצד השווה שבהם שטובת המדינה ואזרחיה לנגד עיניהם. וגם בהתאם לטובת המדינה נלקח בשיקול הדעת להעניש את העובר על חוקי המדינה. בודקים כמה טובת המדינה נפגעת מאי ביצוע החוק. לעומתם ישנם חוקי המלך. בחוקי המלך הגישה שונה כל מהותן של חוקי המלך, הוא ציווי המלך, ללא כל טעם ודעת, בין אם טובת המדינה בה בין אם לאו, ולכן באי ביצוע החוק אפילו שהמדינה אינה נפגעת מכך יש בו משום מרידה במלכות והעונש כבד בהתאם. כך גם בנמשל בקיום מצוות התורה ישנם שני עניינים א. "המשכת אור אין סוף" בכל מצווה משתנה ההמשכה בהתאם למצווה קלה או חמורה וגם הפגם והחסרון הנעשה במצוות לא תעשה ישתנה ממצווה למצווה בהתאם לחומרתה או קלותה. ב. "ציווי המלך" ובאי ביצוע המצווה הרי הוא מורד במלכות. ב. הקדוש פירושו מובדל, באופן כללי במצוות לפעמים מדגישים את ערך הדבר ומעלתו ומשום כך ראוי לעשותו או את הפגם שבדבר ומשום כך יש להימנע מעשייתו ויש לפעמים שאין הדגש על מעלת המצווה אלא לעובדה שכך עלה ברצונו יתברך בלבד, ולכן בהשתמש רבנו בביטוי מצוות המלך הקדוש מודגש את גודל ותוקף הציווי מפני גודל ותוקף מעלת המצווה. ג. יחיד ומיוחד ברוך הוא  "יחיד ומיוחד" זהו התואר השמור לקדוש ברוך הוא בכבודו בעצמו שאין בו התחלקות לפרטים ואין הבדל בין סור מרע לבין עשה טוב צריך תמיד לבצע את רצונו יתברך. וכן בשאר מצוות ובפרט בדבר שבממון כמו עבודת הצדקה וכהאי גוונא. מאחר ומדובר כאן על בינוני שאינו חוטא מבחינה מעשית כי יצרו קר ואין לו בעיות קשות עם כעס וגאווה ותאוות שונות אלא כל כולו נקי וטהור במעשיו אלא שלבו אטום. והעצה עבורו להיות מתבונן באדם שכן נלחם עם עצמו ואף שללא הצלחה מרובה. בכל זאת הוא צריך להתייגע וזה שהוא אינו מתייגע כי הוא במצב קשה מבחינת היצר שלו ומבחינת הסביבה בה הוא נמצא. אבל אתה הבינוני בדוק עצמך ושקול היטב האם אתה עושה מלחמה עם עצמך כערך המלחמה שהשני אמור לעשות. האם אתה הבינוני נלחם כפי שהיית צריך להילחם עם כל הכוחות הנדרשים מחברך. בשעת התפילה ובעבודת התפילה, בברכת המזון ובברכות הנהנין, בלימוד התורה ובהבנת הלימוד. ובכלל בסור מרע ובעשה טוב אין הבדל כי חברך צריך להילחם בעניין של סור מרע ואתה צריך להילחם בעניין של ועשה טוב ואין הבדל כי הכל הוא רצון המלך וחפצו.

אבל גם בבחינת "סור מרע" יש לבינוני מה לעשות ולהילחם כפי שימשיך לבאר רבנו.

 

המלחמה בכל מכל כל

 

ואפילו בבחינת סור מרע יכול כל איש משכיל למצוא בנפשו שאינו סר לגמרי מהרע בכל מכל כל מקור ביטוי זה בתלמוד מסכת בבא בתרא דף יז' עמוד א' "שלשה לא שלט בהן יצר הרע אלו הן אברהם יצחק ויעקב דכתיב בהו בכל מכל כל" פירוש אברהם נכתב בו (בראשית פרק כד' פסוק (א) וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים וַיהֹוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל: יצחק שכתוב (בראשית פרק כז' פסוק (לג) וַיֶּחֱרַד יִצְחָק חֲרָדָה גְּדֹלָה עַד מְאֹד וַיֹּאמֶר מִי אֵפוֹא הוּא הַצָּד צַיִד וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל בְּטֶרֶם תָּבוֹא וָאֲבָרֲכֵהוּ גַּם בָּרוּךְ יִהְיֶה: ויעקב כתוב בו (בראשית פרק לג' פסוק (יא) קַח נָא אֶת בִּרְכָתִי אֲשֶׁר הֻבָאת לָךְ כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל וַיִּפְצַר בּוֹ וַיִּקָּח: במקום שצריך למלחמה עצומה כערך הנזכר לעיל ואפילו פחות מערך הנזכר לעיל כגון להפסיק באמצע שיחה נאה או סיפור בגנות חברו גנאי וגנות פירושו רק בעיני המתבונן ואילו לאחרים יכול שלא יהיה נחשב כחסרון לדוגמא התלמוד מביא במסכת שבת דף קיד' עמוד א' "גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים מטולאים לשוק" כלומר רק אצל תלמיד חכם זהו דבר מכוער אך הוא נוהג רגיל אצל אחרים ואף בדברים שאינם נחשבים כגנאי בעייני העולם, צריך הבינוני להתגבר על עצמו במלחמה רבה. ואפילו גנאי קטן וקל מאד אף שהוא אמת ואפילו כדי לנקות עצמו כנודע מהא דאמר רבי שמעון לאביו רבינו הקדוש לאו אנא כתביה אלא יהודא חייטא כתביה מארמית ללשון הקודש: לא אני כתבתי זאת אלא יהודה חייטא כתב זאת.ואמר לו כלך מלשון הרע [עיין שם בגמרא ריש פרק י' דבבא בתרא התלמוד במסכת בבא בתרא דף קסד' עמוד ב' מדברת בעניין השטרות שצריכות להיות נכתבות באופן שלא יהיה כל מקום לזיוף השטר וצריך לדקדק בשטר לכתוב את התאריך המדויק ועוד פרטים מזהים נוספים. התלמוד מספר על שטר שהיה נכתב כדי למנוע כל זיוף באופן של קשר או בלשון התלמוד "מקושר" צורת הכתיבה הייתה נעשית באופן שכל שורה בשטר היו מקפלים ותופרים בצד והעדים היו חותמים על כך וזאת למנוע אפשרות לזיוף או פתיחת האיגרת. רבי יהודה הנשיא לא אהב סוג שטר זה מבחינה הלכתית ולדעתו שטרות כאלו אין בהם תועלת והוכחה לאמינותם. פעם הביא בנו רבי שמעון שטר כזה להראות לאביו אך רבי יהודה הנשיא מפני דחייתו מהשטרות האלו והתבוננותו השטחית בשטר חשב רבי יהודה הנשיא כי חסר תאריך בשטר, אך בנו ציין שישנו התאריך צריך לפתוח את כל הכפלים ואכן נמצא התאריך אלא שמכך הסיק רבי יהודה הנשיא כי בנו כתב שטר זה והתבונן בו בבוז על כך שהוא חולק על אביו. אמר רבי שמעון לאביו לא אני כתבתי שטר זה אלא יהודה חייטא כתב שטר זה, ובעצם באמירתו כך הוא התכוון להראות שהגנאי הוא קטן כי לרבי יהודה חייטא מאחר שאינו בנו של רבי יהודה הנשיא הגנאי הוא קטן וכן המעשה הוא אמיתי ואין כאן הוצאת שם רע על אדם לחינם ובעיקר בכך הוא מנקה את עצמו. אבל רבנו השיב לו כלך לך מלשון הרע ומפרש רש"י שהיה עליו לאמר רק לא אני כתבתי זאת ואין צורך להוסיף את המילים יהודה חייטא כתבה.]. וכהאי גוונא כמה מילי דשכיחי טובא מארמית ללשון הקודש וכדומה לכך כמה דברים רבים שהם מצויים ונמצאים תמיד. ובפרט בעניין לקדש עצמו במותר לו שהוא מדאורייתא ראה בתניא פרק כז'. כמו שכתוב (ויקרא פרק יט' פסוק ב') דַּבֵּר אֶל כָּל עֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם קְדשִׁים תִּהְיוּ וגו' כִּי קָדוֹשׁ אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: (ויקרא פרק כ' פסוק ז') וְהִתְקַדִּשְׁתֶּם וגו'. וִהְיִיתֶם קְדשִׁים כִּי אֲנִי יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם: וגם דברי סופרים חמורים מדברי תורה וכו'. דברי תורה זה המקרא ודברי סופרים אלו דברי חכמים בתלמוד מה שנקרא התורה שבעל פה. וכך מופיע בתלמוד מסכת קידושין דף ל' עמוד א' לפיכך נקראו ראשונים סופרים שהיו סופרים כל האותיות שבתורה ופירש בתוספות הרב אשר (הרא"ש) שנקראו סופרים כי היו ממספרים את ההלכות כגון לט' מלאכות לשבת ארבע אבות נזיקין וכן בתפילין קבעו שיהיו מורכבים מארבע בתים הנקראים טוטפות. על כך אומרת המשנה במסכת סנהדרין פרק יא' משנה (ג) חֹמֶר בְּדִבְרֵי סוֹפְרִים מִדִּבְרֵי תוֹרָה, הָאוֹמֵר אֵין תְּפִלִּין, כְּדֵי לַעֲבוֹר עַל דִּבְרֵי תוֹרָה, פָּטוּר. חָמֵשׁ טוֹטָפוֹת, לְהוֹסִיף עַל דִּבְרֵי סוֹפְרִים, חַיָּב: מביאה המשנה דוגמא אם יאמר אדם שאין מצווה בתורה להניח תפילין אין ההוראה בכך לעשיית דבר הסותר את התורה אלא רק מניעת מצווה מן התורה ולכן יהיה פטור למרות שאסור להורות דבר כזה. אבל אם יאמר אדם שצריך להניח תפילין של חמשה בתים (טוטפות) במקום ארבעה יהיה חייב כי עבר והוסיף והורה על דברי סופרים. מכאן שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה. אלא שכל אלו וכיוצא בהן הן מעוונות שהאדם דש בעקביו בתלמוד מסכת עבודה זרה דף יח' עמוד א' "אמר ריש לקיש מאי דכתיב (תהילים פרק מט' פסוק (ו) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲוֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי: עוונות שאדם דש בעקביו בעולם הזה מסובין לו ליום הדין" כלומר סוג עבירות שאין שם אדם על לב כי חטא הוא. וגם נעשו כהיתר מחמת שעבר ושנה וכו' בתלמוד מסכת יומא דף פו' עמוד ב' "אמר רב הונא כיון שעבר אדם עבירה ושנה בה הותרה לו" כלומר נעשית לו כהיתר וכבר הוא לא מפחד לשוב ולעבור על אותה עבירה שוב ושוב. הבינוני צריך להתבונן בנפשו גם בעניין של סור מרע אם הוא באמת נלחם כפי שנדרש מאדם הנלחם באמת. והדוגמאות לכך מצויות בהרבה מקומות. ובעיקר בסיפור בגנות חברו ולא לשון הרע רגיל אלא בדברים שיש בהם:

א. גנאי קטן ורק לאדם אחר ולא לכולם.

ב. המעשה הוא אמיתי וראוי לגנותו.

ג. ואפילו כשבא רק לנקות את עצמו. 

גם במצבים אלו חייב הבינוני להשקיע את מלאו מרצו ושני סיבות אפשריות לחוסר מאמצים כדי להימנע מביצוע דבר שלילי

א. העוונות האלו הם בבחינת הדברים שאדם דש בהם בעקביו כלומר חוסר שימת לב על המשמעות השלילית שבדבר.

ב. לאחר שעבר ושנה נעשית לו כהיתר.

אבל באמת מהבינוני נדרש מאמץ כפול ומכופל מאשר אדם רגיל וכפי שיבואר בהמשך.

 

מהבינוני נדרש יותר

 

אבל באמת אם הוא יודע ספר ומחזיק בתורת השם וקרבת אלוהים יחפוץ גדול עונו מנושא ואשמתו גדלה בכפלי כפליים במה שאינו נלחם ומתגבר על יצרו בערך ובחינת מלחמה עצומה הנזכרת לעיל מאשמת קל שבקלים מיושבי קרנות הרחוקים מהשם ותורתו ואין אשמתם גדולה כל כך במה שאינם כובשים יצרם הבוער כאש להבה מפני פחד השם המבין ומביט אל כל מעשיים כאשמת כל הקרב הקרב אל השם מקור ביטוי זה במדבר פרק יז' פסוק (כח) כֹּל הַקָּרֵב הַקָּרֵב אֶל מִשְׁכַּן יְהֹוָה יָמוּת הַאִם תַּמְנוּ לִגְוֹעַ: שמשמעו בהוראת השם לבני ישראל נצטוו הכוהנים העובדים במשכן לגור סביב למשכן העדות במדבר ולשמור על קדושת המקום שלא לתת לזר להיכנס ואומר להם הקדוש ברוך הוא על ידי משה שהם יישאו על אחריותם את אשמת מותו של אדם הנכנס לבית המקדש מחוסר ידע ועל כך אומרים בני ישראל אל משה "כל הקרב הקרב אל משכן השם ימות האם תמנו לגוע". ואל תורתו ועבודתו וכמו שאמרו רבותינו זיכרונם לברכה (תלמוד מסכת חגיגה דף טו' עמוד א' לפי גירסת העין יעקב) גבי מדובר בארבעה שנכנסו לפרדס ואחד מהם היה שנקרא "אחר" או "אחד" ושמו אלישע בן אבויה. והוא שמע בת קל משמים האומרת את הפסוק בירמיה פרק ג' פסוק (יד) שׁוּבוּ בָנִים שׁוֹבָבִים נְאֻם יְהֹוָה כִּי אָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָכֶם וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶחָד מֵעִיר וּשְׁנַיִם מִמִּשְׁפָּחָה וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם צִיּוֹן: "שובו בנים שובבים" חוץ מאחר אחד שידע בכבודי וכו' כי גדולתו הייתה לפני שיצא לתרבות רעה מן המפורסמות. ולכן אמרו רבותינו זיכרונם לברכה בתלמוד מסכת בבא מציעא דף לג' עמוד ב' על עמי הארץ שזדונות נעשו להם כשגגות. דרש רבי יהודה בר אילעאי מאי דכתיב (ישעיה פרק נח' פסוק (א) קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם: הגד לעמי פשעם אלו תלמידי חכמים ששגגות נעשות להם כזדונות ולבית יעקב חטאתם אלו עמי הארץ שזדונות נעשות להם כשגגות. והיינו כי ממך הבינוני נדרש יותר מאשר אדם רגיל וממך נדרשת מלחמה לפחות לפי ערכו של האיש הפשוט.

משום שאתה הבינוני:

א. יודע ספר.

ב. מחזיק בתורת השם

ג. קרבת אלוהים יחפוץ.

אם יודע ספר אתה וקובע עיתים לתורה ומתנהג לפי ידיעותיך את האור הנפלא של התורה ואם אתה ממחזיקי תורת השם על ידי מעשה הצדקה לאחזקת לומדי תורה או שאתה מתפלל כל היום כולו וחפץ הינך להיות מקורב למלך כל היום. בוודאי שחובה עליך להתנהג לפחות כפי שנדרש מאיש הפשוט מבחינת המלחמה הנדרשת ממנו. והעדר העבודה לחסרון יחשב.

 

סיכום הפרק

 

עצה נוספת לטמטום הלב והיא עצת המשנה "הוי שפל רוח בפני כל האדם". וזה יתבאר על ידי משנה אחרת "אל תדין את חברך עד שתגיע למקומו", שמקומו גורם לו לחטוא ואילו אתה הבינוני אין מקומך כמקומו.

אמנם גם לחוטא אין התנצלות ואין הוא יכול לברוח מאחריות ולהאשים את מקומו, אך באמת נדרשת ממנו מלחמה קשה מאד.

והבינוני צריך לבחון את עצמו האם הוא נלחם כערך מלחמתו הנדרשת של החוטא. ובפרט שמהבינוני נדרש יותר.

וכך כותב רבנו הזקן:

עוד ישים אל לבו לקיים מאמר רבותינו זיכרונם לברכה "והוי שפל רוח בפני כל האדם" אפילו קל שבקלים. על פי מאמר רבותינו זיכרונם לברכה "אל תדיין את חברך עד שתגיע למקומו" כי מקומו גורם לו לחטוא.

ולשקול ולבחון עצמו אם הוא עובד השם בבחינת מלחמה עצומה כזו בבחינת "ועשה טוב" וב"סור מרע" לפי ערכו.

 

סיפור חסידי לפרק

 

מספרים שפעם אברך חסידי לאחר נישואיו בקשה ממנו אשתו שיתלווה אליה כדי לרכוש מיטות לחדר המיטות.

האברך לא כל כך היה מונח בענייני העולם הזה, ובוודאי שבתור חסיד לא הפריע לו איזה מיטה הוא מניח את ראשו אך משום "שלום בית" הסכים ללוות את אשתו לחנות רהיטים.

הם נכנסו לחנות ושם היה אולם תצוגה של מיטות מעץ בסוגים שונים ובעיצובים שונים. הזוג שאל את המוכר למחירם של זוג מיטות והמוכר הציג מיטות שונות מהיקר אל הזול ביותר שמחירם נע בין אלפיים רובל לחמשת אלפים רובל.

כששמעו את המחיר הם התנצלו שזה למעלה מהתקציב העומד לרשותם ופנו לצאת.

המוכר הציע להם לראות את האולם השני ששם יש מיטות בזול יותר, והם עברו בשמחה לאולם השני. שם התגלו אותן המיטות שהיו באולם הראשון אלא שכל אחת היה בה חיסרון קל ולא מורגש, כאן שריטה קלה בעץ וכאן חוט קטן נשאר לא תפור. חסרונות ממש קלים.

הזוג התעניין במחיר המיטות סוג ב' אלו, ונענו שכאן יורד המחיר בחמישים אחוז כלומר מחירם נע בין אלף רובל לאלפים וחמש מאות. אך עדיין זה למעלה מהתקציב שלהם.

המוכר מציע הצעה נוספת אם כך באו לקומה שניה שם יש אולם תצוגה של מיטות זולות יותר. והם עלו בשמחה אחריו.

כאן מציג המוכר את המיטות שבאולם זה והמחיר נע בין חמש מאות רובל לאלף.

והאברך שואל בחשש אולי גם כאן יש לכם סוג ב'.

והמוכר משיב כן באו אחרי.

הם הגיעו לאולם התצוגה של סוג ב' בקומה השנייה. וכאן נראו מיטות ממש עם חסרונות רבים. כאן שבור רגל וכאן הצבע לא תואם ושם התפירה עקומה.

האברך שואל מה מחיר המיטות האם גם כאן המחיר הוא חמישים אחוז פחות?

והמוכר משיב לא כאן הנחה ניתנת רק עשר אחוז ממחיר המיטה.

האברך מתפלא ושואל: אינני מבין כאן החסרונות במיטות כל כך גדולים שהיה צריך להוריד את מחירם בחמישים אחוז ושם למטה החסרונות כל כך לא ניכרים שהיו צריכים להוריד את המחיר בעשר אחוז בלבד ואילו הפוך אתה אומר, מדוע?

המוכר מסביר הלא תבין כשהמיטה מהודרת כל חסרון ואפילו הקטן ביותר מוריד לגמרי את המחיר אבל כשהמיטה מלאה חסרונות עוד חסרון כבר לא מעלה ולא מוריד.

אהה אומר החסיד עכשיו יש לי משל נפלא להסביר את דברי התניא בפרק ל' כשהאדם בעל חסרונות רבים אינו ניכר חסרון נוסף. אבל מהבינוני נדרש יותר כי כל חסרון אפילו הקל שבקלים ניכר ביותר. 

פרסום תגובה חדשה

test email