פרק ח בליקוטי אמרים – מירוק החטאים

מוצאי שבת י״ב אלול ה׳תשע״א
עניין המצוות קשור בזה, שנתאוה הקב”ה להיות לו ית’ דירה בתחתונים, ועלינו הוטלה המשימה להכין את הדירה, על ידי עבודת הבירורים, על ידי הפרדת הטוב מן הרע (=הקליפה) והעלאת ניצוצות הקדושה. עלינו לנקות את הדירה ב”סור מרע”, ולקשט אותה ב”ועשה טוב”. אם העבודה נעשית כדבעי – מה טוב! ואם לא – לפי גודל הפגם, כך היא רמת המירוק והזיכוך.
נרות

 

מאכל אסור

הקב”ה ברא נבראים כדי להיטיב להם, כי הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב, ולכן גם נתן לנו תורה ומצוות כדי להרבות לנו שכר. אם כן, מהו עניין העונש? בודאי הקב”ה אינו רוצה להעניש החוטאים כנקמה על מעשיהם הרעים, אלא כדי לנקות ולזכך את הנפש, שתוכל לקבל אלוקות.

 

עניין המצוות קשור בזה, שנתאוה הקב”ה להיות לו ית’ דירה בתחתונים, ועלינו הוטלה המשימה להכין את הדירה, על ידי עבודת הבירורים, על ידי הפרדת הטוב מן הרע (=הקליפה) והעלאת ניצוצות הקדושה. עלינו לנקות את הדירה ב”סור מרע”, ולקשט אותה ב”ועשה טוב”. אם העבודה נעשית כדבעי – מה טוב! ואם לא – לפי גודל הפגם, כך היא רמת המירוק והזיכוך. ולפי זה מתברר כפל המשמעות של המלים: מותר ואסור. שלפי המובן הפשוט, יש דברים שמותר להשתמש בהם באכילה ובהנאה וכיו”ב, ויש דברים שאסורים בכך. אך על פי פנימיות התורה, כל מה שמקבל חיותו מקליפת נוגה הוא מותר – שניתן להעלותו לקדושה. וכל מה שמקבל חיותו מג’ קליפות הטמאות הוא אסור (=קשור) – שקשור בג’ קליפות הטמאות, ואינו יכול להתברר ולהיפרד מהן. דהיינו, שלשת לבושי הנפש: מחשבה, דבור ומעשה, של מצוות לא תעשה כמו מאכלות וביאות אסורות, אסורים וקשורים בידי החיצונים לעולם, ואין הם יכולים להיחלץ מן הקשר לסטרא אחרא. כך שאם אדם אכל מאכל אסור, ח”ו, הוא שיך לשלש הקליפות הטמאות, וגם כשחזר בתשובה ונסלח לו, נשארו הקליפות בגופו עד ימות המשיח. עד שה’ יעביר את רוח הטומאה מן הארץ, ואז כללות החיות של העולם הזה שהיא קליפת נוגה תצא מטומאתה וחלאתה ותעלה לקדושה. דהיינו, בימות המשיח תתבטל קליפת נוגה, וממילא יתבטלו גם שלוש הקליפות הטמאות המקבלות חיותן ממנה. או עד שיעשה תשובה גדולה מאד באהבה רבה כרשפי אש מעומקא דלבא, כמו שלמדנו בפרק הקודם.

 

כלומר, בניגוד למאכלים מותרים שחיותם מקליפת נוגה, מאכלים אסורים חיותם מג’ קליפות הטמאות. עבודת הבירורים העלאת ניצוצות הקדושה שבמאכל אפשרית רק במאכלים המקבלים חיותם מקליפת נוגה. כאשר אדם אוכל מאכל מותר – לא מתוך תאוה אלא מתוך כוונה שהחיות האלוקית שבמאכל מחיה אותו, שהרי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, כי על כל מוצא פי ה’ (החיות האלוקית שבלחם) יחיה האדם (דברים ח ג) – ומעלהו לקדושה בתפילה ובלימוד תורה הרי זה מעין קרבן, ואין דבר יפה מזה. אמנם אם אכילתו היתה שלא לשם שמים, וחיות המאכל יורדת לקליפה, יש למאכל תיקון ואפשר להעלותו לה’ על ידי שלומד תורה ומתפלל בכח האכילה הזאת, מכיון שניתן במאכל זה הכח להיות כלי לקדושה; אם כי כל עוד לא נעשה באופן פעיל לשם שמים, הוא שייך לתחום הקליפה. לעומת זאת, אדם שאכל מאכל אסור, אינו יכול להעלותו לקדושה, כי חיות המאכל היא משלש הקליפות הטמאות הקשורים ואסורים בידי החיצונים. ואף אם אכל מאכל זה בשוגג, שלא ידע שהוא אסור, או אפילו שהיה זה באונס בניגוד לרצונו, ועל פי דין אינו זקוק לכפרה, שהרי אונס רחמנא פטריה (נדרים כז א. ועוד). יותר מזה, אפילו אם כוונת האכילה היתה לשם שמים, לעבוד את ה’ בכח האכילה, וגם אם למעשה הגשים את כוונתו והתפלל ולמד תורה בכח אכילה זו, אין זה יכול לעלות לקדושה. הוא אמנם השתמש בחיות האלוקית שבדבר האסור לשם שמים, אולם מכיון שאותה חיות אסורה בידי הקליפות, אין לה שום אפשרות לעלות לקדושה. ולא רק שחיות זו אינה עולה ומתלבשת באותיות התורה והתפילה, אלא שהתורה והתפילה יורדות לקליפות בשל כך. כלומר, מאחר שהחיות האלוקית שבדבר האסור מצומצמת ביותר ונבלעה בתוך הקליפה לגמרי, לא ניתן הכח למאכלות אסורות להיות כלים לקדושה, וכמו, למשל, שאין מקריבים חיה טמאה שאינה ראויה להיות קרבן, כי אינו יכול לעלות לרצון.

 

במאכלים אסורים נכללים גם מאכלים האסורים מדרבנן, בין אם חל עליהם “איסור גברא” ובין אם חל עליהם “איסור חפצא”, כי גם הם מקבלים חיותם מג’ קליפות הטמאות וגם חיותם קשורה ואסורה בידי החיצונים. אמנם כידוע, ספק דאורייתא לחומרא, דרבנן לקולא (עירובין ה ב. ועוד) – שפשוט שדברי תורה נעלים מדברי סופרים. אך יש גם חומרה מיוחדת באיסורים דרבנן, ששרשם נעלה מאד. ולכן אמרו חז”ל, שחמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה (משנה, סנדרין פ”ח ב; ועוד), וכל העובר על דברי סופרים חייב מיתה (עירובין כא ב), ואילו בעבירות על דברי תורה יש דרגות שונות של ענשים על פי גודל הפגם. זהו כחם של חז”ל, שחוללו שינוי מהותי במקור חיותו של המאכל – בעוד המאכל האסור מן התורה חיותו היא מג’ קליפות הטמאות מתחילת בריאתו, הרי שמאכל שנאסר על ידי חז”ל משנה את מקור חיותו מקליפת נוגה לשלש הקליפות הטמאות, כך שאי אפשר לאוכלו לשם שמים.

 

ומסביר אדמו”ר הזקן בליקוטי תורה את עניין חומרת דברי סופרים. העניין הוא שמצוות הם לבושים לנפש, דהיינו, המשכת סובב כל עלמין בממלא כל עלמין – המשכת אור המקיף הנעלה באור הפנימי, וזהו לבוש המקיף לגוף. אך שמירת הגוף והלבוש הוא על ידי בית – הוא בחינת תורה שבעל פה, ומיום שחרב בית המקדש אין לו להקב”ה בעולמו אלא ד’ אמות של הלכה, שהם כנגד בית המקדש שהוא בית. וכמו שכתוב: וכל בניך למודי ה’, ורב שלום בניך (ישעיה נד יג), אל תקרי בניך אלא בוניך  (ברכות סד א ועוד) כו’. שישראל הם הבונים את ההיכל, והיינו על ידי תורה שבעל פה. וכך הבית הוא התורה שבעל פה, שעניינה להחמיר חומרות ודקדוקי סופרים במצוות עשה ולא תעשה, מגן ללבושים הם המצוות, שהחיצונים לא יינקו מהם. ועל זה אמרו חז”ל: ערבים עלי דברי דודיך (הם דברי סופרים) יותר מיינה של תורה (עבודה זרה לה א) – כי דברי סופרים הם עיקר הסייג והשמירה לדברי תורה. שזהו בחינת “גבורות עליונות” מבחינת “חכמה עילאה”, שמהם נעשה החותם והחומה, שלא תהיה יניקת החיצונים מהמצוה ואור הרצון העליון הנמשך על ידה. דברי סופרים אלה הם דברי אלוקים חיים, דבר ה’ אשר שם בפיהם – אני המשנה המדברת בפיך (ראה ליקוטי תורה פרשת ואתחנן עמ’ י).

 

יצר הרע

הקב”ה ברא בעולמו מזיקים רוחניים המכונים: יצר הרע או שדים. ויש שני סוגי שדים:

א. שד משדין יהודיין יצר הרע של יהודים המתאוה לדברים מותרים מצד נפשו הבהמית שמקליפת נוגה, אך אינו רוצה לעשות דבר אסור.

ב. שד משדין נוכריין הכח המתאוה לדברים אסורים, הוא יצר הרע של אומות העולם, מאחר שנפשם מג’ קליפות הטמאות.

 

למעשה נשמת היהודי, היא נפשו האלוקית, שואפת לעלות למעלה ולהידבק במקור חוצבה באלקים חיים על ידי קיום תורה ומצוות, דוגמת האש שעולה תמיד למעלה, כי נר ה’ נשמת אדם (משלי כ כז). נשמות עם ישראל הקרויים אדם דומות לאור נר. וכמו שהנר מתנענע תמיד למעלה, כי בטבעו חפץ להיפרד מן הפתילה ולהידבק בשרשו למעלה ביסוד האש הכללי שתחת גלגל הירח, כך נשמת כל אחד מישראל חפצה ורצונה להיות דבוקה בשרשה ומקורה בחיי החיים ב”ה (ראה פרק י”ט). יהודי מטבעו אינו רוצה ואינו יכול להיות נפרד מאלוקות. אלא שהוא נמשך לתאוות, אבל רק לדברים המותרים, מכיון שהדברים המותרים אינם מנתקים אותו מה’, כי יש להם תיקון, ותמיד הוא יכול להעלותם לקדושה בשובו לעבודת ה’. ובאמת לעולם לא ירצה לעשות דבר אסור, אלא אם כן נכנסה בו רוח שטות. [ואומר הרבי מה”מ שעם ישראל מצד עצמם אינם שייכים כלל וכלל לעניין החטא, וכל העניין של חטאי עם ישראל, ואפילו חטא העגל, נובע מחסדו הגדול של ה’, שרוצה להביא את עם ישראל לעליה גדולה ביותר, שלמעלה מצד עצמם; לכן עלילה נתלה בו, ונעשית ירידה לפי שעה, על דרך מה שנאמר: ברגע קטן עזבתיך (ישעיה נד ז). עניין החטא הוא רק בחיצוניות ורק למראה עינים כדי להביא את העליה שלא בערך, ולא רק עליה לרגע קטן כנגד רגע קטן עזבתיך, אלא עליה נצחית, שאין אחריה הפסק כלל (על פי דבר מלכות פ’ כי תשא)].       

 

יצר הרע הוא כח מתאוה תקיף, שמושך את האדם אחר בהמיות וחומריות. אמנם טבעו של היצר הרע של יהודי, כאמור, הוא לרצות ולהתאוות רק לדברים מותרים, אך הבעיה היא שכאשר הוא מושך את האדם לתאוות גשמיות, הוא גם מרחיק אותו מרוחניות, כי “תוקפא דגופא” גורם ל”חולשה דנשמתא”. ואם הוא יורד ונכשל בתאוה, הוא נכלל לפי שעה בג’ קליפות הטמאות. כך נטמאת נפשו הבהמית, ועל ידי זה הוא מתקלקל ונהיה גרוע יותר, ובמצב זה הוא מתחיל לקבל מ”שד משדין נוכראין”, ועלול לרצות לעבור על איסור. ולכן אנו אומרים בוידוי: על חטא שחטאנו לפניך ביצר הרע, שיהודי יכול להזמין לעצמו את היצר הרע של גוי. וכמו שאמר והזהיר רבנו יונה בספרו שערי תשובה – כדי שלא ליפול בשער אחד של איסור, על האדם להיזהר במאה שערי היתר. מאחר שלא קשה על ידי מחשבה, דבור ומעשה שלא לשם שמים להוליד שד, הבא מפנימיות האדם, ומתקשר אל האדם, כבן המתפרנס ממנו. “שד” זה יונק ממנו וגם הורס אותו, בדומה לפרזיט המשתוקק אל האדם, משום שהאדם הוא המקור היחיד לקיומו, ובעת ובעונה אחת הוא גם הורס אותו, שזה טבע קיומו להרוס את הצד השני.

 

ברור ופשוט שעבירה על דבר אסור היא עניין חמור, שד משדין נוכראין, שאסור בידי החיצוניים. מכל מקום, גם שד משדין יהודיין – אף שאין זה חטא ממש, שהרי זה דבר מותר – אך קודם שחזר לקדושה, קודם שהעלה את חיות המאכל לקדושה, גם הוא סטרא אחרא וקליפה. אם אכל לתאוה הוא סטרא אחרא מג’ קליפות הטמאות, ואם אכל סתם לא למלא תאוותו, אבל גם לא לשם שמים, הוא סטרא אחרא מקליפת נוגה. ואפילו לאחר שהעלה את חיות המאכל לקדושה בעבודת ה’ שלו, אין זה מנקה כליל את כתם הטומאה שכבר נדבקה בו בתחילה. עדיין נשאר בו רושם או מג’ קליפות הטמאות או מקליפת נוגה, מאחר שאותו מאכל נעשה דם ובשר מבשרו מיד, עוד טרם הספיק להתעכל, וגופו הספיק לספוג את הטומאה, שקיבל מהנאת העולם הזה. וכדי להעביר רושם זה של כתם הטומאה, צריך חיבוט הקבר, המנער אותו מאבק העבירה שבו.

 

חיבוט הקבר

חיבוט הקבר הוא ענש מיוחד המטהר את הגוף ואת הנפש, ממה שנדבק בו מטומאת קליפת נוגה ושדין יהודיין – טומאה שהגוף קיבל בשעה שנהנה מהעולם הזה, מאכילה ושתיה וכד’. כי בתענוגים גשמיים וחומריים אלה וכיוצא בהם, הנקראים חיזו דהאי עלמא, אף אם לא השקיע בהם את כחותיו הפנימיים, ולא היכו שרשים בגופו, והם רק בבחינת רשמים חולפים, נפשו קלטה והתרשמה מהם, וירדה והתדרדרה לחומריות וארציות בשל כך. והרושם שנשאר בנשמתו יצר מחיצה המפסקת בינו לבין אביו שבשמים בעולם הזה, ובצאת הנשמה מן הגוף מעכבים בעדה ליהנות מזיו השכינה בעולמות העליונים. על כן זקוק הגוף לחיבוט הקבר, המנער רושם זה, כמו שמנערים בגד שספג אבק על ידי חבטה כדי לנקותו. וכשהנשמה נקיה מכל אבק, ולא נשאר ממנה שמץ אהבה וחמדה לדברים חומריים וגשמיים, היא נהיית כלי קיבול לעונג העליון מזיו השכינה בעולם הנשמות שבגן עדן. 

 

עניין זה דומה להכנה לתפילה. שהתפילה היא סולם המוצב ארצה וראשו מגיע השמימה, וכפי ששמה מעיד עליה, תפילה מלשון התופל (מחבר ומדביק) כלי חרס – כי היא מקשרת את המטה עם המעלה, שהרי בתפילה עולה נשמת האדם למקור חוצבה באלקים חיים. לכן צריך הכנה לתפילה – אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש (ברכות ל ב) – כובד ראש הוא תשובה תתאה הקודמת לתפילה שהיא תשובה עילאה. היינו, חשבון נפש אמיתי, שיש בו הכנעת החומר, השפלת הרוח ושבירת לב האבן המבטלות את המחיצות בינו לה’, עד ששוכח מחיזו דהאי עלמא – ענייני העולם הזה, ומתבונן בגדולת ה’ וברוממותו מתוך שמחה, שעוז וחדוה במקומו (דברי הימים א טז כז). זהו עניינו של האין – הממוצע בין שני דברים הפכיים – התבטלות ושכחה מוחלטת מהמהות הקודמת. כי רק על ידי שיוצאים מעניין שנמצאים בו אפשר להיכנס לעניין אחר באמת. כששוכחים מענייני העולם, נכנסים לעבודת התפילה כדבעי. כמו כן, כששוכחים מענייני העולם הזה נעשים כלי מזוכך לקבל את העונג העליון בגן עדן.

 

פטורים מחיבוט הקבר: מי שלא נהנה מן העולם הזה, שבכל צורכי גופו וקיומו היתה כוונתו תמיד לשם שמים. מי שאוכל לקיים מצוות עונג שבת, וגם מי שנאלץ לאכול מותרות לצורך עבודת ה’, ולא כדי ליהנות מן העולם הזה, שאינו מרגיש שום טעם ותענוג מענייני העולם הזה באכילתו. כמו ר’ יהודה הנשיא שבשעת פטירתו זקף אצבעותיו לשמים ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה, ולא נהניתי מהעולם הזה אפילו באצבע קטנה (כתובות קד א), אף שר’ יהודה הנשיא היה עשיר כאנטונינוס שלא פסקו מעל שולחנם לא חזרת ולא קישות ולא צנון לא בימות החמה ולא בימות הגשמים (עבודה זרה יא א). אמנם רבי שהיה בתכלית העשירות לא הסתגף, אך לא נהנה לצורך עצמו כלל, מאחר שאכל לשם שמים. ואף שרבי היה נשיא וקדוש, עבודתו שיכת לכל אחד מאתנו, לכן נותן לנו אדמו”ר הזקן אותו כדוגמא.          

 

בספר היום יום יש עצה להינצל מחיבוט הקבר, על ידי אמירת אותיות התורה, תהלים כו’ בששית מעת לעת, היינו, ארבע שעות ליום (ז טבת, ה שבט).

 

דברים בטלים

חובתו של יהודי לדבר רק דברי תורה. דבור מותר, אף אם אין בו עוון ביטול תורה, אם לא נאמר לשם שמים, יש בו חיסרון, שאני לא נבראתי אלא לשמש את קוני. לכן כל פעולה שאינה לשם שמים פוגמת בנפשו ומטמאה אותה. ואפילו עם הארץ, שאינו יכול ללמוד תורה, ועוסק בדברים בטלים בהיתר, נעשה גס ומגושם יותר. אמנם בעולם הזה תשובה גדולה מאד מועילה למרק את החטא, אולם אם אדם הגיע לעולם הבא בלי לעשות תשובה, או שעשה רק תשובה תתאה, תשובה נכונה, אף שנסלח לו, נשארו בו קליפות. לכן זקוקה הנפש לגלגולה בכף הקלע, שעניינו ניתוק הנשמה מזכרונות בענייני העולם הזה, כדי לעקור הנאה בהמית מדברים בטלים ולטהר הנפש מטומאה זו שדבקה בה, שהיא אבקת קליפת נוגה, על ידי שמנערים את הנשמה מאותיות הדברים הבטלים שדבקו בה כניעור בגד מאבק שעליו.

 

ומסביר אדמו”ר הזקן בליקוטי תורה, שבעולם הבא, שיש בו מדרגות רבות המשתלשלות זו מזו מעילה לעלול מדריגה אחר מדריגה, וכמשל פרצוף שיש בו ראש, יד ורגל כו’, נמשך אור בבחינת ממלא כל עלמין, שנותן חיות בכל מדרגה לפי ערכה. שם כבר אי אפשר לעשות תשובה: ולכן המעשים ודיבורים ומחשבות נעשו לבושין צואים לעולם הבא, ואין יכול לפשוט אותם וכאלו קשור בשק, אם לא על ידי כף הקלע וכיוצא בזה להתיר ולהפקיע הקשר וכו’. מה שאין כן בעולם הזה שנמשך בו אור הסובב כל עלמין, כמו שכתוב: והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום – “אנכי מי שאנכי” – שהתורה והמצוות הן מבחינת ה”סובב כל עלמין”, ולכן דוקא היום בעולם הזה אפשר לברר ולהפריד הרע על ידי המשכה מבחינת ה”סובב כל עלמין” על ידי קיום תורה ומצוות ותשובה גדולה מאד (ליקוטי תורה פרשת ואתחנן עמ’ 8). זוהי תכלית ירידת הנשמות לעולם הזה להיות בבחינת בעל תשובה דמשכין ליה בחילא יתיר, ובמקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים יכולים לעמוד (ברכות לד ב). שהרי הנשמה קודם ירידתה לעולם הזה היתה בבחינת צדיק גמור, וירדה לעולם הזה להיות בחינת בעל תשובה בחילא יתיר, ולכן נצטוינו לאהוב את ה’ בכל מאדך… – בלי גבול, וזה, כאמור, שייך דוקא לעולם הזה שהוא בחינת סובב כל עלמין, דוקא היום – בעולם הזה לעשותם, כי בעולם הבא אין בחינת תשובה שיכולה להציל מכף הקלע (ראה ליקוטי תורה פרשת ואתחנן עמ’ ט).     

 

כמה אופנים לכף הקלע:

א. מקלעים, משליכים ומפילים את נשמת החוטא על ידי שני מלאכים שעומדים בשני קצות העולם, ומתלוצצים ממנו ומראים לו כאילו הוא עומד בעולם הזה, וחושב ומדבר ועושה כדרכו.

ב. בשעה שהנשמה חשה בתענוג הרוחני העליון מביאים אותה למצב כאילו היא לבושה בלבוש גשמי בעולם התחתון, דהיינו, מקלעים את הנשמה מעולמות הרוחניים לעולם הזה ותענוגיו הגשמיים, שאין להם שום יחס וערך לתענוגים הרוחניים שבעולם העליון. ולאחר שנטתה אל הגשמיות מפרידים אותה מהם ומצטערת על איבוד גופה, ואחר כך להיפך. כך שהיא מפרפרת בין שני העולמות, ואינה יכולה להשיג אף אחד מהם. 

[ג. יש גם מעין כף הקלע בעולם הזה, שמקלעים אדם מרצון ומחשבה אחת לרצון ומחשבה אחרת מקצה לקצה וזה גורם צער מופלג, שמטרתו לכפר על חטאיו ולעוררו לעשות תשובה].

 

בספר היום יום יש עצה להינצל מכף הקלע על ידי חזרה כל היום, כמה שיש ביכולתו, משניות, תניא ותהלים בעל פה (“היום יום” ז טבת).  

 

דבור אסור

העובר עבירה בדבור אסור, כמו ליצנות ולשון הרע, היונקים חיותם מג’ קליפות הטמאות, אין כך הקלע מספיק לטהרו מטומאתו, אלא רק גיהנם. גם הגיהנום נועד לצרף את הנפש, כדי שתוכל לקבל את העונג העליון של הזיו האלוקי, אלא שאם כף הקלע דומה לניעור בגד מאבק, הרי שגיהנום דומה לניקוי בגד מכתם ממש. אם עבירה נעשתה מתוך חמימות, ענשו גיהנום של אש (מצוות לא תעשה), ואם עבירה נעשתה מתוך קרירות, ענשו גיהנום של קרח – שלג (מצוות עשה). וכדאי לעבור את יסורי הגיהנום, כדי לזכות באור האלוקי שבגן עדן, כמו שנאמר לגבי אלישע בן אבויה, המכונה “אחר”, שהיה מורו של ר’ מאיר בעל הנס

 

גיהנום של שלג הוא ענש חמור יותר מגיהנום של אש, כי כמו שבחולי הגוף חום נמוך קשה מחום גבוה, שאז הוא נחלש ביותר. כך חולי הנפש של קרירות ואדישות קשה יותר מחולי הנפש של חמימות והתלהבות. ועוד, מי שמתלהב ומתלהט אחרי תענוגות העולם הזה, יש סיכוי שיתגבר על יצרו וישוב בתשובה שלימה. אך אם הוא חולה מחמת קרירותו ואדישותו המרפות את ידיו מלעסוק בתורה ומצוות, הסיכוי שישוב בתשובה קטן יותר. אדם קריר ואדיש תיקונו בגיהנום של שלג, דוגמת אדם קפוא, שמרפאים אותו על ידי שפשוף במים קרים של שלג.

 

[עניין גיהנם קשור בעובדה שה’ הוא אש אוכלה, כמו שכתוב: כי ה’ אלוקיך אש אוכלה הוא (דברים ד כד), שמשמעו, ה’ – תורה, ואלוקיך – מצוות. התורה והמצוות הן בבחינת מקיפים ובבחינת פנימיים, לכן יש בכוחן לכלות ולשרוף לגמרי את חומריות הנפש הבהמית וגסותה, כי היא מעלימה ומסתירה את אור ה’ אין סוף ברוך הוא, עד שהאדם נראה יש ודבר בפני עצמו. לכן הנפש הבהמית צריכה מירוק בגיהנם, אבל תלמיד חכם אין אור של גיהנם שולט בו, כי התורה והמצוות ממרקות את נפשו הבהמית מבית ומחוץ, ואז נגלה כבוד ה’ למטה ולמעלה (על פי תורה אור פ’ יתרו עמ’ סח)].   

 

חכמות חיצוניות

עם הארץ, שאינו יכול ללמוד, המדבר דברים בטלים, הרי דבריו הבטלים הם בהיתר, לכן ענשו וטיהורו בכף הקלע. אך מי שאינו עם הארץ, ואפשר לו לעסוק בדברי תורה ובמקום זה עוסק בדברים בטלים, ענשו משולש: כף הקלע על דברים בטלים, גיהנום של שלג על ביטול מצוות עשה, ועוד ענשים אחרים המיוחדים לעוון ביטול תורה, כשם שבלימוד תורה זוכה לשכר מיוחד.

 

ובכלל דברים בטלים הם החכמות החיצוניות: חשבון, תכונה, רפואה וכד’. ראוי לציין, כי כמו שכל חיות אלוקית משפיעה לקליפות מבחינת אחורים ולא ישירות, כך החכמות החיצוניות נמשכו לא מבחינת פנימיות החכמה העליונה אלא מבחינת האחוריים שלה, היא בחינת החכמה שנפלה לנוגה בשבירת הכלים. [כי חכמה, בינה ודעת – פנימיות החכמה – לא נפלו בשבירת הכלים אלא רק המדות – אחורים של החכמה, כמו שכתוב: ימותו ולא בחכמה (איוב ד כא)].

 

דהיינו, החכמה החיצונית – אמנם מקורה בקדושה, אלא שנפלה בשבירת הכלים באופן של “שבירה” ו”נפילה” ואפילו לא באופן של “ירידה” ו”צמצום”. לכן גם החיות האלוקית שבה, כביכול, נפולה ורצוצה, ונראית היפך ממה שהיתה בשרשה בקדושה. משל, למה הדבר דומה? לאנשים פשוטים ששמעו דברי חכמה מחכם גדול, ומכיון שלא היו כלים לקלוט את דבריו לא רק שלא הבינו כלום אלא הגיעו למסקנה הפוכה מכוונת דבריו. ולכן החכמה החיצונית מטמאת את החב”ד שבנפש האלוקית, וטומאתה גרועה מטומאת דברים בטלים, המטמאים רק את המדות. כי אם המוחין – חכמה, בינה ודעת – דומים לבגד חשוב, המדות – חג”ת נהי”ם – דומות לבגד פשוט. ועוד, אמנם כשמתעצמות מדות הנפש הבהמית, נחלשות המדות דקדושה, שהרי כשזה קם זה נופל, אולם השכל לא נפגם. וכשנטמאות רק המדות, גילוי אור המוחין יכול לתקן את הדבר, אולם כאשר נטמאים החב”ד שבנפשו, שהם מכלל עצמות הנפש, נטמא בעצם כל כללות נפשו, ותיקונו קשה! ובמיוחד שהטומאה הנמשכת על ידי לימוד חכמות חיצוניות – היא בחינת האור המקיף דטומאה, טומאה ששרשה הוא אבי אבות הטומאה. כך שבניגוד ללימוד חכמה דקדושה הפועל באדם ביטול המביאו לידי קיום תורה ומצוות, לימוד החכמות החיצוניות פועל באדם ישות והתנגדות לתורה ומצוות, ומעורר מדות רעות: גאוה, תאוה, כבוד, קנאה וכו’.

 

כשאדם לומד חכמות חיצוניות ומעמיד את העולם על חוקי הטבע והשכל האנושי, נחלשת אמונתו בה’ צור מחצבתו האמיתי, והוא נמשך לדברים טבעיים וארציים יותר ויותר. וכשעוסק בלימודים חיצוניים כמו מדעי הטבע ומתעמק בחוקי הטבע, הוא עשוי לטעות ולחשוב שהעולם ישות העומדת ברשות עצמה – שחוקי הטבע, כביכול, מפרידים את העולם מבוראו. ועל ידי זה מתרחק ממקורו האמיתי, שהוא חיי החיים, הקב”ה. מכאן שרק לכאורה רמת הנפש השכלית גבוהה מן הבהמית, אך למעשה, היא נמוכה ממנה. כי בניגוד לנפש הבהמית שהרע שבה גלוי לעין ואפשר להתגונן מפניו, הרע שבנפש השכלית נסתר ונעלם ולכן הוא מסוכן. הבעיות הנוצרות בעקבות לימוד חכמות חיצוניות הוא דבר גרוע יותר מן העבירות הנובעות ממדות רעות, כי הרבה יותר קל לכבוש מדות רעות מאשר להכניע הרגשת ישות, שהיא רע נעלם. והראיה, כשאבותינו נכנסו לארץ כבשו רק את ארצותיהן של שבע האומות, ששרשן משבע מדות דתהו ומשמשות סמל לשבע המדות הרעות, שגם הן נתהוו משבע מדות דתהו. ואילו את שלש האומות: קיני, קניזי וקדמוני הם אדום, מואב ועמון, שנתהוו מהמוחין דתהו: כתר, חכמה ובינה לא כבשו. שלש אומות אלה מסמלות את הרע הנעלם. הכתר הוא דרגת הרע הגבוהה ביותר, הם “אלופי אדום”, שעניינם פלא ומופלא. חכמה היא דרגת הרע של “מואב”, מלשון אב, ש”חכמה” נקרא אב. ובינה היא דרגת הרע של “עמון”, מלשון נועם – התענוג שיש בהתבוננות השכל. ואמנם כל אדם יכול לכבוש את את הרע שבמדות, אולם את הרע שבשכל רק יחידי סגולה יכולים לכבוש. רק בעלי נשמות גבוהות מסוגלים להבין באמת המוחלטת, שה’ הוא לבדו הוא ואין זולתו, לכן אין סכנה שיושפעו לרעה מלימוד חכמות חיצוניות. רק בעלי נשמות גבוהות מנצלים את החכמות החיצוניות להבנה עמוקה יותר בענייני אלוקות ובהבנת התורה והלכותיה; רק יחידי סגולה מתבוננים בגדולת ה’ בעולם לצורך עבודת ה’, או לצורך פרנסה בקלות, כדי לקיים תורה ומצוות בנחת ובשמחה. יחידי סגולה לומדים חכמות לשם שמים, דוגמת האוכל לשם שמים.         

 

דהיינו, מותר ללמוד חכמות חיצוניות רק לצורך פרנסה בריוח או כשיודע להשתמש בהם לעבודת ה’ או לתורתו, כדלהלן.

א. לפרנסה בריוח – קרדום לחתוך בו (כלי שהריוח בו גדול והפחת קטן), כשכוונתו והנאתו לא מן הקרדום אלא מהמטרה לחתוך בו – לעבוד את ה’.

ב. לעבודת ה’ – חכמי ישראל למדו חכמת התכונה להבין הלכות קידוש החודש. חכמי הסנהדרין היו בקיאים בענייני עבודה זרה. הרמב”ם למד חכמת הרפואה. הרמב”ן למד כמה חכמות. ובכולם ידעו להשתמש לעבודת ה’, ולא לצורך פרנסה. שידיעת הבריאה מסייעת לידיעת הבורא, וידיעת החכמות מסייעת לידיעת התורה, כמו הלכות שבת, עירובין, קידוש החודש וכו’. כך שיש אפשרות להשתמש בלימוד החכמות לשם שמים, וכמו האוכל לשם שמים, כאמור.

 

אף על פי כן, יש להיזהר בכך, כי אף הלומד לשם שמים ואפילו לצורך פרנסתו בלבד, קשה לו ביותר להעלות את זה לקדושה, שלא כמו במאכל המותר, שכל אחד יכול להעלותו לקדושה. וגם אין זה דומה לבעל מלאכה כמו סנדלר, חייט וכד’, שמלאכתו היא רק אמצעי לפרנסה ותו לא. כי הלומד חכמות חיצוניות, מכניס בלימוד את כל עצמותו ובמיוחד את שכלו, עד שהלימוד נעשה לו כתכלית, והשכל הופך בעיניו לכח עליון, שאין לו גבול וסוף. דבר זה יכול לפגוע בלומד, אף אם הוא לומד תורה ויודע תורה, כי, כאמור, לימוד החכמות החיצוניות עלול לפגוע במדת הביטול האמיתי שלו לנותן התורה, עד שאור התורה אינו מאיר בו, ושוכח את היעוד האמיתי שלו לעשות רצון ה’ בקיום תורה ומצוות.

 

אולם אנשים יחידי סגולה בעלי נשמות גבוהות כמו הרמב”ם והרמב”ן וסיעתן שהיו בביטול גמור בלימוד התורה, והיו מרכבה לאלוקות, יכלו להשתמש בזה לעבודת ה’ ממש, לא כאמצעי אלא כמטרה, ואפילו לא כאכילה לשם שמים, אלא כאכילה בשבת (שאין עבודת הבירורים בשבת). ומעוצם ביטולם לה’ היו מחוסנים מטומאת החכמה החיצונית, ולא סטו מהאמת שאין עוד מלבדו (דברים ד לה) (ראה ביאורי הרנ”ג על התניא, פרק ח).

 

לעומת זאת, כאמור, לאנשים רגילים לימוד חכמות חיצוניות מסוכן. ולכן מלכתחילה אסור ללמוד חכמות חיצוניות, אלא אם כן, הרבי – נשיא הדור ובעל נשמה כללית, שמכיר כל נשמה, נתן היתר מיוחד לכך, ומי שבכל אופן כבר למד צריך לנצל את זה לקדושה.

 

הרבי מלך המשיח שיל”ו מתנגד בחריפות ללמוד לימודי חול ובפרט באוניברסיטה, וכששאלוהו איך הוא עצמו למד באוניברסיטה ענה לכל אחד לפי רמתו.

לאשה פשוטה – אחרי שהתברר לי, שזה מסוכן כל כך כמו לקפוץ מקומה גבוהה, צריך להזהיר על כך, כי זוהי שאלת חיים ומות.

לבעל הבית – דוקא משום שלמדתי, ברור לי כמה צריך להיזהר מזה.

לתלמיד חכם – קודם כל צריך ללמוד את כל התורה כולה, ורק אחר כך אפשר ללמוד חכמות חיצוניות לשם שמים כדי להעלותם לקדושה.   

 

סיפור של מסירות נפש

ומספר הרבי, שבשנת תר”ע החליטה הממשלה הרוסית לכנס את “ועידת הרבנים” בחדש אדר, כדי לדון בהצעת חוק חדשה. הצעת החוק קובעת, שרבנים חייבים ללמוד חכמות חיצוניות, היינו, לימודים כלליים, ואם לא יעשו כן, לא יקבלו תעודת רבנות. גדולי ישראל, ובראשם הרבי הרש”ב, התקוממו מאוד נוכח גזרה קשה זו.

 

בעת פתיחת הועידה השתררה אוירה קשה, גדולי ישראל פחדו להביע דעתם, מה גם שנציגי הממשלה הודיעו לרבנים, כי סטוליפין, שר הפנים של רוסיה, איים שאם הרבנים לא יסכימו לקבל את החוק החדש, הוא יערוך פרעות ביהודים שברחבי רוסיה. הרבנים ידעו שסטוליפין הוא איש רשע ששונא יהודים ולא יקשה לו לממש את איומיו, על כן כמעט נעתרו לקבל את הגזרה הקשה. הרבי הרש”ב השתתף בועידה, ולפי בקשתו היה הדובר האחרון. לאחר שכל הרבנים סיימו את דבריהם הוא נעמד ואמר בהתרגשות אך בבטחון וללא חת: על כולכם לדעת שרק גופי היהודים נמצאים בגלות, אך לא נשמותיהם. ושום אדם בעולם לא יכול להיות בעל הבית על נשמות ישראל. כל הכח שלנו הוא כח התורה, לכן אסור לנו לקבל את הגזרה. לאחר שהרבי הרש”ב סיים את דבריו הוא התעלף. הדבר עודד כמה רבנים, שהתפעלו מעוז רוחו של הרבי הרש”ב, להצטרף לעמדתו, ולהתנגד בתוקף לקבלת הגזרה הקשה.

 

לאחר שהושבה רוחו של הרבי הרש”ב על ידי רופאים שהיו במקום, הוא נלקח לבית מלון. אולם טרם הספיק להתאושש, ובפתח חדרו הופיעו שני שוטרים ובידם צו מעצר לרבי הרש”ב כנקמה על דבריו. אם כי עסקנים המקורבים לשלטונות המירו בהשתדלותם את המאסר במעצר בית, וכך השוטרים שנשלחו לעצור את הרבי, נותרו במקום לשמור שהרבי לא יצא מחדרו שבמלון. לאחר השתדלויות נוספות התבטל גם עונש זה, והרבי הרש”ב שוחרר לביתו. והעיקר הוא, שלבסוף הגזרה, שחייבה רבנים ללמוד חכמות חיצוניות, גם היא בוטלה, כי אפילו הממשלה הרוסית לא יכלה לעמוד נגד עוז רוחו של הרבי הרש”ב. כי כשאדם פועל בשם ה’ כחותיו הטבעיים הופכים לכחות אלוקיים (תורת מנחם חי”ב עמ’ 95).  

פרסום תגובה חדשה

test email