פרק ו בליקוטי אמרים – מהות הקליפה

מוצאי שבת י״ב אלול ה׳תשע״א
כל מי שאין בו ביטול לה’, כל מי שאינו בטל למקורו, ויש לו הרגשה מוטעית שהוא “דבר נפרד בפני עצמו”, אינו נכלל בצד הקדושה, אלא בצד האחר, בסטרא אחרא, הנקראת קליפה, על שום שמכסה על האמת שה’ הוא חיי החיים שלנו, ושאין עוד מלבדו (דברים ד לה).
צבעים רבים

 

 

 

 

 

הנפש הבהמית כחותיה ולבושיה

זה לעומת זה עשה האלקים (קהלת ז יד) כחות הטומאה כנגד כחות הקדושה. ליהודי יש שתי נפשות המתנגדות זו לזו בניגוד גמור. הנפש האלוקית רוצה להעלות את האדם מעלה מעלה – רוח בני האדם העולה היא למעלה (קהלת ג כא). והנפש הבהמית רוצה להוריד את האדם מטה מטה – ורוח הבהמה היורדת היא למטה לארץ (קהלת ג כא).

 

כשם שיש עשר כחות דקדושה בנפש האלוקית, כך יש עשר כחות טומאה בנפש הבהמית. כחות הטומאה של הנפש הבהמית הם מקליפת נוגה המלובשת בדם האדם שכל ומדות ושלשה לבושים, שנבראו בשביל הבחירה החפשית. בניגוד לעשר כחות הנפש האלוקית הנקראים ספירות, שבהן כל כח כלול מחברו, כחות הנפש הבהמית נפרדים זה מזה ונקראים כתרין דמסאבותא כחות מסואבים, מלוכלכים וטמאים. שהרי הנפש הבהמית היא מקליפת נוגה, כאמור, וקליפת נוגה היא הממוצע בין הקדושה לשלש הקליפות הטמאות. וכמו בשלש הקליפות הטמאות, החיות הנמשכת לקליפת נוגה אינה חודרת לפנימיותה, אלא שורה עליה במקיף ככתר ועטרה. ולכן עשר כחות הנפש הבהמית נקראים: “כתרין דמסאבותא”. כוחות הטומאה הם בתוקף גדול שלמעלה מהשכל בדוגמת הכתר שלמעלה מהראש, מפני ששרשן הוא מעולם התוהו שקדם לעולם התיקון, והן בחינת רציות פשוטות ובלתי מודעות שממדרגת הכתר. לכן בנפש הבהמית שבלב קיימות שבע מדות רעות שמארבעה יסודות רעים מרגע שיצא האדם לאויר העולם. מדות כמו אהבה לענייני העולם ולחומר, שאין השכל מוליד אותן. השכל רק מוציאן מן הכח אל הפועל ומכוונן לפי ערכו; כך שקטן אוהב דברים פחותי ערך וגדול אוהב להשיג דברים יקרי ערך. העיקר בנפש הבהמית הוא המדות, ולכן משכנה בלב מקום המדות. בניגוד לנפש האלוקית, שהכחות הפנימיים שלה הם המוחין, שהם כלי לאלוקות, ולכן משכנה במוח, אם כי עצם הנפש האלוקית היא למעלה מן השכל.

 

כחות הנפש הבהמית מתגלים בשלשת לבושיה: מחשבה, דבור ומעשה, ונקראים לבושי מסאבו, והם כוללים כל עניין שאינו קדושה ולאו דוקא עבירות ממש, שכל דבר שאינו קדושה הוא בצד האחר סטרא אחרא, מאחר שיונק מבחינת האחוריים של הרצון האלוקי ומהוה את הקליפה. כל מה שהוא לא לשם שמים הוא בר חלוף, כלה ונפסד, הוא הבל ורעות רוח הבלא ותבירות רוחא או בקיצור תבירו דרוחא – ששובר את רוח האלקים שבנפש האלוקית, ומונע בעדה מלחדור אל האדם, אפילו אם הוא לומד תורה ועוסק במצוות. שכל המחשבות, דבורים ומעשים אשר לא לה’ המה, נמשכים מהיכלות הטומאה, וכשאדם עוסק בהם, הוא נעשה מרכבה להיכלות אלו, ובשל כך מושך עליו בגדים רוחניים צואים, שמפריעים לו להתקרב לכל דבר שבקדושה, ולכן על האדם להתרחק מהם.

 

לבושי הנפש הבהמית גרועים מן הנפש הבהמית עצמה, כי הם ממשיכים על הנפש טומאה יתירה, שעל ידם יכולים כחות הנפש הבהמית לרדת מטה מטה. מטה בקליפת נוגה שיש בה מדרגות רבות ושונות, ועוד יותר מטה עד שלש קליפות הטמאות.

 

מכאן שכל הבריאה נחלקת לשנים, צד הקדושה והצד שכנגד הוא הסטרא אחרא, שהיא הטומאה, וכאמור, זה כולל כל מה שאינו נכלל בקדושה. אין ממוצע בין קדושה לטומאה, אין מצב בינים! כי טוב יש רק אחד והוא הקב”ה, שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). מה שבטל אליו הוא טוב, ומה שאינו בטל אליו הוא רע. וכדי לדעת מהו הצד שכנגד, עלינו לדעת מהי קדושה.

 

צד הקדושה

בצד הקדושה נמצאים הנבראים, שבהם שורה ונמשכת, מאירה ומתגלה קדושת ה’ באור פנימי מבחינת “ממלא” או באור מקיף מבחינת “סובב”. ואין הקב”ה שורה אלא על דבר שבטל אליו. וכמו שאמרו חז”ל: כלי ריקן מחזיק, מלא אינו מחזיק (ברכות מ א, ועוד), רק מי שמחזיק עצמו לאין ואפס יכול להכיל את הקדושה האלוקית. ועוד אמרו חז”ל: כל אדם שיש בו גסות הרוח, אמר הקב”ה: אין אני והוא (ישות) יכולים לדור בעולם (סוטה ה א). דהיינו, הכלי להשראת השכינה הוא הביטול העצמי. ולפי אופן הביטול כן גודל ההשראה.

 

הביטול לה’ הוא יסוד לקיום מצות אחדות ה’, לדעת שה’ הוא המציאות היחידה, ושאין עוד מלבדו (דברים ד לה). ביטול לה’ מתוך ידיעה, שאני לא נבראתי אלא לשמש את קוני (על פי סוף מסכת קידושין, גרסת “מלאכת שלמה). ומתוך ידיעה ברורה, שהעולם בטל לה’. העולם הוא רק אמצעי לעבודת ה’, העולם נברא בשביל התורה ובשביל ישראל. ומי שמרגיש את עצמו “מציאות” ו”יש” ודבר נפרד, הוא עומד כאילו בסתירה לאחדות ה’, כאילו שיש עוד משהו ח”ו. ולכן, כאמור, רק מה שבטל לגמרי לה’, ה’ שוכן בו.

 

המלאכים העליונים שבעולם הבריאה מרגישים את מקור חיותם – האור האלוקי המהוה והמחיה אותם מאין ליש – לכן הם דבקים ומקושרים במקור חיותם בביטול תמידי בפועל ממש, דוגמת דגים במים, המרגישים שהמים הם מקור חיותם, ולכן אינם רוצים להיפרד מהמים, עד כדי כך שהדגים והמים נחשבים לדבר אחד בהלכה, שהדגים אינם חוצצים בטבילה. המלאכים מבינים שהבורא ית’ קדוש ומובדל ובלתי מובן ומושג, ומחמת השגתם זו הם מתבטלים ממציאותם ונשרפים, לכן הם נקראים “שרפים”, ועליהם נאמר שחייהם אינם חיים – אי הרגשת מציאות עצמם ודביקותם במקורם, אלו חייהם. הם חיים בעולם רוחני הנקרא עלמא דאתכסיא – שהוא עולם מכוסה ומוסתר מאתנו, ואין לנו בו השגה (אם כי רוב המלאכים הם בעולם היצירה, שהוא “עלמא דאתגליא”, שאמנם בטלים בביטול ה”יש”, אך מרגישים עצמם “מציאות”). בניגוד למלאכים העליונים, אנו חיים בעלמא דאתגליא – העולם הגשמי והחומרי המגולה, שאנו תופסים ומרגישים אותו בחושינו בבחינת ראיה ממש. אנו שוכני בתי חומר, נשמות בגופים, לכן דוקא להרגשת ישותנו ומציאותנו אנו קוראים חיים. אמנם גם אנו מאמינים בקב”ה, כי הוא מחוייב המציאות, אך איננו בטלים אליו במציאות בשל כך, כי הקב”ה הוא רק בבחינת שמיעה לגבינו. ואינה דומה שמיעה לראיה.

 

יש אמנם צדיקים מועטים בביטול תמידי כמלאכים. ולמעשה כל איש ישראל הוא בביטול בכח בהסתר ובהעלם בפנימיות נפשו, ולפעמים ניכר הדבר גם בחיצוניות בעשית רצון ה’.

 

כח הביטול עצמו מושרש בכח החכמה שבנפש האלוקית, מאחר שבחכמה מלובש אור אין סוף ברוך הוא, ונמצא בכח ובהעלם בכל יהודי למעלה מהטעם והשכל, שאין עצם כח החכמה נפגם מעשית עבירה. לכן כל יהודי הוא כלי להשראת והמשכת הקדושה. והעובדה שהביטול בכח אינו מונע יהודי מלעשות עבירה, הוא רק מפני הרוח שטות, שחושב שלמרות החטא הוא עדיין ביהדותו; ורק כשהוא עומד בנסיון, מתעוררים כחותיו הנעלמים בגלל אמונתו היסודית הטבועה בשרש נשמתו, עד שהוא מוכן למסור נפשו כדי לעמוד בנסיון. בעצם זוהי אהבה עצמית, כי הנפש האלוקית היא חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) ממש; וחלק מהעצם הוא כמו העצם, שעצם אינו מתחלק ואינו מתפשט. ואף שגשמיות העולם מסתירה ומעלימה מן הנשמה את האמת, רושם מזה נשאר ליהודי במסתרי נפשו, ולכן הנשמה, שמציאותה האמיתית היא מעל הטבע, מעל ענייני העולם הזה, מתגעגעת באופן תמידי למקור מחצבתה באלקים חיים.

 

מדרגות ובחינות בהשראת השכינה

בהשראת השכינה מדרגות ובחינות שונות. כל בי עשרה שכינתא שריא לעולם (סנהדרין לט א) עשרה מישראל שהם כנגד עשר ספירות דאצילות, המהוים ציור קומה שלמה, זוכים להשראת כללות אור אין סוף שבעשר ספירות דאצילות, ובפרט קדושה עליונה מחכמה עילאה ממש. השראה זו שיכת לכלל ישראל, מכיון שבמעמד של עשרה יהודים ביחד נוצרת מציאות חדשה של ציבור, וזה פועל את התגלות עצם הנשמה שלהם, שאז עומדת להם זכות הביטול בכח שיש בהם. לכן הם יכולים לומר “קדיש”, “קדושה” ו”ברכו”, ותפילתם מתקבלת תמיד, מפני היותם ציבור.

 

ומכיון שהשכינה שורה על כל עשרה מישראל, הנקראים עדה, אף שאינם עוסקים בתורה, יש לנצל זאת לשם שמים ואז שורה השכינה ביתר שאת ויתר עז. ומכיון שאפילו על עשרה רשעים שורה השכינה בבחינת מקיף, יש להיזהר מאד בכינוס של עשרה מישראל, שלא יהיה מושב לצים, שאין עלבון וקלון לשכינה גדול מזה ר”ל (ראה אגה”ק כג).

 

אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה, שכינה שורה עליו (אבות ג ו), ומתקיים בו ושכנתי בתוכם (שמות כה ח) – בתוך כל אחד ואחד מישראל. וכשהוא עוסק בתורה, הקב”ה יושב ושונה כנגדו, ועליו נאמר: בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבוא אליך וברכתיך (שמות כ כא). אמנם אין כח היחיד כעשרה, אולם נמשכת עליו קדושה מחכמתו יתברך; אם כי מבחינות נמוכות יותר, רק באור השיך לניצוץ נשמתו

 

ולמה זוכה היחיד שהשכינה תשרה עליו? משום שמבטל את כל ישותו ורצונותיו ועוסק בתורה, ובלימוד התורה מתגלה ביטולו לאלוקות הקיים בו בעצם מצד נשמתו. ולא עוד אלא שמתייגע לדעת ולהבין את רצון ה’, שזה למעלה מהתפילה בה משתלבים רצונותיו ובקשותיו.

 

הצד האחר

לעומת זה, כל מי שאין בו ביטול לה’, כל מי שאינו בטל למקורו, ויש לו הרגשה מוטעית שהוא “דבר נפרד בפני עצמו”, אינו נכלל בצד הקדושה, אלא בצד האחר, בסטרא אחרא, הנקראת קליפה, על שום שמכסה על האמת שה’ הוא חיי החיים שלנו, ושאין עוד מלבדו (דברים ד לה). הגויים, שאין להם ביטול לה’, אינם נכללים בצד הקדושה, אף אם ילמדו תורה ויקיימו מצוות, ואפילו אם יקיימו שבע המצוות, שהם חייבים בהן, שמצוות אלה קשורות עם ישוב העולם ולא עם השראת השכינה.

שרשם של הקליפות הוא גבוה מאד, במרכבה העליונה שחזה יחזקאל, שהיא מרכבה עליונה דקדושה, שבטלה לאלוקות בתכלית, וממנה נשתלשלו הקליפות הטמאות. שלש קליפות הטמאות מרומזות בביטויים: רוח סערה, ענן גדול ואש מתלקחת, וקליפת נוגה מרומזת בביטוי: ונוגה סביב לו (יחזקאל א ד).

 

[עניין שלש הקליפות מקביל לשלשת הקוים: ימין, שמאל ואמצע שבהן כלולות המדות (ענן, מים – חסד – המשכה, אש – גבורה – העלאה  ורוח – תפארת – איחוד ביניהם). ובספר “ראשית חכמה” מבאר ששלש הקליפות הן המדות: גאוה, עקשנות וכעס].  

 

הקליפות נוצרו משברי הכלים של עולם התוהו, ובעקבות מיעוט הירח וחטא אדם הראשון, שראשיתם והתחלתם נעוצה בצמצום הראשון. לקליפות נקצבת חיות על פי קו המידה מבחינת אחוריים דאחוריים, והחטאים מוסיפים לעמקי הקליפות תוספת יניקה ביתר שאת, כי הם ממשיכים להם יניקה מפנימיות השפע המלובש בכלים של עשר הספירות. שהחטא נוקב את הכלים של עשר הספירות ומוציא את האור שבתוכן לחיצונים, בדומה לנקיבת אבר שמוציא ממנו דם (ראה “דרך מצוותיך” עמ’ לח א). החטא גם מוריד את נשמת החוטא להיכלות הסטרא אחרא לקבל משם שפע לגופו, וגורם גם להורדת השכינה לקליפות, עד שהקב”ה נקרא מלך עלוב, ומלך אסור ברהטים, ואין לך עלבון גדול מזה (ראה איגרת התשובה פ”ז).  

 

כאמור, יש הבדל בין קליפת נוגה שמסביב לקדושה, שיש בה מעט אור, לבין שלש הקליפות הטמאות, שאין בהן טוב כלל. קליפת נוגה היא הממוצע שבין הקדושה לבין שלש הקליפות הטמאות ועל ידה נמשכת יניקת הקליפות הטמאות מן הקדושה, שיונקת מן הקדושה ומשפיעה לג’ קליפות הטמאות.

 

למעשה, בכל נברא כולל הקליפות יש חיות אלוקית, המהוה אותו מאין ליש, שהרי ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט ו). אולם הנבראים שמצד הסטרא אחרא, שאינם נכללים בצד הקדושה, אינם מקבלים חיותם מבחינת פנימיות הרצון וחפץ אמיתי, שהוא הקדושה ומהותה; אלא מבחינת אחוריים, כמאן דשדי בתר כתפוי – כמו מי שמשליך כלאחר כתפו מתנה מאולצת לשונאו, שמחזיר פניו ממנו משנאתו אותו, ולא נותנו לו בבחינת פנים בפנים. הסטרא אחרא אינה מקבלת חיותה בפנימיות הרצון העליון וחפץ אמיתי; ועוד שחיות זו יורדת ממצבה כפי שהיא למעלה ברבבות מדרגות מדרגה אחר מדרגה, והקדושה שבה מוסתרת ככל האפשר ואינה ניכרת במקבל. שאין ה’ חפץ בסטרא אחרא, להיפך היא תועבת ה’ אשר שנא (דברים יב לא). כל קיומה הוא בשביל הבחירה החפשית ובשביל מתן שכר וענש.

 

האור והחיות הניתנים לסטרא אחרא יורדים ממדרגה למדרגה ברבבות מדרגות ובארבעה אופנים:

א. בהשתלשלות העולמות כשלשלת טבעות שזורות זו בזו, כשרק החלק התחתון של הטבעת העליונה יורד להתחבר עם החלק העליון של הטבעת התחתונה.

ב. בדרך עילה ועלול ירידה ממדרגה למדרגה, כשכל מדרגה היא עילה למדרגה שתחתיה, כך שאין ערך ויחס בין מדרגה למדרגה.

ג. בצמצומים רבים מיעוט האור בתכלית. שהאין ערוך בין מדרגה למדרגה הוא גדול ועצום הרבה יותר מהערך והיחס שבין עילה ועלול.

ד. בצמצום בבחינת גלות הסתר החיות האלוקית על ידי צמצום נוסף ומיוחד, כדי שהחיות האלוקית המצומצמת תוכל להתאים עצמה, עד שתוכל להתלבש בדבר הנפרד בבחינת גלות, ולא יהיה ניכר שזוהי חיות אלוקית. בצמצום זה אין הנברא עושה את רצונו אלא את רצון המושל בו, עד כדי כך שבחיות הבאה מן הבורא מכעיסים אותו.

 

ולמעשה, הסטרא אחרא מקבלת את החיות האלוקית בשני אופנים:

א. על ידי ריבוי צמצומים והעלמת האור האלוקי, עד שלא ניכרת החיות האלוקית, ונשארת לקליפות חיות מזערית בלתי מורגשת, עד שנעשים נפרדים ומרגישים “ישות”.

ב. הסטרא אחרא יונקת מאור ה”מקיף”, אור ה”סובב”, שהוא אור נעלה כל כך, השוה ומשוה קטן וגדול, כי כל הנבראים וכל מעשיהם אינם תופסים שם מקום.  

 

בשלש הקליפות הטמאות האור האלוקי הוא בבחינת גלות, לכן אין בהן טוב כלל, ואין להן שום אפשרות לעלות לקדושה. הניצוץ האלוקי, הנמצא בכל נברא בהכרח כדי לקיימו, אף שמחיה אותן, אינו מורגש בתוכן, מפני שירד כל כך עד שנחשך לגמרי, עד שנעשה דוגמת חתיכה נעשית נבלה (שלחן ערוך, יורה דעה סצ”ט). אמנם גם בקליפת נוגה אין הרגש אלוקי, אך אפשר להופכה לקדושה.

 

העולם הזה, שנראה כמציאות נפרדת, נקרא עולם הקליפות וסטרא אחרא, מאחר שבכל העולם הזה ולא רק ברע שבו, אין רואים את החיות האלוקית, ואין רואים את הכוונה הפנימית שלמענה נברא העולם. בעולם הזה הקליפות מכסות על האמת כמו הקליפה המכסה על הפרי. הקליפות מכסות על העיקר, שאין עוד מלבדו (דברים ד לה). ומכיון שלקליפה יש נטיה לרע, מגיעים בעולם הזה למצבים ומעשים קשים ורעים והרשעים גוברים בו.

 

אולם למרות כל זה, כפי שמוסבר בהגהה, אור אין סוף מלא בארץ הלזו התחתונה, לפי שהוא מלובש בעשר ספירות דאצילות, המלובשות בעשר ספירות דבריאה, המלובשות בעשר ספירות דיצירה, המלובשות בעשר ספירות דעשיה הרוחנית, המלובשות בעולם הזה. היינו, שהחיות האלוקית המהוה ומחיה את העולם הזה, עולם העשיה התחתון, באה מהקדושה שבעולם העשיה הרוחני; כל עשר הספירות מתלבשות כולן במלכות דעשיה, והיא מחיה ומקיימת את העולם הזה. אלא שאין היא מאירה בגילוי רק בהעלם בפנימיות העולם, על כן אינה פועלת ביטול בנבראים.

 

המלחמה ברע

כוונת התורה היא להפריד את הטוב מן הרע בקליפת נוגה, ואז ממילא יתבטל כל הרע ויתגלה רק הטוב והקדושה. עבודתנו היא להפריד את הטוב מן הרע על ידי קיום תורה ומצוות, כולל חזרה בתשובה.

 

עבודת הצדיקים היא לברר את קליפת נוגה. אולם בכח בעלי תשובה לברר גם את שלש קליפות הטמאות שנפלו מטה מטה, ואפילו את הזדונות ששרשם בתהו. זהו כחה של תשובה שמביאה רפואה לעולם, על ידי שמגלה את אור האין סוף שלמעלה – את אור המקיף. כי כשמתגלה אור זה – הוא הרצון העליון, הכתר הכללי, ששם שרש האדם – הוא ממלא את הפגמים של החטא וגם מסמא את עיני החיצונים, כך שאינם יכולים לינוק עוד מן הקדושה (ראה “דרך מצוותיך” להצמח צדק עמ’ לח).

 

המלחמה בקליפות, הם החיצונים, היא מלחמה קשה ועצומה; כי מאחר שאין להם שום קיום זולת הטוב המובלע בהם שמחיה אותם, הם מוסרים נפשם כדי לחטוף ניצוצי קדושה, על ידי תחבולות להחטיא בני אדם; וכל שכן שמתאמצים ביותר שלא להוציא מהם מה שחטפו כבר. לעזרתנו במלחמה כנגדם באה ספירת המלכות, מקור נשמות ישראל הנקראת גם שכינה. זהו סוד גלות השכינה! לכל מקום שגלינו מפני חטאינו, שכינה עמנו. מצד אחד, השכינה משפיעה לקליפות חיות גדולה, ואמנם זהו צער גדול לשכינה, שמורידה חיות למקום שה’ שונא; אולם זוהי גם תחבולה נפלאה, שבעת ובעונה אחת שנותנת לחיצונים מבחינת אחוריים, היא מבררת גם את הניצוצות שנפלו בשבירת הכלים. כאשת חיל היא נותנת להם יניקה כפיתוי במטרה להאבידם. ומלחמתה נחושה ותמידית, שיורדת כל לילה לאחר חצות לברר בירורים, עד לנצחון המלחמה, שאז יתבטל כל הרע ויבולע המות לנצח – יתוקן פגם הלבנה, ואז יהיה אור הלבנה כאור החמה. עד שתהיה אשת חיל עטרת בעלה (משלי יב ד), ונקבה תסובב גבר (ירמיה לא כא), וכל הנשמות שסבלו עמה את צער המלחמה יתאחדו עמה בחדוה פרטית, יותר מכללות ישראל שלא סבלו כל כך בפרטות (ראה “דרך מצוותיך” להצמח צדק, עמ’ לא-לב).   

 

אמנם על פי אמונה פשוטה אין שום דבר נפרד מאלוקות, כי אין דבר שחוץ ממנו ית’; אף על פי כן, מצד מה שהנברא מרגיש, הוא נפרד. לכן כל דבר שהוא מותר (שאינו אסור) הוא בבחינת מציאות דבר. מצד עצמו הוא מנגד לאלוקות, אולם יש בו אפשרות לפעול בו ביטול ולהעלותו לקדושה, שאז יש מציאות אמיתית המגלה את ה’. אולם הקליפות הן בבחינת העדר המציאות; לכן עניין הקליפות אינו סותר את האחדות האלוקית. לקליפות אין מציאות כלל! רק בכח האין סוף להעמיד דבר שאינו מציאות כלל, אלא בבחינת דמיון בלבד שנראה למציאות. כי עניין הקליפות הוא בשביל הנסיון. הכוונה האלוקית שבקליפות אינה בנסיון עצמו, אלא בעמידה בנסיון. ומאחר שלנסיון מצד עצמו אין מציאות, כשאדם עומד בנסיון, הנסיון מתבטל לגמרי, ולא נשאר ממנו שום רושם. ובסופו של דבר, על ידי העמידה בנסיונות תושלם הכוונה העליונה, ויתגלה אור האין סוף (על פי הרבי הרש”ב המשך תער”ב ב תרפא).      

 

מי מקבל חיותו משלוש קליפות הטמאות?

משלש הקליפות הטמאות נמשכת חיות לגויים וכמוהם בעלי החיים הטמאים נפשותיהם וגופיהם. יוצאים מן הכלל הם חסידי אומות העולם, שמקבלים חיותם מקליפת נוגה. גם קיום וחיות המאכלות האסורות הוא מג’ קליפות הטמאות כולל מאכלים מן החי: טרפה, נבלה, חלב וכיו”ב (נוסף על בעלי החיים הטמאים, כאמור) וכולל מאכלים מן הצומח כמו טבל, ערלה וכלאי כרם (כשנוטעים כרם ענבים עם חטה ושעורה) החמורים מכלאים אחרים, ולכן אסורים גם בהנאה. אלה הם איסורי חפצא (ולא איסורי גברא דוגמת אוכל ביום הכיפורים, שאמנם אסור לאכול ביום הכיפורים, אך המאכל עצמו אינו אסור). כשהחפץ הוא אסור, משמעו, שקיומו וחיותו הוא משלש הקליפות הטמאות.

 

גם הקיום והחיות של המעשה, הדבור והמחשבה בשס”ה לא תעשה נמשכים מהקליפות הטמאות. היינו, לבושי הנפש הבהמית כשעושים עבירות, הם טמאים מהנפש הבהמית עצמה וגורמים לה ירידה.    

פרסום תגובה חדשה

test email