פרק ב בליקוטי אמרים – הנפש השנית

מוצאי שבת י״ב אלול ה׳תשע״א
הנשמה היא, כביכול, הקב”ה שנעשה “נברא” (יש). ומבחינה זו יהודי הוא הנברא היחידי שבמהותו ועצמותו הוא הקב”ה בעצמו, שהרי הנשמה היא בעצם הקב”ה, ורק בחיצוניותה היא “נברא”. יהודי הוא חלק מה’ ולא רק חלק מן העולם. ובעצם היהודי הוא מעל העולם.
חיות

 

 

הנפש האלוקית – חלק אלוקה ממעל ממש

מהותה של הנפש האלוקית, עצם נשמת היהודי שנמצאת רק ביהודי ולא בגוי, היא הנפש השנית. במהותה היא חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב), וכדי שלא יפרשו את המלים חלק אלוקה  ממעל (איוב לא ב) כמליצה או כגוזמא, מוסיף אדמו”ר הזקן את המלה ממש להדגיש, שזוהי בחינה הכי עליונה שאין למעלה ממנה, שאף העולמות העליונים והרוחניים והנבראים הנעלים והנבדלים ביותר, אין להם שום ערך ושום דמיון לנשמת היהודי. שהרי כל נברא הוא עליון רק לגבי נברא שמתחתיו, אך הוא תחתון לגבי נברא שמעליו, ומכל הנבראים: דומם, צומח, חי ומדבר, המדבר הוא בחיר הנבראים. ואף על פי כן הוא תחתון וזעיר כלפי צבא מעלה, שאין לשכלו ערך ודמיון ל”שכלים הנבדלים” הם המלאכים. לעומת זאת, היהודי נעלה באין ערוך לכל הנבראים כולל המלאכים, שרק נשמת היהודי היא חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) ממש ולא זיו והארה בלבד. 

 

הנפש הבהמית שמושרשת באדם משעת לידתו היא מהקליפה שנפלה בשבירת הכלים מעולם התהו, והנפש האלוקית שחודרת בפנימיותו מרגע היותו בן מצוה היא מעולם האצילות, הוא עולם התיקון. עולם התוהו קדם לעולם האצילות, לכן הנפש האלוקית נקראת הנפש השנית. הנפש האלוקית יורדת לעולם אחרי שירדה הנפש הבהמית לגוף, כדרך עולם התהו שקדם לעולם התיקון וכדרך הקליפה שקדמה לפרי.

 

לפני שהנפש האלוקית מתגלה ביהודי, היא נמצאת רק מעליו בבחינת “מקיף”, שאין היא חודרת לפנימיותו, לכן אין הוא חייב במצוות. ואילו הנפש הבהמית הטבעית, נפש החיים, שמצד הקליפה, המתלבשת ביהודי משנולד, משתכללת בינתים ונעשית כלי לקלוט את הנפש האלוקית. הנפש האלוקית יורדת לעולם כדי לתקן את הנפש הבהמית, ולולא הנפש הבהמית, לא היתה הנפש האלוקית יורדת לעולם, כי לעצמה אינה צריכה תיקון. וכשהנפש האלוקית מתגלה ביהודי נעשה כעין יחוד זכר ונקבה, שהיצר הטוב מברר את היצר הרע להיות “בכל לבבך” בשני יצריך. וזהו יחוד עץ החיים ועץ הדעת, וכעין התחברות השמות הוי”ה ואלקים יחד.

 

נשאלת השאלה: מדוע קדמה הנפש הבהמית, שכולה חשך ומתאוה לדברים גשמיים שהם כלים ונפסדים, לנפש האלוקית, שכולה אור ורוצה רק עניינים רוחניים – קדושה ואלוקות – הקשורים בחיי נצח?

התשובה נעוצה בעניין הבחירה החפשית. כי אילו הנפש האלוקית היתה שורה באדם מרגע שנולד, היתה הנפש האלוקית מולכת ומושלת באדם, החשך היה נדחה מאליו וממילא, והאדם היה חי בחיים רוחניים ונעלים, עד שלא היה מקום לבחירה החפשית, ועניין השכר וענש היה מתבטל. האדם שהוא “עולם קטן” נברא במתכונת העולם שהוא “אדם גדול” – ברישא חשוכא והדר נהורא (שבת עז ב), וכמו שכתוב: ויהי ערב ויהי בוקר (בראשית א ה), שהצמצום – החשך – קדם לגילוי אור ה”קו”, מקור חיות העולמות והנבראים. כך שהטבע הבהמי שבאדם, הנמשך לדברים חומריים כבהמה ממש, מושרש בו מיום היוולדו, ונעשה לו טבע שני, ורק בהתבגרו מתחילה לפעול בו הנפש האלוקית, ואז הם שני כחות שוים היכולים להילחם זה בזה. והתורה מייעצת לנו ומצוה אותנו ובחרת בחיים! (דברים ל יט).    

 

ואכן נשמת היהודי היא חלק מן הבורא, חלק מן העצם. שהרי מתוכיותו ומפנימיותו ללא הפסק וממוצע החדיר הבורא בנשמה חיות פנימית על ידי נפיחה – מאן דנפח מתוכיה נפח (זהר, אין בדפוסים שלנו). כמו שכתוב לגבי אדם הראשון, שהיה יציר כפיו של הקב”ה: ויפח באפיו נשמת חיים (בראשית ב ז), ולכן היה מזוכך מאד, וגופו קדוש הרבה יותר מגופו של משה רבינו ומגופו של רשב”י. ומכיון שנשמתו נשמה כללית, היא כוללת את כל נשמות ישראל. ולפיכך כל יהודי אומר בתפילתו ואתה נפחת בי (בברכת “אלקי נשמה”). וזהו יחודו של עם ישראל שנבראו בנפיחה, בניגוד לכל הנבראים כולל המלאכים שנבראו במאמרות, כנאמר: בדבר ה’ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם (תהלים לג ו). וכמו שכתוב בתחילת ספר בראשית: ויאמר אלקים בכל פרט בבריאה, שדבור הוא דבר חיצוני. אמנם גם עם ישראל נברא במאמר: נעשה אדם (בראשית א כו), אך נשמת היהודי נמשכה תחילה מבחינת פנימיות החיות והשפע האלוקי בנפיחה, ואחר כך ירדה בסתר המדרגה על ידי בחינת האותיות שבמאמר: נעשה אדם (בראשית א כו) בדבור. אמנם גם הדבור וגם הנפיחה יוצאים מהבל הבא מן הלב, אך באמירה אין צורך בכח וגבורה, והחיות הנמשכת לנבראים היא חיות חיצונית. לעומת זאת, על ידי הנפיחה הבאה ממקום עמוק ופנימי ממהותו ועצמותו של הקב”ה, נמשכת לנשמות חיות פנימית (ראה אגה”ת פ”ד). ואף כי הנשמה היא רק חלק מעצמות הבורא, חלק נפרד מאור האצילות, מפאת ירידתה למטה והתלבשותה בגוף – יש בה את כל התכונות שיש בשלם; כי כשתופסים בחלק מן העצם, תופסים בכולו. אם כן, מהותה ועצמותה של הנשמה הוא אלוקות ממש, שהתלבש ושוכן בתוך הגוף – הוא הממש המתאר את הגשמיות שבגשמיות. אך מאחר שהנשמה שירדה לעולם לא נפלה בדרך של ניתוק, אלא נמשכה מלמעלה דוגמת חבל הנמשך מלמעלה למטה, לעולם אין היא נפרדת ממקורה ממעל, הוא החלק הרוחני ביותר שבה, רוחניות שברוחניות, שלא התלבש בגוף [למעט במצב של “כרת”, ח”ו. ש”כרת” הוא ענש רוחני שנפשו נכרתת ונפרדת משרשה באלקים חיים. אם כי עצם הנפש אינו נכרת לעולם, לכן מי שעבר על איסור “כרת” יכול להוליד בן צדיק וגם יכול לעשות תשובה עילאה ויכופר לו]. וזוהי מעלת הנשמה, שעם היותה כה גבוהה פועלת היא בנמוך ביותר. זהו עוד פירוש למלים: ממעל ממש – שהנשמה שהיא “ממעל” שוכנת ב”ממש” הוא הגוף. 

 

כלומר, הנשמה היא, כביכול, הקב”ה שנעשה “נברא” (יש). ומבחינה זו יהודי הוא הנברא היחידי שבמהותו ועצמותו הוא הקב”ה בעצמו, שהרי הנשמה היא בעצם הקב”ה, ורק בחיצוניותה היא “נברא”. יהודי הוא חלק מה’ ולא רק חלק מן העולם. ובעצם היהודי הוא מעל העולם, לכן גם אינו נכלל באחד הסוגים: דומם, צומח, חי או מדבר. ומשום כך גם הפער שבין כל נברא, אפילו  אבן, לבין גוי, הוא הרבה יותר קטן מאשר הפער העצום שבין יהודי לגוי. ולכן גם יהודי הוא מאמין בן מאמין מעל לטעם ודעת, שחש בבורא כשם שחש בקיום עצמו.

 

משל המסביר את משל הנפיחה הוא המחשבה, שעניינה פנימי ביחס לדבור. המחשבה היא פנימיות הדבור. וזהו שנאמר: ישראל עלו במחשבה (ב”ר פרשה ה ד”ה: בראשית ברא אלוקים), שמחשבתם של ישראל קדמה לכל דבר (ב”ר פ”א ד) – קודם שנבראו ישראל נחקקה צורתם במחשבת ה’ ית’, כי אצלו העבר והעתיד אחד. ועוד שמדובר במחשבה מהמקום העליון והפנימי ביותר שבה, שהמחשבות הן זו למעלה מזו, ולכן נאמר: עלו במחשבה – היא “חכמה עילאה”. ומשום כך יש בכחם של ישראל לפעול המשכת הוי’ דלעילא בהוי’ דלתתא (הרבי, ספר המאמרים פ’ בלק ה’תשמ”ג). הנשמות הן העילה והסיבה לבריאת העולם, כי כשעלה לפניו יתברך התענוג מעבודת ישראל בקיום התורה ומצוות, התעורר הרצון לברוא את העולם, שהתענוג מעורר ומגלה את הרצון. כפירוש חז”ל הידוע על המלה בראשית בפסוק הראשון בתורה (מובא ברש”י בראשית א א), שהעולם נברא בשביל ב(שני) ראשית – בשביל ישראל שנקראים: ראשית תבואתו (ירמיהו ב ג) ובשביל התורה שנקראת: ראשית דרכו (משלי ח כב).

 

עולם מלשון “העלם” נברא בדבור בחיות חיצונית, ולכן הוא נראה נפרד מהבורא, כמו הדבור שנפרד מן המדבר, והוא בשביל זולתו. לעומת זאת, המחשבה היא צורך עצמי – כך ברא ה’ עולם, שכביכול נפרד ממנו, ואת עם ישראל ברא לצורך עצמו, לגלות אלוקות בעולם. שעל ידי הנשמות המלובשות בגוף בעולם הזה נשלמת תכלית הכוונה בבריאה (אם כי נשמות ישראל ירדו גם על ידי דבור, כאמור).

 

אם כן, נשמות ישראל נבראו במחשבה ובנפיחה. ומה בין “מחשבה” ל”נפיחה”? במחשבה מודגש עניין שרשה של “נשמת כל איש ישראל”, כפי שהיא למעלה. ואמנם יש גם נפיחה בבריאת הנשמה, שהרי נמשכה מבחינת פנימיות החיות. נוסף על כך, יש בנפיחה החדרת הנשמה לגוף, ובזה מודגשת מעלת הנשמה כפי שהיא מלובשת בגוף “הנפש השנית”.   

 

ועוד הוכחה שעם ישראל הם חלק מה’ היא היותם: בניםבנים למקום (אבות ג יד), שנשמות ישראל נמשכו מפנימיות מחשבתו יתברך, שהיא פנימיות חכמתו, בדומה לבן הנמשך ממוח האב. וכשם שאב ובן הם למעשה עצם אחד, כך קשר היהודי לה’ הוא עצמי ופנימי. באופן כללי הם נקראים: בני בכורי ישראל (שמות ד כב), ש”בכור” מעיד על חשיבות. ובאופן של פרטים: בנים אתם לה’ אלוקיכם (דברים יד א). משמע שכל אחד מעם ישראל מצד נשמתו הוא בבחינת בן בכור ולא סתם בן, ולכן יכול להגיע למעלות ומדרגות הגבוהות ביותר. אף שמצד גופם נשמות ישראל הם בבחינת עבדים, כמו שכתוב: כי לי בני ישראל עבדים (ויקרא כה נה), שצריכים לקבל עליהם עול מלכות שמים.   

 

אב משפיע לבנו מעצם כח חכמתו ושכלו באופן פנימי וגשמי, כך שמוליד באופן הדומה לו, עד שאפילו יפה כח הבן מכח האב (שבועות מח א ועוד); כי יתכן שהכחות העצמיים של האב היו נעלמים, ולא יצאו מעצם נפשו, ודוקא אצל הבן, שירש את כל כחות אביו, הם יצאו והתגלו. לעומת רב שמשפיע לתלמידו רק הארה בלבד מעצם כח שכלו, רק באופן חיצוני ורוחני, והתלמיד קולט את דברי הרב, רק אם כלי שכלו מוכשרים לכך. כך נשמות ישראל שנמשכו מפנימיות חכמתו יתברך הם חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) ממש, שהוא וחכמתו אחד. הוא המדע – הוא השכל, והוא היודע, והוא אף הידיעה עצמה. כלומר, המבין, כח ההבנה והדבר שמבינים הם דבר אחד אצל הקב”ה. דבר זה נשגב מבינתנו, שאין לנו השגה באלוקות – החקר אלוקה תמצא (איוב יא ז)? לא! מדוע? כי לא מחשבותי מחשבותיכם (ישעיה נה ח). אנו מבינים רק דברים שנמצאים בנו, ואצלנו, האדם והחכמה הם שני דברים נפרדים זה מזה. וכמובן, גם הדברים הנלמדים נפרדים מאתנו, שהרי בכל רגע מיתוספות לנו ידיעות חדשות.

 

נמצא שההבנה בהשגה האנושית בנויה על שלשה יסודות שונים ונפרדים זה מזה:

א. האדם עצמו (יודע) – נפש האדם.  

ב. שכל האדם (מדע), דהיינו כח ההבנה שלו, שאינו עצם נפשו.    

ג. הדבר שלומד (ידוע).

וכידוע דעת הרמב”ם, שאצל הקב”ה הכל אחד, שחכמת ה’ היא עצם אחד עם הקב”ה, הוא המדע והוא היודע כו’ (הלכות יסודי התורה ב י) – הוא ודעתו וחייו אחד מכל צד ופינה ובכל דרך יחוד. הוא אחד האמת, ואינו מורכב ח”ו מהרבה כחות, שהרי לכל מורכב יש מרכיב שהוא העילה הקודמת לו, ועוד שכל מורכב הוא מוגבל, ובכל דבר מוגבל יש חסרון; ואילו הקב”ה הוא שלם בתכלית השלימות, הוא פשוט בתכלית ומשולל כל ציור וגדר, ואין דבר שחוץ ממנו – אין עוד מלבדו (דברים ד לה). ועל ידי זה שהקב”ה מכיר את עצמו הוא מכיר גם את הנמצאים ממנו, כי הוא יתברך הסיבה לכל הנמצאים, ומפני שיודע עצמו יודע הכל (הלכות יסודי התורה ב י). לכן כשאומרים שהנשמה נמשכת מחכמתו יתברך, הכוונה היא, שהיא נמשכת ממנו יתברך ממש.

 

ההגהה עונה על השאלה, שנשאלה בחריפות רבה גם על ידי המהר”ל מפראג (בהקדמה לספר “גבורות ה’): איך אפשר לומר על ה’ שהוא ה”מדע”, הרי אפילו החכמה שהיא הכח הנעלה ביותר בנפש האדם, ולאו דוקא חכמת האדם אלא אפילו חכמת השכלים הנבדלים ואפילו מציאות החכמה בכללותה, אין לה שום ערך ויחס לה’ ית’. שהקב”ה פשוט בתכלית הפשיטות ומופשט מכל התארים וגבוה הרבה יותר מעל החכמה המוגדרת והמוגבלת, ונבדל ממנה; חכמתו ורצונו וכו’ הם פעולותיו, שאינן פועלות שינוי בעצמותו ומהותו; ומשום כך הוא נקרא “הקדוש ברוך הוא” ולא “השכל ברוך הוא” או “החכם ברוך הוא”.

 

אף על פי כן, מציין אדמו”ר הזקן שנכונה דעת הרמב”ם, שה’ הוא המדע. ואומר שדברי הרמב”ם אלה התקבלו אף על דעת המקובלים כמו הרמ”ק (ר’ משה קורדובירו) בספר ה”פרדס” שלו. ואף על דעת האר”י הקדוש, המבאר בתורתו מדרגות נעלות באלוקות למעלה מעלה מהחכמה שבעולם האצילות ואף לפני הצמצום, ועם זאת מקבל האר”י את דברי הרמב”ם עד חכמה דאצילות אך לא למעלה ממנה. כי מצד אחד, הפליג במעלת הקב”ה עוד יותר מהמקובלים שלפניו; שהרי לדבריו, הקב”ה נעלה למעלה עד אין קץ גם מסוג החכמה שבדברי הרמב”ם. ומצד שני, חידש את עניין “הצמצום הראשון” סילוק אורו הגדול על הצד כדי לברוא את העולמות.

 

ולפי זה גם דעת הרמב”ם וגם דעת המהר”ל מפראג נכונות. כל אחד מהם צודק מנקודת ראותו. כי דברי הרמב”ם אינם אמורים לגבי הקב”ה כפי שהוא “בעצם”. אלא לפי מה שחידש האר”י הקדוש, שגילה את “סוד הצמצום” – אור האין סוף ה”פשוט בתכלית” הצטמצם והגביל את עצמו בהרבה הגבלות עד שהתלבש בכלים דחב”ד דאצילות ביחוד גמור, ומאיר לעולמות דרך הכלים ועל ידם, בדוגמת אור המאיר דרך מסכים צבעוניים. ולהתלבשות זו מתייחס הרמב”ם באומרו, שהוא המדע והוא היודע. כי כשם שבכח ה’ ית’ להאיר ולגלות כחו עד בלי גבול, כך הוא יכול להעלים אורו הפשוט ולגלות את כח החכמה. לעומת זאת, המהר”ל מפראג מתייחס לאור האין סוף שלפני הצמצום, לבחינת האין סוף שלמעלה מאצילות, שגבוה גבוה לאין קץ ושיעור מבחינת חב”ד, עד ש”חכמה” נחשבת לבחינת “עשיה” אצלו ית’, ככתוב: כלם בחכמה עשית (תהלים קד כד) (עשית ולא חכמת או השכלת); שהרי לגבי הקב”ה אין הבדל בין המעלה הגבוהה ביותר (חכמה) לנמוכה ביותר (עשיה).

 

עניין הצמצום מעיד על תכלית שלימותו של הקב”ה, שכשם שיש לו כח בבלי גבול כך יש לו כח בגבול, כח להצטמצם; שכך עלה ברצונו – ברצונו הוא מגלה את כח הבלי גבול וברצונו הוא מגלה את כח הגבול, כי הוא שלימות הכל. עד שכח הגבול וכח הבלי גבול הם קוים שקולים, והקב”ה הוא למעלה משניהם. זהו סוד הצמצום שגילה לנו האריז”ל, שהקב”ה צמצם את עצמו בחכמה עילאה ביחוד גמור עד שהוא וחכמתו אחד.

 

[וכדי להבין את עניין כח הגבול שגם הוא בלי גבול, אפשר ללמוד ממשל של רב גדול שיכול ללמד לא רק תלמידי חכמים גדולים אלא גם תינוקות, דוגמת הבעל שם טוב שהיה נשיא דורו ועם זאת היה מלמד תינוקות. זהו ההבדל בין “הגבלה רצונית” ל”הגבלה כפויה והכרחית” – אדם שכלאו אותו בחדר הוא מוגבל בכפיה, לעומת אדם שהסתגר בחדרו מרצון, כדי להתרכז בלימודו, שהוא מוגבל מרצון ומבחירה, ותמיד הוא יכול לצאת מחדרו. כך הקב”ה, שהוא כל יכול – ברצונו מתגלה ב”בלי גבול” וברצונו מתגלה ב”גבול” – שיכול לצמצם עצמו בעולם האצילות, ויכול לצמצם עצמו בבית המקדש בין בדי הארון, ויכול לשכון בנפשו של כל יהודי וכד’. כי מי יאמר לו מה לעשות?]     

 

מכאן מתברר, מכיון שה”חכמה” היא הכלי בו מלובשת הארה מ”אין סוף ברוך הוא” שלמעלה מ”חכמה” – ראויה הנשמה הנמשכת מכלי זה להיקרא חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) ממש. ועוד ועיקר, שבחינת ה”יחידה” שבנשמה – הנמשכת מבחינה עליונה יותר, שלמעלה הרבה יותר מן החכמה, נקודת המוקד ואיחוד כל נשמות כל ישראל – בודאי ראויה להיקרא חלק אלוקה ממש. כי שם מתבטלים כאחד כלפי האחדות האלוקית, לאשתאבא (להתבטל) בגופא דמלכא. (לתוספת עיון בכל הנ”ל עיין בספר “דרך מצוותיך” לאדמו”ר הצמח צדק, במאמר: שרש מצות התפילה פרקים כה-ל).

 

 

רבבות מיני חילוקי מדרגות בנשמות

אף שכל נשמות ישראל נמשכו מאותו מקור, הוא החכמה העליונה, יש בהן מדרגות אין סוף. נשאלת השאלה, כיצד נתהוו ההבדלים העצומים והמהותיים במדרגות הנשמות אף על פי ששרשן אחד?

הדבר יובן על פי המשל לבן שיש לו הרבה אברים שונים זה מזה, שכולם נמשכו מאותו מקור מוח האב. ובפירוט, כמו שהבן, הנמשך ממוח האב, יש בו קומה שלימה (מבנה שלם) הכוללת את כל אברי הגוף, כך כלל נשמות ישראל משולים לגוף אחד גדול, שבו כלולים כל אברי הגוף [אדמו”ר הזקן מכנה את נשמות ישראל: אברי דשכינתא (אגרת הקודש לא)]. שכל הנשמות היו כלולות באדם הראשון, לפי שנשמת אדם הראשון היתה נשמה כללית, “קומה אחת שלימה” (מבנה שלם) שכללה את כל נשמות ישראל שבכל הדורות, שנתלו בכל אבריו מהראש עד הרגל.

 

אם מסתכלים על כל נשמות ישראל לאורך כל הדורות, הרי שנשמות האבות, נשמות גבוהות, הן בחינת ראש, מסוג נעלה ונשגב כל כך שלא בערך לנשמות שלנו; מאחר שהאלוקות האירה בהם בגלוי, ודביקותם והתקשרותם לה’ הגיעה לדרגה גבוהה ביותר, עד שאומרים: אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב. ואילו אנו – העקביים שברגלים – נשמות נמוכות שאין האלוקות מאירה בגילוי רק מעט מזעיר, כמו עקב האדם שמשולל חיות ורגש נפשי ושכלי. לכן האבות השרישו בכל עם ישראל יוצאי חלציהם אהבה טבעית המסותרת לה’; וגם נשמת משה רבינו, הרועה הנאמן, ממשיכה לכלל ישראל את הדעת בה’, את הכח לקשר את המחשבה בקשר אמיץ וחזק בה’. האבות ומשה רבינו הם הראש – שדומים לראש האדם, שבו נמצאים הכחות הנעלים שבנפש, והמוח – שהוא כלי נעלה, שמתאחד עם החיות הכללית והכחות הנעלים: שכל ומחשבה וכו’. כי עיקר השראת הנשמה היא במוח, ומהמוח מתפשטת לכל האברים, שכל אבר מקבל מהמוח כח וחיות הראוי לו.

 

בדומה לכך, בכל דור יש מהות אחת של הויה אחת, קומה שלימה, כשהנשמות הגבוהות הן ראשי אלפי ישראל, שהם הראש; ולעומתם, ההמון ועמי הארץ, הם הרגלים, שמצבם הירוד מעיד על נשמתם הנמוכה. ועוד, מכיון שלנשמה שלש מדרגות: נפש (מעשה), רוח (מדות) ונשמה (כחות השכל), שכל אחת כלולה משלשתן, יש הבדלים לא רק בדרגת נשמה, אלא גם בנשמות נמוכות שהן בבחינת נפש; דהיינו, גם בנפשות נמוכות השייכות יותר למעשה, ולא כל כך לשכל ורגש – גם בהן יש הבדלים, כי גם בהן יש נפשות השייכות לשכל שבמעשה או למעשה שבמעשה וכו’.

 

כלומר, כל הנשמות כולן מה”מדרגות” (מדרגה – לשון הקדש, שדרגתה נעלית) הגבוהות ביותר “ועד סוף כל דרגין” (דרגא – לשון התרגום, שהוא בבחינת אחוריים ללשון הקדש) הנמוכים ביותר, כולם ללא יוצא מן הכלל נמשכו מחכמה עילאה. בדומה לבן הנמשך מטיפת מוח האב. ומנין שהבן נמשך ממוח האב? –  כי המחשבה שבמוח משפיעה על הגוף, שיהיה ראוי להוליד; הטפה שבמוח האב מתגשמת כשעוברת בחוט השדרה והופכת לטפת זרע, שממנה נוצרים רמ”ח אברים. מטפה זו הכוללת את כל האברים באים גם האברים החשובים כמוח ולב וגם האברים הפחות חשובים כצפורנים. כלומר, כל האברים מקורם במוח האב.

 

החלוקה לאברים שונים נובעת מהשהייה בבטן האם, ששם יורדת הטפה ממדרגה למדרגה, ובכל ירידה חלה בה התגשמות נוספת, שמביאה להתפתחות וגילויים של אברים נוספים. בתחילה מתגלים האברים החשובים והעדינים יותר, ולאט לאט מתגשמים ומתפתחים האברים המגושמים יותר. וככל שהאבר מגושם יותר הוא זקוק לשהייה ממושכת יותר. כך הרגלים נמוכים מהידים וצפורני הרגלים נמוכים מצפורני הידים, אף שהטפה היא השרש לכולם. ולא שיש חלק בטפה שהוא שרש הראש וחלק אחר שהוא שרש הרגל וכו’, אלא שהשהייה מחוללת בהם שינויים, והשהייה של תשעה חודשים היא עבור הצפורנים. ואף על פי כן, חיות הצפורנים לא נותקה ממוח האב, והיא מיוחדת ביחוד נפלא במהותה ועצמותה הראשון. מכאן שכל האברים קשורים זה בזה לא רק כשהם בשרשם, אלא גם לאחר התפתחותם, שהרי הם ממשיכים לקבל את חיותם מן המוח.     

 

כך בנמשל – עם ישראל שנקראים: בנים למקום (אבות ג יד), שרש נשמותיהם הוא אחד – חכמה עילאה, והתהוות המדרגות השונות של נשמותיהם קשורה בהשתלשלות העולמות: אצילות, בריאה, יצירה ועשיה – שנשתלשלו כדי שיתהוה העולם הזה, וכדי שגם הנבראים שבעולם הזה הגשמי יוכלו לקבל את ההשפעה האלוקית ולהבינה ולהשיגה.

 

אצילות עולם שכולו אלוקות. שמדרגתו הכללית היא זיו והארה מהאור האלוקי האין סופי, הארה הקרובה לאור אין סוף. מלשון אצלו וסמוך לו, ומלשון האצלה שהוא חלק ממנו.

בריאה יש בו “הרגש”, אמנם הרגש שאין עוד מלבדו (דברים ד לה), אך זהו מעין “יש”, ומזה מתחילה הישות אפשרות המציאות, כפי ששמו מעיד עליו: בריאה, אלא שבריאה זו אינה בעלת צורה ותבנית.

יצירה בריאה בעלת צורה ותבנית, הרגשת ישות רק שהיא בביטול ביטול היש.

עשיה ישות פרטית ובהכרה.  

 

בכל עולם יש עשר ספירות: חכמה, בינה, דעת, חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד, יסוד ומלכות. (הסבר על הספירות ראה בפרק הבא).

 

ראשית ההשתלשלות היא בחכמה דאצילות וסופה במלכות דעשיה. וכמו שבשלשלת (שרשרת) כל הטבעות קשורות זו בזו, עד שאף הטבעת הנמוכה ביותר קשורה בטבעת הגבוהה ביותר, כך בסדר ההשתלשלות. וכפי ירידת חכמה דאצילות כן הוא ירידת הנשמה. שהנשמה ירדה לעולם לעשות את רצון ה’, שנתאוה שתהיה לו יתברך דירה בתחתונים. דרגת הנשמה תלויה במדת שהייתה בכל אחד מן העולמות: בריאה, יצירה ועשיה. תלוי אם ירדה בדרך של “מעבר” או בדרך של “התלבשות”. הנשמות שירדו למטה במעבר ישר מחכמה דאצילות הן “נשמות דאצילות”. ואילו הנשמות, שנמשכו למטה לאחר ירידת החכמה לעולמות בריאה, יצירה ועשיה, הן “נשמות דבריאה” או “נשמות דיצירה” או “נשמות דעשיה” על פי המקום שבו התגלתה הנשמה, לאחר שהייתה והתלבשותה בו. ועוד, שבכל עולם יש עשר ספירות. וכל “נשמה” כלולה מנפש, רוח ונשמה. כך שעל כל נשמה השפיעה הירידה באופן אחר, עד שיש מספר עצום של מדרגות בנשמות. הנשמות, שבתהליך הירידה עברו צמצומים גדולים יותר בכמות ובאיכות, התגשמו יותר. בדומה להתפתחות והתגלות האברים של העובר במשך תשעת החדשים במעי אמו. אך, כאמור, כל נשמות ישראל אף הנמוכות ביותר, שגם בהן יש רמות שונות של דרגות, יונקים חיותם האלוקית מראשי אלפי ישראל שבדורם, ובשל כך מיוחדים ביחוד נפלא במהותם ועצמותם הראשון היא חכמה עילאה. וכך הרגל ואפילו הצפורן, שחיותה מועטת ביותר, יונקות חיותן מן המוח, לכן אפילו קל שבקלים בעם ישראל מוסר נפשו על קידוש ה’, כי בכל נפש מישראל מאיר האור האלוקי. 

 

וכמו שכתוב בגמרא (נדה לא א): שלשה שותפין באדם: הקב”ה, אביו ואמו. אביו מזריע הלובן שממנו גידים ועצמות וצפורנים ומוח שבראש ולובן שבעין. אמו מזרעת אודם שממנו עור ובשר ושערות ושחור שבעין. והקב”ה נותן בו רוח ונשמה וקלסתר פנים וראית העין ושמיעת האוזן והילוך רגלים ובינה ושכל – מכאן שלצפורנים שיכות למוח.

 

ובקבלה (עץ חיים, שער החשמל): בסוד לבושים של אדם הראשון בגן עדן, שהיו צפורנים מבחינת מוח תבונה הרי שהצפורנים שיכות למוח. שתבונה היא חיצוניות הבינה, וכמו שהתבונה היא מעין לבוש לבינה, כך הצפורנים שהיו דבוקות לעור של אדם הראשון היו מעין לבוש לו. 

 

הרבי הריי”צ סיפר בהתוועדות חסידית בשמחת בית השואבה בשנת ה’תרנ”ה, על מורו הרשב”ץ שדיבר בהתרגשות מרובה על היחוד הנפלא הזה, שכל יהודי ויהודי אף הקל שבקלים מאוחד בחכמה העליונה, עד שנעשה מהות אחת עמה; וכפי שהתבטא הרשב”ץ בלשונו: “חכמה עילאה בשק שבו בשר, עצמות ודם רותח”, ובעקבות זה פרץ בבכי רב.

 

הידיעה שנשמותינו נשמות עם ישראל – באות מאותו מקור ושרש ומיוחדות ביחוד נפלא שאין כמוהו בחכמה עילאה, מגבירה את אהבת ישראל באהבה פנימית ומיוחדת, מעלה את ערכו של כל יהודי ומעצימה את הכבוד ההדדי שבין יהודי לחברו. ומבחינה אישית מחזקת את האתגר להתקרב לה’ ולהידבק בו.    

 

 

דביקה בתלמידי חכמים

על הפסוק: ולדבקה בו (דברים ל כ), אמרו חז”ל: כל הדבק בתלמיד חכם מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש (כתובות יא ב). כי תלמידי חכמים הם ראשי העם. ותלמיד חכם אין הכוונה לעילוי או גאון המצטיין בידע, אלא בצדיק, שנשמתו מבחינת חכמה דאצילות; ונקרא תלמיד על שם שמקבל מבחינת החכמה; שמתבטל במציאות לאור אין סוף ברוך הוא, ביטול נעלה המרומז במלה חכמה, שפירושה: כח מה. (מה = שום דבר), כח ה”אין”, כח הביטול ביטול גמור, כח שאינו ברור, ששואלים עליו מהו?

 

ובכל דור ודור יש צדיק יסוד עולם (משלי י כה), הוא נשיא הדור, והנשיא הוא הכל (רש”י לבמדבר כא כא). הוא הרבי – ראש בני ישראל. הוא משה רבינו שבדור, שיש התפשטות ממשה רבינו בכל דור. לכן אומרת הגמרא, שאם יש חולה יש לפנות לחכם שבעיר. לכן גם היו הולכים לצדיקים כמו רשב”י, רחב”ד וריב”ז כשלא ירדו גשמים, שידעו שהשפע והברכה באים דרך משה רבינו שבדור, וכל ההשפעות שבעולם עוברות דרך הראש. וכמו שמבית המקדש נמשכה קדושה לכל העולם. וכמו במשל אברי הגוף, שאפילו הצפורנים היונקים חיותם ממוח הבן, קשורים בשל כך לא רק למוח הבן אלא גם למוח האב, שמוח האב הוא שרשו ומהותו הראשון. ובכל זאת, לעולם לא תוכל הצפורן לנתק עצמה ממוח הבן, אף אם תטען שרצונה להיות דבוקה בשרשה ומקורה “הנפש” או “מוח האב”. כך עמי הארץ, שהם יהודים פשוטים, דבקים במוח שלהם, הוא הצדיק, התלמיד חכם העוסק בתורה – חכמה עילאה, וממנו יניקתם – צמיחתם וגדילתם, ואף חיותם – הרגש האלוקות שבפנימיות נשמתם המביא לאהבת ה’ ויראתו. ועל ידי זה הם קשורים לא רק בצדיק, אלא גם בשרשם ומהותם הראשון, הוא המוח שלמעלה, היא חכמה עילאה. שאין שום אפשרות להתקשר בקשר ישיר עם הקב”ה בלי ההתקשרות לצדיק ראש בני ישראל נשיא הדור, הוא בבחינת הראש והמוח, ונשמתו למטה מאירה בדיוק כמו שהיא למעלה בשרשה ומקורה, שכל מהותו גם למטה היא אלוקות. הוא הממוצע המחבר אותנו עם הקב”ה, אף ששרשו של כל יהודי הוא בעצמות הקב”ה. כי הצדיק פועל במקושרים אליו שהנר”ן (נפש, רוח ונשמה) שלהם יהיו קשורים ומיוחדים בשרשם שבחכמה עילאה, על ידי שמביא את שרש נשמותיהם מן ההעלם אל הגילוי. ואז לא רק הצדיק מקשר ביניהם לבין השכינה, אלא הם עצמם נעשים קשורים ומאוחדים ממש עם חכמה עילאה, עם השכינה.

 

כאמור, כל יהודי מקבל חיותו מהצדיקים תלמידי חכמים – ראשי אלפי ישראל. וב”כל יהודי” נכללים גם הפושעים והמורדים בצדיקים. אך בניגוד לדבקים בצדיקים – שיניקתם וחיותם מפנימיות הצדיק כמתנה מידיד בשמחה ובסבר פנים יפות – מקבלים הפושעים והמורדים בצדיקים את חיותם מבחינה חיצונית, מבחינת אחוריים. ומבחינת אחוריים משמע, הן מבחינת המקבל, שאינו מודע למקור ה”שפע”, וחושב שכל השפע שמגיע אליו הוא בבחינת כחי ועוצם ידי (דברים ח יז), והן מבחינת המשפיע, שכביכול מפנה פניו מן המקבל וזורק לו את ה”שפע” מאחורי גבו רק כדי לצאת ידי חובה. השפעה כזו נקרא אחור באחור – חיצוניות בחיצוניות, בניגוד להשפעה של פנים בפנים – פנימיות בפנימיות.

 

ולהעיר שהפושעים והמורדים בתלמידי חכמים אינם דוקא מי שמורד בה’ ובתורתו. הם יכולים להיות אוהבים את ה’ ואת התורה שלומדים, אלא שאינם דבקים בצדיק. חסרה אצלם בחינת הביטול אליו. ומזה נובע שעיקר רצונם הוא בחיים גשמיים, וגם את התורה והמצוות הם מקיימים לצורך עצמם ולהנאתם כדי לזכות בעולם הזה ובעולם הבא. מה שפנימי עבור הצדיק הוא חיצוני עבורם, ולכן גם ההשפעה שעוברת אליהם דרך הצדיק הן בגשמיות והן ברוחניות היא חיצונית.

 

 

צדיק יסוד עולם

צדיק – יסוד עולם הוא יחיד בדורו, שלא בערך נעלה מאנשי הדור, המורה דרך לכל אנשי הדור, כי הוא הממוצע המחבר בין הקב”ה לבין העולם. צדיקים אלה של כל הדורות, ובמיוחד הצדיקים של הדורות האחרונים, מכינים את העולם למשיח ולגאולה העתידה.

 

על צדיק שישנו בכל דור אנו למדים כבר בספר בראשית, כשהתורה מונה עשרה דורות מאדם עד נח ועוד עשרה דורות מנח עד אברהם, בכל פעם היא מציינת רק שם אחד, וכמו שנאמר בפרקי אבות (ה, ב).

 

צדיק הדור הוא מנהיג הדור שמדריכו ומנהלו, ועל פי התורה בכל דור יש רק מנהיג אחד כזה: דַּבָּר אחד לדור ולא שני דַּבָּרִים לדור (סנהדרין ח א, רש”י דברים ל”א ז). כלומר, יש מנהיג אחד לכל דור ואין שני מנהיגים לדור אחד.   

 

מנהיג הדור הוא נשיא הדור, השופט והיועץ של הדור, ובדרך כלל הוא גם נביא הדור אשר בחירתו ומינויו נעשים על ידי הקב”ה בלבד.

 

מאברהם אבינו עד משה רבינו שבעה דורות. כלומר, משה רבינו הוא השביעי מאברהם אבינו – כל השביעין חביבין! ולכן משה רבינו משלים את כל עבודת הצדיקים שלפניו, ומשום כך זכינו אנו וזכה משה רבינו – שגאל אותנו ממצרים באותות ומופתים וכו’ וכו’, ובעיקר זכינו לקבל תורה על ידו.

 

הרמב”ם כותב על משה שהוא הנבחר מכל מין האדם (פיה”מ סנהדרין פ’ חלק, היסוד הז’). משה רבינו הוא נשיא הדור, ונשיא הדור הוא ככל הדור משה הוא ישראל וישראל הם משה, הנשיא הוא הכל (רש”י חקת כ”א כ”א), והוא שקול כנגד כל ישראל (מכילתא, בשלח ט”ו), כי עצם נשמתו של כל אחד מישראל הוא ניצוץ מנשמתו של משה. וכדברי משה: שש מאות אלף רגלי העם אשר אנכי בקרבו (בהעלותך יא כא). דהיינו, מעלת משה רבינו היא שהוא נשמה דאצילות שהיא המדרגה הגבוהה ביותר. נשמתו כוללת את כל נשמות ישראל, להיותו הממוצע המחבר את כל ישראל לה’, ועל ידו הוא מעלה את כל הבריאה וההויה הקימת להיות כרצון ה’. שגם בהיותו למטה עומד הוא בדרגתו למעלה, משה משה – לא פסיק טעמא בגויהו – אין טעם מפסיק בין המלים. הוא הממוצע המחבר שיש בו משני הקצוות שאותם הוא מחבר, ובו הם מתחברים ואף מתאחדים. מצד אחד, הוא דבק בה’ – במהותו ועצמותו ית’. ומצד שני, הוא משקיע את כל נשמתו ועצמותו להשפיע על צאן מרעיתו כלל ישראל ומתאחד אתם בהיותו אוהב ישראל, ולכן בו ועל ידו הם מתאחדים כאחד – ישראל וקודשא בריך הוא כולא חד. וכמו שכתוב: ואנכי עומד בין ה’ וביניכם בעת ההיא להגיד לכם את דבר ה’ (דברים ה ה).

 

ולכן משה נקרא: איש האלוקים שפירושו על פי המדרש: א”ר אבין: מחציו ולמטה איש, מחציו ולמעלה האלוקים (דברים רבה, י”א ד), וההליכה אחרי משה היא כהליכה אחרי ה’, כדברי משה בפשטות: מי לה’ אלי (שמות ל”ב כ”ו), והאמונה במשה היא כאמונה בה’ כמו שכתוב: ויאמינו בה’ ובמשה עבדו (שמות י”ד ל”א), ולא נאמר: ויאמינו בה’ ויאמינו במשה – שהאמונה בה’ והאמונה במשה היא מציאות אחת. וכפירוש המכילתא: כל שישנו ב”ויאמינו במשה” ישנו ב”ויאמינו בה  (בשלח פ”ו). וכל שחסר לו באמונה במשה, חסר לו באמונה בה’.

 

משה רבינו – שכינה מדברת מגרונו, כשהוא אומר: ונתתי עשב בשדך לבהמתך (דברים יא טו), הוא אומר זאת בגוף ראשון, אף שהנותן הוא הקב”ה. וכלשון הזהר הקדוש: בריך אלקא דזכינא למשמע מלין מההוא דאתקרי רבן של נביאים, רבן דחכמים, רבן דמלאכי השרת, דקב”ה ושכינתיה מדבר על פומוי (זהר, פמחס רל”ב).

 

“אין דור שאין בו כמשה” (בראשית רבה פנ”ו ז) – אתפשטותא דמשה רבינו בכל דרא ודרא – מוכרח להיות משה בכל דור ודור שבו מתלבשת נשמת משה והחיים הרוחניים שלו נשארים נצחיים בעולם הזה הגשמי על ידי שהם מתלבשים בגוף של נשיא הדור שבכל דור ודור (ליקוטי שיחות כו עמ’ 7). שיורדין ניצוצין מנשמת משה רבינו ומתלבשים בגוף ונפש של צדיקי הדורות העומדים במקום משה רבינו ודבקים ומאוחדים בה’ כמוהו. ובהיותם חלק מן העולם הזה מחדירים הם בעולם את הביטול המוחלט לה’, ואת ההכרה שאין עוד מלבדו (דברים ד לה).

 

צדיק – יסוד עולם, שהוא צדיק הדור, מקבל גם את שמו של משה, ואמרו חז”ל: אין דור שאין בו כמשה, הוא משה רבינו של הדור, והוא הוא נשיא הדור, כשם שאברהם אבינו נקרא בשם נשיא אלוקים. נשיא הוא גם ראשי תיבות: ניצוץ של יעקב אבינו. והוא גם המשיח של הדור. וכמו דוד המלך המכונה: דוד מלכא משיחא, היינו, שנקרא משיח. וכך בכל דור יש אחד מזרע יהודה שהוא ראוי להיות משיח לישראל (ר”ע מברטנורא על מגילת רות, מקראות גדולות, במד’ עמ’ 479).

הרמב”ם מכנה את הצדיק – יסוד עולם: איש חכם וטוב.

 

האיש החכם המואס בעולם הוא יחיד בין רבים לא ימצא אלא אחד בדור מן הדורות וכל האנשים לא נמצאו אלא לשמש לו ולשמור שלא ישחת תיקון העולם. ומכיוון שלא יתכן שאיש אחד יעשה כל זה אפילו אם יאריך ימים כמו מתושלח, צריך שיהיו הרבה אנשים בעולם. ואכן בני אדם עושים הרבה דברים קשים ומסוכנים להרוויח כסף, ועושים ובונים דברים שאין באפשרותם להגיע אליהם וליהנות מהם, וכל זה הוללות וסכלות ושיגעון גמור, אך סיבת הדברים היא ליישב את העולם.

 

על כן נבראו ההמון ליישב את העולם, כאמור. וגם כדי לעשות חברה לחכמים. וכלשון הרמב”ם המצטט את דברי חז”ל: כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה על פי פרשנותם לפסוק בקהלת: כי זה כל האדם (יב יג). כלומר, תכלית הבריאה: איש חכם וטוב, שלם בחכמה ומעשה, יחיד בדורו, ושאר בני אדם נבראו לשמש לו (על פי הרמב”ם הקדמה למשנה, הוצאת הרב קוק, כרך יח עמ’ עב- פג).

 

ועוד נאמר בתלמוד על שלושה שנקראים על שמו של הקב”ה, והם – צדיקים, משיח וירושלים:

ואמר רבה א”ר יוחנן: עתידין צדיקים שנקראין על שמו של הקב”ה, שנא’ (ישעיה מג ז): כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו, יצרתיו אף עשיתיו. וא”ר שמואל בר נחמני, א”ר יוחנן: ג’ נקראו על שמו של הקב”ה, ואלו הן: צדיקים ומשיח וירושלים (בבא בתרא עה ב).

 

וזהו מה שאומר אדמו”ר הזקן בפרקנו: ובזה יובן מאמר רז”ל על פסוק ולדבקה בו (דברים ל כ) שכל הדבק בתלמידי חכמים מעלה עליו הכתוב כאילו נדבק בשכינה ממש כי על ידי דביקה בתלמידי חכמים קשורות נפש ונשמה של עמי הארץ ומיוחדות במהותן הראשון ושרשם שבחכמה עילאה שהוא ית’ וחכמתו אחד. שהרי הצדיקים דומים לבוראם – מה ה’ מחיה מתים אף צדיקים מחיים מתים ומה אצל הקב”ה העניין דהיה הווה ויהיה בשווה, כך אצל הצדיקים.

 

יותר מזה, מה ה’ בורא עולמות אף הצדיקים בוראים עולמות. בגלל דבקותם והתבטלותם מעומק ידיעתם את ה’, הם מגיעים לבחינת “אין”, ויודעים שהכל מה’ ית’ ודבקים בשרשם. הם מגיעים לדרגת ביטול גבוהה ביותר, עד שאין להם ישות משלהם. כל ישותם מיצגת את ה’ ודבריו.

 

ועל כן, מי שדבק בצדיק כדבק בשכינה, שעל ידו מתאחדים עם מהות ועצמות אור אין סוף ב”ה, כפי שהוא למעלה מהתלבשות וצמצום בספירת החכמה. כי צדיק יסוד עולם כמשה רבינו וכל צדיק יסוד עולם שבכל דור – דבק בבחינת עצם אחד ממש עם ה’, שאינו מציאות נפרדת לעצמו ח”ו כלל. צדיקים אלה הם בבחינת משכן, מקדש ומזבח לשכינה, הם מרכבתו של מקום. וכמו שאומר הרבי, שצדיק הדור הוא בבחינת מהותו ועצמותו ית’, כפי ששוכן ומתגלה בצדיק.

 

וזה כל העניין שהצדיק עומד בינינו ובין ה’ ומדבק עצמו בה’ ומתכלל באור האין סוף. שאז מתלבש, כביכול, הקב”ה בצדיק, ולכן נקרא בשם ה’; לא כדי להגביר ולשגב את ישותו, שהרי אין לו ישות כלל, אלא אדרבה לשבח את ביטולו המוחלט לה’ והתכללותו בו, שאין הוא הולך בכח הבשר ודם שלו אלא בכח הקב”ה שבו.

 

ולכן היטב אשר דרש ר’ עקיבא, את ה’ אלקיך תירא לרבות תלמידי חכמים, ותלמידי חכמים שכמותו ריבה, אשר כל יקר ראתה עינו בסודות גנזי התורה אשר ודאי ניצוץ ורוח משם הגדול היה בו על כן מי שירא ועובד עבודה לתלמידי חכמים כאילו עובד ה’העובד אותם ומשתחווה כנגדם עובד ה’ ממש כי דבר גדול דיבר דוד המלך ע”ה במה שאמר: “אני אמרתי אלוקים אתם”, ולא אמר: “כאלוקים” בכ”ף הדמיון אלא אלוקים ממש כביכול מעלת הצדיקים אף בעולם הזה להיות אלוקים ממש. כי הוא ציווה ויעמוד, הוא אמר ויהי, יגזר אומר ויקם לך, לו יהי כדבר ה’ כי הוא נמשל לאלוקים, כשם שהקב”ה גוזר גזרה ובידו לבטלה כן הצדיק הוא פי ה’ ממש (מתוך הספר “נשמת אדם” להרה”ק אהרון שמואל מקרעמניץ, נדפס לראשונה בשנת השע”א בהסכמת השל”ה הקדוש ובית דינו ורבינו אליהו בעל שם טוב, פרקים ו-ז).      

 

ועוד אפשר להסביר את עצמותו ומהותו של ה”צדיק יסוד עולם” גם על פי מה שכתוב בזוהר: ישראל אורייתא וקב”ה כולא חד, ומאחר שצדיק הדור כולל את נשמות כל בני ישראל, ולכן הוא שקול כנגד כל ישראל, הוא יכול לקשר את עם ישראל לקב”ה, כי הוא חד ממש עם הקב”ה. ומשום כך, יעקב אבינו שהקב”ה קראו א-ל, ומה שה’ הוא אלוקי אבות העולם: אלוקי אברהם, אלוקי יצחק ואלוקי יעקב, הוא משום שיש בהם גילוי אלוקות כבר בעולם הזה, עד שיכלו לברוא עולמות, ולכן נקרא ה’ אלוקי האלוקים. וכמו משה שהתורה מכנה אותו איש האלוקים ומשה שבכל דור, כל אחד מהם הוא הממוצע המחבר בין ה’ לעם ישראל. זהו תפקידו של כל “צדיק יסוד עולם” לחבר ולקשר את בני דורו עם הקב”ה, לא רק מצד הנשמה למעלה, אלא את כל המציאות של יהודי כנשמה בגוף.

 

מהותו ועצמותו של הצדיק יסוד עולם מתבררת גם מן העובדה שנשמתו היא נשמה דאצילות, ועולם האצילות כולו אלוקות, דאיהו וחיוהי חד. מה שאין כן העולמות בריאה, יצירה ועשייה. ובעולם העשייה הנמוך שבשלושת עולמות אלה יש עוד חלוקה של עולם העשייה העליון ועולם העשייה התחתון, ואנו נמצאים בעולם התחתון שאין תחתון למטה הימנו, ורק אנו שוכני ה”תחתונים” יכולים למלא רצונו של ה’, שנתאווה הקב”ה להיות לו ית’ דירה בתחתונים, רק בנו ועל ידינו יכול להתמלא ולהתממש רצון זה. ויעוד נפלא זה הוא תפקידנו וכל תכלית חיינו עלי אדמות. וחסד עשה הקב”ה עמנו ששלח לנו את הצדיקים שבכל דור לעזור, להדריך, לכוון, לחזק ולקשר בינינו לבין אבינו שבשמים, כי צדיקים אלה יש בהם אור וגילוי מאור האין סוף, ונשמתם מאירה בעולם הזה כמו בעולמות העליונים, כי עולם חסד יבנה (תהלים פט ג), וראה הקב”ה שבדין בלבד ובלעדי חסד זה, בלעדי המשכה זו מאור האין סוף בסדר ההשתלשלות, בלעדי הצדיק – יסוד עולם, אין העולם הזה יכול להתקיים.  

 

ולמה יש צורך בצדיק בכל דור, ולא מספיק צדיק אחד כזה לכל הדורות? למה, למשל, לא הספיק משה רבינו לקיום תכלית הבריאה והכוונה העליונה להיות לו יתברך דירה בתחתונים?

מכיון שבכל דור ודור יש גילויים של אורות חדשים, וצריך הכוונה חדשה המתאימה לאותו דור, עד שבגאולה האמיתית והשלימה על ידי משיח צדקנו יתגלה אור חדש ובשלימות, אור שיהיה למעלה מאור האין סוף שלפני הצמצום. והלוא עניין הצמצום שהקב”ה, כביכול, צמצם את עצמו לשם יצירת העולמות, לשם בריאת סדר ההשתלשלות הוא אך ורק בשביל הגילוי והמטרה והתכלית שנגיע לשלימות, ונהיה חד ממש עם קודשא בריך הוא בגלוי. ושלימות העניין יהיה לנשמות בגופים בתחיית המתים, לנשמות בגופים דווקא, ואדרבא, לעתיד לבוא הנשמה תהיה ניזונית מן הגוף. ואז גם יהיה ברור בגילוי ובפשיטות שאין עוד מלבדו (דברים ד לה), ה’ הוא הכל ואין מציאות אחרת – אין עוד! וכך תתקיים הנבואה: ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים, לא עוד אילו ידעתיו הייתיו אלא ידעתיו הייתיו, וכפי שמציין הרבי, כבר התחילה התקופה של ידעתיו הייתיו על ידי לימוד פנימיות התורה ובעיקר על ידי לימוד פנימיות התורה של נשיא הדור האחרון – משה רבינו של הדור האחרון – הרבי מלך המשיח שליט”א.  

 

זוהי גדולתו האינסופית של הקב”ה, שיכול לברוא נברא ממהותו ועצמותו, ברצותו הוא נפרד, כביכול, מן ה”יש הנברא” וברצותו הוא מחבר את ה”יש הנברא” עם ה”יש האמיתי”. הוא – אין סוף ברוך הוא – יכול לשכון בתוך החומר והגבול. כך למשל, הוא יכול לשכון בבית המקדש, אף שהשמים ושמי השמים לא יכלכלוהו כמאמר שלמה המלך בתפילתו הידועה, ואף שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו (בראשית רבא סח י)… כמו כן, הוא יכול לשכון באדם – בצדיק יסוד עולם. כי ברצותו הוא יכול לברוא עולם, שכביכול נפרד ממנו, וברצותו הוא יכול לחבר את ה”גבול” עם ה”בלי גבול”. שהרי הוא נושא הפכים, הוא נמנע הנמנעות וכל יכול. ומי יאמר לו מה תעשה ומה תפעל? ומי מעכב בעדו?

 

במשך הגלות הארוכה, תקופת ההעלם והסתר, נסתר מאתנו גם הצדיק יסוד עולם שבכל דור, עם ישראל היה מפוזר ומפורד בין הגויים, ובכל מקום שגלו ישראל היו להם לישראל רבנים ותלמידי חכמים, שהדריכו אותם בעבודת ה’. אך מכיוון שהעולם מתקדם בתהליך הדרגתי לביאת המשיח ובמיוחד בדורות האחרונים כאשר הקצב הולך וגובר – נפתחו מבועי החכמה העליונה, כפי שמעיד הזוהר הקדוש – מתגלה פנימיות התורה, מתגלה החסידות. ובעקבותיה מתפתחת גם החכמה התחתונה, החכמה האנושית – המדע, הטכנולוגיה וכיו”ב. המרחקים בין הארצות נעשים קצרים, העולם נעשה קטן וכך נוצרת אפשרות לצדיק אחד – “רבי”, לשלוט מסוף העולם ועד סופו בקלות יחסית, כאשר הטבע, העולם עצמו, מסייע בכך. ועוד ועיקר שהתגלות החסידות – אור חדש בפנימיות התורה, שזוהי הכנה לגאולה – נעשית על ידי אותם צדיקים, שמכאן ואילך נקראים: “רביים”, כשכל רבי שבכל דור מביא גילוי נוסף, עוד אור חדש.

 

ואכן, מה שנכון לגבי כל צדיק יסוד עולם, נכון לגבי רבותינו נשיאינו, שכל אחד מהם צדיק יסוד עולם שבדורו, נשיא דורו, משה רבינו שבדור, ואף נביא הדור. והוא – הרבי, מחובר ומאוחד עם כל אחד מאנשי הדור ופועל התרוממות בכל אנשי הדור, ללא יוצא מן הכלל. (כולל אלה שאינם שומרים תורה ומצוות לעת עתה, כולל המנגדים, הנלחמים נגד היהדות, נגד החסידות, המחרפים את המשיח וכו’ וכו’ שגם הם מקבלים חיותם ממנו בלבד, אם כי מבחינת אחוריים). יותר מזה, ענין הרבי הוא הכנה למשיח. כשם שבדורות הראשונים היו ידועים ומפורסמים צדיקי העולם – הצדיק שבכל דור ואחריהם ראשי אלפי ישראל, כך מתחילים להתגלות צדיקי הדורות האחרונים החל מהאר”י הקדוש ובמיוחד מהבעל שם טוב, שאז מתחיל זמן עקבתא דמשיחא ובפרט בדור האחרון עקבתא דעקבתא דמשיחא. וכל זה קשור, כאמור, בגילוי משיח – נשיא הדור האחרון, ובגילוי פנימיות התורה – תורתו של משיח.  

 

הרבי, צדיק – יסוד עולם, נשיא הדור האחרון, משה רבינו של הדור האחרון, נותן הדרכות רבות בענייני תורה ומצוות, הלכה ומנהג, חינוך באמונה, באהבת ה’ ויראתו. הרבי תיקן תקנות רבות המחנכות למסירות נפש ושמחה בעבודת ה’, באהבת ישראל ללא גבול ובהכנה לגאולה האמיתית והשלימה. כך למשל חיזק הנהגות חסידיות ידועות: טבילה במקווה יום יום, הנחת שני זוגות תפילין בכל יום: רש”י ורבינו תם. איסור אכילת מצה שרויה בפסח, איסור אכילת כלשהו או שתיית כלשהו ואפילו טיפת מים מחוץ לסוכה בסוכות וכו’ וכו’.

 

הרבי מדריך אותנו בלימוד תורה. מה ואיך ללמוד בנגלה ובחסידות, הרמב”ם ו”תורה אור” וכו’ וכו’. והורה לכלל, אנשים נשים וטף, לקרוא חת”ת: חומש, תהלים ותניא בכל יום. וגם הורה לנו לשים חת”ת (ועוד ספרי קדש) בכל בית ובכל כלי רכב יחד עם קופת צדקה לשמירה כללית ופרטית בדרך. כי כידוע, לימוד החת”ת בכוחו לשבר העלמות והסתרים, ולבטל גזירות גם אחרי שנחתמו דינם, ואף לפתוח את צינורות השפע בגשמיות וברוחניות לפרט ולכלל ישראל. כמובן, גם לומר “תפילת הדרך”. ובכל הזדמנות אפשרית ללמוד ולעיין בספרי הקודש שבבית ובמכונית, ואף לדבר בם ולזכות בהם את הרבים.

 

הרבי גם עודד לימוד בעל פה אותיות תהלים, תניא וגם משנה, ולאמרם בכל מקום: ברחוב, בבית, בעבודה, בתור לבנק, לאוטובוס וכד’, כי בכוחם לטהר את האוויר. במקרים מיוחדים נותן הרבי עצה להניח מזוזה עטופה היטב בעטיפה כפולה ברכב, נוסף על הספרים, כדרכם של נשיאים, שהיתה מונחת על שולחנם פתקא שכתוב בה: “שויתי ה’ לנגדי תמיד” (הרבי המהר”ש), או מזוזה (הרבי הריי”ץ), על דרך מה שכתוב במשנה, שהיו נושאים מזוזה במקל הליכה, כסגולה לשמירה וברכה בדרך (כלים, פרק יז, משנה טז, ופירוש תויו”ט).

 

הרבי מלמד כל אחד לומר יום יום את פרק התהלים המתאים למספר שנות הרבי ושנותיו הוא. ללמוד תניא כשם שלומד חומש, כל אחד לפי ערכו, כי עם ספר התניא נלך לקראת משיח צדקנו. יש ללמוד חסידות בכלל ותורתו בפרט (שיחות ומאמרים) המכוונת לנקודת האמת, ועל כן מחכימה ביתר שאת ויתר עז. והלומד את תורת הרבי, לומד בשעה אחת, מה שאחרים לומדים בזמן רב. וכפי שאמר הרבי הרש”ב, שמשיח יבוא במקום שלומדים תורת החסידות, ככתוב: ועמדו רגליו ביום ההוא על הר הזיתים, שהרי שמן מרמז לרזין דאורייתא.   

 

הרבי מסביר, שכל אחד ואחת מישראל, כולל יהודים פשוטים, הם שלוחיו להיות משפיעים על כלל ישראל, ובשליח המנצל את עשר כוחות נפשו מתגלה העניין דמשיח’. (ל ועוד י הם מ). תפקיד השליח המשפיע לשוטט ברחובות וללכת אל המקבל, לקרב את בני ובנות ישראל לאביהם שבשמים ע”י קבלת הנהגות החסידים, דרכי החסידות ותורת החסידות, ולעסוק תדיר בעצמו ועם אחרים בעשרה מבצעים:           

          אהבת ישראל – בכל לב.

          חינוך ילדי ישראל לתורה ומצוות.

          תפילין – מצווה שהוקשה לכל התורה כולה, ומי שזהיר בה יוצא זכאי ליום הדין.

          מזוזה – שיהיו בכל בית יהודי מזוזות כשרות, השומרות עליו בכניסתו וביציאתו.

          צדקה – לתת צדקה ולחלק קופות צדקה, שהיא מקור לשפע ברכת ה’ ומגינה ומצילה.

          לימוד תורה – נגלה דתורה ופנימיות התורה.

          בית מלא ספרים – ספרי קודש בכלל. ובפרט, סידור תפילה, חומש, תהלים ותניא.

          נר שבת קודש – שכל נשות ובנות ישראל ידליקו נרות לפני השקיעה בערבי שבתות וחגים.

          כשרות – להקפיד על כשרות המזון.

          טהרת המשפחה יש לשמור על דיני הטהרה ולהדר במקווה בור תחת בור על פי שיטת הרבי הרש”ב.

 

והעיקר ומעל הכל, העבודה היחידה שנותרה –

           לקבל פני משיח צדקנו על ידי לימוד ענייני משיח וגאולה והכרזת הקודש: יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד! מתוך כוונה לקבל את פניו תכף ומיד ממש. ושעבודה יחידה זו תהיה חדורה בכל דבר ועניין במעשינו ועבודתנו בקודש.

 

ומובטחים אנו בהצלחת עבודתנו, שהרי קיבלנו את הברכה והכוחות לכך. ואין להתפעל מן המנגד, כי חזקה על תעמולה שאינה שבה ריקם! ועוד נזכור, שאדם אחד על ידי מעשה אחד או פעולה אחת יכול להכריע את העולם כולו לכף זכות, ומיד נגאלים. ובפרט כפי שעינינו רואות, הרבי כובש את העולם, ודבריו נקלטים וחודרים בכל קצווי תבל (על פי הספר: הגאולה האמיתית והשלימה פ”ב, ש. שמידע)].

 

 

קדושת חיי ההורים קובעת לבוש לנפש

כמו שלמדנו, כל יהודי הוא קדוש, כל יהודי הוא חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) ממש, כל יהודי קשור בחכמה עילאה. אך יש הרבה חילוקי מדרגות בנשמות ישראל בגלל הירידה בהשתלשלות העולמות הרוחניים שלמעלה מן העולם הזה, ואין זה תלוי בנו כלל. מה שקשור בנו בהשפעה על הנשמה, על פי הזהר (ח”ב קד ב) וזהר חדש (בראשית דף יא), הוא קדושת חיי ההורים, שאפילו נשמה גבוהה צריכה את קדושת חיי ההורים בעת הזיווג, משום שמשפיעה על נפש הבנים. וכמו שכתוב בגמרא על המקדש עצמו בעת הזיווג, שיהיו לו בנים קדושים, נעלים וטובים.  

 

אמנם, כאמור, קדושת חיי ההורים אינה קובעת מה תהיה מדרגת עצם הנשמה, אבל היא קובעת את לבושי הנפש הרוחניים – אופיו ומהותו של האדם. היא קובעת את מהותו הגלויה של האדם, היא הנפש השכלית. למעשה, גם הנפש השכלית היא חלק מקליפת נוגה, אף היא “מציאות” של שכל, הרחוקה מהאמת הבלעדית, האמת האלוקית, שאין עוד מלבדו (דברים ד לה), אלא שהיא החלק הפנימי והעליון של הנפש הבהמית. עניינה הוא עצם הרצון לחיות ולהתקיים (ראה ביאורי הרנ”ג על התניא עמ’ קצד- קצה). הנפש השכלית היא החלק הנעלה יותר שבקליפת נוגה, וקליפת נוגה היא מקור הנפש הבהמית שביהודי, לכן הנפש השכלית היא הממוצע בין הנפש האלוקית לנפש הבהמית. ובזה גדלה מעלת הנפש הבהמית של האדם על הנפש שבבהמות ממש, שהנפש הבהמית שבבהמה אינה אלא נפש חיה בלבד ונלקחה מבחינת “שור בעצם” שבמרכבה, הוא “שור שבשור”, ואילו הנפש הבהמית שבאדם, בפנימיותה היא נפש משכלת ומדברת שנלקחה מפני “אדם שבשור” (ליקוטי תורה, פרשת נשא, ד”ה: זאת חנוכת המזבח… ב-ג). וכמו שהנפש הבהמית אינה יכולה להתלבש בגוף, כי אם על ידי התלבשותה בדם, שהוא הממוצע בין הגוף לנפש הבהמית, כך הנפש האלוקית אינה יכולה להתלבש בנפש הבהמית לבררה ולזככה, כי אם על ידי התלבשותה בנפש השכלית. אדם עושה מצוות באמצעות הנפש השכלית (התעוררות מלמטה), וגם ההשפעה מלמעלה (התעוררות מלמעלה) ואפילו רוח הקדש באה לאדם על ידי הנפש השכלית, דרך הנפש האלוקית המתלבשת בגוף.

 

מכאן שליהודי יש בפרטות שלש נפשות:

א. הנפש האלוקית, שהיא מצד הקדושה, חלק אלוקה ממעל (איוב לא ב) ממש, נמשכת לעניינים רוחניים, לתורה ולמצוות. עצם מציאותה אינה תלויה כלל בעבודת האדם. בזכותה אנו נקראים בנים למקום (אבות ג יד).

ב. הנפש הבהמית, נפש החיים הטבעית, שהיא מצד הקליפה, נמשכת בטבעה אחרי תענוגים גשמיים, עניינה הוא המדות.

ג. הנפש השכלית היא בעצם שכלו הטבעי של האדם, היא עצם רצונו לחיות ולהתקיים, והיא בודקת כל עניין רוחני או גשמי לפני שהיא נמשכת אליו. מהותה נקבעת על ידי קדושת ההורים. טבע השכל הוא שרוצה להשיג דברים שמעליו, ולכן הוא כלי מוכשר לקבל את השפעת הנפש האלוקית, שמוכן לקלוט את ההשקפות והדעות של הנפש האלוקית. ומכיון שהנפש השכלית היא גם טבעית, לכן ביכולתה להשפיע על הנפש הבהמית, שתבין את הטוב הרוחני והאמיתי שבאלוקות, ובאמצעותה מזדככת הנפש הבהמית. על ידי כך, גם לנפש האלוקית יש עליה. אמנם כל אדם ניחן בנפש שכלית: חביב אדם שנברא בצלם (אבות ג יד), אבל חביבות מיוחדת נודעת לעם ישראל גם מצד נפשם השכלית (נוסף על היותם בנים לה’ מצד נפשם האלוקית המיוחדת להם), שעליהם נאמר: אתם קרויים אדם (יבמות ס”א רע”א). שכלו של היהודי עדין יותר, רוחני יותר ועל כן מסוגל יותר לקלוט עניינים אלוקיים. אך באופן פרטי יש הבדלים גם בין יהודי ליהודי, בהתאם ללבוש שהקנו לו הוריו על ידי קידוש עצמם בשעת הזיווג.

 

מדרגת הנשמה אינה תלויה בנו, עד כדי כך שלפעמים יורדת נשמה גבוהה מאד לאדם שפל מאד, שאינו מקדש את עצמו, כמו נשמת אברהם אבינו שירדה לתרח. כי ה”סטרא אחרא” אינה מסכימה שנשמה גבוהה כל כך תרד לעולם, מאחר שנשמה כזאת יכולה לבטל את מציאות הקליפה. לעומת זאת, כשהיא יורדת לאדם שפל כזה, יש סיכוי שיהיה רשע, ואז יוכלו החיצוניים לקבל תוספת יניקה. זוהי מחשבת הקליפה, אך הקב”ה חושב אחרת, כי יודע שבסופו של דבר, גם הוא יעשה תשובה ונשמתו תעלה מעלה מעלה (ראה תניא פי”ח, ובשער הגלגולים להאריז”ל בסוד “עת אשר שלט האדם באדם לרע לו” ומקורו בסבא דמשפטים זח”ב צ”ה א).

פרסום תגובה חדשה

test email