תניא לעם – פרק ח בשער היחוד והאמונה

הקראת כתבה
יום ראשון ט״ז מרחשון ה׳תשע״ה
בפרק זה מתחיל מהלך נוסף שימשך אף לפרקים הבאים עד לסיום שער הייחוד והאמונה. ויעסוק בהבנת העניין, שיש הבדל גדול בין הבנת הנבראים מפני הצמצום לבין ההגיון האלוקי.
מאת הרב שלמה יצחק במהרי"ל פראנק
קלידוסקופ

 

 

מבוא לפרק

 

כאן בפרק זה מתחיל מהלך נוסף שימשך אף לפרקים הבאים עד לסיום שער הייחוד והאמונה. ויעסוק בהבנת העניין, שיש הבדל גדול בין הבנת הנבראים מפני הצמצום לבין ההגיון האלוהי.

תחילה יזכיר רבנו שמה שהרמב"ם אומר שהקדוש ברוך הוא אינו משתנה בדעתו והוא היודע והוא הידוע והוא הדעה עצמה דבר זה מורחב לכל מידותיו הקדושות ואין שום הגבלה לא רק בדעת אלא גם במידות כמו חסד וגבורה ובכלל.

אחר כך יוסבר לנו למה האדם אינו יכול להבין דבר זה על בוריו מפני שכל דבר אדם מצייר לעצמו לפי עולם המושגים שלו ואינו יכול לצאת ממגבלותיו ולכן אינו יכול להבין דבר שלמעלה מהשגתו. ועוד תחילת ועיקר הבנת האדם נובעת מהמדרגה הכי גבוהה אצלו והיא ה"חכמה", מה שאין כן אצל הקדוש ברוך הוא ספירת החכמה היא סוף מעשה.

 

אין סוף למידותיו יתברך

 

והנה, מה שכתב הרב משה בן מימון זכרנו לברכה שהקדוש ברוך הוא מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחד ממש, אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל, כן העניין ממש בכל מידותיו של הקדוש ברוך הוא, ובכל שמותיו הקדושים והכינויים שכינו לו הנביאים וחכמינו זיכרונם לברכה, כגון בתהילים פרק קמה' פסוק ח': חַנּוּן וְרַחוּם יְהֹוָה אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל חָסֶד: וכן בתהילים פרק קמה' פסוק יז': צַדִּיק יְהֹוָה בְּכָל דְּרָכָיו וְחָסִיד בְּכָל מַעֲשָׂיו: וכיוצא בהן, וכן מה שנקרא חכם, דכתיב: בישעיה פרק לא פסוק ב: וְגַם הוּא חָכָם וגו' וַיָּבֵא רָע וְאֶת דְּבָרָיו לֹא הֵסִיר וְקָם עַל בֵּית מְרֵעִים וְעַל עֶזְרַת פֹּעֲלֵי אָוֶן:, וכן רצונו כי בתהילים פרק קמז' פסוק יא': רוֹצֶה יְהֹוָה אֶת יְרֵאָיו אֶת הַמְיַחֲלִים לְחַסְדּוֹ: ובמיכה פרק ז' פסוק יח' מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע לִשְׁאֵרִית נַחֲלָתוֹ לֹא הֶחֱזִיק לָעַד אַפּוֹ כִּי חָפֵץ חֶסֶד הוּא: ו"רוצה בתשובתם של רשעים ואינו חפץ במיתתם וברשעתם" נוסח תפילת נעילה ביום הכיפור ומקורו מיחזקאל פרק יח' פסוק (כג) הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יֱהֹוִה הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה: ובחבקוק פרק א' פסוק יג': טְהוֹר עֵינַיִם מֵרְאוֹת רָע וְהַבִּיט אֶל עָמָל לֹא תוּכָל לָמָּה תַבִּיט בּוֹגְדִים תַּחֲרִישׁ בְּבַלַּע רָשָׁע צַדִּיק מִמֶּנּוּ: אין רצונו וחכמתו ומדת חסדו ורחמנותו ושאר מידותיו מוסיפים בו ריבוי והרכבה חס ושלום במהותו ועצמותו, אלא עצמותו ומהותו ורצונו וחכמתו ובינתו ודעתו, ומידת חסדו וגבורתו ורחמנותו, ותפארתו הכלולה מחסדו וגבורתו, וכן שאר מידותיו הקדושות, הכל אחדות פשוטה ממש, שהיא היא עצמותו ומהותו. וכמו שכתב הרב משה בן מימון זכרונו לברכה, שדבר זה אין כוח בפה לאומרו, ולא באוזן לשמעו, ולא בלב האדם להכירו על בוריו. כל הכינויים של הקדוש ברוך הוא שאמרו נביאים וחכמים שהוזכרו לעיל, המראים על מידותיו של הקדוש ברוך הוא. וכן רצונו יתברך, שהובאו בפסקים המראים על רצונו יתברך, המורכב משני עניינים מה שרוצה ומה שאינו רוצה. אף הם כפי שכתב הרמב"ם בנוגע לדעתו של הבורא יתברך, לא מוגבלים ומוגדרים ואין בו ריבוי או הרכבה או שינוי. כי הכל אחדות פשוטה ממש. אבל האדם הנברא אינו יכול להכיר זאת על בוריו מהטעם שיתבאר בהמשך.

 

האדם מצייר לפי הבנתו

 

כי האדם מצייר בשכלו כל המושכלות שרוצה להשכיל ולהבין, הכל כמות שהם בו, כגון שרוצה לצייר בשכלו מהות הרצון, או מהות החכמה, או בינה, או דעת, או מהות מידת חסד ורחמים וכיוצא בהן, הוא מצייר כולן כמות שהן בו. אבל באמת הקדוש ברוך הוא, הוא רם ונשא קדוש שמו, כלומר שהוא קדוש ומובדל ריבוא רבבות עד אין קץ ותכלית מדרגות הגבלות, למעלה מעלה מערך וסוג ומין כל התשבחות והמעלות שיוכלו הנבראים להשיג ולצייר בשכלם. והטעם לכך כי אדם הנברא שהוא מוגבל בהגבלות טבעיות יכול לצייר בדעתו רק בדברים הקרובים וניתנים להבנתו, הוא יכול להבין רק בשכלו ולא למעלה מכך, ויכול להכיר דברים רק בזכות מערכת החושים שניתנו לו מהבורא יתברך אך לא מעבר לכך. ועוד הוא העיקר שונה הנברא מהבורא בעניין שהכוח הכי נעלה באדם הוא כוח החכמה ואילו אצל הבורא יתברך כוח החכמה נחשב כעשייה גשמית ככתוב: "כולם בחכמה עשית", וכפי שיתבאר בהמשך.

 

ראשית חכמה

 

כי המעלה ומדרגה הראשונה אצל הנבראים היא החכמה, שלכן נקראת "ראשית", ככתוב בתהילים פרק קיא' פסוק י': רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת יְהֹוָה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד: כי באמת היא ראשית ומקור כל החיות בנבראים. כי מהחכמה נמשכות בינה ודעת, ומהן נמשכות כל המידות שבנפש המשכלת, כמו אהבה וחסד ורחמים וכיוצא בהן, וכנראה בחוש, שהקטן שאין בו דעת הוא בכעס תמיד ואכזרי, וגם אהבתו היא לדברים קטנים שאין ראוי לאהבם, מפני שאין בו דעת לאהוב דברים הראויים לאהובם, שהאהבה כפי הדעת. ומהמידות שבנפש נמשכות בה תיבות ואותיות המחשבה, שהנפש מחשבת בדבר שאוהבת, או איך לפועל החסד ורחמים, וכן בשאר מידות. ובכל מחשבה שבעולם מלובשת בה איזה מידה המביאה לחשוב מחשבה זו, ומידה זו היא חיותה של מחשבה זו. ומאותיות המחשבה נמשכות אותיות הדיבור, והן חיותן ממש. והדבור מביא לידי מעשה הצדקה וחסד, כגון המלך שמצווה לעבדיו ליתן. וגם כשהאדם עושה בעצמו איזה דבר, הרי כוח הנפש וחיותה המתלבש בעשייה זו הוא כאין ממש לגבי כוח הנפש וחיותה המתלבש בדבור האדם, וכערך ומשל הגוף לנשמה, וכן ערך אותיות הדבור לאותיות המחשבה, וכן ערך אותיות המחשבה למהות המידה המלובשת בה ומחיה אותה, וכן ערך מהות וחיות המידה לגבי החכמה ובינה ודעת שכללותן הוא השכל, שממנו נמשכה מידה זו. וכל זה בנפש האדם ונפש כל הברואים שבכל העולמות עליונים ותחתונים, שבכולם החכמה היא ראשית ומקור החיות. המעלה הראשונה בבני אדם הנבראים היא ה"חכמה" הנקראת "ראשית", כי השורש לכל סדר השתלשלות העניינים הנעשים על ידי הנבראים מהחכמה לבינה ודעת ומשם למידות חסד גבורה תפארת ועד ללבושי הנפש מחשבה דיבור ומעשה בפועל, ולפי ערך חכמתו והבנתו כן ערך המעשים כמו שרואים בחוש שקטן במוחו מתנהג במוחין קטנים ואילו הגדול מתנהג במוחין גדולים יותר, זהו הסדר הרגיל ממחשבה לדיבור ואחר כך למעשה וגם אם האדם חושב ועושה בעצמו ואינו צריך לדיבור בינתיים מכל מקום גם אצלו יש ירידה מהמחשבה למעשה דרך מחשבה מדוברת, היינו אותיות המחשבה, ממילא מהמעשה התחתון נמשך מלפניו מדיבור ועוד יותר למעלה מחשבה ועולה לאהבה הבאה מהמידות שהשתלשלו מהמוחין. כך הוא ריחוק ערך המעשה ומהמוחין, אבל כל זה רק אצל הברואים ואילו אצלו יתברך הסדר אחר וכפי שיתבאר בפרק הבא. 

 

סיכום הפרק

 

זה שכתב הרמב"ם שהקדוש ברוך הוא מהותו ועצמותו ודעתו הכל אחדות פשוטה ולא מורכבת, כן הוא העניין בכל מידותיו הקדושות ובכל שמותיו הקדושים ובכל הכינויים שכינו לו חכמים ונביאים, הכל אצלו אחדות פשוטה ללא הרכבה או ריבוי או שינוי.

כי הקדוש ברוך הוא מובדל בריבוא רבבות מדעתם ועניינם של הנבראים.

אצל הנבראים ראשית המעלה היא ה"חכמה", וממנה נמשכים בינה ודעת, מהמוחין נמשכים המידות כמו אהבה ושנאה שהכל לפי ערך הדעת וגודלו כי הקטן אוהב דברים פחותי ערך ושונא ואכזר בדברים שאין בהם ממש ואילו בגדול האהבה בהתאם לגדלות המוחין שלו, ומשם מתפתחת המחשבה ויורדת לאותיות המחשבה ודיבור ומשם לעשייה. אך כל זה רק אצל הברואים שאצלם החכמה היא "ראשית".

 

סיפור חסידי לפרק

 

פעם ישבו חסידי רבנו הזקן בהתוועדות, זקני החסידים הסבו סביב השולחן ודברו דיבורים פנימיים והאברכים הצעירים עמדו מסביב והקשיבו קשב רב. בין האברכים עמד גם החסיד ר' שמואל מונקס שהיה חסיד חביב מאד שהעביר תמיד את מסריו בדרך שובבה ומחויכת. על השולחן היה מונח כיבוד קל ומשקה שתרם לאווירת האחדות ולדיבורים לקלוח.

באמצע הגיע הקצב היהודי של העיירה ותרם את חלקו לשמחה ולהתוועדות בהגישו תקרובת "פשטידה" מבשר, לשפתי החכמים היושבים בהתוועדות. שמחה גדולה נסוכה על פני כולם בהגיע ה"פשטידה", מאחר ודבר זה יגרום להמשך זמן ישיבתם של החסידים והמשכה המוצלח של ההתוועדות.

ר' שמואל ראה את שמחתם של החסידים ולקח את הפשטידה והחל לרקוד עם הפשטידה. החסידים שהתרגלו למעשי השובבות שלו הסתכלו עליו בהסכמה, אך כעבור זמן והוא רוקד ורוקד ולא נראה שהוא מתכוון להפסיק, פנו אליו החסידים ואמרו: נו! והוא מתעלם מכולם וממשיך בריקודיו. הצעירים שבחבורה רצו לקחת מידיו את ה"פשטידה" אך הוא החל לברוח סביב, ואף עלה על השולחן וקיפץ ולא ניכר שהוא מתכוון לתת למישהו לאכול היום מהפשטידה. החלה מהומה רדפו אחריו והוא מתחמק עד שהוא השליך את כל הפשטידה לפח האשפה העומד בצד.

נהיה שקט במקום. וזקני החסידים אמרו לר' שמואל עד כאן! עליך לעלות על השולחן לשכב ולקבל מכות בגבך על ההתנהגות הנלוזה שלך, מילא מעשי שובבות, ניתן לסלוח, אך על עשיית איסור "בל תשחית" חייב אתה לקבל עונש.

ר' שמואל קיבל עליו את הדין בהכנעה נשכב מלוא קומתו על השולחן וחיכה לקבל את עונשו, לפתע נכנסה בבהלה אשת הקצב וצעקה אוי! אני מקווה שלא אכלתם מהפשטידה התחלף לנו בטעות בשר כשר עם הטרף שיש לנו בבית המטבחים והפשטידה טרפה!!!.

כל החסידים הסתכלו איש אל רעהו בהשתוממות, בעצם מגיע פרס לר' שמואל שהציל את הציבור מאכילת טרפה, והבינו שכבר עונש ר' שמואל לא יקבל אלא פרס. אך אחד מזקני החסידים הורה לר' שמואל אתה תישאר על השולחן ואת עונשך תקבל אמנם לא על "בל תשחית", אלא על כך ש"רוח הקודש" יש לך ולא ספרת לנו אף פעם על כך.

ר' שמואל קם מהשולחן ואמר: על זה איני מוכן לקבל עונש כי "רוח הקודש" אין לי. וכדי להסביר מה קרה כאן אומר רק שמרבנו הזקן שמעתי שכשאדם מתאווה לדבר מסוים ואפילו תאוות היתר וכשר ברור הדבר שאין זה בא מצד הקדושה, וכשראיתי את תאוות כולם לאכול את הפשטידה היה ברור לי שהיא לא כשרה ולכן לא נתתי לאף אחד לאכול ממנה.

פרסום תגובה חדשה

test email