מבוא לפרק

אגרת זו באה לגזור גזירה על הציבור. וגזירה שהציבור יכול לעמוד בה והיא שלא לשוח שום שיחה או דיבור לבטלה מהרגע שהחזן שליח הציבור מתחיל את התפילה עד אמירת הקדיש האחרון שבסיום התפילה בשחרית מנחה ומעריב.

אזהרה לבל ישיח אדם שיחה בטילה בעת התפילה

אהוביי אחיי אל נא תרעו ריעים האהובים ליוצרם ושנואים ליצרם ואל יעשה אדם עצמו רשע שעה אחת לפני המקום אשר בחר בה מכל היום להקהל ולעמוד לפניו בשעה זו שהיא עת רצון לפניו להתגלות לבוא אל המקדש מעט לפקוד לשכינת כבודו השוכן אתם בתוך טומאותם ולהמצא לדורשיו ומבקשיו ומייחליו והמספר בצרכיו מראה בעצמו שהוא חפץ להתבונן ולראות בגילוי כבוד מלכותו ונעשה מרכבה טמאה לכסיל העליון שנאמר עליו: (משלי פרק יח' פסוק ב') לֹא יַחְפֹּץ כְּסִיל בִּתְבוּנָה כו' כִּי אִם בְּהִתְגַּלּוֹת לִבּוֹ: כמו שכתבו הזהר והמקובל האלוקי רבינו יצחק זיכרונו לברכה (הארי ז"ל) דהיינו שאינו חפץ להתבונן ולראות ביקר תפארת גדולתו של מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא הנגלות למעלה בשעה זו וגם למטה אל החפצים להביט אל כבודו וגדלו המתעטף ומתלבש בתוך תיבות התפלה הסדורה בפי כל ומתגלה לכל אחד לפי שכלו ושורש נשמתו כדכתיב: (משלי פרק יב' פסוק ח') לְפִי שִׂכְלוֹ יְהֻלַּל אִישׁ וְנַעֲוֵה לֵב יִהְיֶה לָבוּז: יהלל כתיב ומלכותא דרקיע כעין מלכותא דארעא שדרך המלך להיות חביון עוזו בחדרי חדרים וכמה שומרים על הפתחים (עד) אשר כמה וכמה מצפים ימים ושנים לראות עוזו וכבודו וכשעלה רצונו להתגלות לכל והעביר קול בכל מלכותו להקהל ולעמוד לפניו להראותם כבוד מלכותו יקר תפארת גדולתו מי שעומד לפניו ואינו חושש לראותו מתעסק בצרכיו כמה גרוע וסכל ופתי הוא ונמשל כבהמות נדמה בעיני כל הבריות וגם הוא בזיון המלך בהראותו לפניו שאינו ספון בעיניו לקבל נחת ושעשועים מהביט אל כבודו ויפיו יותר מעסק צרכיו וגם הוא מתחייב בנפשו למלך על הראות קלונו ובזיונו את המלך לעין כל רואה ועל זה נאמר: (משלי פרק ג' פסוק לה') כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן: כלומר אף שהוא כסיל לא יהיה מרים קלון שיהיה נראה הקלון לעין כל.

ועל כן קבעו חכמינו זיכרונם לברכה בתפלה כאלו עומד לפני המלך על כל פנים יהיה מראה בעצמו כאלו עומד כו' לעין כל רואה בעיני בשר אל מעשיו ודיבוריו אף שאין לו מחשבה לכסיל ועל זה הענין נתקנו כל התפלות למתבונן בהם היטב ומי שאינו מראה כן מתחייב בנפשו ועליו אמרו בזהר הקדוש דאנהיג קלנא בתקונא עילאה ואחזי פרודא ולית ליה חולקא באלהא דישראל מארמית ללשון הקודש: מכניס קלון בתיקון העליון ומראה פירוד ואין לו חלק באלוקי ישראל. רחמנא ליצלן על כן שליחותייהו דרבותינו זיכרונם לברכה קא עבידנא מארמית ללשון הקודש: על כן את שליחותם של חכמי ישראל אני עושה לגזור גזירה שוה לכל נפש שלא לשוח שיחה בטלה משיתחיל השליח ציבור להתפלל התפלה עד גמר קדיש בתרא שחרית ערבית ומנחה וכו'. והעובר על זה בזדון ישב על הארץ ויבקש משלושה אנשים שיתירו לו נידוי שלמעלה ושב ורפא לו ולא חל עליו שום נידוי למפרע כל עיקר כי מתחלתו לא חל כי אם על המורדים והפושעים שאינם חוששים כלל לבקש כפרה מן השמים ומן הבריות על עון פלילי הזה. וגם דוקא כשמדברים בזדון בשאט נפש ולא על השוכח או שנזרקו מפיו כמה תיבות בלא מתכוין שאין צריך התרה כלל ובוחן לבות וכליות אלקים צדיק. הטיבה השם לטובים ולישרים בלבותם: כנגד אלו המדברים בתפילה במקום להתבונן בגדולת הבורא יתברך ולראות את התגלותו אלינו בשעת התפילה נכתבה איגרת זו.

המשל ממלך גדול שבא לעיר ומכריז שכולם מוזמנים לבוא ולחזות בנועם המלך ובהדרגת גדולתו ובמעמד כל אנשי העיר כשכולם פניהם אל המלך ומתענגים על מראהו עומד אחד ומסובב פניו מהמלך ועוסק במלאכתו כאילו הוא מתעלם מן המלך הרי בכך הוא חוטא בכפליים גם שאינו מכבד את המלך וגם שהוא מבזה את המלך אדם זה חייב נידוי מן השמים ולכן שיישב על הארץ ויבקש מחילה וסליחה לפני הבורא יתברך.   

סיכום הפרק 

אדם שזקוק לחייו נפשו מותר לו לדבר ולבקש ולעסוק בצרכי עצמו אך כשמדבר את ענייניו בשעת התפילה הוא מראה בכך שאינו חפץ בקרבת אלוהים ואין הוא מעוניין בהתגלות האלוהות בשעת התפילה.

משל למה הדבר דומה למלך שכל ימיו הוא ספון בארמונו וטמון בחדרי חדרים ורבים מחכים לזכות לראות את המלך. וכשעלה ברצונו לצאת ולראות בארץ ולהראות לנתיניו ועבדיו אזרחי המדינה הגביל זמן מיוחד שבו הוא יצא אל העם והוא יתגלה בפניהם בכל הדרגת גדולתו ותפארת מלבושיו.

במעמד זה כשהמלך ירד אל העם עומד לו אדם בצד שאינו מתעניין בנעשה ואין לו כל קשר לסביבה הוא מתעלם מהמלך ומתעסק בעצמו הרי שזהו טיפשות וחוצפה. טיפשות מצד אחד כי מראה שאין הוא מעוניין במלך ובמציאותו וחוצפה גדולה כי הוא מבייש את המלך ועל כך הוא מתחייב בנפשו.

כך בנמשל בשעת התפילה שזהו זמן התגלותו של מלך מלכי המלכים שהכריז והודיע לכל כי הוא מתגלה לעין כל ורק האדם צריך לעשות פתיחה קטנה מצידו פיתחו לי פתח כחודו של מחט ואני אפתח לכם פתח כפתחו של אולם היהודי המדבר דברים זרים לתפילה בשעת התפילה הוא שוטה וחצוף כי היא שטות להפסיד התגלות המלך וחוצפה בגרימת בזיון למלך על אשר אינו עושה רצונו יתברך ועל כן הוא חייב נידוי מן השמים ואין המדובר אלא באדם שבשאט נפש מדבר דיבורים זרים בתפילה אבל מי שנפלט מפיו בטעות כמה מילים עליו לא חל הנידו והשם הטוב ייטיב לטובים ולישרים בלבותם.

סיפור חסידי לפרק

הרבנית מרת רבקה אשת חבר כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבינו הרבי המהר"ש בהיותה כבת שמונה עשרה חלתה וציווה עליה הרופא אשר תכף בקומה משנתה תאכל. אמנם היא לא חפצה לטעום קודם התפילה כי דרשו חכמינו זיכרונם לברכה על הפסוק "לא תאכלו על הדם" שבפשטות הכוונה בפסוק לא לאכול דם אך חכמינו דרשו שלא לאכול קודם שהתפללת על דמך. ולכן הייתה מתפללת בהשכמה ואחר התפילה הייתה אוכלת פת שחרית. כשנודע הדבר לחותנה כבוד קדושת אדוננו מורנו ורבנו הרבי ה"צמח צדק" אמר לה על יהודי להיות בריא ובעל כוח נאמר על המצוות "וחי בהם" (ודרשו על כך חכמים וחי בהם ולא שימות בהם ניתנו המצוות לחיים ולא למוות והסביר לה רבינו הצמח צדק) וחי בהם פירושו שיש להחדיר חיות במצוות וכדי שתתאפשר החדרת חיות במצוות בהכרח להיות בעל כוח ולהיות בשמחה.

וסיים ה"צמח צדק" אל לך לקיים את הבקרים על לב ריקן עדיפה אכילה כהכנה לתפילה מאשר תפילה כהכנה לאכילה ובירכה באריכות ימים ואכן האריכה מעל שמונים שנה.