יום הבהיר י”ט טבת

הקראת כתבה
יום שלישי ח׳ טבת ה׳תשע״ה
בקשר ליום הבהיר י”ט טבת. למרות שהרבי שליט”א לא קבע אותו ליום-טוב וליום התוועדות וקבלת החלטות טובות, והוא קשור “רק” אל הרבי אישית – הרי דווקא יום זה מבטא את האמיתיות והפנימיות ממש. את העצם שבעצם.
מאת הרב לויצ"ח גינזבורג
וינטג '

בתקופה הראשונה לאחר צאתו את מסך הברזל הסובייטי, הי’ המשפיע ר’ מענדל פוטרפס מוציא את כל מה שהי’ יכול להוציא מן הכסף שהרוויח בעצמו וכן את כל מה שהי’ אוסף למטרות צדקה מן האחרים – עבור העזרה והסיוע ליהודי רוסי’. ידוע ידע, שהרי הוא עצמו חש זאת על בשרו, עד כמה זקוקים שם לעזרה וסיוע מבחוץ. ולכן דאג תמיד לעזור ולסייע ליהודים שנותרו מאחורי מסך הברזל. כך הי’ עד שהגיע אליו גיסו, הרה”ח ר’ בנציון שמטוב, והסביר לו שלמרות הזכות הנפלאה והצורך הכי גדול לדאוג ליהודי רוסי’, ישנו דבר שהוא אף גבוה ונעלה מזה. והוא – הפצת שיחותיו של הרבי שליט”א.

עבור יהודי רוסי’, אמר ר’ בנציון, הרבי עצמו מעורר ומדבר, פועל ומפעיל. אולם עבור הפצת שיחותיו שלו – זהו דבר אישי שלו, שהוא פנימי ועצמי כל-כך, שהרבי עצמו לא יעורר על כך. לפיכך דווקא לזה צריכים החסידים להתמסר בכל כוחם, למרות, ואולי אפילו בגלל, שאין על כך ציווי מפורש. (ואכן, בשנים האחרונות פורסמה ‘יחידות’ של הרה”ח ר’ יצחק גאנזבורג אצל הרבי שליט”א מלך המשיח, בה דיווח לרבי על חזרת והפצת שיחות, כאשר הרבי כמעט ולא הגיב וכאילו התנצל: בזה הרי אני “בעל-פניי-ה”). אולם, אמר ר’ בנציון, מי שרוצה לעשות לא רק את מה שנצטווה, אלא את הרצון הפנימי והעצמי, צריך להשקיע את כל כולו להפצת תורתו של הרבי שליט”א בכל פינה ובכל נקודה בעולם, ובאופן היותר רחב והיותר גדול. העובדה שלא קיבלנו ציווי מפורש על כך היא משום שזהו דבר שצריך לבוא לא מהרבי עצמו אלא דווקא מצדנו אנו.

מי שזוכר את הרה”ח ר’ בנציון שמטוב, זוכר היטב כיצד בכל מקום הי’ מסתובב בין אנ”ש ודורש ותובע שחייבים לעסוק בהפצת השיחות. השי”ן השמאלית בפיו של ר’ בנציון הייתה נשמעת כשי”ן ימנית, ודמותו זכורה תמיד כמי שבכל מקום הוא עומד ומכריז ואומר, וחוזר ואומר שוב ושוב, בהתלהבות גדולה (בשי”ן ימנית): “שיחות! שיחות! שיחות!”

בחייו לא זכה ר’ בנציון שתתמלא משאת נפשו באופן מסודר ומאורגן. רק לאחר פטירתו הטראגית בתאונת דרכים בכביש הכניסה לכפר-חב”ד, בה’ תמוז תשל”ה, התממשה משאת נפשו והוקם המוסד שהי’ כה יקר לו – “מכון לוי יצחק” להפצת תורתו של הרבי שליט”א, ה”לקוטי-שיחות” המתורגמים, בציבור, דבר שעד אז כמעט ולא נעשה באופן מסודר ומאורגן. ואחרי ש”פתחו את הדרך”, נוסדו עוד מוסדות שונים להפצת תורתו של הרבי שליט”א בכל החוגים.

דברים אלו ששמע מגיסו ר’ בנציון נתקבלו מיד על לבו של ר’ מענדל, וגם על כיסו. ומאז, לצד העזרה ליהודי רוסי’ הי’ נותן משלו ואוסף הרבה גם מאחרים במיוחד עבור הפצת תורתו של הרבי שליט”א.

וכך הי’ מרגלא בפומי’ של המשפיע הרה”ח ר’ מענדל פוטרפס: “אשה כשרה עושה רצון בעלה” – לא נאמר שהיא עושה את ציווי או דברי בעלה, אלא את רצונו. היא (כלומר: הוא – המקבל, החסיד) יודעת מה בעלה רוצה, גם כאשר הוא אינו אומר זאת במפורש, והיא עושה זאת גם מבלי שאומרים לה במפורש לעשות זאת. ואדרבה – לפעמים, דווקא את הדברים הפנימיים ביותר לא אומרים במפורש, משום שלא שייך לומר אותם ולעשות אותם רק בגלל ציווי ואמירה. רק מי שהוא בבחינת “אשה כשרה”, שאינו זקוק לאמירה ולציווי – הוא מרגיש מהו “רצון בעלה” ועושה זאת גם מבלי שיאמרו לו ויצוו עליו.

ביום הבהיר י”ט טבת ה’תש”נ ניתן פסק-הדין של “דידן נצח” במשפט שהתקיים אודות הרבי מלך המשיח שליט”א אישית, בהמשך למשפט הספרים.  ולמרות שהרבי עצמו לא קבע את י”ט טבת ליום-טוב, כפי שקבע ברבים ובפרסום בשנת תשמ”ח את היום הבהיר ה’ טבת – הרי הרבי אומר אודות יום הגאולה ג’ תמוז (לקוטי שיחות ח”ד ע’ 1315): “הטעם שלא קבע כ”ק מו”ח אדמו”ר את יום השלישי בתמוז ליום טוב, רק את הימים י”ב וי”ג תמוז – יש לומר, לפי שכל עניינו של נשיא ורועה ישראל הוא להשפיע לאנשי דורו (וענייניו הפרטיים אין נחשבים אצלו – בערך זה). ומכיוון שבהיותו בגלות, יכולתו בהשפעה הייתה מוגבלת ביותר, לא קבע את יום הג’ בתמוז ליום טוב. אמנם, התקשרות חסידים לרבי נשיא – צריכה להיות לכל מה שהוא (ובפרט שנשמה כללית, גם ענייני’ “הפרטיים” שייכים לכלל ישראל). ולכן חסידים עליהם לחוג גם את יום הג’ בתמוז”. ומזה מובן לכאורה שכן הוא גם בנדון-דידן, שחסידים עליהם לחוג גם יום זה.

בעצם, משפט הספרים סבב כל כולו סביב שאלה זו: האם ענין אישי של הרבי שייך לו כאדם פרטי, ואם כן הספרי’ של הרבי הינה ספרי’ פרטית. שאז, לטענתם הכוזבת, יש בה דין ירושה וצריך לחלקה בין היורשים החוקיים. או, כפי האמת, וכפי שנקבע גם לעיני כל השרים והעמים בבית המשפט, שגם העניינים הפרטיים של הרבי שייכים לחסידים. כפי שאמרה הרבנית הצדקנית מרת חי’ מושקא נ”ע (שיחת מוצש”ק תרומה תשמ”ח ועוד) במשפט שהי’ לו משקל חשוב בהכרעת פסק-הדין של דידן-נצח: “גם האבא וגם הספרים שייכים לחסידים”.

ואם כן, שגם העניינים הפרטיים והאישיים של הרבי שייכים לחסידים, הרי שחסידים עליהם לחוג את היום הבהיר י”ט טבת במיוחד, יום של דידן-נצח בענין פרטי ואישי של הרבי, למרות שהרבי לא קבע אותו רשמית ליום-טוב (והוכחה לזה, שביום הבהיר כ”ו תשרי תש”נ, שהי’ השלב הקודם במשפט זה לפני י”ט טבת, שאל הרבי שליט”א את המזכיר הריל”ג אם החסידים אומרים “לחיים”, וכשהשיב בחיוב, הי’ הרבי מרוצה, והוסיף: אבל שלא יעברו את ההגבלות הידועות בנוגע לאמירת “לחיים”).

ולאו דווקא שחגיגת היום מתבטאת לכל לראש באי-אמירת תחנון. כי ככל הידוע, רבותינו נשיאינו בכלל והרבי מלך המשיח שליט”א בפרט, משתדלים ומדייקים מאד באמירת תחנון, ומייחסים לזה חשיבות רבה ונפלאה. אפילו בה’ טבת תשמ”ז, כשהגיעה הבשורה של דידן-נצח והשמחה הרקיעה שחקים בבית חיינו, הי’ נראה שהרבי שליט”א מתפלא על מה שלא אמרו תחנון, עד שהמזכיר אמר לרבי שיש חתן. אף שכמדומה כבר נקבע המנהג בכל קהילות אנ”ש שלא לומר תחנון ביום זה. אם כהלכה ומנהג, כיוון שלשנה הבאה, בהתוועדות ה’ טבת תשמ”ח, קבע הרבי שליט”א את ה’ טבת ליום-טוב. או לפחות מצד ההרגש. כידוע שעל פי דין אמירת תחנון תלוי’ בהרגש הלב, ומי שמצד הרגש הלב אינו יכול לומר תחנון, הרי גם מצד ההלכה אינו חייב בזה. כתשובת הרבי שליט”א המפורסמת אודות השאלה אם לומר תחנון בג’ תמוז ובח”י אלול “תלוי בהרגש“. ובכל אופן, קשה לקבוע בוודאות שבכל הימים טובים של דידן-נצח אין אומרים תחנון. אלא המדובר כאן הוא לחגוג באופן של התוועדות והתעוררות וקבלת החלטות טובות וכו’.

במבט שטחי ניתן לחשוב שעובדה זו, שהרבי שליט”א לא קבע יום זה במפורש לחג, פירושה שחגיגת יום זה פחותה מיום שהרבי בעצמו עשה ממנו “שטורעם”, ורק שבכל זאת צריך לחגוג גם יום זה. אבל כשמתבוננים קצת, מגיעים למסקנה שההיפך הוא הנכון: דווקא ביום כזה שחגיגתו אינה כה פשוטה וברורה, יום שהוא של הרבי אישית – כאן מתקשרים לפנימיות שבפנימיות, לעצם שבעצם, אל הרבי בכבודו ובעצמו, כפי שהוא למעלה מהתפשטותו ופעולתו בעולם.

ואם הדבר נכון באופן כללי, יש לענין זה חשיבות מיוחדת וקשר פרטי לדורנו זה, לרבי מלך המשיח שליט”א. שלכן דווקא בדורנו, “הדור השביעי”, מקבל הענין האישי של הרבי הדגשה מיוחדת, הרבה יותר מאשר בדורות הקודמים. ואולי זו גם הסיבה שעובדה זו – שחסידים עליהם לחגוג גם עניינים הנוגעים לרבי אישית – נתגלתה דווקא על-ידי הרבי שליט”א, ודווקא בקשר ליום הגאולה ג’ תמוז, שיש לו שייכות מיוחדת לרבי שליט”א, ודווקא כפי שהוא נקרא מלך-המשיח, כדלקמן:

ידוע כי בשבעת ימי חג הסוכות נמצאים עמנו שבעה אושפיזין. הן האושפיזין המנויים בזוהר הקדוש והן “די חסידישע אושפיזין” – רבותינו נשיאינו, החל ממורנו הבעש”ט ועד כ”ק אדמו”ר (מוהרש”ב) נ”ע. והרבי אומר (שיחת ליל שמחת-תורה תשמ”ח סי”ז ואילך) שגם בשמיני עצרת נמשך עניין האושפיזין ביתר שאת וביתר עוז. אלא שכאן כבר לא מדובר על אושפיזין (אורחים) שנמצאים במקום באופן עראי, כמו אורח כפשוטו, כשם שהסוכה היא דירה עראי – אלא על ‘בעלי-בתים’ הנמצאים במקום באופן קבוע. ועד שהם שולטים ובעלי-בתים על כל מציאות המקום. בדוגמת שלמה המלך, בעל-הבית של שמיני עצרת, שבנה את בית-המקדש שהוא דירת קבע להקב”ה. והרבי מוסיף ומבאר, ששמיני-עצרת הוא היום של כ”ק אדמו”ר מהוריי”צ. ומקשר זאת עם העובדה שאצל הרבי הריי”צ העניינים יורדים וחודרים יותר ויותר בתוך העולם. כפי שהדבר בא לידי ביטוי בתרגום תורת החסידות לכל השפות ולכל הרמות, בהתעסקות גם בדברים פשוטים ביותר ובין אנשים תחתונים ביותר, ובמגוריו דווקא בערים גדולות כמו פטרבורג, ריגה, וורשה וניו-יורק. שבכך הוא מחדיר את האלוקות גם בתוך “המונה של רומי”. בדוגמת יוסף הצדיק (והרי שמו הראשון הוא יוסף) שהי’ בתוך תוכה של מצרים ובהימצאו שם הי’ בתכלית הדבקות באלוקות. והכוח לזה הוא דווקא על-ידי “שמיני” שלמעלה מהשתלשלות.

והרבי ממשיך ואומר (שיחת ליל שמחת-תורה תשמ”ח שם) שענין זה ממשיך עוד יותר בשמחת-תורה, שהוא היום התשיעי (בחוץ לארץ) של החג. ועד שבו קוראים בתורה “לעיני כל ישראל”, ובכך קובעים את ההלכה לכל ישראל שדווקא רבותינו נשיאינו הם הם האושפיזין לא רק של תלמידיהם וחסידיהם אלא של כלל ישראל.

ומזה מובן, כידוע ומפורסם בין החסידים, שיום שמחת-תורה הוא יומו של כ”ק אדמו”ר מלך המשיח שליט”א. ולכן בשמיני-עצרת בחוץ-לארץ עדיין אוכלים ושותים בסוכה. והיינו שנמצאים עדיין בדירת עראי. והכניסה לדירת הקבע, בשלימות ובנצחיות, כאשר הרבי מלך המשיח שליט”א הוא בעל-הבית היחיד והמוחלט שם – היא דווקא בשמחת-תורה, יומו של הרבי שליט”א. ביום זה נכנסים ונקלטים (“עצרת”) כל העניינים דווקא בתוך-תוכו של הטבע והמציאות. לא רק “מרקיע לרקיע” אלא “למטה בארץ” דווקא.

ולכן יום שמחת-תורה הוא יום חול מן התורה, וברוב המקומות בארץ ישראל הוא אכן יום חול. רק מדרבנן, בכוח עצמו של התחתון, הוא נקבע ליום-טוב, משום “ספיקא דיומא” במקומות שלא הגיעו שלוחי בית-דין להודיע על קידוש החודש. כלומר, החידוש של שמחת תורה הוא דווקא בכך שישראל הופכים יום חול ליום טוב. כל זה מדגיש את חידושו של הרבי שליט”א ב”דור השביעי”, שהוא מחדיר את האלוקות דווקא בתחתון ביותר, בתוך החול והחולין. שדווקא ממנו תפרוץ ותבקע הקריאה “א-ל עולם” – שאלוקות ועולם הם לא שני דברים אלא מציאות אחת ויחידה

בשנת תשל”ח, אחרי המאורע של התקף-הלב שהי’ בשמיני-עצרת, ואחרי שהחסידים חגגו בראש-חודש כסלו את צאתו של הרבי לביתו – ערך הרבי שליט”א עצמו סעודת-הודאה במוצאי זאת-חנוכה, עם נטילת ידיים, ברכת המזון וחלוקת “כוס של ברכה”, כהשלמה ל”כוס של ברכה” שלא חילק בשמחת תורה. והיינו לכאורה, שאז הי’ זה כבר מצב שעונה להגדרה ההלכתית “חזר לבוריו לגמרי”, שהרי רק במצב כזה חוגגים את ההודאה לה’, כמבואר בהלכה. באותה התוועדות, וגם בימים הסמוכים לה, הדגיש הרבי כמה פעמים את ההשוואה בין ימי חנוכה לימי חג הסוכות. שלכן סוברים בית שמאי שסדר הדלקת הנרות צריך להיות באופן של “פוחת והולך – כפרי החג“, כמו הפרים שהקריבו בבית המקדש בחג הסוכות. ואף שאין הלכה כבית שמאי, אך הרי “אלו ואלו דברי אלוקים חיים”, וברוחניות בודאי ישנו הענין. נמצא אם כן שזאת-חנוכה הוא בדוגמת שמיני-עצרת. ולפי זה נמצא שמוצאי זאת-חנוכה הוא היום השייך במיוחד לרבי מלך המשיח שליט”א.

באותה התוועדות סעודת-הודאה במוצאי זאת-חנוכה דיבר הרבי מלך המשיח שליט”א באריכות בתחילת ההתוועדות על מה שמוסבר בלקוטי-תורה שישנם שלושה עניינים שבהם ישנה שמחה גדולה: ניסוך היין, ניסוך המים וה”הקפות” של שמחת-תורה: ניסוך היין הוא מן התורה. ניסוך המים רק מדרבנן. ואילו ה”הקפות” אינן אלא מנהג ישראל. אף-על-פי-כן, רואים בפועל שהשמחה של ה’הקפות’ גדולה יותר משמחת-בית-השואבה שהיא על ניסוך המים, ושמחת-בית-השואבה גדולה הרבה יותר מן השמחה שהייתה בניסוך היין. ולכאורה איפכא מסתברא. אלא, מסביר רבינו הזקן בלקוטי-תורה, היא הנותנת: ככל שהענין הוא פנימי ועצמי יותר, הוא יורד פחות להיות קבוע ומוגדר. ולכן דווקא הדברים הפנימיים והנעלים ביותר לא באו באופן של חיוב, אלא באופן של רשות. וכידוע בענין “תפילת ערבית רשות”, שזוהי רשות שלמעלה מחובה – סומכים עליך, כביכול, שתעשה זאת מעצמך, ללא חיוב וללא שיאמרו לך לעשות. ולכן: ניסוך היין, שהוא מדרגה פחותה יותר, הוא חיוב מן התורה. ניסוך המים, שהוא מדרגה נעלית ונפלאה יותר, הוא רק מדרבנן. אבל חיוב מדרבנן גם הוא חיוב ולא רשות. ואילו ה”הקפות” אינן אפילו חיוב מדרבנן אלא מנהג בעלמא. שזה מורה שהן נעלות באין-ערוך, עד שאין בהן שום חיוב כלל – ודווקא משום כך גדולה השמחה בהן באין-ערוך, עד לבחינת “ישראל ומלכא בלחודוהי”. שכן דווקא כאן מגיעים להתאחדות מוחלטת עם הקב”ה, עד שאין שייך לעשות זאת בגלל ציווי וחיוב, אלא מצד תוקף ההתקשרות, כדבר אחד ויחיד ללא שום ציווי וחיוב.

והרבי המשיך באותו כיוון ואמר, שאפילו מנהג ישראל גם הוא נחשב לחיוב מסוים. שהרי “מנהג ישראל תורה הוא”, וגם את מנהגי ישראל יש חיוב לקיים. נמצא שאין זה “רשות” ממש. אבל כשנמצאים במוצאי זאת-חנוכה, כאשר חנוכה כבר נסתיים ואין אפילו  מנהג להוסיף ולהרבות הלאה בשמחה, ובכל זאת עושים זאת לא בגלל ציווי וחיוב אלא מפני שרוצים ושייכים לענין עצמו – זוהי תכלית ההתאחדות והדבקות באלוקות, ללא ציווי וחיוב כלל. שזהו על דרך מה שהובא לעיל מדברי הרבי שליט”א אודות יום שמחת תורה שהוא יום חול מצד עצמו אלא שיהודים עשו אותו לחג – יום טוב שני של גלויות.

ואכן, כל מי שהי’ נוכח ב-770 בחנוכה, וזכה לראות ולשמוע את הרבי שליט”א בזמנים אלו – ראה והרגיש כי ליום זאת-חנוכה, ובפרט למוצאי זאת-חנוכה, נודעת חביבות מיוחדת מאת הרבי מלך המשיח שליט”א. כאשר הרבי מדגיש בשיחות הקודש את העובדה שביום זה דולקים כל שמונת נרות החנוכה במלוא עוצמתם, ולכן הוא קורא אז לפעול בכל עניני חנוכה, ובפרט ב”מבצע חנוכה”, באופן החזק ביותר, “מיט א ליכטיקן שטורעם” (בסערה של אור). גם בפשטות דולקים ביום זה הנרות אצל הרבי שליט”א במשך כל המעת לעת כמו בכל ימי חנוכה. מנורת החנוכה דולקת ומאירה ב-770 מלפני תפילת מנחה של זאת-חנוכה במניין של הרבי שליט”א. והיא ממשיכה לדלוק ולהאיר גם בתפילת ערבית של מוצאי זאת-חנוכה. וגם לאחר מכן, עמוק עמוק לתוך הלילה, במשך כל זמן ההתוועדות של הרבי ואף לאחר-מכן. כאשר אל הנרות הדולקים מופנה מזמן לזמן מבטו של הרבי, אותו “מבט של משיח” המיוחד לחנוכה, ובמיוחד לזאת-חנוכה ולמוצאי זאת-חנוכה, מבט “עצמי” שלמעלה מכל תיאור ומכל גדר והסבר וביאור. גם “משתשקע החמה” של חנוכה, גם ודווקא כאשר כבר אין ציווי וחיוב להדליק את הנרות – דווקא אז דולקים הנרות באור הפנימי והעצמי שלמעלה מכל ציווי וחיוב. וזהו אמיתיות הענין של “ישראל ומלכא בלחודוהי”, פנימיות שבפנימיות, עצם שבעצם.

ואולי יש לומר, שעניינה של ספירת המלכות, עניינו של הרבי מלך המשיח שליט”א, הוא דווקא בסיום העניין, כאשר לכאורה נסתיימו כל הספירות וכל הדרגות, נגמר כל האור – מגיעה אז ספירת המלכות, הספירה האחרונה, ופועלת שהמשכת הקדושה לא תעצור ותסתיים כאן, היכן שהאור מסתיים, אלא תמשיך ותרד ותגיע עוד למטה מטה יותר, עד לחוצה שאין חוצה חוץ הימנו ולתחתון שאין תחתון למטה הימנו. ואדרבה, דווקא שם, מהתחתון עצמו ומהחושך עצמו, תפרוץ ותבקע הקריאה “הכל הוא אלקות ואלקות הוא הכל”. דווקא כאשר האור נגמר ונדמה שהכל כבר נגמר, דווקא אז מתחיל עיקר העניין וההדגשה. דווקא כאן מתגלה ה”עצם” שלמעלה מכל הגדרים וההגבלות, שאינו מוגבל בשום נתונים ובשום נסיבות, והוא נמצא גם ודווקא במקום בו בטוחים לגמרי שהוא איננו בכלל, כי מצד כל הנסיבות והנתונים וה”גילויים” אין לו שם שום מקום. עדי “ולילה כיום יאיר” – לא רק שגם בלילה יהיה אור, אלא “שהחושך עצמו יאיר”. לכן דווקא כאשר מסתיימים ונשלמים הימים המאירים של חנוכה, ונכנסים לחודש טבת האפל החשוך והקר, דווקא אז מתבטא עניינו העיקרי של “הדור השביעי” – להדליק גם “נרות של קרח”, “שהחושך עצמו יאיר”.

ולכן חנוכה חל דווקא בסוף החודש, כאשר הלבנה הולכת ומתמעטת עד שהיא נחשכת לגמרי (כמבואר בדבר מלכות וישלח). ובעיצומם של ימי החנוכה המאירים חל ראש חודש טבת, תחילתו של החודש שהוא שיא החורף והקור ושיא החושך התקופה בה הימים הם הקצרים ביותר והלילות הם הארוכים ביותר. וגם כאשר מגיע היום ואור השמש מנסה לבקוע את החושך, מכוסים השמים בעננים ובעבים המחשיכים על האור והגילוי. וגם ברוחניות זהו חודש קר וחשוך. לא זו בלבד שאין בו שום חג ומועד משמח, אלא שבו חל צום עשרה בטבת, ייהפך לששון ולשמחה, יום התחלת החורבן והגלות, אשר יש בו חומרה יותר משאר הצומות.

ודווקא בזמן הזה, בשיא הקור והחושך, כאשר נדמה שאין שום נקודה של אור וגילוי ונמצאים בתכלית הריחוק מן האור והחום, דווקא אז בוקעים להם החגים שלנו, של “הדור השביעי”, ודווקא החגים שנתווספו ונתגלו בשנים האחרונות –  בבחינת “נרות הקרח” שגם הם דולקים בכוחו של ה”עצם” המאיר בדורנו זה, הדור האחרון לגלות שהוא הראשון לגאולה. כמאמר רז”ל שבחודש זה “הגוף נהנה מן הגוף”, ומפרש הרבי שליט”א (לקו”ש חט”ו ע’ 382 ואילך. דבר מלכות ויחי) שכאן נהנה כביכול ה”עצם” (ה”גוף”) שלמעלה דווקא מן הגוף הגשמי של יהודי, כי דווקא בחודש זה מאיר ה”עצם” שלמעלה מכל הגילויים.

ואולי יש לבאר בכך עוד תופעה מעניינת שראינו פעמים רבות אצל הרבי מלך המשיח שליט”א: כאשר הרבי מעודד את שירת הקהל, הרי עיקר העידוד וההדגשה היא בסיום וחותם הניגון, כאשר חוזרים שוב ושוב, חזק יותר ומהר יותר, על הבבא האחרונה. דווקא בסיום התנועה האחרונה של הניגון. דווקא כאשר נדמה שהניגון כבר כמעט עומד להסתיים, דווקא אז מתחיל הרבי שליט”א בעידוד חזק מאד, וכל הקהל חוזר ללא הרף שוב ושוב על התנועה האחרונה של הניגון. ראינו זאת לדוגמא ב”האדרת והאמונה” שהקהל מנגן בשעת התפילות, הן הניגון הרגיל והן ובמיוחד “הצרפתי”, שבמשך כל הניגון הרבי נוהג לדפוק קלות על הסטענדר לעידוד, ודווקא כשמגיעים לסוף ממש, אחרי “התהילה והתפארת לחי עולמים”, דווקא אז מתחיל הרבי שליט”א להכות במהירות ובעידוד חזק מאד על הסטענדר, וכל הקהל פורץ בשירה אדירה כשהוא חוזר ללא הרף שוב ושוב על התנועה האחרונה של הניגון. כמו כן ב”לכה דודי” בליל שבת קודש, כאשר הרבי שליט”א מעודד את הניגונים שמנגן החזן. וגם לפני שהתחילו לנגן ולשיר ולרקוד, בעידודו של הרבי שליט”א לעיני בשר בשנת תשנ”ג, את “יחי אדוננו” (במנגינת “חיילי אדוננו”) בסיום ה”לכה דודי” – שבמשך כל ה”לכה דודי” הרבי נוהג לדפוק קלות על הסטענדר לעידוד, ודווקא כשמגיעים לסוף ממש, אחרי שמחזיר את פניו הקדושות מ”בואי בשלום”, דווקא אז מתחיל הרבי שליט”א להכות במהירות ובעידוד חזק מאד על הסטענדר. וכל הקהל פורץ אז בשירה אדירה, כשהוא חוזר ללא הרף שוב ושוב על התנועה האחרונה של הניגון. כך גם בחנוכה, שעיקר הניגון והריקוד ב”הנרות הללו” הוא בסוף, כאשר חוזרים שוב ושוב ושוב על המילים “על נסיך” שבסוף הניגון. כך ב”שובה ה’ עד מתי”, שכאשר מגיעים לתנועה האחרונה ללא המילים, דווקא אז מתחיל הרבי לעודד בחוזק רב והקהל חוזר ללא הרף על התנועה האחרונה. וכך בניגון “הרבי שליט”א מלך המשיח אוהבים אותך כולם”, שעיקר העידוד וההתלהבות (עד קפיצות כפשוטו) הם בסוף, ב”נתגבר על העול-א-א-א-ם”, ועוד.

כאמור, אולי יש לומר שזה קשור עם עניינה המיוחד של ספירת המלכות, שהיא סיום וחותם כל הספירות: כאשר נדמה כאילו עתה מסתיים ונגמר כל העניין, דווקא כאן מגיעה “ספירת המלכות” ופועלת, בכח העצם שבה, לגלות ולחדש ולהגביר עשרות מונים את העניין מכפי שהי’ קודם. עד שגם החושך וההעלם עצמו, ומצד עצמו, יאיר. וכמבואר באריכות בהמשך תרנ”ט שדווקא המקבל משפיע עניינים עיקריים ביותר במשפיע שלו. ולכן בספירת המלכות, שהיא המקבלת מכל הספירות, דווקא בה בא לידי ביטוי שורשו של ה”מקבל” בעצמותו יתברך שלמעלה מכל ה”גילויים”. משום שדווקא היכן שה”גילויים” נגמרים, שם מתחילים לראות את ה”עצם” שלמעלה מכל הגילויים. ולכן גם דורנו אנו, הדור השביעי, שכנגד ספירת המלכות, הדור הנחות והתחתון ביותר, בו כאילו ספו וגם תמו כל ה”גילויים” – דווקא הוא הממשיך את השכינה למטה מטה בגאולה האמיתית והשלימה. כל זה מפני שורשה של ספירת המלכות המושרשת למעלה מעלה ועד בעצמותו יתברך ממש שלמעלה מכל ה”גילויים”.

וככל הדברים האלו הוא בקשר ליום הבהיר י”ט טבת. למרות שהרבי שליט”א לא קבע אותו ליום-טוב וליום התוועדות וקבלת החלטות טובות, והוא קשור “רק” אל הרבי אישית – הרי דווקא יום זה מבטא את האמיתיות והפנימיות ממש. את העצם שבעצם. את מה שלמעלה מכל ההתפשטות ומכל ה”גילויים”. את מה ששייך לרבי מלך המשיח שליט”א עצמו ממש, באופן אישי ופרטי. את מה שלמעלה מהכל, למעלה גם מגדר מעלה ומטה בכלל, עד שלגביו אין כל הבדל בין מעלה ומטה. ונוסף לכך הוא גם יום פשוט ורגיל, שאין בו שום חיוב, אפילו לא מצד מנהג שנקבע, ודווקא לכן הוא קשור עם הפנימיות שבפנימיות.

ומכאן קצרה הדרך לשייכות המיוחדת של י”ט טבת, התגלות העצם בענין אישי פנימי ועצמי לגמרי, שלמעלה מכל גדר ולמעלה אפילו מציווי מפורש – לתקופה המיוחדת של השנים האחרונות, לרבי שליט”א בתור מלך המשיח דווקא, ול”יחי אדוננו”. שהרי גם בענין זה הציווי אינו מפורש כל כך, והדבר צריך לבוא לא “מפני הציווי”, אלא מלמטה דווקא, מן העם המקבל עליו את מלכותו של המלך, מבקש את התגלותו ומכריז לפניו “יחי המלך”. כל זה משום שהענין הוא פנימי ועצמי ביותר. והרי זהו בדיוק עניינו של “יחי אדוננו” – התגלות עצם מציאותו של משיח, אותו עצם שלמעלה מכל גדר. כפי שמבאר הרבי שליט”א (בדבר מלכות תולדות) שעיקר החידוש של משיח הוא “התגלות העצם” – אותו “עצם” שלמעלה מכל תואר וגדר. עד שאי-אפשר לומר עליו אפילו “עצמות ומהות”, כיוון שגם זה הוא תואר וגדר מסוים והקב”ה עצמו הוא למעלה גם מזה. ואי-אפשר לומר עליו אלא שהוא “נמצא”. ובאמת אי אפשר לומר עליו גם זאת שהוא “מציאות”, “ענין” או “דבר” – כיוון שגם במילים אלו יש תוכן וגדר מסוים. ורק מפני שמוכרחים להשתמש בביטוי מסוים, כיוון שרוצים לדבר אודותיו, משתמשים בלשון “מצוי”. ועל זה נאמר “מצאתי דוד עבדי” – ה”עצם” דנשמת משיח, שלמעלה מכל תואר וגדר, גם מבחינת ‘יחידה’ הכללית. ורק לאחרי זה, “בשמן קדשי משחתיו”, ש”שמן” מורה על בחינת ה’יחידה’ הכללית שבנשמת משיח, שחודרת בכל ענייניו, בדוגמת השמן שמפעפע בכל דבר.

ובעבודת ה’, זוהי עצם המציאות של יהודי, עצם הנשמה – מיד “כשניעור משנתו” עוד לפני ה”מודה אני”. כי ה”מודה אני” הוא כבר תנועה של דיבור (או אפילו מחשבה) שבאה אחרי עצם מציאותו. אך עוד לפני כן ישנה ההתגלות של עצם מציאותו, ורק העצם, בכך “שניעור משנתו”. וזהו אמיתת הענין דביאת המשיח, שהעצם בישראל הוא בהתגלות בפועל ממש. וזהו “כל ימי חייך להביא לימות המשיח”: שהחיות שלו בכל רגע ורגע, הן ביום והן בלילה, הן ער והן ישן, הוא בהבאת ימות המשיח. כלומר, לא רק בשעה שחושב ומדבר ועושה פעולות להבאת המשיח, אלא עצם חיותו (“חייך”) הוא “להביא לימות המשיח”. ולכן מיד כשניעור משנתו, עוד לפני “מודה אני” – מרגיש בנשימת האויר, “אוויר של משיח”, שהוא העצם דמשיח, התגלות מציאותו (מציאות שקיימת גם לפני זה למלכות … כגון רבינו הקדוש) בתור מלך המשיח. ולאחרי התגלות מציאותו (אויר שבאין ערוך מאורו של משיח) מתחילה ההתגלות לעין כל על-ידי פעולותיו (אור של משיח). וזהו “יחי אדוני המלך דוד לעולם” – שתוכנה של הכרזה זו היא התגלות מציאותו דמלך המשיח, ועל ידי זה ולאחרי זה באה התגלותו לעין כל ע”י פעולותיו בעולם.

נמצא, שדווקא הענין היותר פנימי ועצמי ממש, הנוגע אישית ממש, ורק אישית – הוא זה המבטא את ה”עצם שבעצם” והפנימיות שבפנימיות.

וכל זה בא לידי ביטוי הכי מלא דווקא כאשר נדמה כי הפעם אכן ספו וגם תמו כל הגילויים לגמרי – אחרי ג’ תמוז – הרי דווקא אז מתגלה העצם שלמעלה מכל הגילויים. אותו “עצם” ששום דבר בעולם לא יוכל לפגוע בו, והוא קיים בכל תוקפו ובכל עצמותו גם, ודווקא, אם צריך לשם כך להדליק “נרות של קרח”. כאשר ההכרזה של “יחי אדוננו” פורצת מכל מקום ומכל פינה דווקא כשנדמה כאילו ח”ו אין לה שום מקום כלל, כמו גם העובדה שהרבי חי וקיים בגשמיות כפשוטו, “שליט”א”, בוקעת מכל פה ומכל לשון, גם כאשר מצד הגילויים נדמה שאין כלל על מה לדבר. ודווקא הנהגה זו מביאה להתגלות העצם המלאה, כאשר העצם יהי’ מלא גם בתוככי כל הגילויים. שנראה את הרבי מלך המשיח שליט”א מלך ביופיו, מביא לכולנו את הגאולה האמיתית והשלימה תיכף ומיד ממש לעיני כל בשר, “ומלאה הארץ דעה את ה’ כמים לים מכסים”.

יחי אדוננו מורנו ורבינו מלך המשיח לעולם ועד.

פרסום תגובה חדשה

test email