באתי לגני – יו"ד שבט ה'תשי"ז

הקראת כתבה
יום שלישי ט׳ טבת ה׳תשע״ה
במאמר "באתי לגני" לשנת ה'תשי"ז מסביר הרבי מליובאוויטש, כי לעתיד יהי' כבוד הוי' בגילוי ובאופן אשר וראו כל בשר, שגם בהמות וחיות יראו את כבוד הוי', והגילוי דפי הוי' (דוקא) דיבר, וזה יהי' בעגלא דידן במהרה בימינו ממש.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
וינטג '

 

בס"ד, יו"ד שבט, תשי"ז

 

באתי לגני[1] אחותי כלה, ואיתא במד"ר במקומו לגני לגנוני דעיקר שכינה בתחתונים היתה ועל ידי חטא עה"ד והחטאים שלאחריו סילקו את השכינה מלמטה למעלה עד רקיע הז', ואח"כ ע"י עבודת הצדיקים הורידו והמשיכו את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין והורידה מרקיע הא' למטה בארץ, שזוהי תכלית ההמשכה, ועיקר הגילוי הי' במשכן ומקדש כמ"ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שעי"ז הנה גם בתוך כל אחד ואחד ישנו הענין דושכנתי ע"י עבודה. דכללות ההמשכה הוא ע"י עבודת הצדיקים וכמו שמבאר כ"ק מו"ח אדמו"ר בעל ההילולא בהמאמר של יום ההילולא, דכד אתכפיא סט"א ואתהפכא סט"א אסתלק יקרא דקוב"ה בכולהו עלמין, היינו שע"י העבודה דאתכפיא ואתהפכא ממשיכים אור כזה שהוא בכולהו עלמין בשוה. ואור זה הוא למעלה גם מאור הסובב כל עלמין, דאור הסובב הרי הוא בבחי' סובב לעולמות עכ"פ, משא"כ אור זה הוא למעלה מהעולמות לגמרי, והמשכת אור זה הוא על ידי העבודה דאתכפיא ואתהפכא. וזהו ג"כ הענין דעבודת הקרבנות שהי' במשכן ומקדש, דקרבנות הם מלמטה למעלה ועי"ז נעשה ריח ניחוח שהוא המשכה מלמעלה למטה. וזהו ג"כ מ"ש ועשית את הקרשים למשכן עצי שטים עומדים, דקרשי המשכן הם מעצי שטים, דשטה פי' נטי' כמ"ש שטה העם, והיינו הנטי' מדרך המלך מלכו של עולם, שהוא מצד הרוח שטות שנכנסה בו כמאמר אין אדם עובר עבירה אא"כ נכנס בו רוח שטות, והעבודה היא להפוך את השטות דלעו"ז לשטות דקדושה, שזהו כל ענין העבודה שבמשכן ועי"ז נעשה המשכת עיקר שכינה בתחתונים.

 

וממשיך בהמאמר, שבזה ג"כ מדויק מה שמעצי שטים עומדים עשו קרשים דתיבת קרש הוא מג' אותיות קו"ף רי"ש שי"ן, ואיתא בזהר דאות שי"ן הוא מאתוון דקשוט משא"כ אותיות קו"ף ורי"ש הן מאתוון דלעו"ז. ומבאר בהמאמר שם דנגד אות רי"ש הוא אות דל"ת, דאות דל"ת הוא מאתוון דקדושה, ואות רי"ש הוא מאתוון דלעו"ז. דהגם אשר דל"ת ורי"ש הם דומים זה לזה בתמונתן וגם בפירושן ששניהם מורים על עוני, מ"מ הרי הם שונים זה מזה לגמרי, וכאשר מחליפים דל"ת ברי"ש הרי זה מחריב עולמות. וההפרש בין תמונת אות רי"ש לאות דל"ת הוא, דבאות ד' יש לו יו"ד מאחוריו, משא"כ באות רי"ש. דענין היו"ד הוא נקודה שמורה על ביטול דאזעירת גרמה והעדר תפיסת מקום, דלכן הוא מאתוון דקשוט להיותו בביטול. ועד"מ התלמיד שצריך להיות בביטול לפני רבו שע"י הביטול דוקא הוא נעשה כלי לקבל השפעת הרב, כמו"כ הוא בכללות סטרא דקדושה שע"י הביטול דוקא הוא כלי לההשפעה שלמעלה, דזוהי המעלה דאות דל"ת שיש לו יו"ד מאחוריו. וכמבואר כל הנ"ל בהמאמר של יום ההילולא בסעיפים הקודמים (א־ו)[2].

 

ב והנה ממשיך בהמאמר בסעיף החדש (סעיף ד) שהיו"ד אם שהוא אות זעירא (בחינת ביטול) מכל האותיות מ"מ הוא ראש לכל האותיות, דכל אות הרי תחלתו אות יו"ד, והוא מה שביו"ד נברא העולם הבא. עכ"ל המאמר. וביאור דבריו הוא, דהנה מקודם (בסעיף ו') הוא מבאר ענין היו"ד ואזעירת גרמה כמו שהוא מצד התלמיד והמקבל, דבכדי אשר התלמיד יהי' כלי לקבל ההשפעה הוא ע"י הביטול ואזעירת גרמה כנ"ל, שזהו"ע היו"ד וביטול כמו שהוא מצד המקבל, ובסעיף זה הוא מבאר ענין נעלה יותר בהיו"ד, והו"ע היו"ד כמו שהוא מצד המשפיע. דבכדי להיות המשכת ההשפעה מהרב באופן שהתלמיד יוכל לקבל ממנו ושהרב יוכל להשפיע, הוא ג"כ ע"י היו"ד, היינו הביטול ואזעירת גרמה, שמצד המשפיע, שעי"ז דוקא אפשר להיות ההשפעה. וזהו מה שהיו"ד הוא ראש לכל האותיות, דאותיות הוא מלשון אתא בוקר[3] היינו דענין האותיות הוא המשכות והשפעות למטה, הנה כל אות הרי תחלתו הוא נקודת היו"ד, שכל ההמשכות וההשפעות הם ע"י הביטול שמצד המשפיע. וזהו ביו"ד נברא העוה"ב, דענין היו"ד הוא הביטול ואזעירת גרמה כנ"ל, והביטול דיו"ד שבמשפיע הוא ענין הצמצום והסילוק לגמרי, שעי"ז דוקא אפשר להיות ההמשכה. וזהו מה שמפרש הבעש"ט[4] עה"פ ויאמר אלקים יהי אור, דלכאורה א"מ והרי אור ענינו הוא אור וגילוי, המשכה והשפעה, וא"כ מהו"ע ויאמר אלקים דשם אלקים מורה על הצמצום שהוא היפך האור והגילוי. ומבאר הבעש"ט, דבכדי שיוכל להיות הענין דויהי אור (וגילוי) הוא מכח מדת אלקים שהוא מדת גבורה המצמצם האור, מחמת זה יהי אור המתקיים שיוכל העולם לסובלו. והרב המגיד[5] מוסיף ביאור בזה, דזהו ג"כ מה שמסיים בהפסוק ויהי אור דכל מקום שנאמר ויהי הוא לשון צער[6] דהנה מקודם הרי אוא"ס ממלא את מקום החלל ולא הי' מקום למציאות כלל, ובכדי שיוכל להיות מציאות אור למטה, הוא ע"י צמצום וסילוק האור שהי' קודם. וזהו"ע ויהי לשון צער היינו הצמצום והסילוק, שעי"ז דוקא נעשה מציאות האור שלמטה. ומבאר בזה[7] עד"מ האב שרוצה להשפיע לבנו קטן, ה"ה צריך לצמצם את שכלו לפי"ע הבן, עד ששכלו מוליד גם מדות דקטנות (אצל האב) שלפי"ע הבן, אשר הוא מתפעל מעניני הבן אף שהם ענינים קטנים בערכו, ועי"ז דוקא תוכל להיות ההשפעה לבנו. וכמו"כ הוא גם בנוגע לבנ"י, דבראשית בשביל (התורה שנק' ראשית ובשביל) ישראל שנק' ראשית, ובנים אתם להוי' אלקיכם, הנה בשביל נשמות ישראל הוא מצמצם את עצמו. והרב המגיד מסיים והצמצום נקרא חכמה כי החכמה היא אין ע"ד והחכמה מאין (בחי' אריך) תמצא. עכ"ל המגיד. הרי מובן מזה דכמו שצ"ל אזעירת גרמה מצד התלמיד, בכדי שיהי' כלי מוכן ומוכשר לקבל בתוכו השפעת הרב, כמו"כ הוא גם מצד המשפיע, דבכדי שיהי' אור המתקיים, היינו שיהי' מקום למציאות ואשר המציאות יוכל לקבל אור בתוכו, הוא רק ע"י ויהי' הצמצום והסילוק שהוא הביטול דנקודת היו"ד. וזהו מש"כ בהמאמר, דכל אות הרי תחלתו הוא אות יו"ד והוא מה שביו"ד נברא העוה"ב.

 

ג ולהבין זה בתוספות ביאור וגם להבין אומרו ביו"ד נברא עוה"ב, מהו"ע עוה"ב דוקא, הנה ענין עוה"ב הוא קבלת שכר על התורה ועבודה שבשית אלפי שנין דהוה עלמא שנק' בשם עוה"ז, ואח"כ בא העוה"ב שנעשה ע"י תורתו ועבודתו, ובשביל שכר זה דעוה"ב ירדה הנשמה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. דהנשמה טרם שירדה למטה הרי היתה בעילוי גדול ביותר כמ"ש חי הוי' אשר עמדתי לפניו, דהנשמה למעלה כל שייכותה היא רק לעניני אלקות, דאין עמידה אלא תפלה[8], ומ"מ ירדה למטה מטה בבירא עמיקתא, והוא לפי שהירידה היא צורך עלי', היינו שעולה למעלה יותר מכמו שהיתה קודם ירידתה. וכללות ענין העלי' הוא כמ"ש אחת שאלתי מאת הוי' גו' לחזות בנועם הוי', דנועם הוי' הוא כמ"ש בזהר[9] הנועם שנמשך משם הוי' (דעיקרו ותחלתו של שם הוי' הוא אות יו"ד), ובשביל לחזות בנועם הוי' בעוה"ב כדאי כל הירידה.

 

והנה ענין הנועם הוא ענין התענוג וכמו ויהי נועם, וענין התענוג הוא, כמו עד"מ שאנו רואים למטה בנפש האדם ההפרש בין התענוג לשאר עניני הנפש. דהנה כל עניני הנפש גם כמו שהם במרחב בגילוי ובהתפשטות, וכמו שהוא מצד התנועה דשמחה, דשמחה פורץ גדר, שלכן מצד השמחה כל עניני הנפש הם בהתרחבות ביותר בלי מדידות והגבלות, עד שמגיע גם בהרגלים, דזהו"ע הריקוד, אמנם אחרי כ"ז הרי זה רק חיצוניות הכחות, אלא שחיצוניות הכחות גופא הן בהתרחבות ובהתפשטות. משא"כ בתענוג הנה אף שגם התענוג פועל הרחבה כמ"ש שמועה טובה תדשן עצם אמנם אין ענינו ענין ההתרחבות וההתפשטות של חיצוניות הכחות, וכמו שאנו רואים במוחש דכאשר האדם הוא בהתנועה דתענוג אזי אינו בהתרחבות כלל כמו בענין הריקוד והדומה, אדרבה הוא בהתנועה דמנוחה, היינו עלי' לפנימיות ועצמות הכחות, ומה שהתענוג פועל התרחבות כנ"ל, אי"ז שהכחות החיצוניים מתרחבים ומתפשטים, כ"א שהתענוג ממשיך מפנימיות ועצמות הכחות, והיינו שפנימיות הכחות מתגלים בחיצוניות הכחות ומצד זה הוא ההתרחבות. וזהו ג"כ ההפרש בין תענוג לשמחה, שהשמחה היא מה שהכחות (חיצוניים) עצמם מתרחבים ומתפשטים, וענינו של התענוג הוא שפנימיות ועצמות הכחות נמשך בגילוי בפועל.

 

ד והדוגמא מזה יובן למעלה, דהנה בתחלה הי' אוא"ס ממלא את מקום החלל ולא הי' מקום למציאות כלל, והגם אשר באור זה הי' כלול ג"כ אותו האור שנעשה ממנו אח"כ מציאות, אמנם אור זה הי' כלול באוא"ס ולא הי' ניכר לעצמו כלל. וכידוע המשל על זה מרב ותלמיד דכאשר הרב רוצה להשפיע שכל לתלמיד שאינו בערכו כלל, הנה אף אשר בודאי יש בהמשפיע גם אותו השכל השייך להתלמיד, אמנם שכל זה הרי הוא כלול ובטל בהאור שכל של הרב שהוא משיג לעצמו, והשכל שבשביל התלמיד אינו ניכר כלל, ולכן צריך שיסלק את אור שכלו לגמרי, דאז דוקא יכול להיות המשכת האור שכל שבערך המקבל. אמנם גם כאשר השכל שבשביל התלמיד נמשך ע"י הצמצום, הרי כל זה הוא רק כמו שהרב ממשיך את השכל (ווי דער רב איז דאס ממשיך), ובכדי שיוכל להתקבל להתלמיד צריך הוא לשער כלי שכלו של התלמיד, ואחרי ההשערה ממשיך את השכל מהנקודה כמו שנמשך ע"י הצמצום לשטח המקבל. דזהו כללות ענין ד' אותיות יו"ד ה' ו' ה' שהוא סדר ההמשכה וההשפעה, בדוגמת שהוא בשם הוי', שהוא הי' הוה ויהי', והוא מהוה כל סדר ההשתל' וכל המציאות, הנה בכדי שיוכל להיות ענין ההתהוות הוא ע"י סדר הד' אותיות דשם הוי'. והוא, דבתחלה הי' אוא"ס ממלא את מקום החלל ולא הי' מקום למציאות כלל, דאף שהוא רק אור בלבד ולא עצם, אמנם להיות שהוא אור כמו שהוא בלי צמצומים, ה"ה בערך העצם שהוא בלי גבול. ומ"מ כלול בו גם אור הגבול, דאוא"ס הוא שלימותא דכולא וכשם שיש לו כח בבלי גבול כך יש לו כח בגבול, אלא שאור הגבול הוא בהעלם. דמאחר שאור הבל"ג הוא בגילוי, הנה מצד התגלות אור הבל"ג הרי אור הגבול הוא בהעלם ובהתכללות באור הבל"ג ואינו ניכר לעצמו כלל, ולזאת הוצרך להיות ענין הצמצום. והיינו, דמצד זה שהאור שהי' ממלא את מקום החלל הוא אור בלבד ולא עצם, לזאת שייך בזה ב' ענינים, א שיהי' בו התחלקות דפנימיות האור וחיצוניות האור (שהוא אור הבל"ג ואור הגבול), ב שיהי' בו ענין הצמצום, שהרי הצמצום הוא רק באור ולא במאור. וע"י צמצום הראשון שהוא סילוק לגמרי נעשה ב' ענינים, ענין הא' שאור הגבול נעשה נבדל מאור הבל"ג וניכר בפ"ע שיוכל להיות ממנו (ע"י ענין הב') התהוות המציאות, וענין הב' הוא, דגם אור הגבול עצמו נתצמצם. דבתחלה, מאחר שהי' בלי שום צמצומים כלל, הרי גם אור הגבול עצמו הי' בו ריבוי אור לפי"ע העצם, והצמצום פעל בו שלא יהי' בו ריבוי אור כו'.

 

ה והנה כמו שהוא בענין האור, כמו"כ הוא גם בענין התהוות העולמות, שעלה ברצונו ית' להוות עולמות, דעליית הרצון הוא בהאור שלפני הצמצום, וברצון זה ישנו גם כן תענוג כמ"ש שוקיו עמודי שש זה העולם שנשתוקק הקב"ה לבראתו, דהתשוקה הו"ע התענוג. וכמו שהוא קודם הצמצום הרי יש בזה ריבוי ותוקף ביותר ואא"ל מזה התהוות המציאות, וע"ז הו"ע הצמצום והסילוק של אורו הגדול, שהרצון והתענוג זאל זיך אויסשטעלן בעצם נקודת הרצון ותענוג ששייך לעולמות, ולא יהי' בזה ריבוי ותוקף התענוג כמו שהוא לפנה"צ, שבכללות הוא נקודת הרושם, שהוא היו"ד דשם הוי'. ובכדי שיתהוה מזה מציאות בפועל, הוא ע"י הוא"ו שהו"ע ההמשכה למטה, אלא שהמשכה זו (וא"ו) באה ע"י הקדמת ה"א ראשונה שהוא השארת כלי המקבל כמו שהוא בהמשפיע עצמו עדיין, שלכן מבואר לפעמים שהו"ע השטח דא"ק, ועי"ז הוא המשכת הקו, אות וא"ו, ונעשה ה"א אחרונה שהוא שטח המקבל, והוא עולם האצילות באורות וכלים. הרי מובן מזה דכללות הרצון והתענוג שבעולמות הוא בבחי' נקודה בלבד, שבאה אחרי הצמצום שע"י היו"ד שהוא נקודת הרושם.

 

וזהו ביו"ד נברא העוה"ב, דהנה התהוות העולם הוא בשביל התורה שנק' ראשית ובשביל ישראל שנק' ראשית, ולכן ע"י עבודת נש"י בקיום התומ"צ פועלים שמן היו"ד יהי' נברא העוה"ב, היינו שעצם הרצון ותענוג שבעולמות שהוא נועם הוי' יהי' לא באופן של נקודה כ"א בהתרחבות כו', דזהו"ע העוה"ב. והוא גילוי נעלה ביותר, למעלה ממדריגת הנשמה כמו שהיתה קודם הירידה, שלכן כדאי בשביל זה כל הירידה לפי שהוא גילוי פנימי ביותר (וכנ"ל ס"ג במשל, אשר התענוג ממשיך מפנימייות ועצמות הכחות), וע"י עבודת הנשמה למטה שפועלת המשכת היו"ד בעוה"ב כנ"ל, הרי נקודת היו"ד היא שם בהתפשטות והתרחבות ביותר. וזהו"ע היו"ד כמו שהוא במשפיע, הענין דאזעירת גרמה וסילוק כביכול למעלה, וזה בא בנקודת הרושם שנכלל בה כל הענינים וואם מען וויל געבן למטה להמקבל, שזהו"ע עוה"ב נועם הוי'.

 

ו והנה ממשיך בהמאמר ביאור ענין היו"ד, דעל זה נאמר כי כל בשמים ובארץ ותרגם דאחיד בשמיא וארעא, דכל הוא ספירת היסוד שהוא מאחד שמיא וארעא. דשמים הוא אש ומים (כמבואר במדרש), בחינת חו"ג, וארץ הוא בחי' מלכות, וזהו כי כל בשמים ובארץ שע"י ספירת היסוד הוא יחוד חו"ג ומלכות (עכ"ל המאמר). וביאור דבריו הוא, דהנה נת"ל ס"ב, שבפרק הקודם בהמאמר מבאר ענין היו"ד ואזעירת גרמה כמו שהוא מצד המקבל שעי"ז נעשה כלי מוכשר לקבל, ואח"כ (בפרק זה) מבאר ענין היו"ד והביטול כמו שהוא מצד המשפיע, הצמצום למעלה שעי"ז מוכנים כל הענינים שרוצה להשפיע. אבל כדי שתהי' ההשפעה בפועל, הנה אף שהכלי (דמקבל) כבר מוכשר וההשפעה (מצד המשפיע) כבר מוכנת מ"מ חסר עדיין החיבור (דאחיד) דמשפיע ומקבל, וע"ז מבאר ענין ג' בהיו"ד, שהוא ספירת היסוד המחבר הביטול ואזעירת גרמה שמצד המשפיע עם הביטול ואזעירת גרמה שמצד המקבל.

 

ויובן זה ע"פ ביאור כ"ק אדמו"ר הזקן"[10] בפירוש הפסוק בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, דמקשה בזה, מהו ב"פ בן פרת וגם מהו"ע עלי עין. ומבאר בזה דהנה יוסף הוא צדיק יסוד עולם, ובענין ספירת היסוד נאמרו ב' לשונות, לשון א' הוא דיסוד הוא סיומא דגופא כו' ולשון ב' הוא דגופא וברית חשוב חד. דלכאורה הרי ב' לשונות אלו הם תרתי דסתרי, דהרי ממה שנאמר שהוא סיומא דגופא משמע שאינו כ"א סיום הגוף בלבד, וזה סותר למ"ש דגופא וברית חשוב חד. אך הענין הוא, דספירת היסוד מגיע למעלה יותר בתכלית העילוי, וגם ההמשכה בדרך מלמעלמ"ט הוא ג"כ בתכלית עד למטה מטה. וכמו שאנו רואים עד"מ באדם למטה הרי אין קישוי אלא לדעת[11], דבכל האברים הרי אם יחשוב בתאוה לא יתפעל ידו או רגלו וכיוצא, משא"כ ביסוד, הרי שהוא מגיע למעלה מעלה עד בהמוחין כו', וכמו"כ הנה גם בדרך המשכה הרי ידוע אשר הטיפה היא מה(מובחר שב)מוח ונמשך עד למטה מטה בסיומא דגופא. ועד"ז הוא ג"כ בענין עבודת צדיק יסוד עולם, שיש בזה ב' המעלות דהעלאה והמשכה. דהנה בעבודת הצדיקים יש חילוק מדריגות, דיש צדיקים שהדביקות שלהם היא בתכלית הפשטת הגשמיות במס"נ האמיתית מכל וכל, ויש צדיקים שאין להם מס"נ אמיתי כ"כ ועיקר עבודתם ומעלתם הוא בענין החכמה, והיינו שהן נשמות גבוהות יותר אבל בענין המס"נ יש צדיקים שהם גדולים מהם, וע"ד החילוק בין ריב"ז ורחב"ד שהוא כעבד לפני המלך וכשר לפני המלך[12]. אמנם המעלה דיוסף צדיק יסוד עולם היא שהיו בו ב' הענינים יחד, שעבודתו היתה במס"נ בתכלית העילוי, מס"נ אמיתי, וביחד עם זה הי' אצלו בחי' החכמה בתכלית (שהי' נשמה גבוהה). וזהו העילוי הכי גדול שעי"ז הוא מגיע למעלה מעלה ביותר, ולכן גם ההמשכה היא עד למטה בתכלית. וזהו בן פרת יוסף בן פרת עלי עין, דפרת הוא מלשון פרי' ורבי', ענין ההמשכה, והטעם לזה הוא בן פרת עלי עין, ענין ההעלאה למעלה ביותר דזהו עלי עין שהוא למעלה גם מבחי' עין רבתי (וכמו שמבואר שם באריכות הענין דע' רבתי), ולהיות שהוא מגיע למעלה ביותר הנה גם ההמשכה היא בריבוי בתכלית ועד למטה מטה, שממשיך בנשמות ומלאכים (דזהו"ע בן פרת מל' פרי' ורבי' כנ"ל). וזוהי מעלתו של יוסף הצדיק ספירת היסוד, דאף שהוא בסיומא דגופא, מ"מ ע"י העלי' שלו בתכלית העילוי, ממשיך מלמעלה מעלה עד למטה מטה ממש. וזהו ג"כ מה שמסיים הרב המגיד שכל ההמשכה שע"י הצמצום נעשה ע"י הבן כמשנ"ת לעיל ס"ב, ואומר שם[13] שההמשכה נעשית ע"י הבן (בחי, צדיק יסוד עולם) שבשבילו מצמצם האב כל הענינים בכדי שיומשך למטה.

 

ועפי"ז יובן ג"כ מה שמבאר בהמאמר ענין הג' שביו"ד שהוא ספירת היסוד דאחיד בשמיא וארעא, שהוא מאחד את המשפיע והמקבל, דאחרי אשר ישנו הביטול שמצד המשפיע והביטול שמצד המקבל, הנה צריך להיות ענין היסוד שעל ידו נקלטות כל ההמשכות וההשפעות שלמע' למטה בהמקבל.

 

ז וממשיך בהמאמר, דכל זה הוא בקדושה שיש בזה בחי' כל דאחיד בשמיא וארעא, וכמו יעקב שאמר יש לי כל דיעקב הוא כללות ענין הקדושה. דבלעו"ז ולרש אין כל דבאות רי"ש (שהוא מאתוון דלעו"ז) אין בחינת כל דאחיד בשמיא וארעא, דאין בלעו"ז ספירת יסוד המחבר, שלכן אין בהם שום דבר, משא"כ ביעקב, כללות הקדושה, יש לו כל. ומטעם זה נעשה מצד הלעו"ז הענין דנאלמתי דומי' החשיתי מטוב, דהנה אות ד' (שהוא אות דקדושה) שייך גם לענין הדיבור דבדבר הוי' שמים נעשו, וכאשר צד הקדושה הוא בהתגברות, אזי דיבורו ית' הוא בבחי' גילוי, משא"כ בלעו"ז, ובפרט כאשר הלעו"ז מתגבר, אז פועל אפילו בצד הקדושה שיהי' נאלמתי דומי' החשיתי. ויובן זה בהרחב הביאור, בהקדים ההפרש בין עוה"ב לעוה"ז בכלל וזמן הגלות בפרט. דהנה בעוה"ב כתיב ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר, וידוע הדיוק בזה הרי התהוות העולם שמצד הדיבור היא משם אלקים ומהו אומרו כי פי הוי' דיבר. אך הענין הוא כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי ע"פ הללו את הוי' גו' במרומים, ואח''כ הוא חושב שאר הנבראים עד שמים וארץ ולמטה מטה, שכולם מהללים לשם הוי'. ומקשה שם איך שייך אשר הנבראים יהללו את שם הוי', דבשלמא מ"ש קדוש קדוש קדוש הוי' מובן, דאף שההתהוות היא מהעשרה מאמרות, שם אלקים, מ"מ מזה יכולים לדעת (קענען זיי ארויסנעמען) איך שהוי' הוא קדוש ומובדל. משא"כ ענין ההילול, שכל הנבראים מהללים את הוי' ועד שאפילו באוה"ע נאמר הללו את הוי' כל גוים, הרי אינו מובן איך שייך שהנבראים יהללו לשם הוי' אחרי שכל מציאותם נעשה משם אלקים. ומבאר בארוכה ע"פ מ"ש וידעת היום והשבות אל לבבך כי הוי' הוא האלקים, דהוי' ואלקים כולא חד שהוא עיקרא דכולא (כמ"ש בזהר), ולכן אף שההתהוות היא משם אלקים, מ"מ מאיר בזה שם הוי' לפי שהוי' ואלקים כולא חד. דהנה, שם אלקים הוא מגן ונרתק לשם הוי' כמ"ש כי שמש ומגן הוי' אלקים, אך להיותו מגן ונרתק דקדושה לזאת מאיר על ידו (גם בההתהוות) האור דשם הוי', ולכן שייך אשר נבראים תחתונים יהללו לשם הוי', ועד אשר הללו את הוי' (גם) כל גוים.

 

והנה לעתיד לבוא הקב"ה מוציא חמה מנרתקה שיאיר האור דשם הוי' עצמו בלי הנרתק דשם אלקים, וזהו כי פי הוי' דיבר, שיאיר האור דשם הוי' עצמו. והארת אור זה יהי' בכל הנבראים, כמ"ש וראו כל בשר, דלא רק נשמות ומלאכים כ"א כל בשר, גם החיות והבהמות למטה יכירו כי פי הוי' דיבר, עצם האור דשם הוי'. וע"ד מ"ש וישרנה הפרות (כשנשאו את הארון), והשירה אז היתה שירו להוי' שיר חדש[14], האור דשם הוי', וכידוע דהאור שהי' אז הי' מעין הגילוי דלעתיד דלכן נאמר שם שיר לשון זכר שזהו השיר דלע"ל שהיא גאולה שאין אחרי' גלות (כדאיתא במדרש[15]), והארה זו היתה גם בהפרות. וכל זה הוא לע"ל שהדיבור הוא בתכלית הגילוי, פי הוי', אבל בזמן הזה הגילוי הוא רק דבר אלקים דעשרה מאמרות, אלא שיש בו האור דשם הוי', הבחי' דשמש הוי' שמאיר ע"י הנרתק דשם אלקים (שלכן שייך שהנבראים יהללו עכ"פ לשם הוי', כנ"ל).

 

ח אמנם בזמן הגלות שהקליפות הן בהתגברות, ע"ז נאמר נאלמתי דומי' החשיתי מטוב, שאז הוא ההיפך דדיבור שאין הגילוי דדיבור כלל כנ"ל, דזהו נאלמתי כמו האלם שאין בו דיבור. וזהו ג"כ מ"ש כרחל לפני גוזזי' נאלמה, דפסוק זה נאמר על זמן הגלות, וכמו שמבאר כ"ק אדמו"ר הצ"צ"[16], דרחל הוא כנסת ישראל, ספירת המלכות, לפני גוזזי', הגוזזים בחי' שערות שלה, נאלמה היפך ענין הדיבור שהחיות שנמשך בזמן הגלות היא הארה בלבד דזהו"ע השערות, וכמו שמבאר בעל ההילולא בהמאמר שהסט"א ולעו"ז מקבלת הארה מצומצמת ביותר, בחי' חיצוניות דחיצוניות. וזוהי הדוגמא דשערות, דכמו השערות שבאדם יש בהם חיות מועט ביותר, דלכן כאשר חותכים השערות אין מרגישים כאב לפי שהחיות נמשך ע"י הפסק עצם הגולגולת, כמו"כ מצד התגברות הלעו"ז הרי ההמשכה היא חיצוניות דחיצוניות הארה דהארה בלבד, ולכן נק' נאלמה שהוא היפך ענין הדיבור. וזהו מ"ש נאלמתי דומי' החשיתי מטוב, ומביא כ"ק אדמו"ר הצ"צ[17] מ"ש בראשית חכמה[18] דנאלמתי דומי' החשיתי ר"ת נדה, דנדה אותיות נד ה'[19], והיינו שה"א אחרונה דשם הוי' שהוא ענין הדיבור אינו מחובר עם הוא"ו, בחי' ז"א, כ"א שהמל' היא בריחוק[20], ובכללות קאי על זמה"ג שנאמר ע"ז לנדה הייתה, שאז נתמלא צור מחורבנה של ירושלים. וזהו שאומר על לעו"ז ולרש אין כל, שהמל' היא בריחוק מן הז"א, נד ה', לפי שחסר בהם בחי' כל דאחיד בשמיא וארעא, שאין בהם המשכת המדות (וא"ו) שזהו העניות ורישות שלהם.

 

ט וזהו שממשיך בהמאמר (כנ"ל ס"ז בתחלתו), דדוקא יעקב אמר יש לי כל אבל עשו שאין לו בחינת כל דאחיד אמר יש לי רב, כי בעניניו אין הענין דאחדות כ"א התחלקות, וכמ"ש במדרש דביעקב כתיב נפש לשון יחיד אף שהיו ע' נפש, ובעשו אף שהיו אצלו רק ו' נפשות בלבד נאמר נפשות לשון רבים, כי יעקב שהוא בחי' הקדושה יש אצלו ענין האחדות וההתכללות, משא"כ בעשו הו"ע ההתחלקות ופירוד, דזהו מה שאמר יש לי רב. ומסביר בהמאמר, דהגם שאמר עשו יש לי רב, שיש אצלו ריבוי השפעות גשמיות, מ"מ אי"ז סתירה למשנת"ל שהקלי' נק' בשם רש שהוא לשון עניות, דזהו מ"ש בזהר דאמר רב מתיבתא מאן דאיהו זעיר איהו רב ומאן דאיהו רב איהו זעיר. דמאן דאיהו זעיר שיש אצלו הביטול דאזעירת גרמה, וכמ"ש מי יקום יעקב כי קטן הוא, הנה ע"י הביטול היא רב בגילוי כל ההשפעות מלמעלה, וכנ"ל (ס"ג) בענין דביו"ד נברא העולם הבא שהוא הבחי' דלחזות בנועם הוי', ומאן דאיהו רב שהוא בהתרברבות, איהו זעיר לפי שכל ההשפעות שהיא מקבל הן רק מחיצוניות דחיצוניות שהן השפעות גשמיים בלבד, וגשמיות מצד עצמו הרי אינו שום מציאות כלל, ולכן אף שמצד השפעות גשמיות יש לו רב, מ"מ זה עצמו פועל בו זעירות וקטנות, איהו זעיר.

 

י והענין בעבודה הוא, כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר מהר"ש[21] ע"פ אולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, דמחסד ה' עלינו, הנה ענין המוכרח להאדם יותר הוא מצוי יותר. וכמו האויר שהוא מוכרח תמיד להאדם הרי הוא נמצא בכל מקום וא"צ שום יגיעה כלל להשיגו, ואכילה ושתי' שאינם מוכרחים בתמידות כ"כ כמו האויר אינם בנמצא כ"כ כמו האויר, ובזה גופא השתי' שהיא מוכרחת יותר היא מצוי' יותר ובזול יותר והאכילה שאינה מוכרחת כ"כ היא ביוקר יותר, והלבושים שאינם נחוצים כ"כ (שהרי גם בלעדם יוכל לחיות) הם ביוקר יותר, עד אשר הבנין שהוא עוד יותר מבלי צורך כו' ה"ז עולה ביוקר יותר ובא בטרחא ויגיעה כו', ומכ"ש ענינים שהם מותרות לגמרי וכמו אב"ט וכיו"ב שהם יקרים ביותר. וכאשר רודף אחרי ענינים כאלו, עד שעושה גם היפך שכלו האנושי שמעמיד עצמו בסכנה בשבילם, זהו"ע אולת אדם תסלף דרכו, דהנהגה זו שמתנהג באולת ושטות לרדוף אחרי מותרות, תסלף דרכו, דלא זו בלבד שאינו משיג עי"ז את המטרה שלו, אלא עוד זאת שמאבד עי"ז, שהרי מצד הטרדות הוא מבולבל ואין לו מנוחת הנפש וישוב הדעת כלל גם בהענינים גשמיים שהוא רוצה. וזהו מרובים צרכי עמך ודעתם קצרה שמצד זה שודעתם קצרה, וכנ"ל בענין אולת אדם שרודף אחרי מלבושי כבוד וכו', עי"ז מרובים צרכי עמך, שמאבד גם הענינים המוכרחים. וממשיך כ"ק אדמו"ר מהר"ש שם, דעיקר הפירוש בהמאמר מרובים צרכי עמך כו' הוא, דדעת הוא ענין ההתקשרות, והפירוש דודעתם קצרה הוא, שחסרה לו ההתקשרות להידיעה אשר הוי' אלקיך הוא הנותן לך כח לעשות חיל (שצריך להיות התקשרות בזה, וכנ"ל ס"ו בענין יסוד סיומא דגופא, דגופא וברית חשוב חד שיסוד מחובר עם הדעת והתקשרות). דהנה, כאשר יודע ומאמין דוברכך הוי' אלקיך בכל אשר תעשה, והידיעה פועלת (נעמט אים דורך) בכל כחות נפשו, הרי אז (יודע אשר) ישנה הברכה בכל אשר תעשה ובכל מקום שהוא, בלי סכנות ותחבולות וערמומיות מצדו. אבל כאשר ודעתם קצרה, שחסר לו ההתקשרות בהענין דוברכך הוי' אלקיך, עי"ז אולת אדם תסלף דרכו, שזה הולך בעקמומיות (דאס גייט מיט א קרומקייט) ומהרב נעשה זעיר, שהוא מאבד את הכל, כנ"ל. וזהו ג"כ מה שממשיך בהמאמר בענין פרעה שאמר לי יאורי ואני עשיתיני[22], שהאמת הוא דמה שעלה היאור לקראת פרעה הוא מצד זה שויברך יעקב את פרעה שיעלה נילוס לקראתו, אמנם להיות שההשפעה היא מבחי' שערות בלבד, דזהו גוזזי', לזאת נאלמה, אשר השפעת הקדושה אין פועל עליו כלל, דלא זו בלבד שהי' כפוי טובה ופרעה אותיות העורף, הנה עוד זאת אשר כחש את האמת לגמרי שאמר לי יאורי ואני עשיתיני. וזהו מאן דאיהו רב איהו זעיר ולרש אין כל, שע"י ההתרברבות הנה השפעות רוחניים אין לו כלל, וגם השפעה הגשמיית ה"ז רק חיצוניות דחיצוניות ואין לה קיום לאורך זמן להיותו היפך האמת.

 

יא ולהבין זה, דהן אמת שההשפעה להקליפות היא חיצוניות לחיצוניות, הארה דהארה בלבד, אבל הרי גם הארה זו היא מהקדושה, וא"כ איך אפשר הדבר שהשפעת הקדושה לא תפעול בהם שום ביטול ואדרבה מכחישים האמת לומר לי יאורי ואני עשיתיני. ומבאר כ"ק אדמו"ר (מהורש"ב) נ"ע[23] בענין הנ"ל דלי יאורי ואני עשיתיני, דסטרא דקדושה (וכן בנ"י) הוא כלי לההשפעות שלמעלה, מכיון שיש שם ענין הביטול, וכמ"ש בתניא[24] באריכות שאין הקדושה שורה אלא במקום הביטול דוקא, כי הביטול הוא כלי מוכשר להשפעת אלקות ובמילא מתאחד עם            ההשפעה. אמנם בלעו"ז, מאחר שהם בפירוד וכמ"ש אשר חלק ה"א להם          שהפרידן מאחדותו, הרי אינם כלים כלל לההשפעות שלמעלה, ולכן אין ההשפעה פועלת בהם כלל, ואדרבה היא בגלות אצלם. ועד"מ למטה, הנה כאשר הנפש מתלבשת בגוף האדם, שגוף האדם היא כלי מוכשר ובערך לאור הנפש, שהחומר הוא לפי הצורה ויש בו ההכנה הראוי', אזי מאיר אור הנפש בפנימיות בהגוף שהגוף פועל על הנפש והנפש על הגוף עד שמתאחדים זע"ז (וכמו אור וכלי, שהאור פועל בהכלי והכלי על האור). משא"כ בענין הגלגולים ר"ל שנפש האדם מתגלגל בגופי דצ"ח שאינם כלים מוכשרים לאור הנפש ואין בהם ההכנה הראוי' לקבלת אור הנפש בהם, לזאת אין אור הנפש פועל עליהם כלל ועד שאינו ניכר בהם, ואדרבה הנפש היא בגלות אצלם, וכמו אדם הקשור בשק. ועד"ז יובן בענין ההשפעה שלמעלה, דכאשר נמשכת במקום שיש שם ביטול, מתלבשת באופן דאור וכלי ובמילא מוסיפה בו כח, משא"כ בסטרא דלעו"ז, מאחר שאינם כלים כלל לאור הקדושה, לזאת גם ההמשכה שלמעלה שהיא מצד חיצוניות דחיצוניות (שבאה בהם בפנימיות), אינה מתלבשת בהם באופן דאור וכלי, ואדרבה היא בגלות אצלם, ולכן הנה לא זו בלבד שאין ההשפעה פועלת בהם ענין דקדושה וביטול, כ"א אדרבה מוסיפה בהם כח לפי שעה, דהיאור שבא בברכתו של יעקב פועל בהם הטענה שהיא כפירה לגמרי אשר לי יאורי ואני עשיתיני.

 

יב וכללות הענין בזה הוא, דסטרא דלעו"ז חסר אצלם קו התיכוני שהוא הביטול דאזעירת גרמה. דהנה נת"ל (ס"ב) בשם הרב המגיד, שהעבודה דצדיק (יסוד עולם) הוא ע"ד הבן אשר בשבילו מצמצם האב את עצמו, והיינו הצמצום שלמעלה בשביל ההמשכה, דגולל אור מפני חשך וחשך מפני אור. אבל בלעו"ז שאין אצלם הביטול שמצד המקבל, במילא חסר גם הביטול והצמצום שמצד המשפיע, וזהו ולרש אין כל. וזהו"ע העבודה שבמשכן, והוא ג"כ העבודה דכל בנ"י במשך שית אלפי שני דהוה עלמא, שגם בהרי"ש מוסיפים יו"ד היינו הביטול דאזעירת גרמה, ועי"ז נעשה כלי מוכשר לקבל מהיו"ד שבו נברא העוה"ב, שהוא הבחי' דנועם הוי', ע"י בחי' יסוד דאחיד בשמיא וארעא. דבכללות הוא העבודה דתומ"צ, שזה נרמז בקרשי המשכן יריעות המשכן כלי המשכן והעבודות שבמשכן, ונקודת העבודה הו"ע הביטול, וע"י עבודה זו במשך שית אלפי שנין בכלל ובעקבתא דמשיחא בפרט שאז העבודה היא מעקתא, מן המיצר קראתי י־ה, עי"ז היא ההמשכה, אלא שעכשיו ההמשכה היא בהעלם, ולעתיד תהי' בגילוי.

 

וזהו דיוק הלשון ונגלה כבוד הוי' (ונגלה דייקא), כי לעתיד יהי' כבוד הוי' בגילוי ובאופן אשר וראו כל בשר, שגם בהמות וחיות יראו את כבוד הוי', והגילוי דפי הוי' (דוקא) דיבר (כנ"ל ס"ז), וזה יהי' בעגלא דידן במהרה בימינו ממש, שיהי' הגילוי דבן פרת יוסף ע"י העבודה דבן פרת עלי עין (כנ"ל ס"ו), ובאופן דונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר יחדיו כי פי הוי' דיבר.

 

 

הערות



[1]מאמר זה מיוסד בעיקרו על הפרק השביעי מהמשך באתי לגני השי"ת.

[2]בכל הנאמר עד כאן – ראה לעיל ד"ה באתי לגני תשי"א־תשט"ז.

[3]תו"א מב, ד. ועוד.

[4]כתר שם טוב סי' רמז.

[5]אור תורה בראשית ב, ב (הוצאת קה"ת).

[6]מגילה י, ב.

[7]אור תורה ולקוטי אמרים בתחילתו.

[8]ברכות ו, ב.

[9]עי' בהנסמן באוה"ת (יהל אור) תהלים ס"ע ק ואילך.

[10]תו"א, קה, א. שם ג, ואילך.

[11]יבמות נג, ב.

[12]ברכות לד, ב.

[13]עיי"ש הל' "בשביל שיהיו ישראל צדיקים בכל דור ודור".

[14]ע"ז יד, ב. זח''ב קלז, סע"ב ואילך.

[15]שמו"ר פכ"ג, יא. מכילתא עה"פ אז ישיר. וש"נ.

[16]אוה"ת תהלים (יהל אור) ס"ע קמל.

[17]אוה"ת שם ואילך. בראשית נא, א.

[18]שער הקדושה פי"ז.

[19]רמ"ז לזח"ב ג, ב – הובא בנצו"א על אתר.

[20]ראה זח"א קטז, ב. ועוד.

[21]מים רבים תרל"ו פ"א.

[22]בהמאמר 'נדפס לי יאור (בלי יו"ד) ואני עשיתיני. ולכאו' צ"ל כמו כאן (וכן הוא בסיום הסעיף), וכל' הפסוק יחזקאל כט, ג. וראה הלשון שנעתק בתניא (כח, רע"א) ובהערות ותיקונים שם.

[23]קונטרס ומעין מאמר ג.

[24]פ"ו.

 

פרסום תגובה חדשה

test email