באתי לגני – יו"ד שבט ה'תשח"י (ב)

הקראת כתבה
מוצאי שבת י״ג טבת ה׳תשע״ה
במאמר באתי לגני תשח"י ב' מבאר הרבי שעבודת האדם, עבודת התשובה, צריכה להיות בג׳ הקוין, תורה עבודה וגמ״ח, ועל ידי זה מהפכים את הקשר ושקר של העולם לקרש דקדושה, ומן הקרש של עצי שטים עומדים נבנה המשכן, שמהפך השטות דלעומת זה לשטות דקדושה, שהיא עבודה שלמעלה מטעם ודעת, ועל ידי זה בונים את המשכן, דירה לה' יתברך בתחתונים.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
ציור

 

בס״ד, יו״ד שבט, מוצש״ק בשלח (מאמר ב׳), תשח״י

 

באתי לגני[1] אחותי כלה, ואיתא במדרש רבה (במקומו) לגן לא נאמר אלא לגני לגנוני למקום שהי׳ עיקרי בתחילה דבבריאת העולמות היתה עיקר שכינה בתחתונים, וע״י חטא עה״ד נסתלקה השכינה מארץ לרקיע הא' וע״י החטאים שלאחריו נסתלקה השכינה מרקיע לרקיע עד רקיע הז', ואח״כ עמדו צדיקים והורידו את השכינה מרקיע ז׳ לו׳ וכו׳ עד שבא משה רבינו שהוא השביעי וכל השביעין חביבין והמשיכה מרקיע הא׳ למטה בארץ. וזהו ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שיהי׳ עיקר שכינה בתחתונים כמו שהי׳ בתחילת הבריאה לגני לגנוני. וזה נעשה ע״י הצדיקים שמשכינים וממשיכים בחי׳ שוכן עד מרום וקדוש שיהי׳ בגילוי למטה, והוא ע״י עבודתם באתכפיא סט״א שעי״ז אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, והדיוק הוא בכולהו עלמין, שהוא היקרא דקוב״ה שהוא בכולהו עלמין בשוה, וקאי לא על אור הממלא כי אור הממכ״ע אינו בכולהו עלמין בשוה מכיון שבאור הממלא יש חילוק בעולמות שאין א׳ דומה לחבירו, כ״א זה קאי על אור הסוכ״ע שלגבי׳ הרי כולהו עלמין בשוה. ועיקר הגילוי הי׳ בבית המקדש, כמ״ש ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד מישראל. וזהו מה שאחת העבודות (דפירוש אחת הוא מלשון מיוחד, עבודה המיוחדת) בביהמ״ק היא עבודת הקרבנות, דבקרבנות יש ב׳ ענינים, דבתחילה הוא העלאה מלמטלמ״ע דרזא דקורבנא עולה עד רזא דא״ס וענין קרבנות הוא קירוב הכחות כו׳, ואח״כ הוא ריח ניחוח, נח״ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני והוא ההמשכה מלמעלה למטה שיהי׳ ושכנתי בתוכם. וכמו שהוא בענין הקרבנות בגשמיות כך ישנו גם עבודת הקרבנות ברוחניות בנפש האדם וכמו שמבאר בהמאמר בענין אדם כי יקריב מכם, שפועל בעצמו (ער טוט דורך מיט זיך) עבודת הקרבנות. וזהו ג״כ מה שהמשכן הי׳ מעצי שטים דשטים הוא מלשון שטי׳ וסטי׳ מן הדרך, וכמ״ש כי תשטה אשתו, דבכללות קאי על הנשמה הישראלית שהיא סטה מדרך הישר דרך המלך מלכו של עולם, והוא השטות דלעו״ז, וכאשר ישנו שטות זה צריך להיות העבודה דאתכפיא סט״א המביאה לאתהפכא חשוכא לנהורא ומרירו למיתקא, שמשטות דלעו״ז עושים שטות דקדושה וכמו אהני לי׳ שטותי׳ לסבא, שעי״ז הוא נעשה בן עולם הבא. והיינו, שמהעצי שטים עושה ובונים מזה את המשכן שבו הוא עיקר שכינה. וממשיך לבאר בהמאמר שזהו ג״כ מה שהעצי שטים נקראים בשם קרשים, דאותיות התורה ענינם מלשון אתא בוקר, שהם ממשיכים גילוי אור, ואותיות השם עצמם מורים על תוכן הדבר שנקרא בשם זה. והנה בקרש יש ג׳ אותיות קו״ף רי״ש ושי״ן, ואיתא בזהר דהאותיות ק״ר הן אתוון דסט״א, ובכדי שיהי׳ להם קיום נטלין אות שי״ן בינייהו, בכדי שיהי׳ להם חיות מהקדושה, מכיון דשיקרא לא קאי, וזהו השי״ן שבין האותיות דק׳ ור', וזהו תכלית העבודה להפוך את הקרשים דלעו״ז לקרש דקדושה.

 

והנה בתחילה מבאר בהמאמר אשר אותיות ק״ר דומים לאותיות ד״ה, דאות ר׳ דומה לדל״ת ואות קו״ף דומה לאות ה״א, ומבאר דהגם שאותיות ר׳ זד׳ דומים זל״ז מ״מ יש חילוק גדול ביניהם עד שהם הפכים זמ״ז, ולכן כאשר הוא מחליף אות ד׳ בר׳ ור׳ בד׳ הרי הוא מחריב עולמות, ומביא דוגמא לזה, דבשמע ישראל ה״א הוי׳ אחד צריך להדגיש את הד׳ ובלא תשתחוה לא־ל אחר צריך להדגיש את הרי״ש. והחילוק בין תמונת אות ד׳ לתמונת אות רי״ש (דתמונת האותיות מורים על אופן האור והגילוי כמ״ש בשער היחוד והאמונה) הוא כפשוטו, שבאות ד׳ יש בו נקודה מאחוריו משא״כ באות רי״ש, דאף ששניהם מורים על ענין הרישות ודלות, מ״מ בהד׳ יש נקודה מאחוריו, דענין הנקודה בלי שום התפשטות מורה על הביטול. דבזה הוא כללות החילוק בין קדושה ללעו״ז, דבלעו״ז הוא פירוד ישות וגאוה ומציאות נפרד, ובקדושה הוא ביטול כמ״ש בתניא, ולכן אות רי״ש שאין בה הנקודה מאחורי׳ וביטול היא מאתוון דלעו״ז, ואות ד׳ אף שהיא בחי׳ דלות, מ״מ מכייון שיש בה נקודה וביטול היא מאתוון דקדושה, וכמו שנתבאר כל זה בסעיפים הקודמים[2].

 

ב והנה אחרי שמבאר ההפרש בין אות רי״ש לאות דל״ת, מבאר דכמו״כ הוא ההפרש בין אות ה״א לאות קו״ף, דאף שהם דומים זל״ז מ״מ יש הפרש גדול ביניהם, דאות ה״א היא בקדושה ואות קו״ף היא בלעומ״ז. דהנה אות ה״א נעשית מאות דל״ת אלא שנוסף בה רגל השמאלית, והוא שע״י מעשה הצדקה נעשה מדל״ת ה״א, דהדל״ת מקבלת מהגימ״ל כמאמר הגמרא גמול דלים ומזה נעשה אות ה״א, ומעלת אות ה״א על אות דל״ת היא דבהד׳ היו״ד הוא מאחורי׳ והוא יחוד אב״א ובה״א היו״ד הוא מלפני׳ והוא יחוד פב״פ שהוא יחוד בשלימות, ובכדי שיהי׳ מד׳ ה״א הוא ע״י מעשה הצדקה, שהד׳ מקבל מהג', גמול דלים, ועי״ז נעשה אות ה״א. עכ״ל בהמאמר. והנה בתמונת אות גימ״ל (שתמונת האותיות מורים על אופן האור והגילוי כנ״ל) מבאר כ״ק אדמו״ר הזקן[3] שהיא משתי אותיות וא״ו ויו״ד למטה. דאות וא״ו מורה על ענין ההמשכה מלמעלה למטה, ולכן הנה בראשית הוא״ו הוא אות יו״ד לפי שכל המשכה מעליון לתחתון הוא ע״י הקדמת הצמצום, דבכדי אשר הרב המשפיע יוכל להשפיע לתלמידו צריך לצמצם תחילה[4] את השכל שישאר נקודה בלבד שהיא בערך התחתון, וצמצום זה הוא תחילת ההמשכה, והוא היו״ד שבראשית הוא״ו, ואחרי אשר ההשפעה בכללותה היא מדודה לפי״ע המקבל צריכה להיות ההמשכה (מלמעלמ״ט), וסדר ההמשכה הוא דכל מה שנמשך יותר למטה הוא מתצמצם ומתקצר, דכן הוא בתמונת אות וא״ו שבראשו וא״ו ואח״כ נעשה קו שהולך ודק. אמנם כל זה הוא ההמשכה כמו שהיא מצד המשפיע, אך בכדי שהשכל יהי׳ לפי״ע כלי המקבל צריך להיות צמצום וביטול כלי המקבל4, שזהו הכלי שיוכל לקבל השפע מן המשפיע (העליון), והוא היו״ד שבסוף הוא״ו (בתמונת אות גימ״ל), היינו בסיום ההמשכה כשצריך לבוא (איבערגיין) להמקבל, שיו״ד זה מורה על הביטול במציאות של המקבל, דאזעירת גרמה ולית לי׳ מגרמי׳ כלום (שזהו״ע הד׳)[5]. וזהו״ע גימ״ל דל״ת גמול דלים כפשוטו, והוא מה שהעשיר שיש לו, משפיע לעני ודל למאן דלית לי׳ מגרמי׳ כלום. וע״י ההשפעה מאות גימ״ל לדל״ת, מעשה הצדקה, נעשה מדל״ת ה״א, והיינו אשר ע״י ההשפעה נעשה תוס׳ אור, וכנ״ל במעלת ה״א על דל״ת שבאות ה״א הוא יחוד פב״פ. וכמבואר בכתהאריז״ל[6] עה״פ[7] יש מפזר ונוסף עוד שדרשוהו רז״ל[8] על צדקה, אם ראית אדם מפזר מעותיו לצדקה הוי יודע שהוא מוסיף, דלא זו בלבד שאינו מחסר ממונו אלא אדרבה ונוסף עוד. ומבאר על זה בכתהאריז״ל בענין גבאי צדקה למע׳, אשר גבאי צדקה שהוא יסוד בינה כמו שהיא בז״א או יסוד ז״א בעצמו שבו נמשכים כל החסדים, נותן צדקה שהוא משפיע לספירת המלכות דלית לה מגרמה כלום, הנה ע״י השפעה זו הרי לא זו בלבד שאין שום חסרון בז״א, אלא אדרבה עי״ז דוקא ונוסף עוד שנעשה מזה ההתרחבות וגדלות ז״א, ועד״ז הוא בצדקה למטה. ומבאר אח״כ הרמז בהאותיות דצדקה, שהוא צ׳ ד׳ וק׳ ואח״כ נעשה גם ה״א, דצדק קאי על ספירת המל׳, והאותיות צד״ק מורים על אופן האור, דתמונת אות צדי״ק (דצד״ק) הוא אות יו״ד ע״ג אות נו״ן אלא שהפנים דיו״ד הפוך לצד אחר מהפנים דנ׳, כי אופן היחוד הוא יחוד אב״א, וכמו״כ באות ד׳ (שהו״ע צדק, כנ״ל) הוא יחוד אב״א כנ״ל וכן אות קו״ף שהוא סיום התיבה דצדק אפשר להיות מזה אחיזה כמשי״ת להלן. אמנם ע״י ההשפעה ומעשה הצדקה למאן דללמג״כ למטה, נמשך כן גם מלמעלה, שנעשה יחוד שלם יחוד פב״פ. וזהו ענין אותיות גימ״ל דל״ת ה״א, דע״י ההשפעה מגימ״ל לדל״ת, גמול דלים, דהתחלת הה׳ היא הנקודה שמאחורי הד׳, שעי״ז מקבל ההשפעה מהגימ״ל (ע״י גומל דלים למטה שפועל הגומל דלים למע׳), עי״ז נעשה רגל השמאלי של הה״א, שנעשה אות מלא עם הנקודה מאחוריו, והוא יחוד פב״פ.

 

ג וביאור הענין (דאות ה״א) ע״ד החסידות, מבאר בהמאמר שג׳ הקוין שבה״א מורים על סדר ההשתלשלות דג׳ עולמות בי״ע, בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. ומבשרי אחזה, דהנה ענין ג׳ עולמות אלו בנפש האדם הוא ג׳ הלבושים מחשבה דיבור ומעשה, וזהו הג׳ קוין שבה״א, אשר קו העליון וקו הימני מורים על המחשבה ודיבור, בריאה ויצירה, ורגל (קו) השמאלי מורה על לבוש המעשה, עולם העשי׳. וזהו ג״כ הטעם שקו השמאלי נפסק מהב׳ קוין, לפי שעולם העשי׳ נפסק מבריאה ויצירה, וכמ״ש אף עשיתיו דאף הפסיק הענין. וכמו שאנו רואים ג״כ בלבושי הנפש מחדו״מ, דאף שכולם הם לבושי הנפש, מ״מ הנה מחשבה ודיבור אינם נפרדים לגמרי מהאדם ולכן ישנם רק במין האדם, משא״כ כח המעשה נעשה נפרד מהאדם עד שישנו כח הפועל בנפעל, כח האומן בהכלי, גם בדומם. ועוד זאת שגם בבע״ח שאין בהם שכל כלל יש כח המעשה והוא לפי שכח המעשה אינו מחובר עם האדם, משא״כ מחשבה ודיבור שהוא מיוחד למין האדם דוקא שלכן נקרא בשם מדבר (והדיבור כמו שהוא נשמע רק להאדם?). והנה ג׳ קוין אלו באות ה׳׳א הוא כאשר המחדו״מ צ״ל אות דקדושה, שהם ממולאים מאור הקדושה. וכמו שמבאר, דכאשר ממולא מאור דקדושה, אז מחשבתו דיבורו ומעשיו הם כדבעי, והיינו דלבד זאת אשר כל הענינים דתומ״צ המוטלים עליו הרי שום דבר לא יחסר ממנו והכל הוא בשלימות אצלו, הנה גם בשעת עסקו בעניני עולם ע״פ שו״ע הרי גם אז כל עשיותיו הם לשם שמים, והוא (בכללות) העבודה דבכל דרכיך דעהו, דלא רק באופן שענינים גשמיים עצמם הם מצוה, וכמו אכילת שבת והדומה שהאכילה עצמה היא מצוה, כ״א שגם בדברי הרשות הרי כל עשיותיו הם כמו הכשר למצוה הבאה אח״ז. וכמו שמביא בהמאמר הדוגמא מענין העסק בפרנסה כדי שיהי׳ מוחו פנוי לתורה ולבו פנוי לעבודת התפלה וכן בשאר עניניו, נוסף לזה שמן הפרנסה עצמה עושה צדקה וכן שאר מצות שאינם באים חנם, למגנא, וכידוע[9] שצריך לקנותם בדמים. ומוסיף עוד ענין, דכאשר מתנהג באופן כזה הרי אז פשיטא שכל עסקו הוא בתכלית הכשרות שאינו שייך לשום דבר האסור, דמאחר אשר כל עסקו הוא לש״ש הרי מובן שלא יעשה באופן דהיפך רצון הבורא, דלא רק שהוא נזהר מאונאה השגת גבול וכדומה, אלא עוד זאת שלא יהי׳ מבולבל וטרוד ומושקע בעסקיו, מכיון שיודע אשר ברכת הוי׳ היא תעשיר, דמאחר שכל עסקיו הם לש״ש הרי יש לו הסיוע דהקב״ה עוזרו ויהי׳ הענין דברכת הוי׳ היא תעשיר, ולכן אין לו במה להיות מוטרד, ולא רק שהזמנים שצריך לתורה ותפלה ועשיית המצות לא יקח מהם עבור עסקיו, אלא עוד זאת דגם בשעת העסק גופא בשעה שמותר ע״פ תורה להתעסק בזה, הנה בכל רגע פנוי ה״ה עוסק בתורה ועבודה. דהנה כאשר הוא מושקע בעניני פרנסה, הרי לא זו בלבד אשר בשעת העסק אינו כדבעי שהרי זה מראה שנדמה לו אשר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה, הנה עוד זאת דהעסק שלא כדבעי גורע ומחסר גם בהענינים ודרגות ומעלות שהגיע אליהם ע״י עבודת התפלה והתומ״צ, משא״כ כשהעסק שלו במו״מ הוא כדבעי ה״ה מחי׳ נפשו ומאירה באור התורה והתפלה.

 

ד וזהו ג״כ מה שמבאר אדמו״ר האמצעי בהקדמתו לדרך חיים, שישנם ב׳ אופנים בפרנסה, אופן הא׳ הוא דהרוצה להעשיר ירבה בסחורה[10] שהוא משקיע כספים בהמסחר שלא לפי״ע הקרן ושלא לפי כחו ויכלתו עד שלוה גם משל אחרים, דכ״ז הוא בכדי שיהי' ריבוי בסחורה שלא לפי״ע המדידה והגבלה שלו, שרוצה להעשיר. והנה אופן זה אפשר להיות בדרכי הקדושה, שהרי עצה זו כתובה בתורה. והיינו דאלו אשר מצד איזו סיבה שתהי׳ ענינם הוא להיות פרנסתם ע״פ דרכי הטבע דוקא, ולכן כדי שיהי׳ ריבוי והוספה בפרנסתו צריך הוא להוספה וריבוי בכלים, ומכיון שהקרן והכלים שלו אינם מספיקים הוא לוה ממון משל אחרים, היינו שהוא צריך לכלים של אחרים, אלא דכאשר הוא בקדושה הרי אז הוא יגיע כפיך בלבד, דאף שהוא יגע בהעסק וכהל׳ יגיע כפיך, מ״מ מוחו ולבו עסוקים במה שהוא ענינם באמת (אין וואס זיי דארפן ליגן) בענין תכלית בריאתו דאני לא נבראתי אלא לשמש את קוני[11]. אבל כאשר הוא מושקע בהעסק ה״ה יורד למדריגה פחותה יותר, דהיגיעה שלו היא לא רק יגיע כפיך כ״א גם מוחו ולבו טרודים בהעסק עד שהוא מושקע בדאגות וטרדות הפרנסה, הנה אזי לא זו בלבד שבשעת מעשה אינו כדבעי, אלא שהשיקוע בהעסק גורע גם בענינים אלו שהגיע אליהם ע״י עבודת התפלה ובתורה ומצותי׳. ובזה מתרץ מה שאנו רואים ברוב ההמון דאף שמצד עבודתם בתפלה ותומ״צ שייכים הם (דארפן זיי האלטן) ליראת אלקים ומכש״כ ליראת חטא, ולפועל חסר זאת. ומבאר שם, אשר זהו מצד השיקוע בעניני פרנסה (אז ער פארלירט זיך אין דעם) עד אשר דואג פן יחסר לחמו שזה מחסרו בכל מציאותו (דאס צערייבט זיין גאנצע מציאות), ה״ז גורע אצלו גם בההבנה והשגה שלו עד שאינו שייך ליר״א ואפילו לא ליראת חטא. ואופן הב׳ בפרנסה הוא כמ״ש בשמאלה עושר וכבוד, והיינו דגם כאשר אינו מרבה בעשיית כלים הנה ברכת הוי׳ היא תעשיר, שנותנים לו הצלחה מופלגה בפרנסתו שלא לפ״ע הכלים, למעלה מדרך הטבע. אמנם גם באופן הא׳ שפרנסתו באה ע״י לבושי הטבע דוקא, הנה גם בזה צ״ל בדרכי הקדושה כנ״ל, והיינו שלא להיות מושקע בזה, דכאשר הוא מושקע הרי זה מחסר וגורע בכל עניניו כנ״ל.

 

וזהו שאמרו רז״ל[12] כל המקבל עליו עול תורה מעבירין ממנו כו׳ ועול ד״א, וכל הפורק ממנו עול תורה נותנים עליו כו׳ ועול ד״א, דכאשר פורק ממנו עול תורה, אשר כח ההעמקה הבנה והשגה והסברה אינו משתמש בהם בתורה אלא הם מושקעים בעניני פרנסה עד לדיוטא היותר תחתונה, נותנים עליו עול דרך ארץ, ובאופן דעול, והיינו שעושה ענינים כאלו שאין להם שום מקום בשכל, כ״א הוא בדרך עול (בצד הלעומת זה). והעצה לזה היא שיקבל עליו עול תורה ועול מצות, והיינו דהגם אשר מצד מעמדו ומצבו במצור ומצוק הבא מצד החומריות שלו, או אפילו מצד הגשמיות שלו, אינו שייך להבנה והשגה ומכש״כ להעמקה, מ״מ הוא מקבל עליו עול תורה, שהוא מוסר ונותן עצמו (ער ווארפט זיך אריין) בדרך עול, וכמו״כ עול עבודת התפלה ועול מצות, אזי פורקים ממנו עול ד״א, אם באופן הא׳ בדרך הטבע או שעוזרים לו מלמעלה שתהי׳ פרנסתו באופן הב', והוא שגם בכלים מועטים תהי׳ לו פרנסה מרובה והצלחה למעלה מדרך הטבע.

 

ה וזוהי תמונת אות ה״א, שג׳ הלבושים מחדו״מ ממולאים מאור הקדושה אשר כל עניניו הם כדבעי, שזה אינו נותן מקום (לאזט ניט צו) כל עניני חושך המחסרים וגורעים ומנגדים להאור דקדושה ועניניו, דכאשר הוא ממולא מאור הקדושה, הנה לא זו בלבד שכל עשיותיו הם לש״ש, אלא גם בעשיות כאלו שיש מקום למציאות שלו, מ״מ הוא בתכלית הביטול, וכמו שמבאר בהמאמר בענין גבאי צדקה, דהגם שבענין הצדקה צריך להיות לפעמים בתוקף עד שצ״ל ענין הכפי׳ וכמו מעשין על הצדקה[13], מ״מ הנה הגבאי צדקה (שענינו למעלה הוא (כמשנת״ל ס״ב) בחי׳ יסוד בינה כמו שהוא בז׳יא או יסוד ז״א) מדבר את דבריו בדרכי נועם, דעם היות שהוא בתוקף גדול ולכאו׳ תוקף זה יכול להביא לידי ישות מציאות וגאוה, מכל מקום מכיון שהוא ממולא מאור הקדושה, הרי הוא מדבר בדברי שלום ודרכי נועם, ומתרחק מן הגאוה עד קצה האחרון. והובא ע״ז (במאמר באתי לגני (הא׳) דש״ק) מאמר הבעש״ט[14] ע״פ כל שאור וכל דבש לא תקטירו גו׳ קרבן ראשית תקריבו, דלכאו׳ יש בזה סתירה, דמאחר דשאור ודבש בכלל אינו טוב, למה בקרבן ראשית מביאים זה. ומבאר, אשר בתחילת העבודה, קרבן ראשית, צ״ל קצת ישות, והו״ע השאור שמנפח, דבכדי שלא יבוא היצה״ר ויאמר לו מי אני ומה אני לזאת צריכה להיות הגבהה בעבודתו והו״ע שמינית שבשמינית. וכמו״כ הו״ע הדבש שהוא התענוג, וכמאמר[15], לעולם ילמוד אדם שלא לשמה, כ״א מצד התענוג שבשכל התורה, שזהו קרבן ראשית תקריבו. אמנם כל זה הוא בתחילת העבודה, אבל אח״כ כאשר צריך להיות על המזבח, שצריך לעלות לריח ניחוח למעלה, הנה כל שאור וכל דבש לא תקטירו, וצריך להתרחק מגאוה עד קצה האחרון, שלא יהי׳ לא מינה ולא מקצתה.

 

ו אמנם כ״ז הוא כאשר הוא כדבעי, אבל כאשר אינו ממולא מאור הקדושה, אז חסרות אצלו כל הדרגות הנ״ל, שיש לו דברים בטלים שבאים ע״פ רוב ממחשבות בטלות, שמחשבות ודיבורים אלו מביאים גם למעשים בלתי רצויים, עד למעשים האסורים, דלא זו בלבד שבשעת מעשה הרי המעשה דבור או מחשבה הם שלא כדבעי, אלא שהם עושים גרעון וחסרון בכל עבודתו הקודמת (ע״ד שנת״ל בענין דאגות הפרנסה). וכמו שפירש הרב המגיד[16] ע״פ לא רגל על לשונו, דבלשון (דבור) האדם, הרי נתתי לפניך את החיים ואת הטוב ואת המות ואת הרע, שיש דיבורים דקדושה באותיות התורה והתפלה, וישנם אותיות דלעו״ז של דיבורים האסורים או אפילו דב״ט, הנה אותיות דמח״ז ודב״ט (לא רק דיבורים האסורים כמו לה״ר ורכילות אלא גם אותיות של דב״ט) הם עולים למעלה והולכים רכיל ומקטרגים על כל הדיבורים שלו בתורה כו', וזהו לא רגל על לשונו, דעבודת הצדיק היא שאין אצלו הדברים בטלים שהולכים רכיל ומסטינים און לאזן ניט צו הפעולה של דברי התורה ותפלה. אבל כאשר אינו נזהר בזה אז זה מחסר וגורע בהשגותיו בענינים הקודמים, עד שמביא למעשים בלתי רצויים, ועד למעשים האסורים. וזוהי תמונת אות קו״ף, דאף שהוא דומה לה״א, אבל באות ה״א מסתיים רגל השמאלי בשוה לרגל הימיני, משא״כ כשנעשה מזה אות קו״ף, הנה דגלה השמאלית יורדת למטה, והיינו שריבוי המח״ז ודב״ט גורם אשר גם המעשה שלו אינו כדבעי, וזהו מה שקנה הקו״ף יורד למטה מטה. וזהו שארז״ל[17] ירד גבריאל ונעץ קנה בים ועליו נבנה כרך גדול של רומי שמיצר לישראל, ופירש כ״ק אדמו״ר הצ״צ[18], דים הוא ספירת המל׳ דאצי' ימא רבא, ונעץ קנה בים היא היניקה וההמשכה לסט״א, אשר רגלי׳ יורדות מות, שע״י שנמשך בכח המעשה נעשה מזה יניקה לסט״א, ומוסיף כח בקליפה, עד שנבנה כרך גדול של רומי המיצר לישראל, דזהו מה שארז״ל[19] לא נתמלאה צור אלא מחורבנה של ירושלים. ומבאר שם[20] כ״ק אדמו״ר הצ״צ בארוכה, שישנו הענין דמדבר אשר לא ישב אדם שם, דעבודת האדם היא שיהי׳ כתפארת אדם לשבת בית, בחי׳ דירה נאה כלים נאים ואשה נאה, והיינו כדאי׳ בתקו״ז[21] שזהו״ע מה שהנשמה היא כדבעי ועבודתה בתומ״צ היא באופן דנאה, עי״ז נעשה כתפארת אדם לשבת בית, המשכת אדה״ע. אבל ענין המדבר הוא ארץ שממה אשר לא ישב אדם שם, היינו שאדם העליון שעל הכסא[22] אינו יושב שם וה״ז שדה דלעומת זה. וכמ״ש הרד״ק[23] אשר שדה הו״ע המדבר שזהו לא כמו הה״א בקדושה, אלא הה״א שממנו היא היניקה ללעו״ז, היינו כשנעשה ממנו קו״ף, שהרי גם בציור אות הקו״ף ישנו ה״א אלא שהקו נמשך למטה מטה.

 

ז והנה בשדה זו ישנו האיש שדה, עשו, שהוא הלעו״ז דקדושה, וע״ז כתיב כי בשדה מצאה צעקה הנערה המאורשה ואין מושיע לה. דהנה נערה (דקאי על הנה״א) היא אשר עדיין לא קבילת דכר, וכאשר ירדה למטה ונמצאת בשדה דלעו״ז, דקאי על בחי׳ מדבר אשר לא ישב אדם שם מכיון שאינו ממולא מאור הקדושה אלא מלעו״ז (כנ״ל ס״ו), הנה אז עשו איש שדה נעשה המושל ושולט עלי׳ לפי שעה, עד אשר גם כשצעקה הנערה אין מושיע לה, דאם הי׳ שם האור דקדושה אזי לא היתה נתינת מקום (וואלט דאס ניט צוגעלאזט) שתמצא בשדה שאינו מקום מושב לאדם העליון, אבל מכיון שאינו ממולא מאור הקדושה כנ״ל, לכן אין מושיע לה. וע״ז מסיים ומת האיש גו׳ לבדו ולנערה לא תעשה דבר, ומבאר כ״ק אדמו״ר הצ״צ בארוכה[24] דלא ידח ממנו נדח כתיב, ולכן ומת האיש גו׳ לבדו. דהנה איש שבפסוק זה קאי על האיש שדה, וכאשר מוציאים ממנו כל הניצוצות קדושה, חיל בלע ויקיאנו מבטנו ירשנו א־ל, שאז נשאר (האיש גו׳) לבדו, לכן ומת האיש גו׳, דכל המציאות דקליפות הוא מצד יניקתם מהקדושה (וע״ד שנת״ל (ס״א) בענין אותיות ק״ר, שבכדי שיהי׳ להם קיום הוא ע״י חיות אות שי״ן שהוא מאתוון דקדושה), הנה כאשר נשאר האיש לבדו, שלוקחים ממנו החיות בטנו ירשנו, אזי ומת האיש גו'. אבל ולנערה לא תעשה דבר, כי זהו רק מה שרגלי׳ יורדות מות, אבל בעצם נשארת היא בשלימותה, כי וכבודי לאחר לא אתן. אבל בכ״ז מכיון שלא הי׳ אור הקדושה בלבושי מחדו״מ שלו, לכן לפי שעה עכ״פ בשדה מצאה שישנה יניקה ללעו״ז, שזהו״ע הקו״ף שרגל השמאלי נמשך עד למטה מטה.

 

ח וזהו ג״כ מה שכתוב והבור רק אין בו מים, דרק שהוא אותיות קו״ף רי״ש אין בו מים, ומבאר בהמאמר ההפרש בין בור ובאר, דבור קאי על נפה״ב ונה״ט, ובאר קאי על נפה״א, נש״י, דכתיב בהן מעין גנים באר מים חיים, דכמו שמי הבאר מקודם הם מים מלוחים וע״י שעוברים את המיצר ודוחק של גידי הארץ נעשים מים חיים, כך גם בהנשמה ע״י ירידתה למטה להתלבש בהמיצר ודוחק של הגוף ונה״ב, עי״ז היא ממשכת בחי׳ המעין דמים חיים בגנים, שהם ג״ע העליון וג״ע התחתון, והוא שקי׳ דמיא נחל התענוג כו', וזהו מעין גנים באר מים חיים. וצריך להבין איך אפשר הדבר אשר ע״י עבודת הנשמה למטה בעוה״ז תגרום תוס׳ אור בג״ע, ובפרט בגעה״ע. וביותר יוקשה ע״פ המאמר[25] דע מאין באת ולאן אתה הולך, ומבואר בחסידות ההפרש בין בחי׳ אין לבחי׳ אן, דתיבת אין הוא ביו״ד ואן הוא בלי יו״ד, ובענין היו״ד איתמר ביו״ד נברא העוה״ב שקאי על געה״ע, וזהו ההפרש בין אין לאן, דאין הוא געה״ע, ואן שהוא בגדר מקום הוא געה״ת, שיש לו שייכות (ס׳איז פאר־בונדן) עם עוה״ז שהוא בגדר מקום וזמן. וזהו דע מאין באת ולאן אתה הולך. אשר הנשמה באה מאין געה״ע, ומשם היא יורדת למטה, ואחרי כל עבודתה למטה בעוה״ז הנה לאן אתה הולך, שהיא באה לגעה״ת. ולפי״ז אינו מובן לאיזה צורך היתה הירידה ומה מרויחים בזה, ובפרט אשר כל הדרכים בחזקת סכנה. ומבאר כ״ק אדמו״ר מהר״ש[26], דהנה אמרו רז״ל[27] יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעוה״ז מכל חיי העוה״ב, דעוה״ב כולל כל עולמות עליונים וביחוד געה״ע, ותשובה ומע״ט בעוה״ז נעלה יותר גם מהגילוי דגעה״ע. וכמו שמבאר כ״ק אדמו״ר מהר״ש אשר יש בזה ג' בחינות, עוה״ז וג״ע כמו״ש מצ״ע, ויש בחינה נעלית מזה והוא מה שמתחדש בג״ע ע״י העבודה. וז״ש ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה, דכמו בגן למטה בגשמיות, הרי ע״י עבודת הגן נעשה הוספה בהגן, עד״ז הוא למעלה, שע״י ויניחהו בג״ע לעבדה ולשמרה שזוהי עבודה דתומ״צ, כמו שפי׳ בת״י דלעבדה הוא רמ״ח מ״ע ולשמרה הוא שס״ה מל״ת, הנה עי״ז ניתוסף אור בג״ע. והענין הוא, דהנה התהוות העולמות היא מהמדות כמ״ש זכור רחמיך וחסדיך כי מעולם המה, שלכן ששת ימים עשה הוי׳ את השמים ואת הארץ, שהוא הששה מדות, משא״כ ג״ע הוא הג״ר שהו״ע המוחין, שלכן יש שם הבנה והשגה ורואים שם כל הענינים לאמיתתם, עולם ברור[28] ראית. אמנם כל הגילוי שבג״ע הוא מאור הממלא בלבד, דלכן אינו מועיל תשובה בג״ע, כי ענין התשובה הוא מצד אור הסובב דוקא, אבל בג״ע שהוא עולם ברור, אויסגעשטעלט, וכמאמר[29] ותלמודו בידו, הרי כאשר אין תלמודו בידו א״א לשנות מאומה, כי שם מאיר רק אור הממלא וכל ענין על מקומו יבוא[30].

 

והנה כ״ז הוא מצד ג״ע עצמו כמו שהוא, אבל ע״י העבודה למטה לעבדה ולשמרה בתומ״צ, עי״ז נעשה נח״ר לפני שאמרתי ונעשה רצוני, דמכיון שמקיים הרצון שלמע׳ שהוא למע׳ מאור הממכ״ע, והוא אור הסוכ״ע, הנה עי״ז ממשיך אור זה בג״ע. ותוספת זה הוא ע״י עבודת הנשמה למטה, דלא נתנה תורה[31] למלאכי השרת, דדוקא נשמה המלובשת בגוף ועובדת ה׳ מתוך מיצר ודחקא בעוה״ז התחתון כמ״ש בתניא[32], באופן דאתכפיא סט״א ואתהפכא סט״א, הנה זה פועל ולאן אתה הולך, והיינו, שע״י התשובה ומע״ט בעוה״ז, בהמיצר ודוחק והעלם והסתר של עוה״ז הגשמי, עולם התחתון שאין תחתון למטה הימנו, הנה זה פועל בהאין שיהי׳ למעלה מחיי עוה״ב. דבכללות הוא, שבהגנים, גם בגעה״ע, ממשיך המעין שהוא בל״ג, למע׳ מאור הממלא, וזה נמשך ע״י באר מים חיים, היינו נש״י שעברו את המיצר ודוחק של העפר הגשמי, ההעלם והסתר דעוה״ז הגשמי.

 

ט וכ״ז הוא בחי׳ באר באל״ף, אבל בור בוא״ו ע״ז כתיב והבור רק אין בו מים, שמצד אותיות קו״ף ורי״ש, שהן אתוון דלעו״ז, אין בו מים וארז״ל אבל נחשים ועקרבים יש בו, דכנ״ל ס״ז שמצד העדר העבודה הרי הוא מוסיף כח בקליפות וסט״א, דצעקה הנערה ואין מושיע לה, ויש האיש שדה דלעו״ז, שזהו״ע קנה הקו״ף שרגלי׳ יורדות מות. וזהו ג״כ שאמרו כקוף בפני אדם, דבקליפה יש ג״כ ענין מחדו״מ והיא מדמה עצמה להקדושה, אבל זהו רק כקוף בפני אדם. דאמיתית ענין מחדו״מ הוא בקדושה, והוא בחי׳ אדם, כי משתלשל מבחי' מחדו״מ שלמע', דזהו השם אדם ע״ש אדמה לעליון, וכן אדם הוא אל״ף ד״ם, דם הוא ר״ת דיבור ומעשה ואל״ף הוא מחשבה. והנה בהמאמר כאן מבואר שהאל״ף הוא בפ״ע והד״ם הוא בפ״ע (שלכן האל״ף מחי׳ את הד״ם, כמ״ש בלקו״ת), וצ״ל מה שחושב את המחשבה בפ״ע והדיבור ומעשה בפ״ע, דלכאורה זה סותר למה שנת״ל (ס״ג) בענין אות ה׳, ששני הקווים דמו״ד הם מחוברים, ורגל השמאלי שהוא המעשה הוא נפסק (אף עשיתיו). אך הענין הוא, דהנה בענין ג׳ לבושי הנפש מחדו״מ מבאר כ״ק אדמו״ר (מהורש׳־׳ב) נ״ע[33], שלבוש המחשבה הוא לבוש המיוחד, דיבור הוא לבוש הנפרד לבוש חיצוני, ומעשה הוא חיצוניות דחיצוניות. דהנה לבוש המחשבה, הגם שהוא לבוש מ״מ אינו כמו שאר הלבושים שנאמר עליהם כלבוש תחליפם ויחלופו, שהרי המחשבה היא תמידית, דמה שאפשר להחליף הוא רק ממחשבה זו למחשבה אחרת אבל כללות ענין המחשבה היא תמידית, כי מחשבה היא מיוחדת עם כחות הנפש, ולכן כמו שכחות הנפש הם בתמידות כך גם המחשבה משוטטת תמיד שאין בה הפסק, לפי שהמחשבה היא גילוי העלם העצמי לגבי עצמו, שמיוחד עם הנפש. משא״כ לבוש הדיבור הוא לבוש הנבדל, שהוא נפרד מכחות הנפש, ולכן עת לדבר ועת לחשות מלדבר[34]. ועאכו״כ המעשה שהוא נפסק לגמרי, וכמו שנת״ל ס״ג שכח המעשה (משא״כ כח הדיבור) ישנו לא רק במין המדבר אלא גם בבע״ח אף שאין להם דעת. ויתירה מזו, דגם כח המעשה שמתייחס להאדם אינו מקושר עם נפשו השכלית, שהרי חרש שוטה וקטן שאין בהם דעת (שלכן אין להם מחשבה, ומ״מ) יש להם מעשה.

 

ועפ״ז מובן, שיש הפרש בענין הלבושים כמו שהוא ביחס לנפש האדם וכמו שהוא ביחס לענין הלבושים עצמם, היינו כמו שנתגלו כבר מהנפש. דכאשר מייחסים אותם לנפש האדם (וכמו בתיבת אדם), אז הא׳ הוא בפ״ע, ואותיות ד״ם הם בפ״ע, כי המחשבה היא כמו הנפש עצמה, שהרי היא גילוי העלם העצמי לגבי עצמו ומיוחד עם הנפש, ואין שייך שם ענין של זולת, ולכן היא בפלוגה בפ״ע. משא״כ מעשה שהוא בנפרד, ועד״ז הדיבור שהוא גילוי לזולתו, הנה בכדי שתהי׳ המציאות דמעשה ודיבור ה״ז התחדשות לגבי הנפש, דכמו שהזולת הוא באי״ע אל הנפש כך גם הדיבור שהוא גילוי אל הזולת הוא באי״ע לגבי הנפש, ולכן שניהם הם בפלוגה שני׳ בפ״ע. אמנם לאחר שכבר נתגלו הלבושים (ומייחסים אותם לגבי עצמם), הנה הדיבור שייך לא למעשה כ״א להמחשבה, כי הדיבור יש לו עדיין קצת שייכות לנפש האדם, שלכן הדיבור הוא במה שחושב דוקא או במה שחשב תחילה עכ״פ, משא״כ המעשה הוא נפרד לגמרי כנ״ל, ולכן אפשר לעשות מעשה שלא בכוונה לגמרי ובענין שלא חשב מעולם, אלא שאז יהי׳ המעשה בלי סדר, ע״ד כח המעשה של בע״ח (שלכן בבע״ח אף שלא יש בהם מחו״ד בכ״ז ישנו כח המעשה), ולכן בצורת אות ה׳ (דקאי על מחדו״מ עצמם), שהוא אות אחד ואות שלם, הנה מחו״ד דבוקים זל״ז ומעשה הוא נפרד.

 

י וזהו אדם א׳ ד״ם, שרומז על המחדו״מ כמו שהם בקדושה שזהו כמו״ש לאמיתתם. אבל המחדו״מ בלעו״ז, הנה התדמותם לקדושה היא כמו קו״ף בפני אדם, ובזה היא העבודה להפוך חושך ומרירו זה לנהורא ומתקא, להוציא החיל שבלע מפיו ומבטנו ירשנו א־ל, וכנ״ל (ס״ז) בפירוש ומת האיש ההוא לבדו, והקו״ף יעשה לה״א כמקדם, שהמחדו״מ שלו יהיו ממולאים מענינים דקדושה. וזהו מ״ש בזהר אשר אותיות קו״ף ורי״ש הם אתוון דלעו״ז ובכדי שיהי׳ להם איזה חיות נטלין אות שי״ן בינייהו, ובזה צ״ל עבודת האדם, עבודת התשובה בכל הג׳ קוין, תורה עבודה וגמ״ח, הנה עי״ז מהפך את הקשר ושקר דעולם לקרש דקדושה, ומן הקרש נבנה (ווערט צוזאמענגעשטעלט) המשכן ע״י העצי שטים עומדים, שמהפך השטות דלעו״ז לשטות דקדושה, שהיא עבודה שלמע׳ מטו״ד, ועי״ז בונים את המשכן, ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, שנעשה כתפארת אדם לשבת בית, שיהי׳ דירה לו יתברך בתחתונים.

 

 

הערות

 


[1]מאמר זה מיוסד בעיקר על פרק השמיני מהמשך באתי לגני השי״ת.

[2]בכל הנאמר עד כאן ראה ד״ה באתי לגני התשי״א־התשי״ז.

[3]תו״א נט, א.

[4]בענין ב׳ צמצומים אלו ראה גם לעיל ד״ה באתי לגני תשי״ז ס״ב וד'.

[5]ראה גם שם ס״ה־ו.

[6]שער המצות פ׳ ראה.

[7]משלי יא, כד.

[8]מדרש משלי שם.

[9]זח״ב קכח, א. וראה טעמי המצות פ' ראה מצות הצדקה.

[10]נדה ע, כ.

[11]משנה סוף קדושין.

[12]אבות פ״ג מ״ה.

[13]ראה ב״י לטור יו״ד סרמ״ח.

[14]כש״ט סשצ״ג (הוצאת קה״ת).

[15]פסחים נ, ב. וש״נ.

[16]או״ת (סז, א) ולקו״א (סרי״ט) – הוצאת קה״ת.

[17]שבת נו, ב. סנה׳ כא, ב.

[18]אוה״ת תולדות קמא, ב.

[19]פרש״י תולדות כה, כז. וראה פסחים מב, כ. מגילה ו, א.

[20]קמיג, ב ואילך.

[21]תקון ו (כב, ב).

[22]לקו״ת נשא כ, ג. ובכ״מ.

[23]הובא באוה״ת שם, ב.

[24]שם קמד, ע״ב ואילך.

[25]אבות רפ״ג.

[26]המשך וככה תרל״ז פ״ט.

[27]אבות פ״ד מי״ז.

[28]ב״ב י, ב.

[29]פסחים נ, א.

[30]לקו״ת פנחס עה״פ. דרושים ליוהכ״פ ע, א.

[31]ברכות כה, ב. קידושין נד, א.

[32]פל״ה בתחילתו.

[33]ד״ה ויאמר גו' לך תרע״א.

[34]כן ומובא הלשון בכ״מ בדא״ח. ובקהלת (ג, ז): עת לחשות ועת לדבר.

 

פרסום תגובה חדשה

test email