באתי לגני – יו"ד שבט ה'תשכ"א (א)

הקראת כתבה
יום חמישי י״ז טבת ה׳תשע״ה
במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"א (א) מסביר הרבי, שעיקר העבודה הוא צבא מלשון חיל, והתנאי לכך שיהיה גם צבא מלשון זמן. שכל עניני התורה ומצוות צריכים להיות בזמן ומקום דוקא, וגם בגילוי לעתיד, שיהיה נעלה יותר, התכלית היא שיתגלה גם בזמן ומקום עד למטה מטה, שגם הגוף הגשמי ירגיש אלקות, וככתוב: ונגלה כבוד הוי׳ וראו כל בשר.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
שני בתים

 

בס"ד, יו"ד שבט, ליל ש"ק פ' בשלח אחרי קבלת שבח (מאמר א') ה'תשכ"א

 

באתי לגני[1] אחותי כלה, ואיתא במדרש לגני לגנוני למקום שהי' עיקרי בתחילה דעיקר שכינה בתחתונים היתה אלא שע"י החטאים סילקו את השכינה מלמטה למעלה עד רקיע הז', ואחר כך המשיכו אותה מלמעלה למטה עד שבא משה שהוא השביעי וכל השביעין חביבין והורידה למטה בארץ. וזהו באתי לגני לגנוני. והנה מצד חטא העגל נעשה עוה"פ סילוק השכינה, וע"ז בא הציווי ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, בתוך כל אחד ואחד מישראל, היינו שצריכים לפעול שתהי' השראת השכינה, ושכנתי בתוך כל אחד ואחד מישראל, ועי"ז נעשה ההמשכה גם במשכן כפשוטו ובכללות העולם. והנה ההמשכה שהיתה במשכן ענינה, שלקחו מהשקר ושטות דלעו"ז והפכו את זה לקשר וקרשי המשכן, וזהו ג"כ כללות ענין הקרבנות שהי' במקדש שהקריבו בהמה גשמית ונעשה עי"ז ענין קירוב הכחות והחושים כו', הנה גם ענין זה הוא על ידי העבודה שבכל אחד ואחד, שמהפך את השטות דלעו"ז שאצלו לשטות דקדושה, ופועל ההקרבה בנפש הבהמית שלו, שעי"ז נעשה גם הקרבת הבהמה גשמית כפשוטו בבית המקדש (שכולל את כל עניני העולם). והיינו שע"י העבודה שבכל אחד ואחד פועלים גם בכללות העולם שתהי' דירה לו יתברך, ועי"ז נשלמת הכוונה דנתאוה הקב"ה להיות לו יתברך דירה בתחתונים.

 

והנה בכדי לפעול עבודה הנ"ל, היינו ע"י שנכנסים (ונעשים חלק) בצבאות הוי'. דבצבא יש ג' פירושים, צבא לשון זמן וכמ"ש הלא צבא לאנוש עלי ארץ, צבא מלשון צביון רצון ויופי שהוא ענין ההתכללות, וצבא לשון חיל, וע"י ג' ענינים אלו משלימים הכוונה דדירה בתחתונים, וכמבואר בארוכה בסעיפים הקודמים[2].

 

ב והנה אחרי שביאר בפ"י ב' פירושים הראשונים שבצבא, מתחיל לבאר בפרק י"א ענין העיקרי שבצבא, שהו"ע העיקרי שבעבודה. כי פירוש צבא מלשון זמן הוא רק תנאי בעבודה ולא העבודה עצמה, והוא שהעבודה דתורה ומצות צריכה להיות בזמן ומקום ובטבע העולם, וכידוע הסיפורים מרבותינו נשיאינו בזה[3]. ופירוש צבא מלשון צביון והתכללות הוא ג"כ לא ענין העבודה עצמה כ"א הכנה לעבודה, שההכנה היא ההתכללות שכולל עצמו עם כל ישראל. דזהו"ע מה שקודם התפלה צריך לקבל ע"ע הענין דואהבת לרעך כמוך כי הוא יסוד והכנה לכל התורה, וכמו שמבאר בהמאמר שיש כמה חילוקי מדריגות בישראל, מארי תורה ומארי רזין וכו' עד לאנשים פשוטים, וההכנה לעבודה הו"ע ההתכללות עם כל ישראל. אך העבודה עצמה הו"ע צבא מלשון חיל שהו"ע קבלת עול. וע"ז הוא מבאר בפרק י"א ענין העיקרי דעבודת נש"י והוא צבא מלשון חיל. ומבאר שענין צבא בישראל שייך לענין שם צבאות שלמעלה. דהנה כל הכחות שבנשמות ישראל הרי הם נמשכים מהענינים שלמעלה, וכהלשון[4] שנשתלשלו מהם, ומכ"ש ענין העיקרי דישראל, שהוא ענין צבא מלשון חיל, הרי זה קשור ושייך בענין צבא שלמעלה ובעצמות, והו"ע שם הוי' צבאות שהוא מהז' שמות שאין נמחקים. ומבאר בהמאמר ששם צבאות גילו אותו הנביאים ואינו נזכר בתורה. והנה אף שבחינת צבאות הוי' שייך להשם צבאות, והשם צבאות נתגלה ע"י הנביאים וכנ"ל, מ"מ אין כוונתו בזה שמקודם לא היו ישראל צבאות הוי', שהרי ודאי הדבר שגם בימי משה היו צבאות הוי' (ובפרט בשעת מתן תורה שאז הי' העולם כמו בתחלת הבריאה שנברא על מילואו[5], והוא למעלה במדריגה הרבה יותר מהמדריגה שהי' העולם אחרי חטא העגל (ובזמן הנביאים) שאז היא העבודה לתקן את החטא), אלא שמקודם היו צבאות הוי', והיינו שהשם צבאות לא הי' שם בפני עצמו כ"א טפל ובטל לשם הוי', ואח"כ (בימי הנביאים) נעשה שם צבאות בפני עצמו, והוא מהז' שמות שאינם נמחקים (וכמבואר ההפרש בין ב' אופנים אלו לקמן סעיף ה').

 

וממשיך בהמאמר, דבכללות, ענין ז' השמות הוא כדאיתא במדרש, שמי אתה מבקש לידע לפי מעשיי אני נקרא כו' וכשאני נלחם עם הרשעים אני נקרא צבאות. והנה בלשון זה דלפי מעשיי אני נקרא יש ב' הפכים, דממה שכתוב לפי מעשיי כו' הרי מובן שאין זה בחינת העצם כ"א שהוא מתחלף לפי המעשים, דבכללות הוא ענין מה שהשמות שייכים להספירות, ושם צבאות שייך לנצח והוד וכמו שאמר בספר שערי אורה, אך ממה שמסיים אני נקרא, הרי מובן שהדבר הנקרא בשם זה דצבאות וכיו"ב הוא אותו הדבר שנקרא גם בשארי שמות (אף שהפעולות מתחלפות), שזהו מה שאני (בחינת אני) נקרא. וכמו שמבאר הבעש"ט[6] בענין ז' השמות, שאין הכוונה להספירות עצמם כ"א להאור שבהספירות. וראי' לזה, ממה שאמרו רז"ל[7] על פסוק בכל קראנו אליו, אליו ולא למדותיו, והרי כשמתפללים ומזכירים בתפלה את הז' שמות אי אפשר לומר שהכוונה היא על הספירות, דהרי אין זה אליו, דהגם שאיהו וחיוהי וגרמוהי חד, מ"מ הרי הם ספירות ואין זה אליו. ומזה מוכרח שהכוונה בשמות היא על האור שבהספירות, והיינו החיות שמחי' את כלי הספירות, ובידוע[8] שבהכלים יש חיות לבד האור המתלבש בתוכם, כידוע8הראי' ע"ז ממה שכתוב[9] וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כולהו שמהן כגופא כו', הרי שהם נשארים גם כשמסתלק האור מהם, והוא לפי שבהכלים יש חיות לבד האור. וזהו"ע הז' שמות, שהכוונה היא על האור שמחי' את הספירות (היינו לא האורות המתלבשים בהכלים כ"א חיות הכלים עצמם).

 

ג והנה אמרז"ל[10] לא כמו שאני נכתב אני נקרא, נכתב בהוי' ונקרא באדנ־י, וצריך להבין מדוע אינו נקרא כמו שהוא נכתב, וגם למה נכתב בהוי' דוקא ונקרא באד' דוקא. ומבאר המגיד[11], דשם הוי' הוא שם המפורש, ולמעלה יותר הוא שם העצם, שהוא למעלה מכל ההויות, שהרי הוא מהוה את הכל, וענין הקריאה הו"ע הגילוי והפרסום, ולכן א"א שיהי' נק' בשם הוי', כי א"א שבחינה זו שהיא למעלה מכל ההויות תהי' בגילוי בעולמות. ומה שמתגלה בעולמות הוא בחי' שם אד', דאין מלך בלא עם[12] ואין אדון בלא עבדים, שלכן נעשו עולמות, עם ועבדים, והו"ע גילוי שם אד'. וזהו שאמרו דמה שנקרא, היינו ענין הגילוי, הוא בשם אד', והוא כללות האור השייך לעולמות, ובזה עצמו ישנם כל הז' שמות שאינם נמחקים, שם א־ל בחסד, שם אלקים בגבורה וכו' ושם צבאות בנצח והוד וכו'. וזהו ג"כ מה שמבאר המגיד (לקו"א סר"ב. או"ת צח, א־ב) בפירוש מארז"ל[13] נגד שמא אבד שמה, דבכדי שיהי' נגד שמא, נגד מלשון המשכה, והו"ע ההמשכה והגילוי דשם אד', הנה זהו ע"י אבד שמה, העלם שם הוי' שאז דוקא אפשר להיות הגילוי דשם אד'. ויש לומר בדרך אפשר דיוק הלשון אבד שמה, דבכדי שיהי' אפשר להיות המשכת כללות האור השייך לעולמות, שהוא ענין שם אד', הוצרך להיות תחלה צמצום הראשון שהוא צמצום בדרך סילוק, וזהו לשון אבד, שמורה על סילוק האור לגמרי. אמנם בבית המקדש הי' כהן גדול קורא את השם ככתבו ביום כיפור, ומבאר הה"מ שם, כי קדושת שבת משפיע בכל ששת ימי המעשה ובפרט יום כיפור שהוא שבת שבתון שאין בו אכילה ושתי', וגם בכה"ג כתיב[14] להבדילו קדש קדשים, שע"י כ"ז אפשר להיות גילוי שם הוי', ולכן הי' קורא אז את השם ככתבו. אך לכאורה אינו מובן עדיין, מהי המעלה דביהמ"ק בזה שהוא ענין התגברות כח הרוחני כלשון המגיד, והרי גם הרוחניות הוא התהוות, ושם הוי' הוא למעלה מהתהוות כנ"ל. אך הענין הוא, שעיקר המעלה הוא בזה שהי' חיבור ב' הפכים, דכה"ג הי' נשמה בגוף, ויתירה מזו דבשביל עבודתו הי' צ"ל ביתו זו אשתו[15], ומ"מ בשעת מעשה הרי הי' בבחינת להבדילו קדש קדשים, וכ"ה גם בנוגע לענין הזמן, דיו"כ הוא יום משס"ה ימי השנה ואעפ"כ אין בו אכילה ושתי', ועד"ז במקום, דבקה"ק הי' הענין דמקום ובלי מקום כאחד. והיינו, דבכל הענינים הי' החיבור דב' הפכים, וענין זה הוא מצד נמנע הנמנעות דוקא, שהוא בחי' שם הוי' שם העצם. וזהו ג"כ תוכן תורת אדמו"ר הזקן[16] בענין השמות, שפירש דקאי על העצמות, נמנע הנמנעות. ומביא דהפרדס[17] פירש שהם אורות המתלבשים בהכלים, והבעש"ט פירש שהוא חיות הכלים עצמם וכנ"ל ס"ב, ומסיים רבינו פירושו שקאי על העצמות, דזהו אמיתית ענין אליו ולא למדותיו, שהוא העצמות נמנע הנמנעות, מה ששם שמים שגור בפי כל[18]. וזה מה שחידשה חסידות חב"ד. דפירוש הפרדס שהוא כללות ענין הקבלה הוא, שהשמות הם האורות, ותורת חסידות הכללית חידשה, שקאי על חיות הכלים עצמם שהוא למעלה מהאורות, וכידוע שבחי' איהו שבגרמוהי הוא למעלה מבחי' איהו שבחיוהי, שכל הגבוה ביותר יורד למטה ביותר, וחידוש אדמו"ר הזקן בחסידות חב"ד הוא, שקאי על העצמות נמנע הנמנעות, והוא המחבר את בחי' איהו עם בחי' גרמוהי.

 

וזהו לפי מעשי אני נקרא (ראה לעיל שם), דהגם שכל השמות הם בהספי', מ"מ הרי התפלה עצמה היא להעצמות, שהוא אמיתית ענין אליו (וכמאמר[19] לדעת התינוק אני מתפלל), שממנו נמשכים כל ההשפעות לרפאות החולים ולברך השנים וכו', אלא שבכדי שתהי' ההמשכה למטה הוא ע"י האורות וכלים דספירות, שזהו לפי מעשי, אבל בזה עצמו ישנו האני, שהוא פשיטות העצמות. וכמו שהוא בכל השמות, עד"ז הוא גם בהשם צבאות דקאי על פשיטות העצמות, והוא, דכשאני נלחם ברשעים אני נק' צבאות, שהוא עצמו הוא הנלחם ברשעים, אלא שההמשכה היא ע"י ספירת נצח והוד.

 

ד והנה ביאור ענין שייכות בחי' הנצח לענין המלחמה, מבאר בהמאמר בהקדים ענין הנצח, שהניצוח שייך בגדול דוקא. דבקטן הרי לא כל הענינים נוגעים לו כ"כ, דישנם ענינים שמעמיד עצמו עליהם וישנם ענינים קטני הערך שאין מעמיד עצמו עליהם, ורק בגדול דוקא, וכמו במלך שהוא גבוה משכמו ומעלה גם מהראש של העם, וכידוע[20] בענין משכמו ומעלה גבוה מכל עם, דשכם הו"ע אחוריים וחיצוניות שלמטה מהראש ומ"מ הנה גם שכמו של המלך למעלה מראש כל העם, הנה אצל מלך דוקא שייך ענין הנצחון בכל דבר, והנצחון שלו הוא בתוקף ובתכלית. והענין הוא, כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר האמצעי בארוכה[21] (ומבואר גם במאמר זה בקצרה), שבמלחמה ישנם ב' ענינים, א' לשלול שלל ולבוז בז והב' הוא בשביל הנצחון שיהי' כרצונו דוקא. שההפרש ביניהם הוא, שהמלחמה לשלול שלל ולבוז בז הוא ע"פ טעם ודעת היינו במדידה והגבלה, שמודד בעצמו כמה שלל ובז יכול לשלול ולבוז, ולפי ערך זה הוא נותן את עצמו בהמלחמה, ומכיון שענין זה הוא במדידה ע"פ שכל, אפשר להיות מלחמה זו גם בשר קטן, אמנם ענין המלחמה בשביל הנצחון הוא למעלה ממדידה כדלקמן, ולכן הוא רק במלך שבו יש ענין הנצחון. דהנה, כשהמלחמה היא מצד ענין הנצחון, אזי מבזבז המלך אוצרותיו ואוצרות אבותיו, שיש בהם סגולות מלכים והון יקר ונעים, והנה בד"כ הרי אוצרות אלו הם כמוסים וחתומים תמיד, וכדרך האוצר שהוא כמוס וחתום, ורק בשמחת בנו יחידו וכדומה אז הוא מגלה לכל את אוצרותיו, וגם אז הוא רק מגלה את אוצרותיו אבל אינו מבזבז אותם, משא"כ בשביל ניצוח המלחמה, היינו לנצח שיהי' כרצונו ובפרט כאשר הזולת הוא מורד, הנה בשביל ענין הנצחון הוא מבזבז את כל אוצרותיו, בלי שם מדידה כלל, בכדי להוציא את נצחונו. והטעם לזה הוא לפי שהנצח מושרש בעצם הנפש. ומטעם זה הרי יתירה מהנ"ל, שהוא מסכן גם את חייו ועומד בקשרי המלחמה, והוא מצד שורש מדת הנצח שמושרש בעצם הנפש למעלה יותר מחיות הגלוי, שלכן הוא מסכן את חייו הגלויים בשביל הנצחון שמושרש בעצם הנפש. והדוגמא מזה יובן למעלה בענין השם צבאות שהוא בספירות הנצח, ששם זה מושרש בהעצמות (וכנ"ל במשל שהנצח מושרש בעצם הנפש), ולכן מגלים מלמעלה ועוד יותר שמבזבזים את כל האורות הנעלים ביותר, בכדי לנצח את המלחמה בלעו"ז.

 

ה וביאור הענין, דהנה ביהושע כתיב[22] ויאמר לא כי אני שר צבא ה' עתה באתי, ואמרו רז"ל[23] עתה באתי אבל משה רבך לא קיבלו, ולכן לא נזכר בתורה שם צבאות, ורק בימי יהושע שבא שר צבא כו' אז (לאח"ז) גילו הנביאים שם הוי' צבאות שהוא בחי' תחתונה, כי תכלית העבודה הוא שיהי' בבחינת צבאות הוי', שאין השם צבאות ענין בפ"ע כי אם טפל ובטל לשם הוי', ובחי' זו נז' גם בתורה בימי משה, אמנם התחלת העבודה היא בבחינת הוי' צבאות, ואח"כ ע"י הממוצע דבחי' אות הוא בצבא דילי' מגיעים לבחי' צבאות הוי'. וכמו שמבאר אדמו"ר הצ"צ[24] ג' בחינות אלו, דשם הוי' צבאות הוא מה שנלחם ברשעים היינו שישנו בחינת לעומת זה המנגד, אלא שהקב"ה עוזרו ויכול לו, דבכללות הוא בחי' האלקות כמו שנמשר בבי"ע ע"י הפרסא המעלמת על אלקות, אלא שמ"מ נמשך האור מבחי' הוי' צבאות לנצח את הלעו"ז. דהנה, צבאות הוי' הוא מה שצבאות הוא בטל להוי', שהעיקר הוא שם הוי', בחינת אצילות כידוע, דאצילות הוא אלקות, משא"כ בחינת הוי' צבאות הוא כמו שהאור נמשך בבי"ע, הנה תחלת העבודה צריכה להיות בבחי' הוי' צבאות, ועי"ז מגיעים אח"כ לבחי' אות הוא בצבא דילי', והו"ע המשכת אצי' בבי"ע, דבעבודה הו"ע המשכת יחו"ע ביחו"ת, דשם זה גילו הנביאים שיומשך אור האצי' בבי"ע, עד שמגיעים גם לבחי' צבאות הוי' כמו שהי' בימי משה שהוא כפני חמה[25], והוא גילוי האצילות. וההפרש בין ב' ענינים אלו (צבאות הוי' והוי' צבאות) הוא ע"ד ההפרש שבין ב' אופנים הנ"ל שבמלחמה, לשלול שלל ולבוז בז או בשביל הנצחון, דבחי' הוי' צבאות הוא שישנו עדיין בחי' הלעו"ז ואין מנצחין אותו אלא שמבררים ניצוצות הקדושה שישנם בלעו"ז, שהו"ע השלל והבז, אך תכלית העבודה הוא שינצחו לגמרי, והוא שתתבטל לגמרי מציאות הלעו"ז, שהו"ע צבאות הוי', שאין כאן שום מציאות כלל לבד אלקות. והענין בעבודה הוא כמו שמבאר כ"ק אדמו"ר מהר"ש[26] שב' ענינים אלו הם העבודה דאתכפיא והעבודה דאתהפכא, שבהעבודה דאתכפיא הרי ישנו מציאות הלעו"ז ואינו מנצח אותו, אלא שעי"ז מברר בירורים, דבכללות הו"ע עבודת הבינונים שנק' בשם עובד[27] לשון הוה לפי שאינו מנצח את נפש הבהמית, אלא שע"י הנהגתו כדבעי, שכל עניניו הגשמיים הם לשם שמים הרי הוא מברר בירורים, שהו"ע השלל והבז, משא"כ העבודה דאתהפכא הוא שמהפך את הרע לטוב, ונתבטל לגמרי כל מציאות הרע, שהו"ע הנצחון, וכמו בעבודת הצדיקים שנקרא עבד שכבר אין צריך ללחום כלל לפי שנתבטל לגמרי מציאות הלעו"ז. וזוהי מעלת משה על יהושע, דפני יהושע כפני לבנה25שיש בה שינויים, משא"כ פני משה כפני חמה שאין בה שינויים לפי שא"צ למלחמה כלל, דזהו"ע צבאות הוי' ולא הוי' צבאות. והנה התחלת העבודה היא העבודה דאתכפיא, נהמא אפום חרבא ליכול[28], שעי"ז הוא מברר בירורים, אבל תכלית העבודה הוא העבודה דאתהפכא ונצחון.

 

ו והנה כל הענינים המשכתם היא ע"י התורה, ולזאת הנה ב' ענינים אלו ישנם גם בתורה, והוא ההפרש בין גליא דתורה לפנימיות התורה. דבכללות הוא ההפרש בין תורה לתפלה, דתפלה היא העבודה בדרך מלחמה ותורה היא העבודה בדרך שלום וכמ"ש פדה בשלום נפשי, שקאי על התורה שעי"ז נעשה הפדי' לגמרי מהלעו"ז. אמנם בתורה עצמה הוא ההפרש שבין גליא דתורה לפנימיות התורה, דבגליא דתורה הרי יש קושיא ומחלוקת וכו', משא"כ פנימיות התורה לית תמן לא קושיא ולא מחלוקת כדאיתא בר"מ[29], והוא אמיתית ענין הפדי' בשלום שקאי על פנימיות התורה. ואמיתית גילוי זה יהי' בגאולה העתידה, דואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ (זכריה יג ב), שלא תהי' מציאות הלעו"ז כלל, והו"ע הנצחון, דהנה ענין הבירורים הרי ישנו גם עכשיו, שבכל יום ויום הרי מבררים בירורים ולא נשארו רק פכים קטנים, אבל לא זהו התכלית, והחידוש שיהי' בגאולה העתידה הו"ע הנצחון, שתתבטל לגמרי מציאות הלעו"ז, שזהו ג"כ ענין פנימיות התורה שיתגלה ע"י מלך המשיח, וכנ"ל דענין הנצחון שייך לפנימיות התורה. אמנם להיות שכל הגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו[30], לזאת הנה התחלת גילוי זה הוא גם עכשיו ע"י פנימיות התורה, וכידוע[31] שבחינת היראה של הבעש"ט היתה מעין היראה עילאה שתהי' לעתיד, והפצת המעינות שנתגלה ע"י אדמו"ר הזקן היא מעין תורתו של משיח, ולזאת צריכה להיות העבודה דנצחון גם עכשיו, דהגם שעיקר העבודה עכשיו הו"ע עבודת הבירורים, שהרי ענין הנצחון יהי' רק בגאולה העתידה, אך מ"מ להיות שהגילויים דלעתיד תלויים במעשינו ועבודתינו עכשיו, לזאת הנה בהדורות דעקבתא דמשיחא צ"ל גם הענין דנצחון. דהנה שית[32] אלפי שנין הוה עלמא, שני אלפים תהו שני אלפים תורה ושני אלפים ימות המשיח, הנה בשני אלפים ימוה"מ, ובפרט באלף הששי, ובפרט בסוף הזמן דעקבתא דמשיחא, דמאטו רגלין ברגלין[33], הנה עכשיו צריך להיות לא רק ענין הבירורים כ"א הענין דנצחון המלחמה, והוא ע"י הפצת המעינות דפנימיות התורה.

 

ז והענין הוא, דהנה אמרו רז"ל[34] כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו, ומבאר אדמו"ר נ"ע בשיחתו הידועה[35], שבכדי לנצח את הלוחמים ומנגדים על בית דוד שזהו"ע מלחמת בית דוד, הוא ע"י כותב גט כריתות לאשתו, כדלקמן. וביאור דיוק הלשון מלחמת בית דוד יובן ע"פ מה שמבאר כ"ק אדמו"ר נ"ע במ"א[36] בענין ההפרש שבין דוד ובן דוד, דלפעמים נק' משיח בשם דוד, וכמ"ש[37] ועבדי דוד מלך עליהם לעולם ולפעמים נק' בשם בן דוד. ומבאר בזה, דקודם שיתגלה בתקפו נקרא בן דוד ואח"כ נקרא בשם דוד, דמזה יובן גם דיוק הלשון מלחמת בית דוד, דעל דוד עצמו אין שייך מלחמה, והמלחמה היא רק על בחי' בית דוד היינו קודם גילוי המשיח בתקפו, שיש על זה מלחמה. והמלחמה היא כמרז"ל[38] אם ראית דור אחר דור מחרף, ומבאר בשיחה הנ"ל שהם ב' דורות וב' שורות, שישנם כאלו שהם חרפו אויביך הוי' שהם מנגדים לעניני התומ"צ בכלל, ובכלל זה הוא גם מה שמנגדים לענין ביאת המשיח, וישנם שחרפו עקבות משיחך והיינו דהגם שאינם בכלל חרפו אויביך הוי', שהם לומדים תורה ומקיימים מצוות, אך כל עסקם בתומ"צ הוא בקרירות, והרי בין קרירות לכפירה היא מחיצה דקה, והם מכניסים קרירות בכל עניני התומ"צ ובפרט בהאמונה בביאת המשיח, הנה בכדי לנצח מלחמה זו צריך לכתוב גט כריתות לכל עניני הנחות העולם החומרי וגם הנחות העולם הגשמי. ואע"פ שהם ענינים שהם מותרים ע"פ תורה, וכמובן מדיוק הלשון (במרז"ל הנ"ל) לאשתו, שהכוונה לאשתו שנשאת לו ע"פ תורה כדת משה וישראל, אך מ"מ הנה כשנוגע למלחמת בית דוד, הנה שם מסתלקים כל החשבונות וצריך להפקיר את כל אשר לו, וכמבואר לעיל שנצחון המלחמה הוא ע"י בזבוז האוצרות דוקא. וכל זמן שאינו מבזבז את אוצרותיו ועושה חשבון שדבר זה הוא מותר ע"פ תורה ואינו צריך להפקירו, או שעשה חשבון שדבר זה אינו עיקרי כ"כ ואין צריך ללחום ע"ז, הנה הגם שחשבונות אלו הם ע"פ שכל, ואפשר גם ע"פ שכל דקדושה, אבל לא זוהי תכלית העבודה ולא עי"ז אפשר לנצח את המלחמה ולגלות את בחינת דוד. ובכדי לגלות בחי' דוד היינו שמבחי' בית דוד יהי' גילוי בחינת דוד עצמו, הוא ע"י המלחמה בדרך נצחון דוקא, שגם דבר היותר קל נוגע לו במאד, וכנ"ל ס"ד בענין ההפרש שבין קטן לגדול, שהקטן ישנם ענינים שמעמיד עצמו עליהם וישנם ענינים שאין מעמיד עצמו עליהם, משא"כ בגדול שאצלו הוא אמיתית ענין הנצחון. הרי גם דבר היותר קל שמנגד עומד הוא ע"ז בתוקף, ומבזבז את כל אשר לו גם אוצרותיו היותר יקרים ומסכן גם את חייו בכדי לנצח ולבטל גם את המנגד היותר קל. וזהו כללות ענין העבודה דגט כריתות, שצריך להפקיר את כל אשר לו ולא להתחשב כלל עם המציאות שלו ולזרוק א"ע לגמרי במלחמת בית דוד.

 

והנה עי"ז נמשך גם מלמעלה שמבזבזים את כל האוצרות שלמעלה עבור אלו היוצאים למלחמת בית דוד, דאוצרו של הקב"ה הוא אוצר של יראת שמים[39], ומצד יראת שמים אין שום נפק"מ בין ענין היותר חמור לענין היותר קל עד להענין דקדש עצמך במותר לך[40], דמכיון שהוא יר"ש ויודע שאין זה כפי רצון העליון, הרי הכל אצלו בשוה. וזהו מה שמגלים לו האוצר של יראת שמים, שע"י עבודתו שיוצא למלחמת בית דוד, הנה הבא לטהר מסייעין לו[41] וכשמקדש עצמו מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה[42], והעזר שמלמעלה הו"ע התגלות האוצר של יראת שמים, שזהו שמבזבזים את האוצרות שלמעלה. ולא עוד אלא שמפקיר כביכול גם את חייו, והו"ע מה שגלו לאדום שכינה עמהם[43], שזהו מה שמסכן את חייו, וכל זה הוא בשביל ניצוח המלחמה דוקא, לא בשביל ענין הבירורים לברר את הפכים קטנים כ"א בכדי לנצח את המלחמה, שבשביל זה דוקא מגלים את כל האוצרות. וזהו"ע צדקת פרזונו בישראל[44] ודרשו רז"ל ע"ז[45] צדקת פזרונו (ל' פיזור), דתחילת העבודה הו"ע פזרונו, דצדקה עשה הקב"ה לישראל שפיזרן לבין האומות וכמבואר במ"א[46] שע"י הפיזור בין האומות מתוספים גרים45שהו"ע בירור הניצוצות, אך תכלית העבודה הו"ע פרזונו, פרזות תשב ירושלים[47], שלא יצטרכו לחומה כלל לפי שלא יהי' שום מנגד כלל, דבעבודה עכשיו הו"ע העבודה דאתהפכא.

 

ח וזהו ג"כ הקישור שבין סיום הסעיף לתחילתו, דבסיום הסעיף אומר ולהם פותחים אוצר העליון בשביל ניצוח המלחמה לנגד את המנגד, הנה ענין זה קשור עם תחילת הסעיף בביאור ענין צבאות הוי' מלשון חיל, שהוא עיקר העבודה. וכמו שנת"ל פ"ב, שהפירוש דהתכללות וזמן שבצבא הוא רק תנאי והכנה להעבודה, והעיקר הוא העבודה דלשון חיל שהו"ע הנצחון וקב"ע, הנה כמו"כ הוא גם בההמשכות שמלמעלה, שע"י עבודתו בבחי' צבא מלשון חיל, והו"ע כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות, שמפקיר את כל מציאותו בשביל נצחון המלחמה, הרי דע מה למעלה ממך[48], שכל הענינים שמלמעלה תלויים בעבודתו, שהם נעשים ממך[49], דלכן ע"י עבודתו נעשה כן גם מלמעלה שפותחים להם אוצר העליון, והם גילויים היותר נעלים דפנימיות התורה שיתגלו לעתיד, וכמ"ש[50] ישקני מנשיקות פיהו ופירש"י שקאי על טעמי תורה שיתגלו לעתיד. וכמו שבעבודה הרי הגם שעיקר העבודה הוא צבא מל' חיל, מ"מ הרי התנאי בזה הוא שיהי' גם צבא מל' זמן וכנ"ל (שם) שכל עניני התומ"צ צריכים להיות בזמן ומקום דוקא, כמו"כ הוא גם בהגילוי דלעתיד, שהוא גילוי היותר נעלה, הרי התכלית בזה הוא שיתגלה גם בזמן ומקום עד למטה מטה, שגם גוף הגשמי ירגיש אלקות, וכמ"ש[51] ונגלה כבוד הוי' וראו כל בשר.

 

 

הערות

 

[1]מאמר זה מיוסד בעיקרו על פרק י"א מד"ה באתי לגני ה'שי"ת.

[2]בכל הנאמר עד כאן – ראה ד"ה באתי לגני ה'תשי"א־ה'תש"כ.

[3]ראה לקוטי דבורים ח"ד תשנב, ב ואילך.

[4]תניא פ"ג.

[5]ראה ב"ר פי"ד, ז. פי"ג ג.

[6]ראה הוספות לכתר שם טוב (קה"ת. תשל"ג) סכ"ו ובהנסמן שם.

[7]פרדס של"ב פ"ב בשם הספרי.

[8]ראה בסידור ד"ה וכד אנת.

[9]תקו"ז בהקדמה פתח אלי'.

[10]פסחים נ, א.

[11]לקו"א סר"ס. או"ת צד, ב.

[12]בחיי וישב לח, ל. ס' החיים פ' גאולה פ"ב. עמק המלך שער שעה"מ רפ"א. וראה פדר"א פ"ג.

[13]אבות פ"א, מי"ג.

[14]דה"י א כג, יג.

[15]יומא בתחילתה.

[16]סה"מ תש"ט ע' 100. היום יום ע' צה.

[17]שער ד' עצמות וכלים. של"ה פ"ב.

[18]ראה תו"א יד, ב.

[19]ר"ש דקינון – בשו''ת הריב"ש סי' קנ"ז (הובא בדרמ"צ שרש מצות התפלה פ"ח).

[20]אוה"ת שה"ש כרך ב' ע' תיד־תטו. אוה"ת בראשית (כרך ד') ע' 1528. ועוד.

[21]תו"ח שמות שכב, ב ואילך.

[22]יהושע ה, יד.

[23]ב"ר פצ"ז, ג. וראה שמו"ר פל"ב, ג.

[24]אוה"ת בא ס"ע שכז ואילך.

[25]ב"ב עה, א.

[26]המשך מים רבים תרל"ו פ"צ.

[27]תניא פט"ו.

[28]זח"ג קפח, ב.

[29]נשא קכד, ב.

[30]תניא רפל"ז.

[31]תו"ח שמות ע' שכט, סע"ב.

[32]סנהדרין צז, סע"א. ע"ז ט, א.

[33]זח"ב רנח, א. וראה מק"מ שם.

[34]שבת נו, א. כתובות ט, ב.

[35]שמח"ת תרס"א. נדפס בס' השיחות תש"ב ע' 141 ואילך.

[36]במכתבו (קובץ מכתבים א' מכתב ט').

[37]ראה יחזקאל לז, כד־כה.

[38]פס"ר פט"ו, טו. שהש"ר פ"ב, יג (בסופו).

[39]ברכות לג, ב. וראה שבת לא, ב.

[40]יבמות כ, א.

[41]שבת קד, א. וש"נ.

[42]יומא ספ"ג.

[43]ספרי מסעי קסא. וראה מגילה כט, א.

[44]שופטים ה, יא.

[45]פסחים פז, ב.

[46]תו''א יא, ב.

[47]זכרי' ב, ח.

[48]אבות פ"ב, מ"א.

[49]צוואת הריב"ש (קה"ת תשל"ה) סקמ"ב. לקו"א (קה"ת תשל"ג) סקצ"ח. או"ת (קה"ת תשל"ג) קיב, ב. וראה ס' השיחות תש"ד ע' 23. ובכ"מ.

[50]שה"ש א, ב.

[51]ישעי' מ, ה. וראה ד"ה באתי לגני תשי"ז סוס"ז.

פרסום תגובה חדשה

test email