באתי לגני – יו"ד שבט ה'תשכ"ט

הקראת כתבה
יום ראשון כ״ז טבת ה׳תשע״ה
במאמר "באתי לגני" ה'תשכ"ט מסביר הרבי את גודל העילוי של ההמשכה שעל ידי אתכפיא סטרא אחרא, כי כאשר עבודת האתכפיא היא בתקפה ובגבורתה היא יגיעה גדולה ועצומה יותר מהיגיעה שבעבודת הבירורים, ולכן, ההעלם שנמשך על ידי זה (אסתלק יקרא דקוב״ה) הוא נעלה יותר גם מההעלם שנמשך ע״י עבודת הבירורים.
מאת כ"ק הרבי מליובאוויטש מלך המשיח שיל"ו
קלידוסקופ

 

בס״ר. יו״ד שבט, ה׳תשכ״ט

 

באתי לגני אחותי כלה[1], ומביא כ״ק מו״ח אדמו״ר בעל ההילולא בהמאמר דיום ההסתלקות ויום ההילולא שלו[2], דאיתא במדרש רבה (במקומו) לגני לגנוני, למקום שהי׳ עיקרי בתחלה, דעיקר שכינה בתחתונים היתה, אלא שע״י ענינים בלתי רצויים נסתלקה השכינה מלמטה למעלה עד לרקיע השביעי, ואח״כ עמדו שבעה צדיקים והורידו את השכינה מלמעלה למטה, עד שבא משה שהוא השביעי, וכל השביעין חביבין[3], והורידה למטה בארץ. דענין זה (המשכת וירידת השכינה למטה בארץ) נעשה בעיקר[4] ע״י המשכן שעשה משה כמ׳׳ש[5] ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. וזהו צדיקים יירשו ארץ וישכנו לעד עלי׳[6], דזה שצדיקים (ועמך[7] כולם צדיקים[8]) יירשו ארץ שהוא ג״ע הוא מפני שהם משכינים (ממשיכים[9]) בחי׳ שוכן עד מרום וקדוש[10] שיהי׳ בגילוי למטה. ויש לומר, דע״פ מ״ש בהמאמר שפירוש וישכנו לעד עלי׳ הוא שהצדיקים ממשיכים בחי׳ עד שתהי׳ בגילוי למטה, בהכרח לומר שארץ שבפסוק זה הוא ארץ כפשוטו [שהרי עלי׳ קאי על ארץ דכאן], ומ״ש בהמאמר שצדיקים יירשו ארץ הוא ג״ע, הכוונה בזה היא לא לעולם הנשמות כמו שהם בלא גופים, אלא להג״ע כמו שהוא בארץ הגשמי, שהי׳ בו אדה״ר (בגופו הגשמי) קודם החטא, שאז היתה עיקר שכינה בתחתונים.

 

ב וממשיך בהמאמר, שהעבודה שעל ידה נעשתה המשכת עיקר שכינה למטה (לאחרי שנסתלקה ע״י ז׳ הענינים הבלתי רצויים) היא העבודה דאתכפיא ואתהפכא. כמאמר[11] כד אתכפיא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, המשכת וגילוי עצמות אוא״ס שלמעלה משייכות לעולמות [שלכן נקראת המשכה זו בשם אסתלק, לפי שהוא גילוי האור שבבחינת רוממות[12]], שהוא בכולהו עלמין בשוה. דבעולמות יש ריבוי מדריגות עד אין קץ[13]. דזה שמבואר בכ״מ שישנם ב׳ עולמות, כמ״ש[14] מן העולם ועד העולם, שהם עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא[15], הוא בכללות[16], אבל בפרטיות הם מתחלקים לד׳ עולמות אבי״ע [וי״ל דזהו מה שמביא בהמאמר בתחלת הענין מאמר המדרש[17] נטה ימינו וברא שמים נטה שמאלו וברא ארץ, ולאח״ז מבאר ״ההפרש בד׳ עולמות", דכללות כל העולמות נחלקות לשני דרגות כלליות, עולמות עליונים (שמים) ועולמות תחתונים (ארץ), ע״ד עלמא דאתכסיא ועלמא דאתגליא, אבל בפרטיות הן ד׳ עולמות אבי״ע], ובפרטיות יותר לריבוי עולמות עד אין קץ. וזהו החידוש והעילוי דאור זה שהוא ״בכולהו עלמין״, דהגם שיש ריבוי התחלקות בעולמות מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין, מ״מ הוא בכולהו עלמין בשוה, לפי שהוא למעלה משייכות לעולמות. והמשכת אור זה שבכולהו עלמין בשוה היא ע״י העבודה דאתכפיא ואתהפכא.

 

ג והטעם שע״י העבודה דאתכפיא ואתהפכא נמשך אור זה שלמעלה משייכות לעולמות, מבאר בהמאמר, כי יתרון האור הוא מן החושך דוקא[18]דכאשר החושך נהפך לאור נעשה יתרון בהאור. ועפ״ז יש לומר, דהמשכת עיקר שכינה בתחתונים עכשיו (לאחרי שנסתלקה ע״י ז׳ הענינים הבלתי רצויים, מתחיל מחטא עה״ד) ע״י העבודה דאתכפיא ואתהפכא, היא נעלית יותר מהמשכת עיקר שכינה בתחתונים ע״י עבודת אדה״ר[19] בג״ע קודם החטא. כי העבודה אז היתה להמשיך אלקות מלמעלה, משא״כ עכשיו, שהעבודה היא להפוך החושך לאור, הנה ההמשכה שע״י עבודה זו היא המשכה נעלית יותר. וזהו[20] שהמשכן הי׳ מעצי שטים, שטים מלשון שטות[21], כי העבודה דועשו לי מקדש היא להפוך השטות דלעו״ז לשטות דקדושה, ועי״ז נעשה ושכנתי בתוכם, המשכת עיקר שכינה בתחתונים, למעלה יותר מכמו שהי׳ קודם החטא. וכח זה ניתן לכאו״א מישראל, שע״י שלוחם עם השטות דלעו״ז ומהפכו לשטות דקדושה, נעשתה המשכת עיקר שכינה בתחתונים, עד דדרגא הכי נעלית דעיקר שכינה, ועד להמשכת העצמות. ועי״ז דוקא[22] נשלמת הכוונה דדירה לו ית׳ בתחתונים[23], שעוה״ז התחתון שאין תחתון למטה ממנו[24] נעשה דירה לו ית', לו לעצמותו[25].

 

ד וממשיך בהמאמר[26], דזהו שישראל נק׳ בשם צבאות הוי׳[27], דכל אחד מישראל הוא חיל בצבאות ה׳ (צבא מלשון חיל), שיוצא למלחמה, לכבוש את העולם ולעשותו דירה לו ית׳. ובכדי שישראל ינצחו את המלחמה, נותנים להם מלמעלה כחות מיוחדים על זה. דכמו שבמלחמה בגשמיות, בכדי לנצח את המלחמה מבזבזים את האוצרות[28], דהגם שע״ד הרגיל הם כמוסים וחתומים מעין כל רואה (ומכש״כ שאין משתמשים בהם אפילו לצורך גדול), ומ״מ בכדי לנצח את המנגדים מבזבזים כל האוצרות, והטעם לזה הוא כי הנצח מושרש בעצם הנפש, דשם (בעצם הנפש) אין שייך חשבונות, עד״ז הוא גם למעלה, דשרש הנצח הוא בפנימיות הכתר, בחינת לא אדם[29], ולכן, בכדי שהצבאות הוי׳ ינצחו את המלחמה, נותנים להם, ובאופן דבזבוז, בחינת האוצר שלמעלה. ובכדי לבאר ענין האוצר שלמעלה, מקדים[30] מאמר התקו״ז[31] אור א״ס למעלה מעלה[32] עד אין קץ ולמטה מטה32עד אין תכלית. ומבאר[33] שב׳ ענינים אלו הם (גם) ב׳ מדריגות באוא״ס גופא. דלמטה מטה עד אין תכלית הוא האור שבבחינת גילוי בעצמותו כביכול וממנו בא אח״כ הגילוי בעולמות, ולמעלה מעלה עד אין קץ הוא עצם האור שאינו בגדר גילוי גם בעצמותו. וענין האוצר שלמעלה הוא העצמות שלמעלה מאור וגילוי, גם מעצם האור. דהגם שגם עצם האור, מכיון שאינו בגדר גילוי גם בעצמותו (כנ״ל), נק׳ אוצר, מ״מ מזה שגם עצם האור נק׳ בשם אור (גילוי), מובן, שעיקר ענין האוצר [שענינו הוא שהוא סתום ונעלם] הוא העצמות, שאינו בגדר אור כלל[34]. ואוצר זה נותנים, ובאופן דבזבוז, לצבאות הוי', בכדי לנצח המלחמה.

 

ה וממשיך בפרק י״ט (הפרק השייך לשנה זו[35]), דמכיון שהנצח מושרש בעצם הנפש שלמעלה מכחות הגלויים [דכמו״כ הוא למעלה ששרש הנצח הוא בפנימיות הכתר, כנ״ל], לכן במדת הנצח יכולים להגיע לאוצר העליון. והיינו דזה שבכדי לנצח את המלחמה נותנים לישראל (ובאופן דבזבוז) האוצר שלמעלה הוא לא רק מפני ששרש הנצח הוא בדרגא כזו (פנימיות הכתר) שאין שייך שם חשבונות [ובדוגמת בזבוז האוצרות בשביל נצוח המלחמה בגשמיות, שמכיון שבעצם הנפש (שרש הנצח) אין חשבונות לכן בשביל הנצחון מבזבזים את האוצרות, אבל הנצחון והאוצרות הם שני ענינים], אלא שע״י הנצח מגיעים לאוצר העליון. ומוסיף בהמאמר ״פירוש דהתגלות והמשכת אוצר העליון הוא במדת הנצח״. דענין זה, שבמדת הנצח מתגלה ונמשך אוצר העליון, הוא חידוש גדול יותר מזה שע״י הנצח מגיעים להאוצר. דזה שע״י הנצח מגיעים לאוצר העליון, אף שהאוצר הוא סתום ונעלם, מצינו עד״ז גם בענין התשובה, וכמבואר בלקו״ת[36] בפירוש הכתוב[37] לך אמר לבי בקשו פני את פניך הוי׳ אבקש, שע״י התשובה מעומק פנימיות הלב, בקשו פני, מגיעים לבחינת הפנים שלמעלה, פניך הוי׳. דהגם שבחינת הפנים שלמעלה הוא למעלה מגילוי, כמ״ש[38] ופני לא יראו, הוא בבחינת המשכה מלמעלה למטה, אבל בבחינת העלאה את פניך הוי׳ אבקש[39]. ומזה מובן בנוגע לעניננו – מדת הנצח, דזה שע״י הנצח יכולים להגיע לאוצר העליון, ״להגיע״ מלמטה למעלה, אין זה חידוש כ״כ, ועיקר החידוש הוא שבמדת הנצח הוא התגלות והמשכת אוצר העליון, התגלות והמשכה מלמעלה. וצריך להבין, הרי ענינו של אוצר הוא שהוא סתום ונעלם, למעלה מבחינת גילוי [ובפרט לפי מה שנת״ל (סעיף ד) שעיקר ענין האוצר הוא העצמות שאינו בגדר אור כלל], והיאך שייך שתהי׳ התגלותו והמשכתו במדת הנצח.

 

והנה מבואר בלקו״ת שם39, דע״י שהתשובה מגעת לבחינת פניך הוי׳ (בחינת הפנים שלמעלה מהוי׳), נמשך משם להיות גילוי בחינת הוי׳ [שבכדי להמשיך שם הוי׳ מחדש, לאחרי שפגם בהוי׳, צ״ל ההמשכה מבחינת הפנים שלמעלה מהוי׳[40]]. ומבואר שם, דמ״ש ופני לא יראו הוא שהפנים בעצמן אין באים לידי גילוי, אבל הגילוי נמשך משם. ועפ״ז הי׳ אפשר לומר לכאורה בנוגע לעניננו, דמ״ש בהמאמר ״דהתגלות והמשכת אוצר העליון הוא במדת הנצח״, הכוונה בזה היא שבמדת הנצח נמשך גילוי מאוצר העליון, דגילוי זה הוא נתינת כח לנצח את המלחמה. אמנם, מלשון המאמר[41] ״וכל הון יקר שבהאוצרות ניתן לאנשי החיל״ משמע שנותנים להם את האוצרות עצמם (וכל הון יקר שבהם), ולא רק גילוי מהאוצרות. וכן מובן גם ממ״ש בהמאמר[42] שבשביל הנצחון מבזבזים כל האוצרות. דמכיון שבזבוז הוא למעלה מכל מדידה והגבלה, א״א לומר שישנה הגבלה בההמשכה, ובהכרח לומר שבמדת הנצחון נמשך ומתגלה (גם) האוצר עצמו.

 

ו ולכאורה הי׳ אפשר לומר, דזה שבמדת הנצח מתגלה ונמשך אוצר העליון הוא ע״ד הידוע[43] בענין אתעדל״ע שאין אתעדל״ת מגעת לשם ובאה בדרך מתנה מלמעלה, שאינה שורה ומתגלה אלא לאחרי האתעדל״ת והאתעדל״ע שמתעוררת ונמשכת ע״י האתעדל״ת. דהגם שאתעדל״ע זו באה במתנה מלמעלה, מ״מ, צ״ל איזה כלי לזה, דקוב״ה לא שריא אלא באתר שלים[44], ולכן, בכדי שיהי׳ הגילוי של אתעדל״ע זו (הבאה בדרך מתנה) צ״ל השלימות דמעשה התחתונים [אתעדל״ת ואתעדל״ע שמתעוררת ונמשכת על ידה]. ועפ״ז הי׳ אפשר לומר, דמ״ש בהמאמר שהתגלות והמשכת אוצר העליון הוא במדת הנצח, הוא, שהנצח הוא דוגמת השלימות (אתר שלים) שבו הוא המשכת וגילוי האוצר. אבל ממ״ש בהמאמר ש״במדת הנצח יכולים להגיע לאוצר העליון פירוש דהתגלות והמשכת אוצר העליון הוא במדת הנצח״, מוכח, דזה שבמדת הנצח מתגלה ונמשך אוצר העליון הוא (לא מפני שהנצח הוא כמו אתר שלים, אלא) מצד זה שהנצח מגיע באוצר העליון[45]. וצריך להבין, והרי אוצר העליון הוא למעלה מגדר גילוי, והיאך שייך שע״י מדת הנצח יגיעו להאוצר באופן שעי״ז יבוא האוצר עצמו בהמשכה וגילוי.

 

ז ויש לומר הביאור בזה בהקדים מ״ש אדה״ז בתו״א ד״ה פתח אליהו[46], שהצמצום הי׳ רק בהאור ולא בהמאור. ומ״ש בכהאריז״ל[47] שע״י הצמצום נעשה חלל ומקום פנוי לעמידת העולמות, הכוונה בזה היא שהוא חלל וריק מן האור שלא נשאר בו אור וגילוי, שבכדי שיוכל להיות התהוות העולמות, גם עולמות הכי עליונים, עלה ברצונו ית׳ שהמקום שבו יהי׳ עמידת העולמות יהי׳ פנוי מן האור, אבל המאור נמצא בכל מקום. ומוסיף בתו״א, שבהמאור לא שייך צמצום ח״ו. היינו, דלא רק שלא הי׳ בו צמצום בפועל, אלא יתירה מזו שאין שייך בו צמצום. ואדרבא המאור הוא בהתגלות. דלא רק שע״י הצמצום לא נעשה העלם בהמאור [מכיון שהצמצום הי׳ רק בהאור ולא בהמאור, כנ״ל], אלא אדרבא, ע״י הצמצום הוא התגלות המאור[48]. וממשיך שם, דזהו הטעם שאפילו תינוקות יודעים שיש שם אלוקה מצוי [או כהלשון המובא במק״א[49], ששם שמים שגור בפי כל], כי המאור הוא בהתגלות למטה כמו למעלה (ואדרבא, עיקר התגלותו הוא למטה48).

 

ח והנה זה שהמאור הוא בהתגלות בכל מקום, הוא באופן שאינו פועל בהמקום (ורק ידיעה כללית שיש אלוקה), כי כל פעולה היא ע״י אור וגילוי[50], משא״כ זה שהמאור הוא בהתגלות [דזה שהמאור הוא בהתגלות אינו ענין הגילוי[51]], אינו פועל בהמקום. ובכדי שזה יהי׳ באופן של גילוי פעולה בעולם, הוא ע״י שהזכרת שם שמים [הבאה מצד שהמאור הוא בהתגלות] היא בנוגע לעניני העולם. ויש לקשר זה עם הסיפור הידוע[52] של אדמו״ר הזקן ששמע מרבו הה״מ ע״ד גודל ההשתדלות של הבעש״ט שישראל (אנשים נשים וטף) יאמרו דברי תהלה להשי״ת [כמו ״ברוך השם״, ״געלויבט השי״ת״ וכיו״ב] על זה שמשפיע להם בריאות ופרנסה, באמרו שתהלות ישראל הם פרנסתו של הקב״ה כביכול, כמ״ש[53] ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, שפרנסתו של ואתה קדוש (שעלי׳ הוא יושב כביכול) היא תהלות ישראל, שישראל משבחים ומהללים אותו ית׳ על זה שמשפיע להם בני חיי ומזוני רויחי. וביאר אדמו״ר הזקן[54] שהוא ע״ד דאיתא במדרש עה״פ[55] דמיתיך רעייתי, מפרנסתי הן שירעו אותי בשני תמידין בכל יום. וע״פ הידוע[56] בפירוש מרז״ל[57] ישראל מפרנסין לאביהם שבשמים, דכמו שפרנסה כפשוטה היא שעל ידה נעשה חיבור הנשמה עם הגוף עד״ז הוא גם הפרנסה למעלה שענינה הוא שתהי׳ המשכת והתלבשות אוא״ס בהספירות שנק׳ בשם גוף, מובן, דזה שפרנסתו של ואתה קדוש הוא תהלות ישראל, הוא שע״י תהלות ישראל נעשה המשכת אוא״ס בהספירות, ועל ידם – בההשפעות שהקב״ה משפיע לישראל ע״י הספירות, ובפרט – באותם ההשפעות שישראל מהללים אותו ית׳ על זה שהשפיע להם השפעות אלו. דההשפעות כמו שהם מצד עצמם (לפני העבודה דתהלות ישראל), נמשכות ע״י הספירות שהם באין ערוך לגבי אוא״ס, וע״י שישראל מהללים אותו ית', את העצמות [שהרי כוונתם בזה שאומרים ״ברוך השם״, ״געלויבט השי״ת״ וכיו״ב היא לעצמותו ית׳], על זה שהשפיע להם ההשפעות, עי״ז נמשך גילוי עצמות אוא״ס בהשפעות אלו. ועפ״ז יובן מ״ש בתורת הבעש״ט (הנ״ל) שהתהלות ישראל שעליהם הקב״ה יושב ומתפרנס הם התהלות על זה שמשפיע להם בגשמיות (״פאר דעם געזונט און פרנסה וואס ער ב״ה גיט זיי״), כי בכדי שתהי׳ המשכת עצמות אוא״ס בענינים הגשמיים צריך להיות גם ההילול בענינים אלו.

 

ט ויובן זה ע״פ הידוע[58] בענין אתעדל״ע הנמשכת ע״י אתעדל״ת, דהגם שזה שאתעדל״ת מעוררת וממשכת האתעדל״ע אינו מצד מעלת האתעדל״ת עצמה אלא מפני שכך עלה ברצונו ית', מ״מ, צ״ל האתעדל״ת בדוגמת האתעדל״ע הנמשכת על ידה. וכתורת הה״מ[59] עה״פ[60] ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, (דפירוש דמות כמראה אדם הוא) שכפי המדה שהאדם מראה מלמטה כן מראין לו מלמעלה. ויש לומר, שמקור ענין זה הוא מאמר הזהר[61] תא חזי (שאפשר לראות זה בראי׳ מוחשית) כו', אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא כדין הכי נהרין לי׳ מעילא כו׳ חדוה דב״נ משיך לגבי׳ חדוה אחרא עילאה כו׳. ויתירה מזו, שגם זה שע״י עבודת האדם נעשים הענינים למעלה[62], כתורת הה״מ[63] על מרז״ל[64] דע מה למעלה ממך, דכל מה שלמעלה הכל הוא ממך, צריכה להיות העבודה בדוגמת הענין דלמעלה שנעשה על ידה. ויש לומר, שעד״ז הוא בהמשכת עצמות אוא״ס שע״י העבודה דתהלות ישראל, דהגם שבנוגע לההמשכה עצמה אין שייך לומר לכאורה שהיא נמשכת ע״י העבודה[65], מ״מ, בנוגע להמקום שבו תהי׳ ההמשכה, צריכה להיות העבודה (ההילול) בענינים אלו שבהם תבוא ההמשכה.

 

ויש להוסיף, דבההמשכה שע״י תהלות ישראל, שני ענינים. המשכה כללית, כהפירוש[66] ביושב תהלות ישראל שע״י תהלות ישראל הוא נמשך למטה [שההמשכה נק׳ בשם ישיבה, כמו היושב שמשפיל קומתו], המשכה וגילוי בכלל[67] שנעשה ע״י (כללות ענין) ההילול מלשון בהלו[68] נרו[69], והמשכה שבדוגמת התלבשות בענין פרטי (ע״י שהתהלות ישראל הם בנוגע לענינים פרטים), כפירוש הבעש״ט ביושב תהלות ישראל, שתהלות ישראל הם פרנסתו של הקב״ה כביכול שעליהם הוא יושב. דענין הפרנסה הוא דוגמת הפרנסה כפשוטה שעל ידה נעשה חיבור הנפש עם הגוף בפנימיות, שהגוף חי מהנפש.

 

יו״ד ועפ״ז יש לבאר גם מ״ש בהמאמר דהתגלות והמשכת אוצר העליון הוא במדת הנצח, שבכדי שהגילוי דאוצר העליון יפעול במדת הנצח שבאדם, שיהי׳ בכחה לנצח את המנגדים, הוא ע״י שהתגלות והמשכת האוצר תהי׳ (בדוגמת התלבשות) במדת הנצח. וע״פ מה שנת״ל בענין ואתה קדוש יושב תהלות ישראל, שבכדי שההמשכה תהי׳ באופן דוגמת התלבשות (יושב מענין פרנסה) בענינים פרטים, הוא ע״י עבודה ששייכת לאותו הענין שבו היא ההמשכה [הגם שבנוגע לההמשכה עצמה (המשכת העצמות) אין שייך לומר שהיא נמשכת ע״י עבודה שבדוגמתה], יש לומר, שעד״ז הוא בהענין דהתגלות והמשכת אוצר העליון, שבכדי שההתגלות וההמשכה תהי׳ במדת הנצח שבאדם באופן שהגילוי יפעול בה, הוא ע״י העבודה דנצח. ויש לומר, דזהו מ״ש בהמאמר ״במדת הנצח יכולים להגיע לאוצר העליון פירוש דהתגלות והמשכת אוצר העליון היא במדת הנצח״, שהכוונה ב״פירוש כו׳״ היא, דזה שהנצח מגיע באוצר העליון הוא לא שהנצח מגיע בהאוצר באופן שמעורר המשכת וגילוי האוצר [בדוגמת אתעדל״ת שמעוררת האתעדל״ע], כי בבחינת האוצר אין אתעדל״ת מגעת לשם [וגם עבודה הבאה מעצם הנפש שמגעת בפנימיות א״ס הוא רק באופן דהעלאה, וההמשכה היא רק שנמשך גילוי מבחינת הפנימיות ולא הפנימיות עצמו], ולכן מפרש דזה שהנצח מגיע באוצר העליון הוא (לא שמעורר את ההתגלות וההמשכה עצמה, אלא) שההתגלות וההמשכה תהי׳ במדת הנצח.

 

יא וממשיך בהמאמר, שהטעם על פתיחת האוצרות בעת המלחמה הוא, כי עיקר ענין המלחמה הוא הנצוח. ויובן זה ע״פ מה שמבאר אדמו״ר האמצעי בארוכה[70] בענין גודל העילוי והיוקר של האוצרות (ושאעפ״כ, בכדי לנצח מלחמה מבזבז המלך את כל האוצרות), דגם כשלפעמים חפץ המלך להראות לשר גדול אוהבו וריעו כנפשו הכלי יקר וכיו״ב שנמצאים אצלו, לא יקח מהאוצרות הטמונים מכבר כמה מאות שנים. ורק לפרקים רחוקים מאד, כשעושה משתה ושמחה ביום חתונתו או חתונת בנו וכיו״ב, אז יצווה להוציא גם הכלים היקרים הטמונים מכבר, להראות את יקר תפארת גדולתו ועושר כבוד מלכותו. אבל גם אז, אינו מראה כל הכלי יקר שנמצאים בהאוצרות ורק חלק מהם (שאינו טמון כ״כ), וגם כלים אלו הוא רק מראה להיושבים במשתה (ואינו נותן להם). משא״כ בכדי לנצח מלחמה, הוא מוציא (מוכר) כל הכלי יקר וכו׳ על הוצאות המלחמה, ואין בזה שום הגבלה, דכאשר לא מספיק ההון דאוצר שלו יקח גם מהאוצרות שאצרו אבותיו ואבות אבותיו. ומבאר שם, דזה שבכדי לנצח המלחמה הוא מבזבז את כל אוצרותיו, אין זה מפני שרוצה להרחיב גבול ארצו ע״י שכובש עוד מדינה או להרבות רכושו ע״י השלל [כי אז הי׳ משער כמה הון כדאי להשקיע בשביל זה, ולא הי׳ מוציא את כל אוצרותיו, ומכ״ש שלא הי׳ מבזבזם], אלא בכדי לנצח את זה שלוחם כנגדו ומנגד אליו. כי הנצחון לנצח את המנגד נוגע לפנימיות הנפש, כמבואר שם בארוכה. ויש לומר, דמ״ש בהמאמר שהטעם על פתיחת האוצרות בעת המלחמה הוא כי עיקר ענין המלחמה הוא הנצח, הכוונה בזה היא, שפתיחת האוצרות בעת המלחמה הוא לא בשביל ענין הכיבוש שיכבוש עוד מדינה וירחיב גבול ארצו, אלא בשביל הנצוח, שזה (נצוח) הוא עיקר ענין המלחמה. ועד״ז הוא גם בהנמשל, דזה שנותנים לישראל (ובאופן דבזבוז)[71] האוצר שלמעלה בכדי לנצח את המלחמה הוא לא בכדי לכבוש את העולם ולעשותו דירה לו ית׳, שעי״ז תושלם הכוונה דנתאוה הקב״ה להיות לו ית׳ דירה בתחתונים, כי אם, בשביל הנצחון, לנצח את המנגד.

 

יב ובזה יובן מה שמביא בהמאמר, דאיתא במדרש תהלים עה״פ[72] תודיעני אורח חיים גו׳, אמר דוד לפני הקב״ה תודיעני אורח חיים כו', אמר הקב״ה לדוד חיים את בעי צפה לתורה כו'. ובמדרש רבה[73] איתא, שובע שמחות את פניך72(אל תקרי שובע אלא שבע[74]) אלו ז' כתות צדיקים שעתידין להקביל[75] פני שכינה כו', מי מודיענו איזו כת החביבה והנעימה שבהן כו' (אלו) שהן עתידין לעמוד בימינו של הקב״ה, הה״ד72נעימות בימינך נצח. וצריך ביאור, דלכאורה, ההוכחה על השייכות דנצח לישראל היא מסיום הכתוב נעימות בימינך נצח, דלפי פירוש המדרש קאי זה על ישראל, ולמה מביא בהמאמר גם פירוש המדרש על הכתוב תודיעני אורח חיים שובע שמחות את פניך[76]. וע״פ הנ״ל יש לומר הביאור בזה, דג׳ הענינים שבהפסוק (תודיעני אורח חיים, שובע שמחות את פניך, נעימות בימינך נצח) הם ג׳ ענינים בעבודתם של ישראל, שעל ידם מתגלים האוצרות שלמעלה. תודיעני אורח חיים הו״ע עסק התורה (חיים את בעי צפה לתורה), שהוא דוגמת מתן תורה (מה להלן באימה וביראה כו׳ אף כאן כו׳[77]), שבשעת מתן תורה, יום חתונתו זה מתן תורה[78], נתגלו מהאוצרות שלמעלה, בדוגמת מלך בו״ד שביום חתונתו מגלה מאוצרותיו[79]. שובע שמחות אלו ז׳ כתות צדיקים כו' הוא העבודה דישראל לעשות את העולם לדירה לו ית׳. דזהו ז׳ כתות צדיקים (ז׳ דוקא), כי מכיון שכל עניני העולם הם במספר שבע, לכן גם עבודת הצדיקים (ועמך כולם צדיקים) לעשות את העולם לדירה לו ית׳ נחלקת לז', שבע כתות צדיקים[80]. ויש לומר, דזהו גם מה שהצ״צ ברשימותיו לתהלים עה״פ[81] מביא מרז״ל זה (דשובע שמחות הוא שבע כתות של צדיקים) בהמשך לדרשת רז״ל[82] דשובע שמחות הם ז׳ הנימין שהיו בכנור של בית המקדש, כי הכוונה דהעולם הוא שישראל יעשו אותו למקדש לו ית׳ (כמובן גם מההמשך דההילולא בפירוש הכתוב ועשו לי מקדש), וז׳ הנימין דהכנור שבבית המקדש הם השלימות דז' הענינים של כללות העולם[83]. וזהו שהענין דז׳ כתות של צדיקים בא בהמשך לענין ז׳ הנימין של הכנור דבית המקדש, כי העבודה דז׳ כתות צדיקים היא לעשות את העולם למקדש לו ית'. וענין זה (שהעולם נעשה למקדש ודירה לו ית') הוא בדוגמת המלחמה בכדי להרחיב גבול ארצו, שגם בשביל זה מוציא מאוצרותיו[84], אבל לא באופן דבזבוז. נעימות בימינך נצח הו״ע הנצחון דישראל שמנצחים את המנגד, דעבודה זו היא החביבה והנעימה (נעימות) של כל ז' העבודות, שבשביל זה נותנים את כל האוצרות, ובאופן דבזבוז (למעלה מחשבון).

 

יג וממשיך בהמאמר, דאיתא במדרש[85], דנעימות בימינך נצח זה הלולב שניקח בימין, שעי״ז הנצחון הוא בגילוי. וכדאיתא במדרש[86] משל לשנים שנכנסו אצל הדיין ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח אלא מאן דנסיב באיין (לולב והדס[87]) בידי׳ אנן ידעין דהוא נצוחייא, כך ישראל כו׳ אנו יודעין דישראל אינון נצוחייא. ויש לומר, דזה שמביא (מהמדרש) ולית אנן ידעין מאן הוא נוצח[88], הוא, כי מכיון שכל ענין הנצחון הוא לנצח את המנגד, הרי כל מה שהמנגד הוא בתוקף יותר, הנצחון הוא ביותר. ולכן מביא בהמאמר ״לית אנן ידעין כו'", היינו שהמנגד הוא בתוקף כ״כ עד שיכול להיות ספק שהוא יהי׳ המנצח ח״ו, וכשמנצחים המנגד כשהוא בתוקף, אז הוא אמיתית ועיקר ענין הנצחון. ועפ״ז יובן גם מ״ש בסיום וחותם הפרק דענין הנצחון הוא להיות אתכפיא סט״א, אתכפיא דוקא, אף שבתחלת ההמשך אומר (כו״כ פעמים) ״אתכפיא ואתהפכא״[89], כי ענין ועשו לי מקדש שבזה מדבר בתחלת ההמשך, נעשה בעיקר ע״י העבודה דאתהפכא, דע״י שהאדם מהפך את נפש הבהמית שלו לקדושה, נעשה כן גם בעולם[90], שהעולם נהפך להיות מקדש ודירה לו ית׳. משא״כ ענין הנצח (דכל מה שהמנגד הוא בתוקף יותר הנצחון הוא ביותר, כנ״ל) הוא בעיקר ע״י העבודה דאתכפיא סט״א בעודה בתקפה ובגבורתה[91]. וזהו גם מה שמסיים בהפרק ״ובשביל זה הוא התגלות אוצר העליון״, שעיקר התגלות האוצר ובאופן דבזבוז הוא בשביל העבודה דאתכפיא דוקא[92].

 

ויש לקשר זה עם המבואר בהמאמר[93] דהגם שמסירת האוצר הוא ע״י שרים ופקידים דוקא, הכוונה פנימית הם האנשי חיל, כי ההפרש בין אתכפיא לאתהפכא הוא, כמו שמבאר אדמו״ר מהר״ש[94], דאתהפכא הוא שמואס ברע, וכן עבודתו בהקו דועשה טוב היא כמ״ש[95] במצותיו חפץ מאד, שהוא חפץ במצוות בחשק ורצון, דענין זה הוא רק בצדיקים (שרים ופקידים), משא״כ אתכפיא הוא, דהגם שאינו מואס ברע, וגם בנוגע לוע״ט אין לו חשק ורצון במצוות, מ״מ הוא כופה את עצמו להיות סור מרע ועשה טוב, בדרך נצחון. וענין זה שייך לכל אחד מישראל (אנשי חיל), כדאיתא בתניא[96] שהעבודה דאתכפיא סט״א בעודה בתקפה ובגבורתה היא מדת הבינונים, דמדת הבינוני היא מדת כל אדם[97]. ויש לומר, דזהו גם הקשר דנצח ישראל עם לולב ומיניו, דהמינים שבלולב מורים על הסוגים דישראל[98], וגם סוג הכי תחתון שבישראל שנמשל לערבה שאין בה לא טעם ולא ריח יש בהם כח הנצחון, ואדרבא, דוקא בערבה כח הנצחון הוא ביותר [וכידוע[99] שנצח והוד הם בדי ערבות שאין בהם לא טעם ולא ריח], וע״י שהערבות מעוררים את כח הנצחון (לנצח את היצר בעודו בתקפו ובגבורתו), הם מתקשרים עם ההדסים והלולב[100], ועל ידם נמשך בהם גם מעין[101], הענין דאתהפכא[102], ועי״ז יודעים דישראל אינון נצוחייא[103], שהנצחון הוא בגילוי לעין כל.

 

יד וביאור העילוי דההמשכה (בזבוז האוצרות) שע״י העבודה דאתכפיא דוקא בפרטיות יותר, יובן ע״פ מ״ש אדמו״ר (מהורש״ב) נ״ע[104] בביאור המאמר כד אתכפיא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, דהטעם על זה שע״י אתכפיא סט״א נמשך אור נעלה כזה שנק׳ בשם ״אסתלק״ להיותו אור מקיף ״שמסולק מבחי׳ הפנימיות״[105] הוא, כי יתרון האור הוא מן החושך דוקא, שע״י בירור החושך נמשך תוספות אור, שלמעלה מהאור שנמשך בסוד שרש שנמדד ונקצב לפי ערך העולמות. ומבאר שם, דזהו הטעם על זה שהאדם מקבל חיות מהמאכלים דדצ״ח, דע״י שפועל בעצמו שלא להימשך אחר התענוג הגשמי שבהמאכל אלא שכוונתו תהי׳ לשם שמים שבכח האכילה ילמד ויתפלל [שבכדי שיפעול בעצמו שכוונתו בהאכילה תהי׳ באמת לשם שמים צ״ל תחלה העבודה דתפלה בהתבוננות כזו שמובנת גם לנה״ב, שגם נה״ב תבין ותשיג שצריך לרצות באלקות ולא בחומריות העולם], שעי״ז מברר את המאכל שמפריד ממנו את הרע ומעלה את הטוב, הנה ע״י בירור זה, נמשך לו תוספות אור, בחינת המקיף. וזהו כד אתכפיא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה בכולהו עלמין, כי המשכת המקיף היא ע״י בירור החושך דוקא. ולהעיר, דמזה שמבאר שם שפירוש כד אתכפיא סט״א הוא בירור החושך [ובפרט מהדוגמא דבירור המאכל ע״י שאוכל לשם שמים, שזה בא לאחרי הבירור דנה״ב ע״י עבודת התפלה], מובן, שגם במאמר זה[106] מפרש שהכוונה בכד אתכפיא סט״א היא (בעיקר) לאתכפיא שמביא לידי אתהפכא.

 

וממשיך בהמאמר, דצריך להבין, הרי גם ע״י העבודה דנפש האלקית מצד עצמה, כמו בעבודת התפלה בהתבוננות באלקות בענינים שאינם שייכים לנה״ב וכן בעסק התורה, נמשך תוספות אור בנפש האלקית, דכל תוספות אור [ובפרט שהתוספות אור שנמשך ע״י התפלה ועסק התורה הוא תוספות שמרובה על העיקר] הוא מהאור מקיף, ומהו היתרון שנעשה ע״י בירור החושך דוקא. [ויש לומר, דזה שמביא בהמאמר דוגמא מעבודת התפלה (עבודה) ועסק התורה ולא מקיום המצוות (גמ״ח), כי המצוות, מכיון שענינם הוא[107] ציוויים להאדם והכוונה בהם היא בכדי לצרף את הבריות[108], בהכרח שהבירור שנעשה על ידם בהגוף ונה״ב הוא בגילוי קצת (גם כשקיום המצוות שלו היא באופן דעבודת הנשמה מצד עצמה)[109], משא״כ עסק התורה, מכיון שהתורה היא דבר ה', חכמתו של הקב״ה, אלא שירדה למטה ונתלבשה בשכל האדם, לכן אפשר שלא יהי׳ נרגש הבירור והזיכוך דמוח הגשמי שנעשה עי״ז, ולכן בעסק התורה[110] שייך יותר שתהי׳ עסק מצד הנשמה]. ומבאר בזה, דבמקיף יש שתי מדריגות. כידוע[111], שבהעלם [דמקיף הוא בחינת העלם] יש שתי בחינות. העלם שישנו במציאות, כמו האש שבתוך הגחלת, שעם היותו נעלם ומכוסה בהגחלת הוא מציאות אש, שלכן ע״י המים יכבה האש שבהגחלת, והעלם שאינו במציאות, כמו האש שבצור החלמיש שלא יכבה לעולם מפני שאינו במציאות אש. והחילוק שבין שתי בחינות אלה הוא גם באופן התגלותם מהעלמם. דהוצאת וגילוי האש מהגחלת היא ע״י נפיחה במפוח, והוצאת האש מהצור היא ע״י הכאה ביגיעה דוקא. וזהו היתרון בהמקיף שנמשך ע״י בירור החושך דוקא, דהמקיף שנמשך ע״י העבודה דנפש האלקית הוא מקיף השייך לפנימי, ובכללות – העלם שישנו במציאות, שלכן המשכתו והתגלותו היא ע״י העבודה דנה״א מצד עצמה (שאין בזה יגיעה כ״כ, בדוגמת נפיחה במפוח), משא״כ המקיף שנמשך ע״י העבודה דבירור החושך, שהיא יגיעה גדולה, הוא המקיף שאינו שייך לפנימי, ובכללות – העלם שאינו במציאות, העלם העצמי. וזהו כד אתכפיא סט״א אסתלק יקרא דקוב״ה כו', העלם העצמי שמסולק מבחינת הפנימיות לגמרי.

 

ועפ״ז יובן גדול העילוי דההמשכה שע״י אתכפיא סט״א, כי העבודה דאתכפיא סט״א בעודה בתקפה ובגבורתה [ובפרט האתכפיא בענינים אלו שבאה ע״י מלחמה עצומה[112]] היא יגיעה גדולה ועצומה עוד יותר מהיגיעה שבעבודת הבירורים, ולכן, ההעלם שנמשך עי״ז (אסתלק יקרא דקוב״ה) הוא נעלה יותר גם מההעלם שנמשך ע״י עבודת הבירורים (״אתכפיא״ שבמאמר הנ״ל).

 

טו והנה מעלה זו בהעבודה דאתכפיא, מכיון שההמשכה היא ע״י עבודה ויגיעה[113] (בדוגמת הוצאת האש מהצור ע״י הכאה)[114], היא בדוגמת ההמשכה שע״י היגיעה דעבודת הבירורים, אלא שהיא נעלית יותר. אמנם, עיקר המעלה דאתכפיא סט״א הוא, שהעבודה דאתכפיא סט״א בעודה בתקפה ובגבורתה היא בדרך נצחון, שעי״ז הוא התגלות אוצר העליון, דגילוי זה הוא מלמעלה ואין אתעדל״ת מגעת לשם. ועוד ענין בזה, שגילוי זה נמשך בפנימיות (המעלה באתעדל״ע שנמשכת ע״י אתעדל״ת)[115], וכנ״ל (סעיף יו״ד) שהתגלות והמשכת האוצר הוא כמו בהתלבשות במדת הנצח שבאדם. אלא שעכשיו, שהנצחון אינו בגילוי עדיין (שהרי נמצאים עדיין באמצע המלחמה), זה שנרגש בהאדם בגילוי הוא לא האוצר עצמו ורק התוצאה מזה, שבכחו לנצח את המנגד. ובגמר הנצחון, כשהנצחון יהי׳ בגילוי, אז יהי׳ נרגש בגילוי האוצר עצמו, בגאולה האמיתית והשלימה ע״י משיח צדקנו, בקרוב ממש.

 

 

הערות

 

[1]שה״ש ה, א.

[2]ד״ה באתי לגני ה׳שי״ת (נדפס בסה״מ ה׳תש״י ע׳ 111 ואילך), שניתן על ידי בעל המאמר ליו״ד שבט ה׳שי״ת, יום הסתלקותו.

[3]ויק״ר פכ"ט, יא.

[4]משא״כ במ״ת – ראה ד׳׳ה באתי לגני ה׳תשכ״ח הערה 5 (לעיל ע; רח).

[5]תרומה כה, ח.

[6]תהלים לז, כט.

[7]ישעי׳ ס, בא.

[8]ע״פ מ״ש בפנים (וראה גם ד׳׳ה באתי לגני הנ״ל ס״ב – ע׳ רט־י) שהכוונה ב״צדיקים״ כאן היא (לא רק לשבעה הצדיקים שמאברהם ועד משה, אלא) גם ל״ועמך כולם צדיקים״, יומתק מה שמביא בהמאמר הפסוק צדיקים יירשו ארץ גו׳ לאחרי (ובהמשך לזה) שאומר ״בתוכו לא נאמר אלא בתוכם בתוך כל אחד ואחד״.

[9]ראה מ״כ ומהרז״ו לבמדב״ר פי"ג, ב. מהרז״ו לב״ר פי״ט, ז.

[10]כ״ה בהמשך ההילולא. וראה ד״ה באתי לגני הנ׳׳ל הערה 28־27 (לעיל ע׳ רט).

[11]ראה תניא פכ״ז ולקו״ת ר״פ פקודי (מזח׳׳ב קכח, ב. וראה גם שם סז, ב. קפד, א). תו׳׳א ויקהל פט, ד. לקו"ת חוקת סה, ג.

[12]תו״א שם. וראה גם להלן סי״ד.

[13]ראה גם תניא פמ״ט (סט, א).

[14]תהלים קו, מח.

[15]זהר ח״א קנח, ריש ע״ב. לקו״ת קדושים כט, ג(וראה בהנסמן ב״מראי מקומות״ לשם). שם לב, ד. ובכ״מ.

[16]ראה ג״כ שער היחוד והאמונה פי״א (פח, ב), ש״הם שני מיני עולמות״.

[17]ראה פדר״א פי׳׳ח. זח״ב כ, א. לז, א. פה, ב.

[18]קהלת ב, יג. וראה בארוכה ספר הערכים־חב״ד כרך ב ערך אור – ביחס לחושך ס״ח (ע׳ תקעה). וש״נ.

[19]ראה סה״מ עת״ר ע׳ רטו־ז, דזה שבתחלת הבריאה עיקר שכינה בתחתונים היתה – הוא שהעולם נברא באופן שיהי׳ מוכשר שיומשך בו עיקר שכינה, אבל ההמשכה עצמה היתה ע״י העבודה ד״לעבדה ולשמרה״.

[20]בהבא להלן – ראה בההמשך פ״ג ואילך.

[21]ראה סנהדרין קו, א. ספרי ר״פ בלק. במדב״ר פ״כ, כב. תנחומא בלק טז.

[22]משא״כ ע״י ההמשכה שע״י עבודת אדה״ר קודם החטא. ושני ענינים בזה: שעכשיו דוקא, לאחרי הירידה בעולם שנעשתה ע״י חטא עה״ד וכו', נעשה ״תחתון" ביותר: ושע״י הפיכת החושך דוקא נעשה יתרון האור, עד להמשכת העצמות, ״דירה״.

[23]ראה תנחומא נשא טז. בחוקותי ג. במדב״ר פי״ג, ו. תניא רפל״ו.

[24]תניא שם. וראה לעיל הערה 22.

[25]המשך תרס״ו ס״ע ג. ובכ״מ – נסמן בד״ה באתי לגני ה׳תשכ״ח הערה 32 (לעיל ע׳ רי).

[26]פ״י ואילך.

[27]וכמ״ש (בא יב, מא) ויהי בעצם היום הזה יצאו כל צבאות הוי׳ מארץ מצרים.

[28]ראה גם היסמן להלן הערה 70. 92. ובכ׳׳מ.

[29]שמואל־א טו, כט.

[30]בפי"ב שם.

[31]ראה תקו׳׳ז סוף תיקון נז (וראה שם תיקון יט – מ, ב). ז״ח יתרו לד, סע״ג. וראה ספר הערכיםחב״ד כרך ד (השלמה לכרך ג) ערך אוא״ס (ד) ס״ז סק"ו. שם ס"ח. וש״נ. וראה ד״ה ונחה עליו רוח ה׳ גו' ה׳תשי״ד (סה״מ מלוקט ח"ב ע׳ רצא ואילך). וש״נ.

[32]הדיוק ד״למעלה מעלה״ ו״למטה מטה״ שני פעמים – ראה ד״ה הנ״ל ס״ז (סה״מ שם ע׳ רצז).

[33]בפרקים טז־יז.

[34]בפי״ז שם ״ובחינה זו (עצם האור) היא הנקראת בשם אוצר״, אבל בהמשך הענין שם, שאוצר הוא העצמות. וראה גם בסיום וחותם ההמשך, ״המשכת אוצר העליון שהוא גילוי פנימי׳ ועצמות אין סוף ב״ה״.

[35]תשכ״ט (שנת אמירת מאמר זה) – שנה הי״ט ללימוד ההמשך. ושנה זו (תשמ״ט – שנת הדפסת המאמר) היא שנה הי״ט ללימוד ההמשך בפעם השני׳. – ראה ב״פתח דבר״ לד״ה זה ה׳תשכ״ח (סה״מ שם ע׳ רלח).

[36]דרושים לשבת שובה סו, ג־ד.

[37]תהלים כז, ח.

[38]תשא לג, כג.

[39]לקו׳׳ת שם סח, א.

[40]לקו״ת נצבים מה, ד. ובכ״מ.

[41]בפי״ט. ועד״ז בפי״א.

[42]בפי״א.

[43]לקו״ת שה׳׳ש כד, סע״א ואילך.

[44]ראה זח״ג צ, ב.

[45]ואין לומר, דזה שהנצח מגיע באוצר העליון הוא באופן שעי״ז נמשך גילוי מאוצר העליון (ע״ד הגילוי דהוי׳ שנמשך מבחינת ה״פנים״ ע״י שהתשובה מגעת בבחינת הפנים), ועי״ז הוא נעשה ״אתר שלים״ שמתגלה בו האוצר עצמו – כי עפ״ז נמצא שהתגלות האוצר עצמו הוא מצד מלמעלה ולא מצד זה שהנצח מגיע לשם, וממ״ש בהמאמר ״פירוש כו'״, דזה שהתגלות והמשכת האוצר הוא במדת הנצח הוא פירוש על מ״ש לפנ״ז ״במדת הנצח יכולים להגיע לאוצר העליון״, מוכח שגם התגלות והמשכת האוצר עצמו הוא מצד זה שהנצח מגיע לשם [בדוגמת האתעדל״ע הנמשכת ומתעוררת ע״י האתעדל״ת, מצד זה שהאתעדל״ת מגעת לשם].

[46]פ׳ וירא יד, ב.

[47]ע״ח שער א (דרוש עגולים ויושר) ענף ב. אוצרות חיים ומבוא שערים בתחלתם.

[48]וראה סה״מ תרס״ב ע׳ שס. תרפ״ו ע׳ לה. תרפ"ח ע׳ קעג.

[49]סה״מ תר"ס ע׳ מג. סה״מ קונטרסים ח״ב רצו, א. ובכ״מ.

[50]שזהו מהטעמים על זה שההתהוות היתה ע׳׳י האור דוקא (סה״מ תרנ״ז ע׳ נא. ובכ״מ).

[51]דענין הגילוי הוא שיש בו איזו השגה, משא׳׳כ זה שהמאור הוא בהתגלות הוא שהוא בהתגלות כמו שהוא בעצמותו, שלכן הידיעה שיש אלוקה מצוי אינה באופן דתפיסא, ובמילא אין זה ענין גילוי – ראה בארוכה סה״מ תר״ס, תרפ״ו וסה״מ קונטרסים שם.

[52]סה״מ אידיש ע׳ 138 ואילך.

[53]תהלים כב, ד.

[54]סה״מ אידיש שם ע׳ 140.

[55]שה׳׳ש א, ט. שהש״ר פ״א, ט (ו).

[56]תו׳׳א מקץ לג, ד. תרומה פ, א. לקו"ת האזינו עו, ב. וראה גם לקו״ת שה״ש ד״ה לסוסתי הב׳  ס״ד (יב, ג) וד״ה הנך יפה ס"א (יג, סע״ג ואילך). ועוד.

[57]זח״ג ז, ב.

[58]דרמ״צ קכג, א־ב. קנט, סע״ב ואילך. ובכ׳׳מ.

[59]מאה שערים יז, ב. אגרות־קודש אדמו״ר הצ״צ ע׳ שכד.

[60]יחזקאל א, כו.

[61]ח״ב קפד, ב.

[62]ד עשיית הענינים הוא מאוא״ס שלמעלה מציור, ובמילא, זה שמובא לעיל דזה שהעבודה מעוררת האתעדל״ע הוא רק מצד רצונו ית׳ – בבחינה זו הוא עוד יותר, ואעפ״כ צריכה להיות בדוגמת הענין שנעשה על ידה.

[63]לקו״א להה״מ (הוצאת קה״ת) סי׳ קצח (נ, סע״ג). או״ת קיב, ב (בהוצאת קה״ת תש״מ ואילך – סי׳ תפ).

[64]אבות פ׳׳ב מ״א.

[65]וכנ״ל ס׳׳ה מלקו״ת שבת שובה, שההמשכה דבחינת הפנים שלמעלה מצד זה שעבודה מגעת לשם היא רק הגילוי מבחינת הפנים ולא הפנים עצמם. וראה להלן הערה 69.

[66]לקו"ת קדושים כט, ג.

[67]בלקו״ת שם (בתחלת הענין) ״להמשיך גילוי מדוחיו ית׳. . ע״י שמשבחים ומהללים אותו במדות אלו״. וענין זה (דהמשכת גילוי מדותיו ית׳) הוא ע״י שמהללים אותו ״במדות אלו״. אבל ענין ההילול עצמו הוא מלשון ״בהלו נרו״ (כהמשך הענין בלקו״ת שם), גילוי בכלל.

[68]איוב כט, ג.

[69]לקו״ת שם. והא דמשמע בלקו״ת שם שגם ההמשכה עצמה נמשכת ע״י תהלות ישראל – אף שלכאורה אין שייך שהעבודה דתהלות ישראל מגעת לדרגת אתה קדוש (כנ״ל בפנים ובהערה 65) – יש לומר, שהענין ד״אתה קדוש״ שבלקו״ת שם הוא אוא״ס כמו שיש לו איזו שייכות לספירות* [כמובן גם מזה שהתהלות שבלקו״ת שם היא ״קריאת שמותיו ית׳״ השייכים למדות פרטיות**], ובהמשכה זו שייך לומר שנמשכת ע״י תהלות ישראל, משא״כ בנוגע המשכת העצמות.•) להעיר גם מהמבואר בתו״א בהוספות קג, ג (הובא בלקו״ת שם, דזה שע"י השבחים נעשה הגילוי הוא לפי שיש כבר ע״ס הגנוזות – והרי ע״ס הגנוזות הם דוקא לאחרי עליית הרצון (המשך תרס״ו עי קפה. ובכ״מ).••) משא"כ ה״תהלות ישראל״ בהסיפור דהבעש־ט – הגם שההילול הוא על השפעח ענינים פרטים (בריאות, פרנסה וכיו"ב) – אינם קשורים עם תוארים אלא "ברוך השם״ וכיו״ב, ״המאור הוא בהתגלות״.

[70]בד״ה צדקת פרזונו בתו״ח בשלח (שכב, א ואילך).

[71]משא׳׳כ נתינת האוצרות שלא באופן דבזבוז – היא גם בכדי להשלים הכוונה דדירה בתחתונים, כדלקמן הערה 84.

[72]תהלים טז, יא.

[73]ויק״ר פ״ל, ב. ולהעיר שענין זה* איתא גם במדרש שוח״ט שם, אבל בהמאמר הובא זה מויק״ר. ובמדרש תהלים (הוצאת באבער) קיצר בזה.*) הפירוש דשובע שמחות את פניך, משא׳׳כ הפירוש דנעימות בימינך נצח (ובמדרש תהלים הוצאה הנ״ל הובא גם ענין זה, אבל בקיצור).

[74]מדרש תהלים שם.

[75]כ״ה בויק״ר שם. ובמדרש תהלים שם ״שעתידים לראות״.

[76]ובפרט שבויק״ר שם (ששם מפרש הענין דנעימות בימינך נצח) מפרש ״תודיעני אורח חיים״ באופן אחר.

[77]ברכות כב, א. וראה תו״א יתרו סז, ב. תו״ח יתרו שע, ב ואילך. וראה גם תו״א ויצא כא, ב. שם כב, ב. תו״ח ויצא כד, סע״ג ואילך. ובכ״מ.

[78]שה׳׳ש ג, יא. תענית כו, ב (במשנה). ועד״ז בפרש״י עה״פ.

[79]ראה ד״ה צדקת פרזונו בתו״ח שם (שכו, ב).

[80]ראה ויק״ר שם דפניהם [של שבע כתות] דומות לחמה ולבנה כו׳ – ז׳ ענינים שבעולם.

[81]יהל אור (להצ״צ) ע׳ מט.

[82]ערכין יג, ב. במדב״ר פט״ו, יא.

[83]להעיר מלקו״ת תזריע כא, ד, שז׳ הנימין דהכנור דבית המקדש הם ז׳ המדות ״הנק׳ ימי עולם״. ובהמשך הענין שם דנצח שייך לנימא השמינית (למנצח על השמינית) שלמעלה מ״ימי עולם״.

[84]ואף שההון שמוציא בכדי להרחיב גבול ארצו הוא לפי ערך גודל המדינה שרוצה לכבוש (כנ״ל סי״א) – יש לומר, דבהנמשל, מכיון ש״נתאוה כו׳ דירה בתחתונים״, דענין ״נתאוה״ הוא למעלה מטעם והגבלה – הרי אין שיעור כלל כמה הון כדאי להשקיע בשביל זה. אלא שאעפ״כ, זה קשור עם ״חשבון״ (שבשביל הענין ד״דירה בתחתונים״ כדאי להוציא כל האוצרות) ואין זה באופן דבזבוז, משא״כ נתינת האוצרות בשביל הנצחון – אינה קשורה עם "חשבון״, כ״א בזבוז. ולהעיר גם מד״ה באתי לגני ה׳תשכ״ח ס״ג (לעיל ע׳ רי־יא).

[85]ויק״ר שם, ג. וראה מ״כ שם.

[86]ויק״ר שם, ב.

[87]במדרש שם ״לולביהן ואתרוגיהן״. ומ״ש בהמאמר ״לולב והדס״ – יש לומר, כי בהמאמר הובא ענין זה (שבויק״ר פ״ל, ב) לבאר הענין ד״נעימות בימינך נצח״ (שבויק״ר שם, ג), ולכן אומר ״לולב והדס״ – ומשמיט לשון המדרש ״לולביהן ואתרוגיהן״ – כי האתרוג הוא בשמאל.הטעם שנקט ״לולב והדס״ ומשמיט ערבה – ראה לקמן הערה 103.

[88]אף שלכאורה נוגע כאן רק החיוב, ״מאן דנסיב כו׳ נצוחייא״.

[89]בפ״א. ובפ״ג בתחלתו ״אתכפיא המביא ומעלה לבחי׳ אתהפכא״ [ובסוף הפרק ״אתכפיא, והעיקר המביא לידי אתהפכא״]. ובפ״ג בתחלתו, ובפ״ה (כו״כ פעמים*), וגם בד״ה היושבת בגנים בתחילתו (לפני פ״ו) – מביא רק הענין ד״אתהפכא״.

[90]ראה לקו״ת במדבר ה, ריש ע״ב.

[91]ראה תניא פכ״ז (לד, סע״א) – הובא באוה״ת שבהערה הבאה.

[92]ראה אוה״ת בשלח ד״ה צדקת פרזונו ס״ה (ע׳ תרעט). וראה גם ד״ה א״ר אושעיא כר צדקת פרזונו תרכ״ט (סה״מ תרכ״ט ס״ע נח ואילך).*) בסיום פ״ה ״כד אתכפיא סטי׳א״. אבל הכוונה שם היא להמאמר ״כד אתכפיא סט״א״, ומפרש ״שפועל להפוך״.

[93]בפי״ט. וראה גם לעיל פי״א.

[94]סה״מ תרכ״ט שם.

[95]תהלים קיב, א.

[96]פכ׳׳ז (לד, א).

[97]תניא רפי"ד.

[98]ויק״ר פ״ל, יב.

[99]זהר ח׳׳א רסב, א. ח״ג קצג, ב. ועוד.

[100]ראה אוה״ת בשלח שם ס"ג (ע׳ תרעו).

[101]אבל רק ״מעין", באופן שגם אז יש בהם העבודה דאתכפיא. ולהעיר מתניא ספכ״ז ״סופו להיות קדוש ומובדל באמת מהס"א״, שאין זה סותר למש״ש לפני זה (לד, א) ״אולי לכך נברא וזאת עבודתו לאכפייא לס"א תמיד״ – כי זה שסופו להיות קדוש ומובדל אינו בנוגע כל הענינים.

[102]כי ע״י התקשרותם עם הצדיקים (לולב והדסים) נמשך בהם גם ענין הגילויים ועי׳׳ז יש בעבודתם גם מעין הענין דאתהפכא.

[103]משא"כ לפנ״ז. ועפ׳׳ז יש לבאר מ״ש בהמאמר ד״באיין" הוא לולב והדס, ולא ערבה – כי בהמאמר שם ״ואז הוא הנראה דנצח״, והגילוי דנצח (שבהערבה) באופן שנראה לעין כל נעשה ע״י הלולב וההדסים.

[104]סה״מ אעת״ר ע' קנז ואילך.

[105]כ״ה הלשון בסה"מ שם ס"ע קנט.

[106]כבהמשך ההילולא בתחלתו (כנ״ל הערה 89). משא״כ בתו״א ויקהל פט, ג־ד.

[107]ראה לקו״ש ח״ט ע׳ 65. ובכ״מ.

[108]ב״ר רפמ״ד. וש״נ.

[109]היינו שכוונתו בקיום המצוות באברי הגוף היא לא בכדי לברר את הגוף, והגוף (אצלו) הוא רק ״אמצעי״ שעל ידו תקיים הנשמה את המצוות – ראה תורת שלום ע׳ קכז. ד״ה באתי לגני ה׳תשי״ב ס״ד (לעיל ע׳ מא־ג).

[110]ועד״ז בעבודת התפלה, מכיון שההתבוננות היא באלקות.

[111]ראה בארוכה המשך תרס״ו ע׳ פ ואילך. סה״מ ה׳ש״ת ע׳ 23. ובכ׳׳מ.

[112]ראה תניא פ״ל (לט, א).

[113]להעיר מתו״א שבהערה 106 (פט, סע״ג) שההמשכה שע״י אתכפיא (״אסתלק יקרא דקוב״ה״) הו״ע אתעדל״ע הבאה ע״י אתעדל״ת.

[114]להעיר שמשל זה (דהוצאת האש מהצור ע״י הכאה) מובא בנוגע לדרגות שונות בבחינת ההעלם (ובמילא, גם באופן היגיעה).

[115]ראה לקו״ת ויקרא ב, ג. שה״ש כד, ב. ובכ״מ.

 

פרסום תגובה חדשה

test email