מזלו של חודש מרחשוון

מזלו של חודש מרחשוון הוא עקרב, והוא אחד משנים עשר המזלות בחלקו הדרומי של גלגל המזלות. עקרב נראה בשמי הארץ בערב, ונזכר בתלמוד: "ועגלה בצפון ועקרב בדרום, וכל היישוב כולו אינו יושב אלא בין עגלה לעקרב"[1].

העקרב, לימדונו חכמי הרזים, הוא אחד מגלגוליו של נחש הקדמוני; וכמוהו כשטן, מבקש הוא להרע לבני האדם ולמרר את חייהם.

הנחש, היינו הרוע, מלווה את האדם למן רגע בריאתו. בחודש תשרי, שבו נברא האדם, אין הנחש שולט. ראש השנה – בתפילותיו, בכוונותיו העמוקות ובקולות השופר המרעידים את הנפש – מביא פדות לעולם בקר"ע שט"ן שבהם. הנחש אמנם מתפתל ומתגלגל, אך אין הוא יכול להטיל את זוהמתו בחודש הרחמים והסליחות. אלא שמיד עם תום תשרי ובבוא מרחשוון, הנחש הקדמוני חוזר ומופיע בתודעתנו כעקרב, כמזלו של החודש אשר ה"מר" הוא חלק משמו.

מלכות העקרב

העקרב הוא סמלן של התרבויות הזרות שעמדו על ישראל לכלותם. "עקרב זו יוון. מה עקרב זו יולדת לשישים שישים, כך העמידה מלכות יוון משישים שישים"[2]. מלכות יוון הייתה הראשונה בממלכות ובתרבויות שלא הסתפקה בשעבודו הפיזי של עם ישראל ובנטילת חירותו ממנו, אלא ביקשה לטמאו, לאבד את זהותו ומהותו, לבוללו בין עובדי האלילים ולעוקרו ממשפחת העמים. מלכות העקרב היא אשר הכניסה צלם להיכל, ציוותה להשתחוות לצלם, כפתה על ילדי ישראל לאכול בשר חזיר וגזרה על המילה ועל השבת.

בחודש כסלו גברה ידם של המכבים על היוונים; אולם בחודש חשוון עדיין שלט העקרב בארץ ישראל ועדיין לא עלה בידי גור אריה יהודה להקהות את ארסו. מתתיהו החשמונאי מת בחודש חשוון, בעיצומו של המאבק בעקרב היווני; אבל חמשת בניו המכבים, ויהודה בראשם, לחמו כאריות, מחצו את העקרב, באו להר הבית וטיהרו את המקדש ואת בני ישראל מארסו הממית של הנחש. לזאת רומז לוח המזלות בקבעו את העקרב לפני חודש כסלו.

המדרש מביא סיפור בשם רבי לוי. סיפור זה הוא משל:

"אמר רבי לוי: משל לשואלת חומץ [אשה שבאה לשכנתה כאילו כדי לשאול חומץ, אך בחלקלקות לשונה היא מסיתה אותה, כנחש, לדבר עבירה], שנכנסה אצל אשתו של חבר. אמרה לה: 'מה בעלך עושה עמך?', אמרה לה: 'כל טוב הוא עושה עמי, חוץ מחבית זאת, שהיא מלאה נחשים ועקרבים, שאינו משליטני עליה'. אמרה לה: 'כל קוזמיחון שלו [תכשיטיו היקרים] שם, והוא מבקש לישא אשה אחרת וליתן אותן לה'. מה עשתה [אשת החבר]? הושיטה ידה לתוכה. התחילו מנשכים אותה. כיוון שבא בעלה, שמע קולה מצווח. אמר לה: 'שמא באותה חבית נגעת?'. כך אמר הקב"ה לאדם הראשון: 'המן העץ אשר ציויתיך לבלתי אכול ממנו אכלת?'"[3].

בעלי המוסר פירשו משל זה כך: האדם חוטא ואומר, ראש השנה ויום הכיפורים יכפרו עלי ויטהרו אותי מעוונותי. אולם אין הקב"ה מוחק בימים הנוראים את כל העוונות והפשעים כליל, אלא הוא סולח לו לאדם על תנאי שלא ישוב לחטאיו. כך עושה הקב"ה: סוגר את החטאים הללו בשבעה מנעולים, ובחודש מרחשוון הוא נותן, כביכול, את התיבה לאדם ואומר לו: היזהר לך! אל תשוב לדרך החטא! שאם תמשיך לחטוא – תיפתח התיבה הזאת, והעקרבים והנחשים הרדומים הנעולים בה יתעוררו, יגיחו מתוכה וינשכו אותך.

העקרב של דורנו

לא בכדי דומה צלב הקרס, סמלם הנורא הזה של הנאצים, לעקרב.

שתים עשרה שנה שלטו הצוררים הנאציים ימ"ש בברלין, נלחמו בכל העולם, הטילו בארצות כיבושיהם את זוהמתם וכמעט איבדו מן העולם ברעלם את בית ישראל.

העקרב הנאצי מעולם לא הסתיר את זממו, אלא שלא כל היהודים השכילו להבין את סכנתו. אפילו לאחר פוגרום "ליל הבדולח", בחודש מרחשוון תרצ"ט, לא השכילו רבים להבין שהעקרב הזה לא ירפה מטרפו עד אשר יכלה אותו וישמידו.

אפילו בעיצומה של השואה הנוראה לא ידעו יהודים רבים בארץ ישראל, בארצות הברית ובארצות אחרות שלא נכבשו עדיין, או שלא רצו להאמין, כי עלה הכורת על בית ישראל וכי בוועידת ואנזה סיכמו הנאצים להשמיד את כל יהודי העולם, עד האחרון שבהם.

כך היא דרכה של פורענות העקרב: אין איש מצפה לה.

עקרב הוא אחד משלושת הדברים שחז"ל קבעו כי הם באים בהיסח  הדעת:

"שלושה באים בהיסח הדעת, אלו הם: משיח, מציאה ועקרב"[4].

יברכנו ד' ונזכה גם למשיח שיבוא אלינו במהרה בימינו.