פרשת לך לך – ההליכה היא קודם כל תנועה נפשית

הקראת כתבה
יום חמישי ט׳ מרחשון ה׳תשע״ו
לך לך – הליכה בתנועה נפשית, להשתחרר ממושגים ישנים, ממעמסה של האגו ותבניות מחשבתיות מגבילות ופשוט ללכת פנימה אל הנקודה העצמית הפנימית שלנו.
מאת נעמה טוכפלד
פרשת לך לך – ההליכה היא קודם כל תנועה נפשית

 

 

אברהם אבינו מעבר אחד של העולם

המצב בטטה! כולם בעיסה אחת דביקה ורותחת מאשימים זה את זה, ימין ושמאל יהודים וערבים, דתיים ושאינם והגיעו אפילו עד היטלר ימ”ש ובן בריתו חאג’ אמין אל חוסייני.

תעזבו אותם. רוצים לדעת באמת את מי להאשים? תאשימו את אברהם אבינו.

הוא האשם העיקרי. ולמה?

על הפסוק שלעיל אומר ר’ יהודה (אותו מביא רש”י בפרושו על הפסוק) : “אברהם העברי – כל העולם כולו מעבר אחד, והוא מעבר אחד”.

כלומר, אברהם אבינו היה מורד. הוא הלך נגד הזרם, הוא הראשון שהאמין במה שאסור היה, במה שלא מקובל, לא הגיוני, לא אופנתי ולא רלוונטי לפחות לא במושגי העולם העתיק. הוא האמין בא-ל אחד, הוא הסכים למסור את חייו בעבורו, הוא הסכים לחיות מחדש בעבורו והעיקר- הוא העביר את זה הלאה (גם מסתדר עם השורש ע.ב.ר?)

 

ההליכה היא קודם כל תנועה נפשית

אבל זה לא מסתיים שם. סיפורו של אברהם אבינו הוא הארכיטיפ היהודי לדורותיו. כמה שלא נרצה, נתנגד, נצעק, נתעלם, נתייפיף, נעפעף – זה לא יעזור לנו. כל העולם כולו בעבר אחד, ואנחנו בעבר אחד. למה? ככה ה’ רצה.

אבל אברהם אבינו לקח אחריות על הבחירה. מסבירה תורת החסידות כי שמה של הפרשה אינו “סימלי” אלא תוכני ורלוונטי. כלומר אנחנו לומדים וגוזרים ממנו שיעור עכשוי ולא רק מציינים אותו כסמל. המילה לך לך מציינת תמונה, תזוזה, הליכה.

אברהם אבינו נצטווה ללכת למקום לא ידוע. בפשט המקום הלא ידוע הזה היה ארץ כנען הלא היא ארץ ישראל שבימים אלו ממש ניטש קרב דמים – למי היא שייכת. אך רש”י מפרש כי לך לך הוא רצון פנימי ובמילותיו:

“לך לך-לעצמך..” כלומר המסע הוא בכלל פנימי ולא חיצוני. אברהם מצטווה לעזוב את הקומפורט זון שלו, איזור הנוחות, לא לעצבן אותו או לנסות אותו נסיון גרידא אלא כדי להביא אותו לתגליות חדשות לגבי עצמו וכך כתוב בזוהר: “אמר ר’ אלעזר, לך לך, לך היינו לעצמך”, כלומר, לתקן את עצמך ואת המדרגה שלך. לך מן הרשעים הללו שאתה נמצא בתוכם והתבונן בפנימיותך.

ההליכה היא קודם כל תנועה נפשית, להשתחרר ממושגים ישנים ולא רלוונטים, ממוסכמות חברתיות של “מה יגידו”, ממעמסה של האגו ותבניות מחשבתיות מגבילות ופשוט ללכת פנימה אל הנקודה העצמית הפנימית שלנו. מה נגלה שם? אוהו, דברים מפחידים.

נגלה שם את עצמנו בלי מסיכות אבל אם נלך עוד קצת פנימה נגלה משהו אחר בכלל. נגלה את הנקודה האלוקית הטבועה בנו.

באופן קצת אבסורדי ככל שנלך יותר פנימה נגלה משהו שהוא לא ‘אנחנו’ או על כל פנים לא ה’אנחנו’ שהתרגלנו לחשוב עליו כזהות שלנו אלא את הנשמה, חלק אלוקה ממעל ממש, חתיכת אלוקות קטנה תקועה כשבב בלתי מורגש ביישות שלנו, רוב הזמן בכלל נעלמת מסתתרת ונחבאת וברגעים נדירים מציצה ומנצנצת לנו, ושוב נעלמת.

 

זה הציווי לדורות!

 

הרבי מסביר את הפרקטיקה: לאחר שהנשמה כבר מגיעה לעולם הזה, ניתן לה מחדש הציווי “לך-לך”. בראש ובראשונה צריך יהודי לצאת “מארצך” – מהרצונות ומהמאוויים הטבעיים של הנפש הבהמית, כלומר דחפים ותאוות.. כמו-כן עליו לצאת “ממולדתך” – השכל האנושי הטבעי והמידות הטבעיות, כלומר: שכל והיגיון. בכל אלה לא די, אלא יהודי נדרש לצאת גם “מבית אביך” – מכל ההרגלים השליליים והחינוך הבלתי-ראוי שאולי קיבל. כלומר, מתבנית נוף הולדתנו.

כשנצא מכל אלה, או לפחות נרצה, הקב”ה יתחיל להראות לנו את הארץ המובטחת, הנשמה שלנו, וזה המקום אליו באמת כל אחד מאיתנו רוצה להגיע, עצם הנשמה. משם כבר הכל יסתדר בעצמו.

 

(מבוסס על שיחה מאת הרבי מליובאוויטש, מתוך גליון שיחת השבוע, מעובד על-פי לקוטי שיחות כרך א, עמ’ 15)

פרסום תגובה חדשה

test email