שער היחוד והאמונה ד’ – כי שמש ומגן ה’ אלוקים

הקראת כתבה
יום רביעי י״ג כסלו ה׳תשע״ו
בפרק ד’ בשער היחוד והאמונה מסביר אדמו”ר הזקן כי שם “אלוקים” מגן לשם “הוי'”, ככתוב: כי שמש ומגן ה’ אלוקים (תהילים פד יב). כשם שלבורא יש כח להאיר עד אין סוף, כך יש לו כח להסתיר עד אין תכלית.
שער היחוד והאמונה ד' – כי שמש ומגן ה' אלוקים

 

 

כי שמש ומגן ה’ אלוקים

[בפרקים ד-ו עונה אדמו”ר הזקן על השאלה שבסוף פרק ג’ ומסביר מדוע הנבראים אינם מתבטלים לבורא ומרגישים עצמם ליש גמור.

 

בפרק ד הוא מסביר כי שם “אלוקים” מגן לשם “הוי'”, ככתוב: כי שמש ומגן ה’ אלוקים (תהילים פד יב). כשם שלבורא יש כח להאיר עד אין סוף, כך יש לו כח להסתיר עד אין תכלית. הוי’ מציין את מידת גדולת ה’, היא מידת חסדו והתפשטותו להחיות את העולמות. ואלוקים מציין את מידת גבורת ה’, היא מדת הדין והצמצום של השפעת החיות לעולמות, שעניינה “הסתר פנים”. וכשם ששום נברא אינו יכול להשיג את בוראו, כך אינו יכול להשיג את מדותיו.

   

בפרק ה’ אדמו”ר הזקן מסביר את מאמר חז”ל: בתחילה עלה במחשבה לברוא את העולם במדת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, שיתף עמו מדת הרחמים.

 

בתחילת פרק ו’ אדמו”ר הזקן מסביר מהי משמעות שם אלוקים המגן לשם הוי’].

 

משל השמש והמגן – מהפסוק: כי שמש ומגן ה’ אלוקים (תהילים פד יב) למדים ששמש ומגן הם משל לגילוי האור האלוקי. השמש הנמצאת ברקיע הרביעי קבועה בגלגל, שהוא כמין עטיפה גדולה – נרתק ומגן לשמש. מגן השמש שומר על הנבראים. לולא מגן השמש לא יכלו הנבראים לקבל את אור השמש העצום. כי השמש עצמה מאירה לעולם באור חזק מדי. המגן הוא כח עצירה המצמצם את אור השמש העצום, כדי שנוכל לסבול את אורה ולא נסתנוור, וגם נוכל לסבול את חומה ולא ניכוה. ואכן השמש מיטיבה ומועילה לנבראים בחומה ובאורה רק בעזרת המגן שלה. ולא רק לבני אדם ולבעלי חיים אלא אף לצמחים, כמו שכתוב: ממגד תבואות שמש וממגד גרש ירחים (דברים לג יד).

 

הצמצום הוא לפי כח המקבלים ויכולתם. עצם העובדה שאור השמש מתגלה מעיד שיש צמצום. (כשאין צמצום מתגלה ה”עצם” ולא הארה ממנו. ובגילוי העצם הכל בטל במציאות). כלומר, הצמצום הוא בשביל הגילוי. לולא הנרתק, שהוא הכח העוצר, היה האור נשאר כלול במאור ולא היה יוצא החוצה, ולא היה האור מתגלה כלל. דוגמת צינור שזורמים בו מים, והם ניתזים למרחוק דוקא כשעוצרים אותם ביד או במכשיר. משמע, רק כח העצירה גורם לגילוי האור. ורק הקב”ה מחליט על פי רצונו כמה יהיה הגילוי וכמה ההסתר. הדבר תלוי בכח העצירה ולא במרחק השמש.

 

משל למה הדבר דומה? לרב המשפיע דברי חכמה לתלמיד. הרב יכול לגלות את כל עומק שכלו, או יכול לעצור ולתת רק חלק מחכמתו, מה שהתלמיד יכול לקלוט. אלא שלרב יש בחירה חופשית כמה להשפיע וכמה לעצור את ההשפעה, ואילו לשמש אין בחירה. הדבר תלוי ברצון ה’.

 

ההוכחה לכך שלשמש יש “מגן” ו”נרתק” כדי שבריות יוכלו לסבול את אורה, הוא ממה שאמרו חז”ל, שלעתיד לבוא הקב”ה מוציא חמה מנרתיקה, רשעים נידונים בה וצדיקים מתרפאים בה. כלומר, הרשעים לא יוכלו לסבול את האור החזק שיתגלה ללא הנרתיק המגן על השמש. והנס הפלאי יהיה, שהצדיקים לא זו בלבד שיהיו מסוגלים לשאת את אורה העצום, אלא גם יתרפאו ממנו.

 

אמנם כבר היה לעולמים שה’ הוציא חמה מנרתיקה – בימי אברהם אבינו, כפי שמתבאר מפירוש רש”י לפסוק: והוא יושב פתח האוהל כחם היום (בראשית יח א). אלא שאז אור השמש עצמו התגלה קצת יותר מהרגיל. כח העצירה של המגן נחלש, אך לא עצר יותר מדי. לכן אנשים יכלו להתחבא מחום השמש בבתים. אבל לעתיד לבוא לא יהיה אפשר להתחבא מהשמש בבתים, כי השמש והמגן יהיו נפרדים לגמרי זה מזה.

 

הנמשל הוא גילוי האור האלוקי משם הוי’ המאיר לנבראים את חיותם, כששם אלוקים מסתיר ומצמצם את האור האלוקי ומגן שהאור יהיה בגבול היכולת של הנבראים לקבל אותו. כמבואר לקמן.

 

שם הוי’ ושם אלוקים

בניגוד למהותו ועצמותו של הקב”ה, שהיא למעלה משינוי ולמעלה מהתחלקות, שמות ה’ מבטאים דרכי הארה וסוגי השפעה שונים לעולם, וכמו שאומר המדרש: אמר ר’ אבא בר ממל, אמר לו הקב”ה למשה: לפי מעשי אני נקרא… כשאני דן את הבריות אני נקרא אלוקים… וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא הוי’ (שמות רבה ג ו).

 

שמות ה’ מוזכרים גם בבריאת העולם. שם אלוקים מוזכר ל”ב פעמים בסיפור הבריאה. ושם הוי’ מוזכר במפורש רק לאחר הבריאה: ביום עשות ה’ אלוקים ארץ ושמים (בראשית ב ד). וברמז בראשי תיבות של הפסוק: יום הששי ויכולו השמים והארץ וכל צבאם (בראשית ב א). ובתהילים נאמר בפירוש: יהללו את שם הוי’ כי הוא ציוה ונבראו (תהילים קמח ה). ואכן הבריאה היא משם הוי’, אבל בתנאי ששם הוי’ מתלבש בשם אלוקים.

 

שם הוי’ מורכב

א. מאותיות השרש: הוה שמשמעו, להוות, ליצור ולקיים את כל הנבראים מ”אין” ל”יש”. וכמו שכתוב ברעיא מהימנא (פרשת פנחס), שמשם הוי’ תלויים כל ההויות, והוא וכל ההויות שלו מעידים על רבון העולמים, שהיה קודם כל ההויות, שהוא בתוך כל ההויות, והוא אחר כל ההויות. וזהו הסוד שההויות מעידים עליו שהוא היה הוה ויהיה (ראה להלן פרק ז).     

ב. מיו”ד בראש המלה. על פי הפשט – היו”ד בראש המלה מרמזת, על המשכיות הפעולה, דהיינו, שהבריאה לא היתה פעם אחת והסתיימה בששת ימי בראשית, אלא בכל רגע ורגע נשפעת חיות אלוקית לנבראים להוותם מ”אין” ל”יש” (ככתוב בפרק א’, ומבואר בפרק ב’).

הדבר נלמד מהפסוק באיוב: ככה יעשה איוב כל הימים (איוב א ה) – שעל פי רש”י, כך היה נוהג איוב לעשות כל פעם באופן תמידי. מזה למדים שהיו”ד שבראש פועל מתארת לא רק פועל בעתיד, (היו”ד היא אחת מאותיות אית”ן המשמשות להטיית הפועל בעתיד), אלא גם הווה מתמשך תמידי, (גם פועל בעבר יכול לשמש הווה מתמשך תמידי).

 

אם כן, העולם מוכרח להתהוות מ”אין” ל”יש” תמיד כל רגע מחדש כמו שאומרים בתפילה: המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית.

ולא בכדי נבחרה האות יו”ד לרמז על פעולה תמידית, שהרי על פי פנימיות התורה – יו”ד מורה על ספירת החכמה, שעיקר עניינה הוא הביטול, המתבטא בהכרה, שה’ הוא אחד האמת ואין זולתו. וכשם שה’ הוא נצחי, גם החכמה – שהיא דבר אחד עם אור אין סוף – היא הווה תמידי, כך גם היו”ד המצורפת לשרש הוה מרמזת על ההתמדה שבהוי’ – ההתמדה שבבריאה, היינו שהעולם נברא כל רגע מחדש (ראה ליקוטי שיחות כ’ ע’ 270 הערה 45).

 

כלומר, בכל רגע ממש נשפעת משם הוי’ חיות פנימית, (שלמעלה מהחיות שבעשרה המאמרות, היינו, למעלה מכח הפועל בנפעל). חיות זו הנשפעת משם הוי’ היא הפועלת את התחדשות החיות שבעשרה מאמרות, שלא תסתלק מן הנברא. כי האור שבשם הוי’ הוא אור עצמי הדבוק למאור, לכן ביכולתו לברוא “יש” מ”אין”.

 

אם כן, התהוות העולמות והנבראים היא משם הוי’, אלא שבפועל היא משם אלוקים הנזכר בעשרה מאמרות. שם אלוקים הוא ה”מגן” המסתיר את שם הוי’, שלא יתגלה לנבראים. כי אי אפשר שתהיה התהוות ישירה משם הוי’, שאז כל העולמות והנבראים לא היו משיגים ומרגישים את האלוקות כמו עכשיו, אלא היו בטלים לה’ בתכלית כזיו השמש בשמש, ולא היה נברא ה”יש” הגשמי. כי שם הוי’ הוא גילוי אור. ומגילוי אור לא יכולים להתהוות נבראים, המרגישים מציאות עצמית, ורק כששם אלוקים מסתיר מן הנברא את גילוי האור, מתהוה נברא בעל מציאות “יש”. אם כן, שם הוי’ מתגלה על ידי שם אלוקים, כשההתהוות בפועל היא על ידי שם אלוקים, אך שורשה בשם הוי’. בדומה לדיינים (המכונים אלוקים), שהם אמנם חורצים את הדין, אבל כל כוחם במשפט נמשך מכח התורה, שהם שופטים על פיה.    

 

אך נדגיש כי אור שם הוי’ נשאר בגילוי גם לאחר ההסתר הנפעל על ידי שם אלוקים, שהרי הוא הכח המהוה את הנבראים מ”אין” ל”יש”, והצמצום הוא רק כלפי הנבראים. ולמעשה שני שמות ה’: “הוי'” ו”אלוקים” הם אחד – הוי’ הוא האלוקים. שאין עצם מסתיר על עצמו. כמו שאדם אינו יכול להסתיר את עצמו, שלכן על פי ההלכה אין זה מועיל כשאדם מכסה את ראשו בידו, כשאין לו כיסוי ראש.  

 

מדות ה’ – חסד וגבורה

שם הוי’ קשור במדותיו של הקב”ה, ושם אלוקים – בעשרה מאמרות. ומכאן ששורש העולמות הוא המדות העליונות – אותן האציל הקב”ה מאורו הגדול, אור האין סוף, כדי לברוא את העולמות. שהרי מדות ה’ מתייחסות לנבראים. ה’ חסדן ורחמן וכו’ כלפי הנבראים. בדומה למדות האדם: חסד, דין, רחמים וכו’, שהן לצורך הזולת.

 

ואכן הקב”ה ברא תחילה את מדותיו. וזה מרומז כבר במלה בראשית המורכבת משתי מלים: ברא שית. משמע, ה’ ברא “שית” (=שש), הן שש המדות: חסד, גבורה, תפארת, נצח, הוד ויסוד, וכמפורש בפסוק: עולם חסד יבנה (תהלים פט ג). היינו, שכדי לברוא את העולם ה’ האציל את מדת החסד, ובמדת החסד, הכוללת בעצם את כל המדות ונותנת בהן כח, נברא העולם. מדת החסד היא עצם הנתינה, היא התפשטות כח ההשפעה החוצה. והחסד מטבעו הוא חסד חינם, שניתן לנברא בין אם הוא ראוי בין אם אינו ראוי, ואינו תלוי ברמתו ובדרגתו של המקבל. רק מפני שה’ הוא עצם הטוב וטבע הטוב להיטיב, הוא משפיע חסד חינם. וכשברא עולמות ונבראים המשיך להם חיות רק לפי שעלה ברצונו לברוא עולם, ולא שהעולמות והנבראים זכו לכך מצד עבודתם. שהרי לפני שיש נבראים אין מי שיעורר רחמים, וגם לא מי שמגיע לו החסד. (רק לאחר שנברא העולם נמשך החסד מלמעלה על ידי התעוררות מלמטה, על ידי מעשה התחתונים). כלומר, הקב”ה הוא טוב ולכן בורא נבראים כדי להיטיב להם. כי טוב אינו עניין פנימי עצמי ולא עניין תיאורטי – הטוב מוכרח לצאת החוצה לזולת ולהיות מעשי.

הרבי מה”מ שיל”ו מסביר, שאמנם בפסוק הראשון בתורה: בראשית ברא אלוקים וכו’ נכללו עשר הספירות (ראה זהר ח”א רנו ב). אבל עניין הספירות אינו מספיק, אלא צריך שעשר הספירות יומשכו בעשרה מאמרות (שכנגד עשר הספירות) דוקא. שעל ידי המאמרות נתהוה ה”יש” הגשמי. וכמו שאומר הזוהר, שהקב”ה הסתכל בתורה וברא את העולם.

ואז נשאלת השאלה: למה לא הספיק עניין ההסתכלות בתורה להוות העולם, והרי התורה קדמה לעולם אלפיים שנה?

והתשובה לכך היא: שהשמים והארץ וכל צבאיהם מתהוים מן התורה באופן אחר, באופן נעלה יותר, מכפי שהם מתהוים כפשוטו. וכדי שיומשך מהשמים והארץ כמו שהם בתורה למטה יותר בעולם הזה הגשמי והחומרי אינו מספיק ההסתכלות בתורה, אלא צריך גם מאמרות, אף שבהיותם בתורה היא אמיתית מציאותם ותוקף מציאותם, שהרי מאמיתת הימצאו נמצאו כל הנמצאים, וכפי שהם נמצאים שם באמיתת הימצאו הם באופן נעלה יותר מכפי שהם נעשים אחר כך נמצאים פרטיים ושונים. מכל מקום תכלית הכוונה היא שההתהוות תהיה דוקא למטה מטה, התהוות ה”יש” הנברא, הנוצר והנעשה, ה”יש” הגשמי שבעולם הזה דוקא (ראה ספר המאמרים תשמ”ה מעמ’ כ)].     

 

אם כן, המקור והשורש לבריאת העולמות הן המדות שבספירות העליונות שמשם הוי’. אך ההתהוות הישירה של העולמות נפעלה אחר כך מעשרה מאמרות שמשם אלוקים.

 

והנה בסידור שבחיו של הקב”ה כשמשה רבינו מבקש לטעת בנו את אהבת ה’ ויראת ה’ בפרשת “עקב” בפסוקים הפותחים במלים: ועתה ישראל מה ה’ אלוקיך שואל מעמך… (דברים י יב) הוא מונה את שבחי ה’: הגדול והנורא (דברים י יב), משמע, ה’ חסדן וגבור. כך גם ב”ברכת אבות” בתפילת עמידה – הא-ל הגדול הגבור כו’. 

 

המקובלים הראשונים כינו את מדת החסד: גדולה, כי היא נובעת מגדולת ה’, שאין לה חקר, והיא מתיחסת לשם הוי’. שממנו מתפשטת החיות בכל העולמות והברואים. וכמו שכתוב: כי גדול ה’ ומהולל מאד ונורא הוא על כל אלוקים (דברי הימים א טז כה). ובפסוקי דזמרה מובא סדר המדות: לך ה’ הגדולה והגבורה והתפארת והנצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה’ הממלכה והמתנשא לכל לראש (מתוך דברי הימים א כט יא).

 

מדת החסד היא גדולה ביותר שמשפיעתה האין סופית נברא העולם “יש” מ”אין”. וכמו שאמרו חז”ל: הגדולה זו מעשה בראשית (ברכות נח א), וכמו שכתוב: כי גדול ה’ (דברי הימים א טז כה). מדת חסדו של ה’ מתפשטת בעולמות להוותם ולהחיותם, וכמו שאומרים בתפילה: אתה עשית את השמים ואת הארץ… ואתה מחיה את כולם (נחמיה ט ו). מדת החסד – שמעולם האצילות המתפשטת בעולמות ומהוה ומחיה אותם וניכרת בהם – נמשכת מבחינה נעלית מאד שלמעלה מגילוי לנבראים. היא נמשכת ממקורה – מדת החסד העצמית של הקב”ה, שעליה נאמר: ולגדולתו אין חקר (תהילים קמה ג). וכמו שכתוב בתחילת ספר עץ חיים: כשעלה ברצונו יתברך שמו לברוא את העולם כדי להיטיב לברואיו… ש”רצונו” הוא בבחינת רצון פנימי שיש בו תענוג. כי ה’ הוא טוב בעצם וטבע הטוב להיטיב, ככתוב: הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו (תהילים קז א ועוד). וכמו שאומרים בתפילה בברכת הודיה: הא-ל הטוב. היינו, שבניגוד לאדם שמדת החסד היא רק הגורם להשפעה, אצל הקב”ה החסד וההשפעה של התפשטות החיות לנבראים הם דבר אחד. והחיות האלוקית הזאת מתפשטת בגילוי בכל רגע ורגע, שהרי הבריאה לא הסתיימה בששת ימי בראשית, אלא היא תמידית.

אם כן, הגדול הוא מדת החסד לברוא “יש” מ”אין”. ובריאת “יש” מ”אין” היא רק בכח העצמות, רק הקב”ה בכבודו ובעצמו יכול לברוא “יש” מ”אין”. זהו שבחו הבלעדי של הבורא. שהבריאה היא בחיק הבורא ולא בחיק הנבראים. וכמאמר חז”ל: אם מתכנסים כל באי עולם לברוא אפילו יתוש אחד, אינם יכולים לזרוק בו נשמה (בראשית רבה לט יד). כי כל הדברים שאדם עושה – בתים מכוניות וכיו”ב – הם “יש” מ”יש”. אבל ליצור יתוש ולהטיל בו נשמה זהו “יש” מ”אין” שלמעלה מיכולת האדם, ואפילו למעלה משכל הנבראים.

 

וברוב חסדו מחיה ה’ בחסד חינם לא רק נברא אחד אלא עולמות ונבראים אינסופיים (לאין קץ) כפשוטו ממש, היינו, שהחיות האלוקית היא בלי גבול ומתפשטת ומשפיעה ללא הגבלה על כל הנבראים, ויש ריבוי נבראים, ככתוב: מה רבו מעשיך ה’!… (תהלים קד כד), ולאין קץ, ככתוב: היש מספר לגדודיו?!… (איוב כה ג), והנבראים גדולים ועצומים, ככתוב: מה גדלו מעשיך!… (תהלים צב ו).

 

אם כן, ההשפעה האלוקית היא בלי גבול לעולמות ונבראים בלי גבול, כי נובעת מחסד בלי גבול. ומבואר בחסידות שגדול ה’ ומהולל מאד (דברי הימים א טז כה), משמעו, שגדולת ה’ מתפשטת מראש כל דרגין עד סוף כל דרגין. ה’ מהוה את כל הנאצלים והנבראים ומחיה אותם ומקיימם (ספר המאמרים תרס”ו נט ועוד).

 

אלא שמדת החסד בבריאה אינה פועלת לבדה. מדת הגבורה משתפת אתה פעולה. גבורה היא המדה המקבילה ל”חסד”. גבורה היא היכולת לצמצם את הפעולה. ובדומה לגבורה במדת האדם, שהיא כח האיפוק, כח כיבוש היצר, כמו שנאמר: איזהו גבור? הכובש את יצרו (אבות פ”ד מ”א). הרי שמדת הגבורה יוצרת עוצמה מרוכזת שיעילותה רבה.

 

אם כן, הגבור הוא מדת גבורת ה’, שעניינה לצמצם ולמנוע את השפעת והתפשטות החיות הנמשכת משם הוי’, שלא תהיה בתוקף גדול כל כך. הגבורה מסתירה את אור הבורא בריבוי צמצומים עד כדי כך שהנברא אינו מרגיש את הבורא שהוא המקור לחיותו ומהות חיותו.

 

וכידוע, יש שני סוגי צמצומים גדולים.

א. הצמצום מהמאציל לאצילות. שאור אין סוף הצטמצם לשם הוי’, ושם הוי’ כולל בתוכו את עשר הספירות.

ב. הצמצום מאצילות לבריאה, יצירה ועשיה, שהוא צמצום שם הוי’ לשם אלוקים להיות מקור לנבראים, והוא מאפשר לנבראים שבעולמות בריאה, יצירה ועשיה להיות בעלי גבול ובאופן של “יש” ודבר בפני עצמו.            

כאן מדובר בצמצום של שם אלוקים המהוה נבראים בעלי גבול בעולמות בריאה, יצירה ועשיה, שיהיו דבר בפני עצמו. עד שבעולם הגשמי שלנו הנברא אינו מרגיש אלוקות. הוא מרגיש רק את ישותו – “יש” ונפרד. אך בעצם זהו גם התנאי שהנברא ירגיש בקיומו ולא יתבטל במציאות.

 

אם כן, הבריאה נפעלת על ידי מדות ה’, ונדגיש שה’ ומדותיו מאוחדות אתו, כמו שאומר אדמו”ר הזקן:  איהו וגרמוהי חד. בדרך כלל מובא המשפט בשלימותו – איהו וחיוהי חד, איהו וגרמוהי חד. ש”חיוהי” הם אורות ומוחין, ו”גרמוהי” כלים ומדות, אבל כאן “גרמוהי” כולל מוחין ומדות. כלומר, שבניגוד למדות בשר ודם הנפרדות מהאדם, מדות ה’ מאוחדות אתו ממש. אמנם ה’ ומדותיו אינם דברים זהים, שהרי הוא למעלה מהם באין ערוך ואין שום יחס ביניהם, אולם מדת החסד של ה’ קיימת רק כאשר ה’ מתגלה בה בכל עצמותו. לכן ה’ נקרא “גדול”, “חסיד” וכו’. אבל כאשר ה’ מסתלק מהמדות הן נשארות כגוף בלא נשמה. ככתוב: וכד אנת תסתלק מנייהו אשתארו כלהו שמהן כגופא בלא נשמתא (פתח אליהו).        

 

[ולהעיר, הפרש בין שם אלוקים לשם הוי’ הוא ששם אלוקים הוא מקור ההתחלקות, לכן נאמר בשם אלוקים לשון רבים, כמו אלוקים קדושים, אשר נגלו אליו האלוקים, ולכאורה מה שייך באלוקות רבים, ח”ו. אך העניין הוא דאלוקים הוא בחינת הכח והחיות האלוקי שנמשך בנבראים להוותם ולהחיותם כו’, ויש ריבוי כוחות אלוקיים המהוים ומחיים ריבוי נבראים. באופן כללי דומם צומח חי ומדבר. ועד לריבוי פרטים, אין סוף של סוגי אבנים, סוגי עצים, סוגי בעלי חיים, סוגי בני אדם שפרצופיהם שונים ודעותיהם שונות. ולא רק למטה אלא גם במלאכים העליונים שמתחלקים במעלת הרוחניות שלהם.

 

וידוע שצירופי אותיות השם הם המחיים את הנברא ההוא כו’. וצירופים אלה נמשכים משם אלןקים, וידוע שאלוקים הוא בחינת עולם הדיבור של שם אלוקים, וריבוי הצירופים דאותיות הדיבור של שם אלוקים הם ריבוי הכוחות האלוקיים המהוים ומחיים את ריבוי הנבראים המחולקים זה מזה מצד הצירופים שכל אחד מתהווה מצירוף וחיות מיוחד, והנה כל זה בשם אלוקים, שדוקא שם אלוקים הוא המקור המהווה את הנבראים בפועל וכמו שכתוב: בראשית ברא אלוקים, שהוא בחינת כח הפועל בנפעל, ששם שייך בחינת התחלקות הצירופים להוות ולהחיות כו’. אבל שם הוי’ שהוא למעלה מהתחלקות, הוי’ אחד, אינו בגדר מקור לעולמות שהתהוות הנבראים בפועל הוא רק על ידי שם אלוקים דוקא. אם כי אמיתת ההתהוות היא משם הוי’, שהוי’ הוא לשון מהוה, ומה שנתהוה על ידי שם אלוקים הוא דוקא מאור הוי’, שנמשך על ידי שם אלוקים, שהוי’ ואלוקים אחד. שעל ידי שם הוי’ הם נבראו מאליו וממילא, והם עלמין סתימין (ים), וככתוב: כי הוא ציוה ונבראו. ומה שכתוב: בראשית ברא אלוקים הוא בבחינת עלמין דאתגליין (יבשה) התהוות כח הפועל בנפעל על ידי שם אלוקים. וכידוע גם בעלמא דאתכסיא יש כמה פרטים בריבוי התחלקות נבראים וכמאמר, כל מה שיש ביבשה יש בים ובאמת יש בשם הוי’ ארבע אותיות והן ארבע מדרגות פרטיות מחולקות זו מזו, שבדרך כלל כוללות את ארבע עולמות אבי”ע, ובדרך פרט יש בכל עולם ארבע דרגות אלה י’ בחכמה ה’ בבינה ו’ בזעיר אנפין וה’ במלכות. שזהו סדר הבאת והמשכת האור בכל עולם ועולם על ידי ד’ אותיות אלה, שהוא צמצום והתפשטות המשכה והתפשטות, אלא שבשם הוי’ כל המדרגות הן בבחינת אחדות והתכללות, עד שהם כדבר אחד ממש. דבר זה משפיע על הנבראים שלמרות היותם רבים ומחולקים מכל מקום הם מתאחדים ומתכללים זה עם זה (מאמר החלצו יח-יט)].        

 

אי אפשר להבין את מדות הבורא

כי לא יראני אדם וחי (שמות לג כ) – אדם אינו יכול להשיג את הבורא, כי נברא ובורא אינם באותו גדר כלל. אילו הנברא היה משיג את הבורא היה מפסיק להיות אדם (“אילו ידעתיו הייתיו”). וכשם ששכל נברא אינו יכול להבין את מהות הבורא, כך אינו להבין את מדותיו. מאחר שמדה של הבורא מתאחדת עם הבורא דאיהו וגרמוהי חד. וכמו שיתבאר בפרק ח’ – כשם שמהותו ועצמותו של הקב”ה אחדות פשוטה ולא מורכבת כלל, כך מדותיו ושמותיו הקדושים והכינויים שכינו לו הנביאים וחכמינו ז”ל אחדות פשוטה – ולא אחדות מורכבת כמו גוף האדם המורכב מאברים. כלומר, ה’ ומדותיו הם דבר אחד, שהמדות דאצילות מיוחדות באור אין סוף והם למעלה מחכמה ושכל והשגה.

 

אם כן, מדות ה’ הן דבר נעלה כל כך, שאינן בגדר השגה אנושית. וכשם שה’ הוא אין סופי כך מדותיו הן בלי גבול. ובין “גבול” אפילו גדול ביותר לבין ה”בלי גבול” יש פער מהותי אין סופי. לכן שום נברא אפילו מלאך וכל שכן אדם אינו יכול להשיג את מדת חסדו של הקב”ה ולא את מדת גבורתו. וכשאנו מדברים על מדות ה’: חסד, גבורה וכו’ אנו עוסקים רק בשם המושאל בדרגה האנושית המצומצמת שלנו כבני אדם ולא בשם התואר והמעלה של חסד וגבורה אלוקיים.

 

אדמו”ר הזקן כופל את הלשון בעניין זה ללמדנו, שלא רק בעולמות התחתונים אין השגה בזה אלא גם בעולמות העליונים. לכן כשם שנברא אינו יכול להשיג את בוראו כך אינו יכול להשיג את מידותיו.   

 

[אם כי יש איזה יחס בין מדות ה’ למדות האדם, שהרי עשר כחות הנפש השתלשלו מעשר הספירות של עולם האצילות, אבל בכל זאת מדות ה’ הן שלא בערך למדות האדם. ולמרות חוסר הדיוק שלנו בהבנה והשגה של המדות העליונות בהיותנו בעלי גבול, רצון ה’ הוא שנתייחס אליו ואל מדותיו ברמת שכלנו המוגבלת. ה’ רוצה בנו, רוצה בתפילותינו, רוצה בלימוד התורה שלנו, הוא רוצה בהתיחסות שלנו אליו למרות קוצר דעתנו. כי הקב”ה נתאווה שתהיה לו דירה בתחתונים. וה’ חפץ לשכון בתוכנו אנו התחתונים. מה גם שלמרות הכל אנו חלק אלוקה ממעל ממש ומושרשים בעצמותו. כלומר, מצד אחד – אנו נבראים בעלי גבול, ומצד שני – אנו אלוקיים ושייכים לבלי גבול במיוחד מצד שורש נשמתנו. ותפקידנו לפרוץ את הגבולות שבהסתר הפנים ולגלות אלוקות בעולם, עד שיחדור הבלי גבול בתוך הגבול].   

 

ולהרחבת הביאור – אי אפשר להבין את מדת החסד. מדת החסד האלוקית אינה נתפסת בשכלנו. אמנם אנו מבינים, שהחיות האלוקית מהוה את העולמות. שכשם שהנשמה ממלאת את הגוף, כך הקב”ה ממלא את העולם. אבל איננו מבינים את מהות הכח האלוקי וגם לא את האופן בו הוא מחיה את העולם. כלומר, אנו מבינים שיש מציאות בורא, אך איננו משיגים את מהותו ועצמותו ית’ שהוא למעלה משכל נברא. ומכיון שה’ ומדותיו אחדות פשוטה, איננו יכולים לתפוס את מדת חסדו, כאמור. איננו יכולים להשכיל בכח החכמה ולהשיג בכח הבינה את כח הקב”ה לברוא “יש” מ”אין” ולהחיותו. “יש” הוא גבול ו”אין” הוא בלי גבול, ויצירת גבול מתוך הבלי גבול היא רק בחיק הבורא ואינה בחיק הנבראים, לכן אין היא נתפסת בשכל האנושי. אדם יכול להבין רק בריאת “יש” מ”יש” – עילה ועלול, אבל לא בריאת “יש” מ”אין”. לא רק מפני שאין ביכולת הנברא לברוא נברא בפועל, אלא שעצם עניין הבריאה אינו נתפס בכלי השכל האנושי כלל. הנברא מבחינתו מרגיש שהוא “יש” ודבר בפני עצמו. שכן אדם אינו יכול לתפוס את החיות האלוקית שבו, וכמובן שלא להרגיש אותה. הנברא אינו יכול להבין איך כל מציאותו היא רק הכח האלוקי בלבד. קשה לו להבין ולקלוט מי מהוה ומחיה אותו ובעצם אין הוא יודע מהי מהותו. כי האדם הוא גשמי ועיני הבשר שלו אינם יכולים לראות דברים רוחניים. כי אין רשות לעין לראות את החיות האלוקית שבנברא. אך אילו ניתנה רשות לעין לראות את החיות האלוקית, לא היינו רואים את הגשמיות, כי היא היתה מתבטלת מפני הרוחניות.  

 

כשם שאיננו יכולים להשיג מדת חסדו של הקב”ה, שהיא כח התפשטות החיות וההשפעה האין סופי, בריאת “יש” מ”אין” – כך איננו יכולים להשיג את מדת גבורתו, שהיא כח ההסתר וההעלם האין סופי, שממנו נובע הצמצום והסתר הפנים של הבורא – הכח המסתיר את החיות האלוקית שבנברא. הנברא אינו מבין איך יש צמצום והסתר, ואף על פי כן, גוף הנברא נברא “יש” מ”אין”. אם כן, מהו הצמצום בעצם, הרי מהעדר אור אי אפשר שיהיה נברא?… ולכאורה כדי להוות “יש” מ”אין” צריך שתהיה התהוות הכח האלוקי, והתהוות עניינה התגלות ולא הסתר והעלם. אז מוכרח שהאור יתפשט בנבראים. אבל יש הסתר, אז איך יתכן שההסתר אינו מסתיר באמת?…

ומצד שני, איך יתכן שמצמצום שאינו מסתיר יתהווה “יש”?… איך יתכן שמאור הוי’ המאיר בגילוי יתהוה “יש” שאינו בערך לבורא, ואף על פי כן, אינו בטל במציאות?… עד כדי כך שהנברא מרגיש עצמו ל”יש” ומציאות, ואינו רואה ואינו מרגיש את החיות האלוקית המהוה אותו, וכביכול עושה כל מה שרוצה באופן עצמאי ובלתי תלותי כלל.

וכיצד ייתכן שהכח האלוקי יתגלה ויצטמצם כאחת, שאם לא כן יתבטל הנברא ממציאותו?

 

כלומר, אמנם נברא יכול להבין שיש העלם והסתר, ולכן הוא מרגיש עצמו למציאות, אבל קשה לו להבין שעם כל ההסתר וההעלם, כל מציאותו היא התפשטות הכח האלוקי – התפשטות ממקורו ה”אין” האלוקי. קשה לו להבין, שהוא כלול במקורו הכח האלוקי, כמו האור כשנמצא בתוך מקורו, וזה היה צריך להשפיע עליו להיות בטל במציאות, כמו אור השמש הבטל במציאות כשהוא במקורו. זוהי גבורתו של הקב”ה שהוא כל יכול לא רק להמשיך על הנברא את אורו וחיותו, אלא גם לצמצם ולהעלים את החיות והרוחניות הנשפעים מרוח פיו ולהסתירם, כדי שהנברא לא יתבטל במציאות. כך שהנברא – למרות היותו התפשטות האור ממקורו, לא יתבטל במציאות וירגיש עצמו ל”יש” ומציאות.

 

ובאמת אי אפשר להבין את זה בשכל נברא. אנו תופסים רק מה שגלוי בעולמנו. אנו תופסים רק חומריות וגשמיות, ורק על ידי עיון ומחשבה אנו מבינים, שיש גם רוחניות מעבר לגשמיות, ובלי גבול מעבר לגבול. עד להכרה שיש מהות מעל לרוחניות ולגשמיות גם יחד והיא האור האלוקי שמתלבש הן בדברים גשמיים והן בדברים רוחניים. אבל באמת אין זה ברור לנו באמת.

 

מדת החסד ומדת הגבורה מקבילות זו לזו ומשלימות זו את זו

הפסוק: עולם חסד יבנה (תהלים פט ג), מלמד שהעולם נברא במדת החסד, וכאשר יש מדת חסד יש כנגדה מדת הגבורה. היינו, שהחיות העוברת דרך מדת החסד, עוברת גם דרך מדת הגבורה, שהיא צמצום. ואכן החיות האלוקית אינה מתגלה באמת לנבראים, כי היא עוברת דרך מדת הצמצום, מדת הגבורה. אך רק עוברת, ולא שמדת הצמצום מהוה את הנבראים. כי מצמצום, שהוא מניעת חיות, לא תיתכן לא התהוות ולא חיות. אם כן, רק מדת החסד מהוה את המציאות, כי היא מקור ההשפעה. וכשמקבלים משתי המדות ביחד, אז מדת החסד נותנת את ההתהוות ואת החיות, ומדת הגבורה פועלת שהנבראים לא ירגישו שהם מקבלים את חיותם מהקדוש ברוך הוא. לכן נדמה לנבראים שהם מציאות לעצמם. היינו, מדת הגבורה פועלת את הרגשת הישות. אך, כאמור, התהוות הנבראים היא ממדת החסד ולא ממדת הגבורה. וכמו שלמדנו בפרק ג’, הנברא הוא התפשטות החיות, כמו התפשטות זיו השמש מהשמש. דבר ה’ מתפשט מה’ ומחיה כל נברא. ולכן מזדעקת השאלה: אך למה אין זה נראה כך כלל?… למה אין הנברא מרגיש את מקור חיותו?… והתשובה לכך היא, כי החיות מסתתרת. כלומר, אמנם מובן שאין הנברא דבר בפני עצמו, אלא הוא כמו התפשטות זיו ואור מהשמש, אך מכיון שה’ כל יכול, הוא מצמצם, מעלים ומסתיר את החיות והרוחניות, כך שאין רואים את החיות האלוקית. ולמה? כדי שגוף הנברא לא יתבטל במציאות, כי הנברא אינו יכול לקבל את כל השפע הזה, כמו שנרתיק השמש מגן בעד השמש, כדי שהנבראים יוכלו לסבול את אור השמש.  

 

בריאת “יש” מ”אין” – מצד ה”גבורה” או מצד ה”חסד”?

לכאורה יש כאן סתירה בין פרק ג’ לפרק ד’ – מה גורם לנברא להרגיש “יש”, מדת ה”חסד” או מדת ה”גבורה”? לכאורה זה שהנברא נברא “יש” מ”אין”, זה מצד הגבורה, כי אם היינו רואים את רוחניות הנברא לא היה “יש” בכלל, לא היינו רואים את הגשמיות. אבל בעצם יתכן “יש” מ”אין” מצד מדת החסד, אז נשאלת השאלה: מהו “יש” מ”אין” מצד מדת החסד?…

 

על פי פרק ג’ משמע, מדת הגבורה גורמת להרגשת ה”יש”. ואילו על פי פרק ד’ מדת החסד גורמת להרגשת ה”יש”. שאלה זו נשאלת על ידי הצמח צדק, ותשובתו היא שיש שתי הגדרות למלה “יש”:

א. היש המוגדר – השייך לעולם האצילות. שהרי לגבי עולם האצילות נשאלת השאלה, איך יתכן שעולם האצילות שהוא בריאת “יש” מ”אין” ככתוב: והחכמה מאין תמצא, הרי כולו אלוקות?

התשובה היא: אמנם בעולם האצילות הכל אלוקות. אבל מכיון שהקב”ה הוא למעלה מעלה מגדר ומהות העשר ספירות, שיש להן גדר מיוחד של “חכמה”, “חסד” וכו’. הקב”ה מובדל לגמרי מגדרים אלו, כהבדל הגשם מן השכל והרבה יותר מזה לאין קץ. שהרי התהוות הספירות היא בדרך של צמצום עצום על ידי דילוג הערך לגמרי והתהוות “יש” מ”אין”. ולכן נאמר על החכמה: והחכמה מאין תימצא? שהחכמה לא נוצרה בדרך השתלשלות של עילה ועלול מהאין סוף ברוך הוא. כי מה שנמשך מאור האין סוף בדרך של עילה ועלול, הוא התהוות אור פשוט בתכלית כמו אור האין סוף עצמו הפשוט בתכלית, שהרי האור הוא מעין המאור. אבל החכמה נבראה בריאה חדשה “יש” מ”אין”. וכשאנו אומרים שהחכמה נבראה “יש” מ”אין” הכונה לגבי הגדרת ה”חכמה”, שביחס לפשיטות ולבלי גבול שבאור אין סוף, יש בזה כבר תואר ותמונה – “ציור” ו”הגבלה”. משמע חכמה היא “יש”. וכמו כן כל הספירות נחשבות ל”יש” מפני שיש בהן גדר מיוחד, שזהו בחינת ה”יש” שלהן, שהוא “יש המוגדר”. הכח לעשות הגדרה זו הוא דוקא ממדת החסד, ומדת הגבורה מוציאה את זה לאור. כך שבעולם האצילות יש כבר התחלה של הגבלה. אבל מניעת התפשטות החיות על ידי מדת הצמצום אינה בגלוי, שאילו היתה בגלוי היה הנאצל מרגיש עצמו למציאות. משמע אפשר לברוא “יש” מ”אין” ממדת החסד בלבד, שאז הנבראים בטלים במציאות.

 

בכל זאת, ב”חכמה” אין הרגשת “יש”, ח”ו. ובעצם הגדרת “יש” מתחילה רק בבריאה. [לכן גם א”ק (=אדם קדמון), נקרא אדם דבריאה דכללות, כי בא”ק יש כבר התחלה של שרשים של ספירות. אם כי כל ה”יש” שלמעלה מאצילות הוא “יש המוגדר”, וזה מצד מדת החסד]. אמנם כל מה שיש בעולם הבריאה יש גם בעולם האצילות. גם בעולם האצילות יש דומם, צומח, חי ומדבר. כך ה”אבן” שבאצילות היא ה”מלכות”, אלא שהיא “יש המוגדר” ולא “יש המורגש”, כאמור.

 

אם כן, חכמה היא אלוקות, כי היא בבחינת התפשטות אלוקות, אם כי לא ממהות האלוקות ממש, ח”ו, אלא בחינת הארה מהקו, שהוא זיו מה’ ית’ בלי הסתר פנים, כמו על דרך משל התפשטות כח המחשבה מהנפש. שאין ערוך בין מהות הנפש למהות המחשבה. וכמו החכמה, כך כל הספירות נקראים “אלוקות”, כי אף שהם כוחות פרטיים מוגדרים: “חכמה”, “בינה”, “דעת” וכו’ ומוגבלים במספרם – עשר ולא תשע, עשר ולא אחד עשר – הם כוחות אלוקיים ממש, ואין סוף ברוך הוא מתייחד בהם. [ולמ”ד כלים דאצילות הן נשמה וחיות לבריאה, יצירה ועשיה]. והן עצמן בביטול אמיתי לגבי האין סוף ולא בבחינת “יש” ונפרד כמו מלאך או נברא אחר. כלומר, אף שהספירות בדילוג לגמרי מאין סוף ברוך הוא, הנאצלים בטלים לגבי המאציל אין סוף ברוך הוא ומתייחדים אתו ביחודא עילאה, שמרגישים כביטול זיו השמש כשהוא עדיין בתוך המאור, ששם הוא “אין ואפס” ממש. וכמו הדגים שהם בטלים למקורם. שבעולם האצילות – עלמא דאתכסיא – הנאצלים מרגישים את מקורם ובטלים למקורם, שלא כמו הנבראים שהם “יש” ודבר נפרד.

 

זהו יחודא עילאה שב”שמע ישראל”.

 

ב. היש המורגש – “יש” מ”אין” המרגיש עצמו ל”יש” ודבר נפרד. הרגשת ה”יש” מתחילה רק בעולם הבריאה, ששם מדת הגבורה פועלת בגילוי. בבריאת “יש” מ”אין” שממדת הגבורה, יש הסתר פנים של תוקף התגלות האור והחיות הנמשך מדבר ה’. הצמצום שמצד הגבורה נועד, להעלים את החיות האלוקית, כדי שהנברא לא ידע מי מהוה אותו ולא ירגיש אותו. החידוש הוא שאין הצמצום מונע ועוצר את המשכת החיות האלוקית – אבל כאשר החיות האלוקית עוברת דרך מדת הגבורה ומסתתרת בתוכו, אין היא מתגלה לנבראים, אלא משפיעה להם באופן של הסתר. עד כדי כך שלא זו בלבד שאין הנברא מרגיש שנמצא במקורו, כמו זיו השמש בשמש, אלא אף אינו מרגיש את הקשר עם מקורו, כמו זיו השמש בחלל העולם מחוץ לשמש. כך שלמרות נתינת השפע נדמה לנברא לא רק שהוא “יש”, אלא שהוא דבר בפני עצמו. וזהו דבר פלא שה’ מסתיר את אורו, באופן שהנברא לא יוכל להרגיש את החיות האלוקית כדי שלא יתבטל במציאות, אלא יחשוב שהוא “יש” ודבר בפני עצמו, כי ה’ הוא כל יכול. שכך עלה ברצונו ית’ לברוא נבראים שיהיו בבחינת “יש” ודבר נפרד בשביל הבחירה החופשית ובשביל השכר והעונש. שכוונת ותכלית הבריאה היא לעשות לה’ דירה בתחתונים על ידי ביטול ה”יש” של הנבראים (ראה “דרך מצוותיך” שרש מצות התפילה, פל”א ועוד).

 

מאמר מוסגר – חיות וצמצום הם בחינת אור וכלים

[בדרך כלל אדמו”ר הזקן מביא עניינים מוסגרים שנועדו להבהיר עניינים בקונטרס אחרון או בהערות שבהגהות. ובסוגריים מרובעים הוא מוסיף הסבר לכמה פרטים בנושא המתבאר, כדי שלא ייוותרו קושיות ואי הבנות (ראה ליקוטי שיחות כ”א ע’ 428-431).     

 

המאמר המוסגר שבסוף פרקנו מסתיים בסוף הפרק הבא. ובאמת במהדורה הראשונה של התניא הפרק הבא מופיע כהמשך ישיר לפרקנו. כאשר פרקנו עוסק בעניין הבריאה על ידי שילוב בין שתי המדות “חסד” ו”גבורה”, והפרק הבא עוסק באור האלוקי המתגלה על ידי עבודת הצדיקים ואותות ומופתים שבתורה].

 

לפי מה שלמדנו בקטע שלפני המאמר המוסגר, כח הצמצום גורם לנברא להרגיש “יש” ו”מציאות”. וכדי שלא נטעה לחשוב שהצמצום וההעלם הם אמיתיים, לא רק כלפי הנברא אלא כלפי הקב”ה, מסביר אדמו”ר הזקן מיד אחרי זה, שהצמצום הוא רק לנבראים ולא לבורא. שהרי כח הגילוי של האור והחיות האלוקיים וכח ההסתר שלהם אחד הוא. שהם אור וכלי, ואור וכלי מאוחדים בשרשם בתכלית. ככלל הידוע, שאין עצם מסתיר על עצם. וכהלכה שאדם אינו יכול להשתמש בידו לכיסוי ראשו. וכמו שאין אדם יכול להסתיר עצמו בגופו או באבר מגופו. אם כן, הצמצום הוא רק כלפי הנבראים.   

 

כלומר, אחר שלמדנו שהחיות באה מצד החסד והצמצום מצד הגבורה. המאמר המוסגר מסביר בכללות ש”חיות” ו”צמצום” הם בבחינת “אורות” ו”כלים”. “כלים” הם האותיות ששרשם מאותיות מנצפ”ך הכפולות. אותיות מנצפ”ך הן ה’ גבורות היוצרות כ”ב אותיות עליונות.  בדומה לאותיות הגשמיות שבדבור האדם, שאותיות מנצפ”ך, שהן ה’ מוצאות הפה, מחלקות את הקול הפשוט הוא ההבל היוצא מן הלב להברות נפרדות של אותיות ומלים, שכך מתהוות כ”ב האותיות. שרש הה’ גבורות הוא “גבורה עילאה דעתיק יומין”, ושרש החסדים הוא “חסד דעתיק יומין”.   

 

ובפרטות, כדי לברוא את העולם הקב”ה האציל את עשר הספירות שבעולם האצילות. הספירות הן הממוצע המחבר בין “אור אין סוף” לנבראים. ויש בהם אורותחסד – בחינת בלי גבול שעניינם לגלות את אור האין סוף, וכליםגבורה – בבחינת גבול שעניינם לברוא נבראים בעלי גבול. לכן בנבראים יש, מצד אחד, גילוי אלוקות (מבחינת האורות), ומצד שני, הרגשת ישות (מבחינת הכלים). וכשם ש”גבורה” הוא כלי ל”חסד”, כך גם שם “אלוקים” הוא כלי לשם “הוי'”. לכן אלוקים בגימטריא “כוס” ומשמעו כח, מאחר שצריך להיות כלי גדול ובעל כח כדי להחזיק את האור.   

 

האור מתגלה בעולם על ידי הכלים המגבילים את האור. והכלים כשמם כן הם, תפקידם להסתיר את החיות האלוקית בנברא, כמו כלי המסתיר על מה שבתוכו. ורק על ידי הכלים נוצרים נבראים בעלי גבול. מכאן שהכלים אינם רק העדר השפעה אלא הם מציאות בפני עצמה, דבר הגורם לנבראים להיות מציאות אמיתית של “יש”. כי בניגוד לנרתיק השמש שרק מסתיר את האור, הכלים אינם רק מונעים את התפשטות החיות אלא הם גם פועלים את הציור בחיות.

 

כפי שלמדנו בפרק א’, אותיות העשרה מאמרות מהוות ומחיות את הנבראים. ששמות הנבראים שמצירופי האותיות שמעשרה מאמרות הם חיותו של הנברא. ובעצם חיות הנברא היא אור פשוט מכל ציור, והאותיות שבחיות שהן בבחינת כלים פועלים את הציור באות המתלבש בהן. ציור הוא רק כלפי הנבראים, שהרי האור עצמו נשאר בפשיטותו, בדומה לאור השמש החודר למקום שזגוגיות חלונותיו בעלות צבעים שונים, כך שהשינוי הוא רק כלפי מקבלי האור. לכן גם ריבוי הנבראים נובע מריבוי האותיות של העשרה מאמרות וצירופיהן וחילופיהן וכו’. דבר הקשור בכלים שממדת הגבורה ולא באור הבלתי גבולי שממדת החסד. מכאן שמדת הצמצום שמשם “אלוקים” פועלת לא רק את התהוות ה”יש”, ולא רק את הסתר הבורא מן הנברא, אלא גם את ריבוי הנבראים. שהכלים הן הן האותיות ששרשם ה’ אותיות מנצפ”ך. אותיות מנצפ”ך הן אותיות כפולות: רגילות – מנצפ”ך וסופיות – םןץף”ך. הן ה’ גבורות המחלקות ומפרידות את ההבל והקול הפשוט. וריבוי הנבראים קשור בריבוי צירופי אותיות העשרה מאמרות. שנפעל רק לאחר התחלקות הקול לאותיות על ידי הגבורות (תורה אור קי”ד ד, וראה גרין ע’ 161-162).  

 

נשאלת השאלה: אם הכלים הם מציאות שונה מן האור, כיצד הם יכולים לפעול שינוי באור, מה גם שמדת הגבורה נמוכה ממדת החסד, אז כיצד היא פועלת במדה הגבוהה ממנה? והתשובה היא, בשרשם הם דבר אחד ומאוחדים בתכלית. ואין עצם מסתיר על עצמו. ההסתר הוא רק לגבי הנבראים. ואם כן, כל נברא בטל במציאות לגבי מקורו. ששרש האותיות שהן ה’ אותיות מנצפ”ך, הן ה’ גבורות ושרשן הוא “גבורה עילאה דעתיק יומין”. כלומר, ששרש ומקור האותיות הוא למעלה מספירות דאצילות עד ששרש הגבורות הוא “גבורה עילאה דעתיק יומין”, ושרש החסדים הוא “חסד דעתיק יומין”. [“עתיק יומין” נעתק ונבדל מ”יומין”, הן ספירות דאצילות. ואם באצילות “איהו וגרמוהי חד”, כל שכן למעלה מאצילות שהם חד]. ומכיון שבעתיק יומין “חסד” שהוא כח הגילוי – אור, ו”גבורה” שהיא כח הצמצום – כלי, הם דבר אחד, אור החסד יכול להצטמצם על ידי מדת הגבורה (ראה ליקוטי שיחות כא 434).

 

ולתוספת ביאור – אותיות עניינן המשכה וגילוי. אות מלשון “אתא בוקר”. וכמו שאותיות הדיבור ממשיכות ומגלות את השכל והמידות שבאדם. במחשבה – לאדם עצמו, ובדבור – לזולת. כך ה’ מתגלה בנבראים על ידי האותיות. וכשם שיש בדיבור כ”ב אותיות על ידי ה’ מוצאות הפה המצמצמות את הקול הפשוט הנמשך מהבל הלב ונותנות בו ציור פרטי – אהח”ע מהגרון, בומ”ף מהשפתיים, גיכ”ק מהחיך, דטלנ”ת מהלשון וזסשר”ץ מהשיניים – כך יש כ”ב אותיות שהן המשכות וגילויים.

 

האותיות מנצפ”ך הן אותיות כפולות, שמופיעות גם כסופיות להורות על גבול וסיום המלה, להורות שאין חיבור למלה שלאחריה. ודוגמת האותיות ושרשן הוא חמש אותיות מנצפ”ך הרוחניים שבנפש, הנותנות את הכח לה’ מוצאות הפה לצמצם את הקול הנמשך מהבל הלב, ועל ידי זה לחלק אותו לכ”ב אותיות, שהן חמש גבורות הנמשכות מהבינה. וכמו כן, ה’ גבורות שלמעלה הנמשכות מהבינה, שרשם הוא ממקום נעלה עוד יותר, והוא הנקרא בוצינא דקרדוניתא (=נר החושך) שעל פי הזוהר הוא חושך והעלם, היינו, העלם וחושך שלמעלה מאור. ובעצם הוא ניצוץ חזק בחינת “גבורה עילאה דעתיק יומין”, גבורה שבפנימיות הכתר, שהרבה למעלה מספירת החכמה. כי “עתיק יומין” הוא הבחינה העליונה שב”כתר” (=הרצון העליון), שנעתקת ונבדלת מהספירות דאצילות (שנקרא “יומין”). להבדיל מהבחינה התחתונה שב”כתר” הנקראת “אריך אנפין”.

 

וכאמור, גם שרש החסדים הוא ה”חסד דעתיק יומין”, היינו, ששרש החסדים ושרש הגבורות הוא אחד. ולא עוד אלא ששרש הגבורות דעתיק קודם לשרש החסדים דעתיק, שכן רק על ידי הגבורות מתאפשר גילוי הארת החסד מאור אין סוף. כך ששרש הגבורות הוא השרש לכל הגילויים בכל הדרגות.

 

דבר זה ידוע ללומדי תורת הקבלה שהיא חכמה נסתרת.

 

העולם מציאות אמיתית

עד כאן למדנו שחיות כל נברא הוא מעשרה מאמרות שבהן נברא העולם. ואותיות העשרה מאמרות ניצבות בנברא לעולם. דהיינו, הבריאה מתחדשת בכל רגע מחדש (פ”א). מכאן שכל נברא כלול תמיד במקורו – הן אותיות העשרה מאמרות – כזיו השמש בשמש, ובמילא הנברא בטל במציאות. בעיני בשר אין אנו משיגים ורואים את כח ה’ ורוח פיו שבנברא. ואילו ניתנה רשות לעין לראות לא היינו רואים את גשמיות הנברא וחומרו וממשו, אלא רק את החיות האלוקית שבנברא שהיא מקורו (פ”ג). ומדוע הנברא חש עצמו למציאות? כי ה’ מסתיר את החיות כדי שהנברא לא ירגיש את מקורו, עד כדי כך שאפילו ההכרה השכלית אינה מביאה אותנו לביטול במציאות.      

 

המאמר המוסגר פה עונה על שתי שאלות:

א. האם ריבוי האותיות המתלבשות בכל הנבראים (ואינן מחוץ לנבראים) אינם ריבוי באלוקות ח”ו. והשאלה מתחדדת לאור העובדה שהצמצום נועד רק כדי שהנברא לא יתבטל במציאות, והחיות עצמה היא משם הוי’, אז מה גם בשם הוי’ יש ריבוי, ח”ו? ומאידך, נשאלת השאלה: הרי אלה אותיות הנפרדות ונבדלות מדבר ה’, וכל עניינו של “שער היחוד והאמונה”, (במיוחד פרק ז’), ללמדנו יחוד ה’, המדגיש שהצמצום אינו כפשוטו – הקב”ה אינו דומה למלך היושב בהיכלו ומביט במקום האשפה שמחוץ להיכל, שהרי “אין עוד מלבדו” ו”לית אתר פנוי מיניה”. וגם אי אפשר לפרש שהריבוי הוא ממדת הגבורה, שהרי הצמצום משם “אלוקים” אינו מוסיף כלום בהתהוות עצמה, אלא רק מסתיר מהנברא את מקורו, כדי שירגיש עצמו דבר נפרד ולא יתבטל במציאות. ההתהוות היא רק משם הוי’.

 

ב. אם הנבראים כלולים במקורם, הרי שהם בעצם “אלוקות”, ורק בגלל הצמצום הם נראים ל”מציאות”. אז מה טעם אנו מקיימים “מצות תפילין” שהוקשה לכל התורה כולה ו”מזוזה” וכיו”ב, כדי להמשיך בהם “אלוקות”, אם יש בהם אלוקות בלאו הכי?… איך אנו ממשיכים “אלוקות” בקלף ובדיו הגשמיים, אם כבר יש בהם “אלוקות”?… לו היה הצמצום כפשוטו, היה אפשר להבין שהצמצום פעל שאין בהם אלוקות. אך ברור מ”שער היחוד והאמונה” שהצמצום אינו כפשוטו, וגם אינו יכול להיות כפשוטו ח”ו. כי “הכל זה אלוקות” ו”אלוקות זה הכל”. השאלה מתחזקת עוד יותר לגבי צדיקים שאצלם אין הסתר והעלם והם למעלה מחומריות. ובמיוחד צדיקים גדולים שמעולם האצילות, שהם מרכבה לאלוקות, שבודאי רואים שהעולם הוא אלוקות, הרי גם הם חייבים בתורה ומצוות.

 

המאמר המוסגר הוא תשובה לשתי שאלות אלה. הצמצום נקרא “כלים” והחיות “אור”. והכלים הן הן האותיות. לכאורה, יש סתירה בין מה שלמדנו בפרק א’ שחיות הנבראים הן האותיות, וכאן הוא אומר: שהחיות היא אור והאותיות הן הכלים המסמלים את הצמצום. לכן הוא בא לחדש כאן, שאם הצמצום והסתר החיות נקרא בשם “כלים”, הרי שהצמצום הוא מציאות כמו כלים. מה כלים גשמיים אינם רק מסתירים מה שבתוכם, אלא הם מציאות בפני עצמה, כך גם הכלים המצמצמים את האור הם מציאות בפני עצמה.

 

ובזה יש לנו תשובות על שתי השאלות. ראשית אמנם יש ריבוי אותיות, אך אין זה מצד האור, אלא על ידי הכלים המצמצמים את האור ונותנים בו ציור, כאור של שמש החודר לחדר דרך כמה זכוכיות מצבעים שונים, כך שנדמה שבאור – אף שהוא אור פשוט – יש גוונים שונים. ושנית, מכיון שהצמצום הוא מציאות, כי הכלים הם מציאות, אף שאינם מסתירים את האור, לגבי הנבראים כן יש הסתר וצמצום, ולכן הנבראים והעולמות נעשו מציאות של “יש” באמת (ראה ליקוטי שיחות ע’ 430).             

 

אם כן, העולם הוא מציאות אמיתית. עבודתנו היא להפוך את ה”ש הנברא” ל”יש האמיתי”, להפוך את ה”יש” ל”אין” ולעשות להקב”ה דירה בתחתונים על ידי אתכפיא ואתהפכא בקיום תורה ומצוות. ואפילו צדיקים כמשה רבינו, שנשמתם היא מבחינת נברא, חייבים בתורה ומצוות

פרסום תגובה חדשה

test email